שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט כבקשתכם - קדימה >


הנפשות הפועלות


כבקשתכם        

AS YOU LIKE IT   

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

 

הדוכס הבכור, מודח וחי מנודה

רוזלינד, בתו, אחר כך מחופשת לגנימידס

אַמְיֶין, זַ'ק, אצילים בני לוויתו

שני משרתים

הדוכס פרדריק, המנשל

סִילְיָה, בתו

לה-בו, אציל בן-לוויתו

שארל, המתאגרף של הדוכס פרדריק

בַּר-אֱמֶתֶר, ליצן החצר

אוליבר, בנו הבכור של מסיה רולאן דה בואה

ז'קוֹבּ, אורלנדו, אחיו הצעירים

אדם, משרת לשעבר של סר רולאן

דניס, משרת של אוליבר

קוֹרין, רועה זקן

סילְבְיוּס, רועה צעיר, מאוהב בפיבּי

פיבּי, רועה

אודרי, רועת עזים

ויליאם, איש כפר, מאוהב באודרי

סר אוליבר מַרְטֵקְסְט, איש כנסיה כפרי

הימן, אל הנישואים

אדונים, משרתים, בני לוויה


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים אורלנדו ואדם.

 

אורלנדו:   כפי שאני זוכר, אדם, זאת הסיבה שהצוואה הקציבה לי בסך הכל אלף כתר עלובים, וכמו שאמרת, דורשת מאחי, כדי שיזכה בברכת המנוח, לדאוג לחינוכִי הטוב – וכאן מתחילה הטרגדיה שלי. את אחי זַ'קוֹבּ הוא מחזיק באוניברסיטה, והדיווחים מהללים בפה מלא את ההתקדמות שלו. אותי לעומת זאת הוא מחזיק בחֵיק החקלאות – או אם לקרוא לילד בשמו, תוקע אותי פה בבית חזק-חזק ולא מוחזק; כי איך אפשר לקרוא לזה אחזקה שהולמת מישהו מן המעמד שלי? מה ההבדל בין זה לבין אִחְסוּן שור בּרֶפת? את הסוסים שלו מטפחים יותר, כי לא רק שהם זוכים לתזונה משובחת, גם מלמדים אותם לצעוד ולדהור כהלכה, ושוכרים לשם כך רוכבים מקצועיים ביוקר. אבל אני, אח שלו, לא מתפתח אצלו מעבר לזה שאני גדל  - ועל כך אני חייב לו תודה-רבה בדיוק כמו החיות על הררי האשפה שלו. חוץ מזה הוא לא נותן לי דבר בשפע. את אותו המשהו שהטבע נתן לי, היחס שלו כאילו לוקח ממני. הוא נותן לי לאכול עם הפועלים שלו, חוסם לי את המקום שמגיע לאח, ופוגם בכל יכולתו באצילות שלי בחינוך קלוקל. זה מה שחורה לי, אדם; ונפש אבי, שנדמה לי שקיימת בתוכי, מַתחילה להתקומם נגד העבדוּת הזאת. אני לא אסבול אותה יותר, גם אם עדיין אין לי פתרונות מבריקים איך להשתחרר ממנה.

              נכנס אוליבר.

אדם:      הנה בא פה האדון שלי, אחיך.

אורלנדו:   תתרחק קצת, אדם, ותשמע איך הוא מכניס לי באבי-אבי.

            אדם עומד בצד.

אוליבר:    כן, אדוני, מה אתה עושה פה?

אורלנדו:   שום דבר, לא מלמדים אותי לעשות כלום.

אוליבר:    אז מה אתה הורס פה?

אורלנדו:   מה אגיד, אדוני, אני עוזר לך להרוס את מה שאלוהים עשה, את אחיך המסכן והבזוי, בחוסר מעש.

אוליבר:    מה אגיד, אדוני, תמצא לך תעסוקה יותר טובה, ובינתיים תתנדף קצת.

אורלנדו:   שאלך להאכיל את החזירים שלך, ולאכול איתם קליפות? באיזו בזבזנות חטאתי, שמגיע לי מחסור כזה?

אוליבר:    אתה יודע איפה אתה, אדוני?

אורלנדו:   הו בהחלט, אדוני; כאן בבוסתן שלך.

אוליבר:    אתה יודע מול מי, אדוני?

אורלנדו:   כן, יותר מכפי שזה שמולי יודע מי אני. אני יודע שאתה אחי הבכור, וקִרבת דם נאצלת כזאת אמורה להביא גם אותך לדעת מי אני. מִנהג הארצות לטובתך, נכון, כי אתה נולדת קודם; אבל אותה מסורת לא מוחקת את הדם שלי, גם אם היו עשרים אחים בינינו. בי יש מאבי לא פחות ממך, גם אם אני מודה שאם נולדת לפני אתה קרוב יותר לכבודו.

אוליבר:    מה-זה, ילד!

אורלנדו:   די, די, אח גדול, יש דברים שבהם אתה קטן.

אוליבר:    אתה מעז לשים עלי יד, מנוול?

אורלנדו:   אני לא מנוול. אני הבן הצעיר של מסיה רוֹלָאן דֶה בּוּאָה. הוא היה אבי, ומי שאומר שאב כזה הוליד מנוולים הוא מנוול משולש. אם לא היית אחי, לא הייתי מוריד את היד הזאת מהצוואר שלך עד שהיד הזאת, השניה, היתה תולשת לך את הלשון על מה שאמרת. הִשְמצת את עצמך.

אדם:       אדונים יקרים, תירגעו. לזכר אבא שלכם, תשלימו.

אוליבר:    תן לי ללכת, אני אומר לך.

אורלנדו:   לא לפני שיתחשק לי. אתה תקשיב לי. אבא שלי מינה אותך בצוואה שלו לתת לי חינוך טוב. אתה גידלת אותי כמו איכר, הסתרת והרחקת ממני כל אות של אצולה. הרוח של אבי גדלה ומתחזקת בי, ואני לא אסבול את זה יותר. ובכן, אַפשר לי תרגול שהולם איש אציל, או תן לי את הַקִּצְבּה העלובה שאבי השאיר לי על פי מסמך רשמי. איתה אלך ואקנה את מזלי.

אוליבר:    ומה תעשה – תקבץ נדבות כשהיא תיגמר? טוב-טוב, אדוני, תיכנס פנימה. לא מוכן שתטריד אותי יותר. תקבל איזה פיסה מהתביעות שלך. בבקשה ממך, עזוב אותי.

אורלנדו:   לא אציק לך יותר ממה שדרוּש לי לטובתי.

אוליבר (לאדם): אַתָה - לך אתו אַתָה, כלב זקן.

אדם:       זה התגמול שלי, "כלב זקן"? זה נכון, בשרותך איבדתי את השיניים. שאלוהים יהיה עם האדון הזקן שלי, הוא לא היה מוציא מלה כזאת.

           יוצאים אורלנדו ואדם.

אוליבר:    ככה, אה? אתה מתחיל לגדול לי? אני אנטרל את הזיהום שלך, ויחד עם זה גם לא אתן אלף כתר. היי-הו, דֶניס!

              נכנס דניס.

דניס:       כבודו קרא לי?

אוליבר:    לא היה פה שַארְל, המתאגרף של הדוכס, כדי לדבר אתי?

דניס:       ברשותך, הוא כאן בדלת, וחפץ להידבר אתך.

אוליבר:     קרא לו הנה.

              דניס יוצא.

          זאת תהיה דרך טובה. וקרב האגרוף מחר.

              נכנס שארל.

שארל:     יום טוב לכבודו.

אוליבר:    מסיה שארל יקירי – מה החדשות החדשות בחצר החדשה?

שארל:     אין חדשות בחצר, אדוני, חוץ מהישנות: זאת אומרת, הדוכס הישן גורש על ידי אחיו הצעיר, הדוכס החדש, ושלושה או ארבעה רוזנים אוהבים גזרו על עצמם גלוּת-מרָצון אתו, ככה שהאדמות והנכסים שלהם מעשירים את הדוכס החדש; אז הוא נותן להם יד חופשית לנדוד רחוק.

אוליבר:    אתה יודע אם רוזלינד, הבת של הדוכס, גורשה עם אביה?

שארל:     הו לא; כי הבת של הדוכס, הבת-דוד שלה, אוהבת אותה כל כך, שהן הרי גדלו ביחד מהעריסה, שהיא היתה הולכת אחריה לגלות, או מתה אם היתה נשארת בלעדיה. היא בארמון, והדוד שלה אוהב אותה לא פחות מאשר את הבת שלו; ועוד לא נולדו שתי גברות שאהבו אחת את השניה כמוהן.

אוליבר:    איפה יחיה הדוכס הישן?

שארל:     אומרים שהוא כבר בְּיער אַרְדֶן, ואתו לא מעט גברים עליזים. ושם הם חיים כמו רובין הוּד העתיק מאנגליה. אומרים שהרבה אצילים צעירים זורמים אליו כל יום, ומתפרפרים על פני הזמן בלי דאגות, כמו פעם בְּתור הזהב של העולם.

אוליבר:    מה, אתה מתאגרף מחר בפני הדוכס החדש?

שארל:     זהו שכּן, אדוני, ואני באתי ליידע אותך באיזה עניין. נתנו לי, אדוני, להבין בסוד שאחיך הצעיר, אורלנדו, נכנס לו לראש לבוא מולי לסיבוב בעילום שם. אז ככה: מחר, אדוני, אני נלחם על היוקרה שלי, ומי שיוצא ממני בלי איזה שֶבר, יוצא בזול. אח שלך הוא עוד צעיר ורך, ובגלל האהבה שלך יכאב לי לפרק אותו, מה שאני אהיה חייב לעשות אם הוא יידחף, כי פה הכבוד שלי משחק. אז בגלל האהבה שלי אליך באתי ליידע אותך בזה, בשביל שאו תרחיק אותו מהכוונות שלו, או תהיה מוכן לספוג את ההשפלה שהוא יחטוף, כי הוא פשוט ביקש אותה וזה לגמרי נגד הרצון שלי.

אוליבר:    שארל, אני מודה לך על האהבה שלך אלי. אתה תראה שאני אשיב לה כגמולה. האמת היא שהכוונה של אחי בעניין כבר הובאה לידיעתי, ונסיתי באמצעים חשאיים להניא אותו ממנה; אבל הוא נחוש בדעתו. אני אומר לך, שארל, זה הבחור הכי עקשן בצרפת, גוש של שאפתנות, קנאי בלתי נלאה בכל איש מוצלח, חתרן מנוול בַּסתר נגדי, אחיו מטבע. לכן עשֵה כל מה שתמצא לנכון. מצדי אתה יכול לשבור לו את המפרקת, לא רק את האצבע. וכדאי לך להיזהר; כי אם תשפיל אותו אפילו טיפה, או אם הוא לא יעשה לו שֵם על חשבונך, הוא יפעל נגדך בדרכי רעל, ילכוד אותך באיזו מזימה בוגדנית, ולא ירפה ממך עד שיחסל אותך בדרך נכלולית כזאת או אחרת. כי האמן לי – וכמעט בדמעות אני אומר את זה – לא תמצא שחי בימינו איש כל כך צעיר וכל כך מנוול. ואני עוד מדבר בתור אח, כי אם הייתי מנתח לך אותו כּמוֹת שהוא, הייתי חייב להסמיק ולבכות, ואתה היית חייב להחוויר ולהשתומם.

שארל:     אני שמֵח מעומק לבי שבאתי הֵנה אליך. אם הוא יבוא מחר אני אשלם לו כמו שמגיע לו. אם אחרי זה הוא ילך על שתיים בלי סיוע, אני לא אתאגרף יותר בעד שום פרס. אז שאלוהים יברך את כבודך.

אוליבר:    שלום, שארל יקר.

              יוצא שארל.

                 עכשיו אני אסית את האתלט הזה. אני מקווה שזה הסוף שלו, כי נשמתי – ואני לא יודע למה – שונאת אותו יותר מכל דבר. ובכל זאת הוא עדִין נפש; נבון על אף שאינו משכיל; שופע אצילות; מהלך קסם על אנשים מכל סוג; ולמעשה כל כך שובה את הלבבות בכלל, ואת לב הנתינים שלי בפרט, כי מי כמותם מכיר אותו, שאותי פשוט מבטלים לחלוטין. אבל זה לא יימשך עוד הרבה. המתאגרף הזה יסדר הכל. עכשיו כל מה שאני צריך זה להתסיס את הילד לַעסק, ובזה אני הולך להשקיע עכשיו.

              יוצא.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסות רוזלינד וסִילְיָה.

 

סִילְיָה:     בבקשה רוזלינד, בת-דודית מתוקה, תהיי עליזה.

רוזלינד:   סִילְיָה יקרה שלי, אני מציגה יותר עליזוּת ממה שיש בי, ועדיין את רוצה שאהיה עליזה יותר. אם את לא יכולה ללמד אותי לשכוח אבא שגורש, אסור לך ללמד אותי לזכור שום תענוג מופלא.

סִילְיָה:     מזה אני רואה שאת לא אוהבת אותי לעומק כמו שאני אותך. אם הדוד שלי, אביך המגורש, היה מגרש את דודך, אבי הדוכס, אז אני בכדי שתישארי אתי תמיד הייתי מלמדת את האהבה שלי להתייחס אל אביך כמו אל אבי. זה מה שגם את היית צריכה לעשות, אם אהבתך אלי היתה קרוצה מאותו החומר של אהבתי אלייך.

רוזלינד:   טוב, אני אשכח את מצבי ואת מעמדי כדי לשמוח בשלך.

סִילְיָה:     את יודעת שלאבי אין צאצא חוץ ממני, ואין ממש סיכוי שיהיה לו. והאמת היא שכשהוא ימות את תהיי היורשת שלו – כי אֶת מה שהוא לקח מאביך בכוח אני אחזיר לך בעונג. נשבעת לך, אני אחזיר, ואם אָפֵר את השבועה הזאת הלוואי שאיהפך למפלצת. אז רוז מתוקה שלי, רוז יקרה שלי, תהיי עליזה.

רוזלינד:   מרגע זה אני אעלוז לי, בת-דוֹדִית, ואמציא לי משחקים. בואי נראה, מה דעתך על להתאהב?

סִילְיָה:     הו כן, בבקשה, נסי את זה, בתור משחק; אבל אל תאהבי אף אחד ברצינות, וגם אל תיכנסי עמוק מדי לַמשחק, רק ככה שתוכלי לצאת ממנו בְּבִטחון עם הסמקה צנועה ועם כבוד שלם.

רוזלינד:   טוב, אז במה נשחק?

סִילְיָה:     בואי נשב ונצחק על אֵלָת המזל, הנשמה הטובה יימח שמה, עד שיתבלבל לה הגלגל, כדי שלְהַבּא היא תעניק את המתנות שלה באופן שווה.

רוזלינד:   הלוואי שיכולנו, כי החסדים שלה מחולקים הפוך; והנדבנית הזקנה העיוורת טועה הכי הרבה במתנות שלה לנשים.

סִילְיָה:     זה נכון; כי לאלו שהיא נותנת יופי היא בקושי נותנת יושר, ולאלו שהיא נותנת יושר היא נותנת צורה שלא נדע.

רוזלינד:   די, עכשיו עברת ממחלקת המזל למדור הטבע. גברת מזל מושלת במַתְנות העולם, לא בתווי הטבע.

              נכנס בַּר-אֱמֶתֶר הליצן.

סִילְיָה:     לא נכון. אם הטבע בורא אשה יפה, מה, היא לא יכולה עם דחיפה קטנה של המזל ליפול לתוך אש? וגם אם הטבע נתן לנו מספיק שכל ללעוג לַגברת מזל, היא מצִדה לא שלחה את השוטה הזה כדי לחסל לנו את הויכוח?

רוזלינד:   פה בהחלט אחד-אפס למזל על פני הטבע, כי גברת מזל הופכת שוטה-מטבעו למחסל השכל הטבעי.

סִילְיָה:     ואולי זאת לא עבודה של גברת מזל, בכל זאת, אלא של מר טבע: הוא תפש שהשכל הטבעי שלנו לא חד מספיק בכדי לדון בעניינים כאלה, ושלח לנו את השוטה-מטבעו בתור משחיז; כי פטפוטי סִכְלוּת מחדדים את השִכְלִיוּת. – שלום, הגִיג; לאן אתה מפליג?

בַּר-אֱמֶתֶר: גבירתי, את חייבת לבוא מייד אל אביך.

סִילְיָה:     מינו אותך לשליח?

בַּר-אֱמֶתֶר: לא, חי הכבוד שלי, אבל ציוו עלי לקרוא לך.

רוזלינד:   איפה למדת להישבע בכבוד שלך, שוטה?

בַּר-אֱמֶתֶר: מאביר אחד שנשבע "חי הכבוד שלו" שהקציצות היו טובות, ונשבע "חי הכבוד שלו" שהחרדל היה גרוע. עכשיו, אני טוען בתוקף שהקציצות היו גרועות והחרדל היה טוב, ובכל זאת האביר לא נשבע לשֶקר.

סִילְיָה:     איך אתה מוכיח זאת מתוך אמְתחת היֶדע הגדולה שלך?

רוזלינד:   כן, בדיוק, עכשיו פְּתח לחוכמה שלך פִּתְחוֹן.

בר-אמת:  תנו צעד קדימה שתיכן: תְחכְּכוּ את הסנטר, ותישבעו חי הזקָן שלכן שאני כלב.

סִילְיָה:     חי הזקן שלנו – אם היה לנו – זה מה שאתה.

בַּר-אֱמֶתֶר: חי הכלביוּת שלי – אם היתה לי, אז הייתי. אבל אם את נשבעת חי מה שאֵין, את לא נשבעת לשֶקר. כנ"ל לגבי האביר ההוא שנשבע חי הכבוד שלו, כי לא היה לו שום כבוד; או אם היה לו, הוא כבר שָחַק אותו בשבועות שקר הרבה לפני הקציצות ההן והחרדל ההוא.

סִילְיָה:     סלח לי, על מי אתה מדבר?

בַּר-אֱמֶתֶר: על אחד שפרדריק הזקן, אבא שלך, אהב.

סִילְיָה:     האהבה של אבי כבר נותנת לו מספיק כבוד; אל תדבר עליו יותר: יום אחד בקרוב יצליפו בך בעוון סַטִירָה. אל תגזים עם השוט, שוטה. 

בַּר-אֱמֶתֶר: זה חבל מאד שלשוטים אסור לומר דברי חוכמה על חכמים שעושים דברי שטות.

סִילְיָה:     הרוג אותי, אתה צודק; כי מאז שהתחילו להשתיק את השנינות הקטנה של השוטים, השטויות הקטנות של החכמים עושות מופעי ראווה גדולים. הנה בא מסיה לֶה-בּוֹ.

              נכנס לה בּוֹ.

רוזלינד:   ופיו מלא חדשות.

סִילְיָה:     שהוא ידחוף לנו כמו שיוֹנים מזינות גוזלים.

רוזלינד:   אז נהיה מפוטמות-חדשות.

סִילְיָה:     יופי: המחיר שלנו בשוק יעלה. בּוֹנְז'וּר, מסיה לֶה-בּו, מה החדשות?

לה-בו:     נסיכה יפה, הִפסדת בידור יוצא מן הכלל.

סִילְיָה:     בידור? מאיזו משפחה?

לה-בו:     מאיזו משפחה, מאדאם? כיצד עלי לענות על זה?

רוזלינד:   ברוב-דעת וטוּב-שכל.

בַּר-אֱמֶתֶר: או על פי צו הגורל.

סִילְיָה:     יפה אמרְתָ. זה היה חקוּק וחזק.

בַּר-אֱמֶתֶר: טוב, אם לא אני אשמור פה על קצת טעם -  

רוזלינד:   יישאר לך רק הריח.

לה-בו:     אתן מטשטשות אותי, גבירותי. רציתי לספר לכן על היאבקות טובה שהחמצתן.

רוזלינד:   ספר לנו על ההיאבקות הזאת.

לה-בו:     אני אספר לכן את ההתחלה, ואם יתחשק לגבירותי תוכלנה לראות את הסוף, כי העיקר עוד יקרה, ובדיוק פה, איפה שאתן נמצאות, הם יבואו להשלים זאת.

סִילְיָה:     טוב, תן את ההתחלה שנפטרה ונקברה.

לה-בו:     הגיע איש זקן עם שלושת בניו –

סִילְיָה:     נשמע לי כמו פתיחה למעשיית-עם.

לה-בו:     שלושה בחורים כארז, מלאי הדר ותואר –

רוזלינד:   עם שלטים על הצוואר: "אנחנו מיטב הנוער" –

לה-בו:     הבכור מהשלושה התאגרף עם שארל, המתאגרף של הדוכס, ושארל השליך אותו תוך רגע ושבר שלוש מהצלעות שלו, כך שיש חשש רציני לחייו. טיפול זהה הוא נתן לשני, וכן לשלישי. שם הם שרועים, והזקן המסכן אביהם מקים מעליהם יְללה כל כך אומללה שכל מי שצופה נוטל חלק בבכי.

רוזלינד:   נורא!

בַּר-אֱמֶתֶר: אבל מהו הבידור, מסיה, שהגברות החמיצו?

לה-בו:     מה? זה, שהרגע סיפרתי.

בַּר-אֱמֶתֶר: כל יום לומדים דבר חדש. זאת הפעם הראשונה ששמעתי שפירוק צלעות זה בידור לגברות.

סִילְיָה:     גם אני, נשבַּעַת לך.

רוזלינד:   אבל יש עוד מישהו שמשתוקק שינגנו לו על העצמות קונצרטים? יש עוד מישהו שמתחשק לו לתרום צלעות לריסוק? אולי נראה את ההיאבקות הזאת, בת-דוד?

לה-בו:     אם אתן נשארות כאן אתן תראינה, כי זה המקום שנקבע להיאבקות, והם כבר מוכנים לקיים אותה.

סִילְיָה:     הנה באמת הם באים. בואו נישאר ונראה.

              תרועה. נכנסים הדוכס פרדריק, אצילים, אורלנדו, שארל, ומלווים.

הדוכס פרדריק: בואו. כיוון שהבחור לא נעתר להפצרות, שייקח סיכון על השחצנות שלו.

רוזלינד:   זה האיש ההוא שם?

לה-בו:     הוא הוא, מאדאם.

סִילְיָה:     אוי לי, הוא צעיר מדי. אבל הוא נראה מבטיח.

הדוכס פרדריק: הו שלום, בת ובת-אח; זחלתן לכן הנה לראות את ההיאבקות?

רוזלינד:   כן, אדון שליט שלי, ברשותך.

הדוכס פרדריק: יהיה לכן תענוג מאד קטן, תאמינו לי, הכוחות כל כך לא שווים. מרַחֲמים על המתחרה ניסיתי לשכנע אותו לוותר, אבל הוא לא מוכן לשמוע מילה. דַבּרו אליו, גברות; תראו אם אתן יכולות לדבר על לבו.

סִילְיָה:     קרא לו לבוא, מסיה לה-בו.

הדוכס פרדריק: עשה זאת. אני לא פה.

              הוא מתרחק.

לה-בו:     אדון מתחרה, הנסיכה קוראת לך.

אורלנדו:   אני לשרותן בכל הכבוד והחובה.

רוזלינד:   איש צעיר, אתה מתחרה בשארל המתאגרף?

אורלנדו:   לא, נסיכה יפה. הוא המתחרה הראשי. אני רק בא כמו האחרים, לבחון מולו את כוח העלומים שלי.

סִילְיָה:     אדון צעיר, הרוח שלך נועזת מדי לגילך. ראית הוכחה אכזרית לַכוח של האיש הזה. אם יכולת לראות את עצמך, או להעריך את סיכוייך, אֵימת ההרפתקה שלך היתה מייעצת לך לקחת אתגר יותר שקוּל. אנחנו מבקשות ממך למענך לקחת בחשבון את בטחונך ולוותר על הנסיון הזה.

רוזלינד:   אנא, איש צעיר. המוניטין שלך לא יינזק מזה. אנחנו נעתור לַדוכס אישית שקרב האגרוף הזה לא יֵיצא לדרך.

אורלנדו:   אני מפציר בכן, אל תייסרו אותי בַּמחשבות הקשות שלכן, שכן אני מודה שארגיש אַשְמה גדולה לסרב לגברות כל כך יפות ומצוינות במשהו. אבל תנו לעיניכן היפות ולרצונכן הטוב ללוות אותי למבחן שלי, שבו אם אובס בסך הכל יושפל מישהו שמראש לא היה לו סיכוי, אם איהרג בסך הכל ימות מישהו שחָפֵץ בזה. לא אעשה לחברים שלי שום עוול, כי אין לי חברים שיקוננו עלי; ולא אזיק לעולם, כי אין לי בו כלום. אני בעולם רק תופס מקום שיתמלא טוֹב יותר כשארוקן אותו.

רוזלינד:   מעט הכוח שיש לי, הלוואי שהיה אתך.

סִילְיָה:     וגם שלי, לחזק את שלה.

רוזלינד:   בהצלחה. מי ייתן שתוכיח כי אני טועה לגביך.

סִילְיָה:     משאלותיך ילכו אתך.

שארל:     נו, איפה הגברבר הצעיר הזה שיש לו כזאת תשוקה לשכב עם אמא אדמה שלו?

אורלנדו:   מוכן, אדוני; אבל החשקים שלי יותר צנועים.

הדוכס פרדריק: אתה תנסה רק סיבוב אחד.

שארל:     לא, אני מתערב עם מעלתך שלא תוכל להפציר בו לסיבוב שני גם אם לא הצלחת להזיז אותו מהראשון.

אורלנדו:   כדאי לך ללעוג לי אחרֵי; אין טעם ללעוג לי לִפְנֵי. אבל קדימה.

רוזלינד:   עכשיו שהרקולס יעמוד לצדך, איש צעיר!

סִילְיָה:     הלוואי שהייתי בלתי-נראית, כדי לתפוס לַבִּריון את הרגל.

              שארל ואורלנדו מתאבקים.

רוזלינד:   הו בחור מצויין!

סִילְיָה:     אם יכולתי לירות ברקים מהעיניים, אני אגיד לך מי היה נופל.

              אורלנדו מפיל את שארל. צעקות.

הדוכס פרדריק: די, די. 

אורלנדו:                 לא, אדוני, בבקשה.

              זה לא היה חימום אפילו.

הדוכס פרדריק: אתה בסדר, שארל?

לה-בו:     קשה לו לדבר, כבודו.

הדוכס פרדריק: תקחו אותו מכאן.

              בני לוויה מוציאים את שארל.

              מהו שמך, אדון צעיר?

אורלנדו:    אורלנדו, כבוד מעלתך, הבן הצעיר של מסיה רוֹלָאן דֶה בּוּאָה.

הדוכס פרדריק: הלוואי היית בן של איש אחר.

              כל העולם החשיב את כבוד אביך,

              אך בעיני האיש היה אויב.

              הייתי מרוצה מהישגך

              אם המוצָא שלך היה אחר.

              אבל כל טוב, אתה בחור כארז.

              אם רק היה לך אבא אחר...

              יוצאים הדוכס פרדריק, לה-בו, [בַּר-אֱמֶתֶר?], אדונים ומלווים.

סִילְיָה (לרוזלינד): בִּמקום אבי, הייתי גם עושה

              כך, בת-דודית?

אורלנדו:                       אני גאה להיות

              בן של מסיה רולאן, בנו הצעיר!

              מוטב לי זה מלהיות הבן

              הבכור והיורש של פרדריק.

רוזלינד:      אבי אהב בלב ונפש את

              מסיה רולאן, והעולם היה

              שותף לדעתו של אבא. אם

             היה נודע לי קודם שהאיש

             הזה הוא בנו, הייתי מוסיפה

             לַהפצרות דמעות לפני שהוא

             יעז להסתכן כך.

סִילְיָה:                        בת-דוד, חומד,

              בואי נודה לו, ונעודד אותו.

              היחס המרושע הגס של אבא

              חותך לי את הלב. – אדון, אתה

              ראוי לשבח. אם גם את שבועות

             אהבתך אתה כך מקיים, 

             מעל למצופה, אהובתך

             תהיה די מאושרת.

רוזלינד (נותנת לו שרשרת מצווארה): אדוני,

          ענוד את זה למעני – אחת

          שהמזל הפנה לה את העורף,

          ושיכלה לתת יותר אם לא

          היתה ידה חסרת כל. – בת-דודית,

          נלך?

סִילְיָה:         נלך. כל טוב, אדון יפה.

          רוזלינד וסִילְיָה פונות ללכת.

אורלנדו (הצידה): מה, אני לא יכול לומר "תודה לך"?

          המעלות שלי נופלות כולן

          לארץ; מה שפה עומד הוא רק

          דחליל לא חי, גוש-גולם.

רוזלינד (לסִילְיָה):               הוא קורא

          לנו לחזור. הגאווה שלי

          נפלה עם מזלי, אשאל אותו

          מה הוא רוצה. – קראת, אדוני?

          אדון, הרבצת טוב, מחצת לא

          רק את אויביך.

סִילְיָה:   את באה, בת-דודית?

רוזלינד:  מה שתאמרי. – כל טוב.

          יוצאות רוזלינד וסִילְיָה.

אורלנדו:   איזה מין רגש שָֹם על לשוני

           משקולת? אני לא יכול לומר

           לה כלום – והיא ממש דרשה שיחה.

          נכנס לה-בו.

           אורלנדו המסכן! אתה הוּפּלת,

          הביס אותך או שארל או דבר

           חלש יותר.

לה-בו:               עצה ידידותית

          מפי, אדון: עזוב את המקום.

          נכון שמגיעים לך שבחים,

          תשואות ואהבה, אך הדוכס

          שרוי במצב רוח שמְעַוֵות

          את כל מה שעשית. הדוכס

          הוא לא יציב. ומה הוא כן, ראוי

          שלא אומָר ותנחש לבד.

אורלנדו:  תודה לך; בבקשה אמור

          לי רק מי מן השתיים שצפו

          בהיאבקות פה היא בת הדוכס?

לה-בו:  לא זו לא זו, אם ההתנהגות

          היא אות – אבל הנמוכה יותר

          בכל זאת היא בתו. והשניה

          היא בת של הדוכס המגורש,                      

          שהושארה פה על ידי דודה

          המנשל כדי לשמש בתור

          חֶברה לבת שלו. הן אוהבות

          שתיהן יותר מאחיות. אבל

          תשמע ממני, הדוכס הזה

          לאחרונה פּיתַח איזו עוינות

          נגד האחיינית הענוגה

          שלו, בלי שום בסיס לבד מכך

          שבנֵי העם מהללים אותה

          על סגולותיה, ומרחמים עליה

          בגלל האב הטוב שלה. אני

          נשבע לך שהטינה שלו

          נגד הגברת תתפרץ פתאום,

          ובקרוב. כל טוב לך. אשמח

          להכירך ולאהוב אותך

          להבא בעולם יפה מזה.

אורלנדו:  אני חייב לך. שלום, כל טוב.

          יוצא לה-בו.

           מפח לפחת הגורל מריץ,

           מבית דוכס עריץ אל אח עריץ. –

           אבל רוזלינד, אלוהית!

          יוצא.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסות סִילְיָה ורוזלינד.

 

סִילְיָה:   מה-זה, בת-דוד, מה-זה רוזלינד – ירחם קוּפּידוֹן, אף מילה?

רוזלינד:  אף מילה לזרוק אפילו לכלב.

סִילְיָה:   לא, המלים שלך יקרות מדי לבזבז אותן על כלבים. זִרְקִי חלק מהן עלי. קדימה, רִגְמִי אותי בשיקולים כבדי משקל.

רוזלינד:  ואז יאשפזו שתי בנות-דוד, אחת שנרגמה בשיקולים ואחת שנגמרה משגעון.

סִילְיָה:   אבל כל זה בגלל אביך?

רוזלינד:  לא, חלק מזה בגלל הבת שלו. הו איזה מין עולם זה! המון ימי חול, השאר ימי בוץ, וכל זה מלא חוחים ודרדרים!

סִילְיָה:   חוחים! בקושי קוצים שעפים עלייך כשאת נסחפת בשטויות! כשאנחנו לא הולכות בדרך הסלולה הם ננעצים לנו בשמלה.

רוזלינד:  מהשמלה אני יכולה לנער אותם. אבל הקוצים האלה הם בלב שלי.

סִילְיָה:   תעשי "פוּ".

רוזלינד:  הייתי מנסה, אם כשהייתי עושה "פוּ" הייתי מקבלת "הוא".

סִילְיָה:   נו באמת, תיאבקי קצת עם הרגשות שלך.

רוזלינד:  אח, פה דרוש מתאבק טוב יותר ממני.

סִילְיָה:   הו, משאלה יפָה לך! את עוד תנסי סיבוב, גם אם תגמרי בהשתטחות. אבל צְחוק צְחוק, בואי נדבר ברצינות. יכול להיות שכל כך מהר צמחה אצלך כזאת חיבה לבן הצעיר של מסיה רולאן?

רוזלינד:  הדוכס אבי אהב את אביו מכל הלב.

סִילְיָה:   אז מה, מזה נובע שאת צריכה לאהוב את בנו מכל הלב? לפי ההִגיון הזה אני צריכה לשנוא אותו, כי אבי שנא את אביו מכל הלב; ובכל זאת אני לא שונאת את אורלנדו.

רוזלינד:  לא, באמת, אל תשנאי אותו למעני.

סִילְיָה:   למה לא? לא מגיע לו?

          נכנס הדוכס פרדריק, עם אצילים.

רוזלינד:  תני לי לאהוב אותו כי מגיע לו, ואת תאהבי אותו כי אני אוהבת. תראי, הנה בא הדוכס.

סִילְיָה:   ועיניו מלאות זעם.

הדוכס פרדריק (לרוזלינד): גברתי, קומי וצאי לך בזריזות,

          והסתלקי מחצרנו.

רוזלינד:   אני, דוד?

הדוכס פרדריק: את, בת-אח.

          אם תִימָצְאי תוך עשרה ימים

          בִּטְווח עשר פרסות מן החצר,

          תמותי.

רוזלינד:             אני מפצירה, כבודו,

          תן לי לשאת אתי את הידיעה [/ את המידע]

          מה הוא חטְאִי. אם את נפשי אני

          חוקרת, או אם מכירה אני

          את רגשותי, ואם איני חולמת,

          או מטורפת – ולדעתי

          אינני – לא פגעתי, דוד יקר,

          גם לא בְּמחשבה שלא נולדה,

          בהוד מעלתך.

הדוכס פרדריק:             כל הבוגדים

          אותו דבר. אם לטהר אותם

          תַסְפּקנה רק מלים, אז הם חפים

          מפשע כמו הקודש. הסתפקי

          בכך שאני לא בוטח בך.

רוזלינד:  אבל חשדותיך לא עושות

          אותי בוגדת. מהו הבסיס

          לזה?

הדוכס פרדריק: את בת אביך – זה כבר מספיק.

רוזלינד:  כזאת הייתי כשלקחְתָ את

          כּסאו, מעלתך; כזאת הייתי

          גם כשמעלתך גירש אותו.

          בגידה אינה עניין של תורשה,

          כבודו, וגם אם אנו נדבקים

          בה דרך שארי בשר, אז מה

          לי ולזה? אבי הוא לא בוגד.

          אז בטוּבְך, אל נא תטעה לחשוב

          שדָלוּתי עשתה אותי בוגדת.

סִילְיָה:   שליט יקר, תן לי לומר מלה.

הדוכס פרדריק: כן, סִילְיָה, בשבילֵך נָתַּנוּ לה

          להישאר, אחרת היא היתה

          כבר משוטטת עם אביה.

סִילְיָה:                              לא

          הפצרתי אז שישאירוה. זה

          היה מרצונך, מהחמלה

          שלך. הייתי צעירה בַּזמן

          ההוא להעריך אותה, אבל

          כיום אני יודעת מי ומה היא.

          אם היא בוגדת – לא, אז גם אני.

          ישַנוּ זו עם זו, קמנו ביחד,

          למדנו, ושיחקנו, ואכלנו

          ביחד, ולאן שלא הלכנו,

          כמו ברבורי אלת הנישואים,

          היינו צמד שלא ייפרד.  

                        [/ היינו זוג צמוד, בל ייפרד.]

הדוכס פרדריק: היא מתוחכמת בשבילך. הרוך

          המעודן, אפילו השתיקה

          שלה, אורך הרוח, מדברים

          לַעָם, והם מרחמים עליה.

          את מטומטמת. היא גוזלת לך

          את הכבוד, אַת תיראי יותר

          זוהרת, תיחשבי יותר גדולה

          כשהיא תלך. אז אל תפצי את פיך.

          מה שגזרתי לגביה הוא

          תקיף, בלתי הפיך. היא מגורשת.

סִילְיָה:   אז גזור עלי אותו דין, שליטי.

          אני לא יכולה לחיות רחוק

          מחֶברתה.

הדוכס פרדריק:       את מטומטמת. – אַת

          אִרזי צידה לדרך, דודנית. 

          אם תשתהי יותר מן המותר

          פה, חי כבודי ודברתי, אַת מתה.

          יוצא הדוכס פרדריק, עם אצילים.

סִילְיָה:   הו רוזלינד שלי המסכנה,

          לאן תלכי? רוצה שנתחלף

          באבא? קחי, אתן לך את שלי.

          אני דורשת, אל תצטערי

          יותר ממני.

רוזלינד:              יש לי הצדקה

          יותר.

סִילְיָה:           אין לך, בת-דוד. את לא יודעת

          שהדוכס גירש אותי, בתו?

רוזלינד:  את זה הוא לא עשה.

סִילְיָה:                          הוא לא עשה?

          אז אין ברוזלינד האהבה

          שתלמדך כי שְתֵינו גוף אחד.

          אותנו ינתקו? ילדה יפה,

          אנחנו ניפרד? לא. שאבי

          ימצא יורש אחר. תתכנני

          אתי אם ככה איך נברח, לאן

          נלך, ומה ניקח. אל תחלמי

          לשאת לבד את התהפוכות

          שלך, לסבול לבד ולהשאיר 

          אותי בחוץ. חי השמיים שם -

          מהשתתפות בצערנו הם

          חיוורים, רואה? – תאמרי מה שתאמרי,

          אני אבוא אתך.

רוזלינד:                      אבל לאן

          נלך?

סִילְיָה:   למצוא ביער אַרְדֶן את דודי.

רוזלינד:  אוח, כמה נסתכן, שתי נערות

          כמונו, לשוטט כל כך רחוק!

          שודד חומד יופי יותר מכסף.

סִילְיָה:   אני אלבש בגד עלוב בלוי,

          אמרח את הפרצוף במין חֵימר.

          את תעשי כמותי, כך נעבור

          בלי לעורר תוקפים.

רולזינד:                        אולי כדאי,

          שכן אני גבוהה מן המקובל,

          שאתחזה בכל צורה לגבר,

          פגיון אדיר בחגורה, חנית

          ביד, ובתוך הלב - שיסתתר

          כל פחד של אשה. תהיה לנו

          חזות נורא-צבאית ומשתחצנת,

          כמו להרבה שפנים ממין זָכָר

          שמתחזים לגבורים גדולים.

סִילְיָה:   כיצד עלי לקרוא לך בתור גבר?

רוזלינד:   אני אקח לי – לא פחות – את שם

          הנער האהוב של יוּפּיטר,

          קראי לי גַנִימֶדֶס. אבל אַת

          איך תיקָראי?

סִילְיָה:   שם שרומז על המצב שלי -

          לא סִילְיָה – אַלִיֶינָה, הזרָה.

רוזלינד:  אבל בת-דוד, למה לא ננסה

          לגנוב את השוטה הליצני

          איתנו מחצר אביך? הוא לא

          יהיה לנחמה במסענו?

סִילְיָה:   הוא יתלווה אלי עד קצה עולם.

          תתני לי לשדל אותו לבד.

          בואי נאסוף את כל התכשיטים

          והרכוש שלנו, ונתכנן

          זמן מדויק ודרך בטוחה

          בכדי להתחמק מן המרדף

          שיִיפּתח אחרי מנוסתי.

          עכשיו אנו הולכות, ובשמחה,     

          אל החרות, לא לגלוּת צחיחה.  

          יוצאות.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים הדוכס הבכור, אַמְיֶין, ושניים או שלושה אצילים לבושים כאנשי יער.

 

הדוכס הבכיר: עכשיו, רֵעים, אחֵינו לַגָּלוּת,

          חיֵינו פה, מכוח ההרגל,

          לא מתוקים יותר מאלה של

          פאר טקסים צבוע? לא חופשִי

          היער פה מסַכּנוֹת יותר

          מן החצר חורשת המזימות?

          כמו בגן-עדן, חילופי עונות

          הם לא מכָּה פה: כשניבֵי הכפור

          והַצְלָפות השוט של רוח חורף

          צובטים, נושפים, צורבים את כל גופי,

          עד שאני כבר מכוּוץ מקור

          ממש, אז – בחיוך! – אני אומר,

         "אין חנופה פה. אלה יועצים

          שברגשות אמת מורים לי מי

          אני". פרי המחסור מתוק הוא, כמו

          שלקרפד ארסי ומכוער

          בכל זאת על המצח יש תכשיט

          יקר; ובחיים שלנו כאן,

          הרחק מכל המון סואן, גילינו

          שבָּעֵצים עֵצות, ובַשיחים

          שיחות, באבנים יש הֲבָנות,

          במפּלים מִלים, ובכל דבר

          יש טוב.

אמיין:             לא אתחלף עם איש. אשרֵי

         מעלתך, הִצְלחת לתרגם

         את קְשי עָרפּו של הגורל לִשפת

         פיוט רכה ובסגנון מתוק.

הדוכס הבכור: קדימה, שנלך לצוד בשר צבי?

          חורֶה לי בכל זאת שהטפשים

          המסכנים המנוּמרים האלה,

          התושבים הילידים [/ הותיקים] של עיר

          שממה זו, אנוסים שיְנָגחו אותם

          בתוך גבולות ארצם ראשים חדים

          של חץ.

אציל א':             כן, זַ'ק הדכאוני, אדון,

          ממש אָבֵל על כך, ומבּחינה

          זו, הוא טוען, אתה חומס פה לא

          פחוֹת אף מאחִיך, שגירש

          אותך. היום אני בְּשקט עם

          מסייה אַמְיֶין צָפינו בו בַּסתר

          שָרוּע לו לְמרגלות אלון,

          אשר השוֹרש העתיק שלו

          מציץ על פּלג שמפכפך ביער.

          אל המקום הזה בא צבי בודד

          מסכן אשר נפצע מידי צייד,

          לִגְווע. באמת שהיצור 

          הזה פָּלט, אומלל, גניחות כאלה

          שמְעיל העור שלו נמתח  - כמעט

          שהתפוצץ, והדמעות, גדולות

          ועגולות, שטפו זו אחר זו

          שם במורד החוטם התמים

          במין מרדף שובר לב. ככה הוא

          עמד לו שם, שוטה שָעיר, כשז'ק

          הדכאוני מביט איך הוא עומד

          על סף הפלג הזריז, מגדיל

          אותו בדמעותיו.

הדוכס הבכור:               אך מה אמר  

          ז'ק? הוא לא התפלסף על מחזה זה?

אדון א':  הו כן, עם אלף מְשָלים. ראשית,

          על הבְּכִיָה לשווא לתוך הזרם –

          "צבי מסכן", הוא אמר, "אתה ממש

          מראָה חיה ליצורֵי אנוש:

          נותן מעצמך יותר לְמָה

          שיש לו כבר יותר מדי." ועל

          היוֹת הצבי בודד, נטוש מכל

          אחיו האצילים לובשי קטיפה,

          "כן, ככה זה", אמר, "האומללוּת

          דינה לפרוש משֶטף החברה."

          ואז מייד קיפץ שם על ידו

          עֵדֶר קל ראש, שָבֵע מרוב עשב,

          עבר ולא עצר כדי לברך

          את הגוסס. "כן רוצו הלאה", ז'ק

          אמר, "ים אזרחים זחוחים נוטפי

          שומן, זה בדיוק הנוהג. מה

          לכם לזרוק מבט על הסמרטוט

          פושט-הרגל השבוּר פה?" כך

          קָטל בחריפות את המדינה,

          העיר והחצר, וכּן, גם את

          חיֵינו כאן, נשבע: כולנו רק

          סתם מְנשלים, ועריצים, ועוד

          גרועים מזה, כשאנו מבהילים

          את החיות וגם הורגים אותן

         בַּבָּית שנועד להן מטבע.

הדוכס הבכיר: והשארתם אותו שקוע כך

          בהגיגים האלה?

אציל ב':                        כן, אדון,

          מכביר דמעות, שופך מלים על צבי

          בוכה.

הדוכס הבכיר:    הראו לי איפה זה קורה.

          אני אוהב להתפלמס איתו

          כשהוא בהתקפות יאוש, אז הוא

          מלא בתוכֶן.

אציל א':                   בוא, אקח אותך.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנס הדוכס פרדריק, עם מלווים.

 

הדוכס פרדריק: איך ייתכן? איש לא ראה אותן?

          לא אפשרי. שִתְפו פה פעולה

          מנוולים מהחצר שלי.

אציל א':  איש לא ראה אותה, מה ששמעתי.

          המשרתות שלה ראו אותה

          עולה על מיטתה, ואז מוקדם

          בבוקר הן מצאו את המיטה

          בלי האוצר, הַגְּבֶרת.

אציל ב':                         אדוני,

          זה הבן-כלב השוטה אשר

          כבודו נהג לצחוק מבדיחותיו,

          גם הוא איננו. המשרתת של

          הנסיכה, היסְפֶּרְיה, מתוודה

          שהיא שמעה בסתר את בתך

          ובת-הדוד מהללות מאד

          את הצורה ואת האופי של

          המתאגרף שלא מזמן הביס

          את שארל השרירי, והיא סבורה

          שלאן שלא הלכו, גם הבחור

          הזה מצוי בחברתן בטוח.

הדוכס פרדריק: צאו אל האח שלו! שהבחור

          המכובד יגיע הנה! אם

          הוא נעדר, הביאו את אחיו,

          אני אדאג כבר שימצא אותו.

          מהר! אל תחסכו בחיפושים

          או מודיעין עד שישובו שתי

          הנמלטות המטופשות האלה.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים אורלנדו ואדם, נפגשים.

 

אורלנדו:  מי שם?

אדם:    מה-זה, אדון צעיר שלי, אוֹ-הוֹ,

          אדון חמוד שלי, או-הו אדון

          מתוק שלי, הו זכרון חי של

          מסיה רולאן, מה, מה אתה עושה פה!

          למה אתה טוב וישר? למה

          כולם מחבבים אותך? ולמה

          אתה עדין, חזק וגם אמיץ?

          למה אתה צריך להיות כזה

          טפּש ולהפיל את האלוף

          המדופלם של הדוכס חולה

          העצבים? שמך רץ לפניך,

          הגיע לפניך אל הבית.

          מה, אתה לא יודע, אדוני,

          שלפעמים תכונות טובות של בן-

          אדם הן האויב שלו? שמע לי,

          זה ככה אצלך. המעלות

          שלך, אדון חמוד, הן בשבילך

          בוגדות-נחש עם בגד מקודש.

          אח איזה מין עולם! אם אתה טוב,

          זה רע ומר.

אורלנדו:               כי למה, מה קרה?

אדם:     אַיי איי ילדון מסכן,

          אל תיכנס בדלת פה. תחת

          הגג הזה חי האויב של כל

          המעלות שלך – אחיך – לא,

          לא אח – אבל הבּן – גם לא הבּן,

          אנ' לא אקרא לו בן – של זה שאוֹ-

          טוֹ-טוֹ קראתי לו אביו, שָמע

          על השבחים שלך, ומתכוון

          לשרוף הלילה את המגורים

          שלך, אִתך בִּפנים. אם ייכשל

          בזה, יש לו עוד אמצעים לגמור

          אותך. שמעתי את המזימות

          שלו. זה לא מקום, הבית פה

          לא בית, זה בית מטבחיים. רוץ

          בְּרח מפניו, פְּחד מפניו, ואל

          תעיז להיכנס אליו.

אורלנדו:                        אבל -    

          לאן אתה מציע לי ללכת, אדם?

אדם:   לאן שלא יהיה, רק לא לכאן.

אורלנדו:  אתה רוצה מה, שאלך לפשוט

          יד בשביל אוכל? או אחיה כמו מין

          שודד דרכים עם חרב חלודה

          ומשתוללת? זוהי הבּרירה

          היחידה, אחרת אֵין. אבל

          את זה לא אעשה, לא מתכוון.

          אני מוכן לחיות כפוף לרוע

          של דם אחִי אשר צמא לדם.

אדם:    אבל אני לא. יש לי פה חמש-

          מאות כתרים, החסכונות שלי

          ממשכורות אביך, שצברתי

          בכדי שישמשו לי כאומנת

          כשהשרות בעצמות שלי

          ישכב נכה, והזקֵן יושלך

          ויישַכּח לו בַּפּינה. תיקח

          אותם, וזה למעלה שנותן

          לבני עורב מזון, וגם לַדרוֹר

          נותן פּרוּר, יהיה הנחמה

          של זִקְנָתי. הנה הוא הזהב.

          כל זה אני נותן לך. תרשה

          לי להיות המשרת שלך.

          אני אמנם נראה זקן, אבל

          אני חזק, בריא, כי בתור צעיר

          אנ' לא שפכתי לי לַדם משקה

          חריף בלי סוף, לא רצתי למזמז

          בלב פזיז את כל מה שמחליש

          גם גוף גם מוח. הזִקנה שלי

          לכן היא כמו חורף תוסס, לָבָן

          אבל אוהב. תן לי לבוא אתך,

          ואשרת אותך כמו איש יותר

          צעיר בכל עניין שלך וצורך.  

אורלנדו:  זקן טוב, אח, אתה שריד נפלא

          לַדור ההוא אשר איננו עוד,

          כשהזיעו ושרתו לשם

          העִקרוֹן, לא רק לבֶצע כסף.

          לא, אין לך מקום בַּדור הזה,

          שמזיעים בו רק בשביל קידום,

          ואיך שמשיגים אותו – אז די,

          לא משרתים יותר דבר. אתה

          אינך כזה. אבל, זקן מסכן,

          אתה גוזם עץ שנרקב, שלא

          יניב שום פרי על אף מאמציך.

          אבל עזוב. נלך ביחד שנינו,

          ועד שנבזבז את הקִצְבה שלך,

          נמצא כבר נחמה צנועה אבל שְמחה.

אדם:   אדון, אני אִתְך לאן שלא תצעד,                 

          מסור לך ונאמן לעד.

          חייתי מגיל שְבָעֶשְרֶה עד כמעט שמונים פה,

          אך מעכשיו כבר אין לי עניינים פה.

          בן שבע-עשרה אתה חולם על המזל,

          בגיל שמונים כל מלאי השאיפות אזל.

          אך במותי זה יעשה לי טוב    

          לדעת שלאדוני אין לי שום חוב.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים רוזלינד בבגדי גבר כגנימדס, סִילְיָה כאליינה, רועָה, ובַּר-אֱמֶתֶר הליצן.

 

רוזלינד: הו יופיטר, איך שרוחי נופלת!

בַּר-אֱמֶתֶר: אני מה 'כְפּת לי שנופלת לי הרוח כשאני נופל מהרגליים.

רוזלינד:  הייתי יכולה כמעט לבייש את לבוּש הגֶבר שלי ולבכות כמו אשה. אבל אני חייבת לנחם את המין החלש, כי מִכְנס חייב להיות אבּירי לְשמלה; אז אומץ, אַלִיֶינה יקרה!

סִילְיָה:  באמת סליחה מכל הלב, אבל קחו אותי בחשבון, אני לא יכולה ללכת עוד הלאה. 

בַּר-אֱמֶתֶר: אני אישית מעדיף לקחת אותך בחשבון מלקחת אותך בידיים. אבל מצד שני אני לוקח בחשבון שאת קלה כי בארנק שלך אין כסף.

רוזלינד:  אז זה היער של אַרְדֶן.

בַּר-אֱמֶתֶר: נו, אז עכשיו אני בְּארדן; שוטה כפול שתיים. כשהייתי בבית הייתי במקום יותר טוב; אבל נודדים צריכים לשמוח בחלקם.

          נכנסים קורין וסִילְבְיוּס.

רוזלינד:  כן, שְמח בחלקך באמת, מר בר-אמת.

בַּר-אֱמֶתֶר:  בַּר-אֱמֶתֶר בשבילך!

רוזלינד:  הולך. תראה, מי בא פה – איש צעיר וזקן בשיחה עמוקה.

קורין (לסילביוס): ככה היא רק תבוז לך יותר.

סילביוס:   הו קוֹרין, אם ידעת איך אני

           אוהב אותה!

קורין:                   יש לי ניחוש בערך,

            כי גם אני אהבתי כבר.

סילביוס:                          לא, קורין,

          בתור זקן גם לנחש 'תָה לא

          יכול, אפילו אם בְּתור צעיר 

          הִרְטבת כּריות-חֲצוֹת כמו כל 

          אוהֵב אמת. אבל נגיד שכּן

          אהבתך דמתה לזאת שלי –

          אם כי בטוח אף אחד עוד לא

          אהב כך - כמה מעשים נורא

         מגוחכים עשית בהשראת

         השגעון הזה?

קורין:                    אלף אולי,

          שאת כולם שכחתי.

סילביוס:                       הו אז לא

          אהבְתָ אף פעם מכל הלב.

          אם אתה לא זוכר כל שגָעון

          שבו חטאת עקב אהבה,

          אז לא אהבת.

          ואם לא שִעממת את שומעֵיך

          בתהילות אהובתך כמותי עכשיו,

          אז לא אהבת.

          אם לא בָּרחְת מחברה לפתע,

          כמו שעכשיו דוחף אותי הרגש,

          אז לא אהבת.

          הו פיבּי, פיבּי, פיבּי!

          יוצא.    

רוזלינד:  רועה מסכן, כשאתה מחטט

          בפִצְעך, שלי נחשף, אבוי לי.

בַּר-אֱמֶתֶר: וגם שלי. אני זוכר כשהייתי מאוהב התזתי את שְפִּיצָה של חרבי על מזרון קר כמו אבן ואמרתי לו "מגיע לךָ, אם לילה-לילה בא לך להתקפּץ בפינטוזים על גֵ'יין סְמַייל". ואני זוכר איך נישקתי לה נָאֶה את המטאטא, ויָאֶה את היעה, ואת עטינֵי הפּרָה שלה - של הפרה שלה - שהיא חלבה בידיים ברוכות-יבלות; ואני זוכר איך הצפתי באהבה סל ביצים במקומה, ולקחתי ממנו שתי ביצים, ונתתי לה אותן, ואמרתי בדמעות וגם בבכי, "קחי את הביצים שלי". אנחנו אוהבי האמת באמת עושים סלְטות משונות וסלָטים מוזרים... אבל כיוון שבטבע הכל בן-תמותה, ככה כל בן-תמותה מאוהב הוא טִפּש מהטבע.

רוזלינד:  בלי לשים לב אתה מדבר בחוכמה בעצם.

בַּר-אֱמֶתֶר:  לא, אני אף פעם לא אשים לב לחוכמה שלי בעצם עד שאני אתקל בה ואשבּור עצם.

רוזלינד:  אח, הרועה הזה בוער

         כמו שאצלי הכל סוער.

סִילְיָה:   בבקשה, אחד מכם יכול

         לשאול שָם את האיש אם בעד זהב

         ייתן לנו קצת אוכל, כי אני

         עוד רגע מתעלפת מתה.

בַּר-אֱמֶתֶר (לקורין): היי-הו, ליצן!

רוזלינד:  שקט, ליצן, הוא לא קרוב שלך.

קורין:     מי-זה קורא?

בַּר-אֱמֶתֶר:              גדולים ממך, אדון.

קורין:     אם לא, אז הם ממש בתחתיות.

רוזלינד (לבַּר-אֱמֶתֶר): שקט, אמרתי. (לקורין) ערב טוב, חבר.

קורין:     לך גם, איש יקר, ולכולכם.

רוזלינד:   אנא, רועה, אם יכולים זהב

           או אהבה לקנות מִחְיָה בְּחוֹר

           נידח זה, קח אותנו למקום

           שבו נוכל לנוח, לאכול.

           הנה עלמה קורסת מנדודים,

           ומשוועת לעזרה.

קורין:                        אדון

           יפה, לבִּי לה, וכולי תקווה,

           למענה יותר מלמעני,

           שאמצעַי יכלו יותר לתמוך בה;

           אבל אני רועה שכיר, ולא

           מרוויח מהצמר שאני

           גוזז. יש לי אדון קמצן קשה,

           לא מעניין אותו לסלול דרך

           למרומים במעשי צדקה.

           וחוץ מזה הדיר, העדרים,

           שדות המרעה שלו עומדים עכשיו

           למכירה, ועקב היעדרו

           עכשיו אין בסוכה שלנו שום

           דבר ראוי לאכילה. אבל

           בואו, תִראו מה יש שם, אדרבה,

           מה שתלוי בי אז ברוך הבא.

רוזלינד:   ומי קונה את השדות שלו

           ואת העדר?

קורין:                   זה, הבחורון

           שרק עכשיו ראיתם פה. רק מה,

           הלב שלו ממש לא בקניות.

רוזלינד:   אנא ממך, אם אין בזה טעם   

           לפגם, תקנה אתה את הבקתה,

           העדר, השדות, את התשלום

           ניתן אנחנו.

סִילְיָה:                 נעלה לך גם

           את המשכורת. המקום הזה

           נראה לי, אשאר בחפץ לב בו.

קורין:     בטוח שהכל למכירה.

          בואו. אם אחרי שתשמעו

         פרטים האדמה, הרווחים

         והסגנון-חיים לטעמכם,

         אז אשרת אתכם במסירות,

         ובכספכם אקנה הכל במהירות.

           יוצאים.


מערכה 2, תמונה 5 -


נכנסים אמיין, ז'ק, ואצילים אחרים לבושים כאנשי-יער.

 

אמיין (שר): בַּצל למרגלות העץ

             מי לשכב אתי חָפֵץ,

             לשיר מזמור של דרור       

             בלחן של ציפור?             

                  בוא ליער, ליער, ליער,       

                  אף אויב

                  פה לא אורב,

                 חוץ מחורף ורוח סער.

ז'ק: עוד, עוד, בבקשה ממך, עוד.

אמיין: זה יעשה אותך מדוכא, מסיה ז'ק.

ז'ק: בשמחה, תודה רבה. עוד, בבקשה ממך, עוד. אני יכול לינוק דכאון מפִּזמון כמו שסמוּר מוצץ מבֵּיצה חלמון. עוד, בבקשה ממך, עוד.

אמיין: הקול שלי ניחר, אני יודע שאני לא יכול לענג אותך.

ז'ק: אין לי חשק שתענג אותי, יש לי חשק שתשיר. קדימה, עוד; פרק ב'. איך אתה קורא לזה, פרק או בַּית?

אמיין: מה שתרצה, מסיה ז'ק.

ז'ק: לא, לי לא אכפת איך קוראים להם, הם לא חייבים לי כלום. אתה מוכן לשיר?

אמיין: יותר כדי לספק את בקשתך, ולא כדי לספק את עצמי.

ז'ק: טוב, אז אם אני אי-פעם אודה למישהו, אני אודה לך. אבל מה שנקרא מחמאות הדדיות זה כמו מפגש של שני בַּבּוּנים, וכשבן-אדם מודה לי מעומק הלב נדמה לי שאני נתתי לו פרוטה קמצנית והוא משיב לי תודה קבצנית. קדימה, שיר. ואתם שלא שרים, בִּלמו את לשונכם.

אמיין: טוב, אני אגמור את השיר. – רבותי, סדרו את הארוחה בינתיים.

        האצילים מסדרים מזון ומשקה.

          הדוכס ישתה תחת העץ הזה. (לז'ק) מהבוקר הוא מחפש אותך.

ז'ק: ואני מהבוקר מתרחק ממנו. הוא מתפלסף מדי בשבילי. יש לי בראש לא פחות עניינים ממנו, אבל אני מודה לאל, ולא עושה מהם עניין גדול. קדימה, צִיפְצִיפוֹן, קדימה.

אמיין ואצילים אחרים (שרים):

               אם משְררָה תִרְחק,  

               בַּשמש תִפרח, תצחק,

               שָמֵח בחלקך,        

               הכל ערב לחיכך -

                    בוא ליער, ליער, ליער,       

                   אף אויב

                   פה לא אורב,

                  חוץ מחורף ורוח סער.        

ז'ק: אני אתן לך מלים שחיברתי לַלחן הזה אתמול במיטב דמיוני המוגבל.

אמיין: ואני אשיר אותן.

ז'ק: זה הולך ככה:

            אם יש אידיוט חמוֹר

             שבא לו בְּשיר מזמור

             את כל נכסיו לנטוש

             כי ככה נתקע לו בראש 

                      דוּקַדֶמָה-קָדֵמָה-קָדֵמָה,

               הוא יפגוש פה בני-זוג,             

                חמורים אותו סוג,

                      בייחוד אם יבוא אלי הנה.

אמיין: מה זה ה"דוקדמה" הזה?

ז'ק: זאת השבּעה יוונית לכָנס מטומטמים במעגל. אני אלך לישון אם אצליח. אם לא, אני אשפוך את חמתי על כל בכורֵי מִצְריים.

אמיין: ואני אלך לחפש את הדוכס; המשתה שלו מוכן.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 6 -


נכנסים אורלנדו ואדם.

 

אדם: אדון יקר, אני לא יכול ללכת עוד הלאה. אח, אני גווע ברעב. אני אשכב כאן ואמדוד לי מקום לקבר. שלום, אדון נדיב.

אורלנדו:  איך, מה זה, אדם? אין בך יותר עוז לב? תחיה קצת, תתנחם קצת, תעודד את עצמך קצת. אם ביער הזר-ומוזר הזה יש איזו חית-פרא, אני אהיה מזון שלה או שאביא אותה בתור מזון לך. הדמיון שלך קרוב לַמוות יותר מכוחותיך. למענִי, תתאושש, תתרווח. תחזיק את המוות בהמתנה.אני אחזור אליך תיכף, ואם לא אביא לך משהו לאכול אני אתן לך רשות למות. אבל אם תמות לפני שאני חוזר, אתה עושה צחוק מהעבודה שלי. יפה. אתה נראה מעוּדד, ואני אחזור אליך מהר. אבל אתה שוכב באוויר הקר. בוא, אני אשא אותך לאיזה מקלט, ולא תמות ממחסור בארוחה אם משהו חי בַּשממה הזאת. להתעודד, אדם יקר.

אורלנדו נושא את אדם החוצה.


מערכה 2, תמונה 7 -


נכנסים הדוכס הבכור, אמיין ואצילים אחרים לבושים כפורעי-חוק.

 

הדוכס הבכור: לדעתי הוא נהפך למין

          חיה, כי אני לא יכול למצוא

          בו בן-אנוש.

אציל א':               אדון, הוא בדיוק

          הלך. פה הוא היה עליז מאד,

          כשהאזין לְשיר.

הדוכס הבכור:              אם הוא, אשר

          כולו צרימות, הופך למוזיקלי,

          אז ההרמוניה בעולם תתחיל

          מהר מאד לחרוק. חפש אותו.

          אני רוצה מילה אתו, אמור לו.

          נכנס ז'ק.

אציל א':  חסך לי עבודה, הוא בא לבד.

הדוכס הבכור: או! מר-מסיה! מה, זה יפה לתת

          לַידידים המסכנים שלך

          להתחנן לְחברתך? מה-זה,

          אתה נראה עליז.

ז'ק:     שוטה! שוטה! נתקלתי בְּשוטה

          ביער! בשוטה כולל מצנפת -

          איזה עולם שטותי – כְּשם שאני

          אוכל-שותה נתקלתי בְּשוטה,

          אשר רבץ והשתזף בשמש,

          שפך על המזל קללות יפות,

          עם פתגמים מהספרים, אבל

          שוטה כולל מצנפת. "בוקר טוב,

          שוטה", אני אומר לו. "לא נכון",

          אומר לי, "השוטים הם בני מזל,

          אז אני בטח לא שוטה". ואז

          הוציא שעון של כּיס מכּיס עם חור,

          נעץ בו מין מבט עמום, ובקול

          מלא חוכמה אמר "טוב, השעה

          היא עשר. ומכאן ניתן ללמוד",

          אמר, "איך מתגלגל לו העולם.

          לפני שעה בלבד היה עוד תשע

          ועוד שעה יהיה אחת-עשרה.

          כך כל שעה אנחנו מתפתחים       

          ומתפתחים, וככה כל שעה 

          אנחנו דועכים ודועכים;    

          וזה ספור בהמשכים." אני

          כששמעתי איך שוטה רשמי

          כך מתפלסף לו על נושא הזמן,

          אז רֵאוֹתַי התחילו לקרקר

          כמו תרנגול – לחשוב שהשוטים

         הופכים הוגי-דעות כה עמוקים,

          צחקתי נוֹן-הֶפְסֵק שעה תמימה

         על השעון שלו. – שוטה נכבד,

         שוטה דגול – לא, אין, אין כמו מצנפת!

הדוכס הבכור: מי השוטה הזה?

ז'ק:     או-הו, שוטה דגול! – הוא איש-חצר

          לשעבר, והוא אומר "גבירה,

          אם היא יפה וצעירה - יש לה

          גם חוש לדעת זאת". ובמוחו,

          שהוא יבש כמו שארית ביסקוויט

          אחרי מסע, יש אזורים זרים

          ומוזרים גדושים באבחנות

          שהוא פולט בחידחוּדֵי קִשקוש.

          הו הלוואי אני שוטה, אני

          כולי שקיקה לבגד משבצות.  [ / לבגד ליצנים.]

הדוכס הבכור: יהיה לך.

ז'ק:                    יהי לָצון. זה כל

           מבוקשִי – בתנאי שתְנכּשו

          משְדה-ראשכם כל עשב רעיון

          שוטה שאני חכם. אני זקוק

          לחופש בלי גבולות, ולמַנְדט

          גדול כמו של הרוּח, כדי לנשוף

          על מי שבא לי, כמו כל השוטים.       

          ומי שנעקץ הכי הרבה

          משטויותי, חייב לצחוק הכי

          הרבה. ולמה, אדוני, חייב הוא?

          הלמה הוא פשוט כמו הַזְמנה

          לְבית משפט: כי אם הִכּה אותך

          שוטה ברוב חוכמה, תהיה אוויל,

          גם אם אתה סובל, אם לא תַרְאֶה

          לו שאתה אדיש לַפְליק שלו.

          אחרת כל מבט מקרי תועה

          של השוטה יחשוף, חכם שלי, 

          את טפשותך - לעומק. תנו לי את

          הבגד-ליצנים שלי! הרשו

          לי להגיד מה בלבי, ואז

          ארביץ חיטוי – כן, יסודי! - לַגוף

          הזיהומי של העולם, אם רק

          יסבול את הטיפול בסבלנות.

הדוכס הבכור: פושע! לי ברור מה תעשה.

ז'ק:     על אסימון, מה אעשה לא טוב?

הדוכס הבכור: כשתוקיע חטא, תהיה אשם

          בְּחטא שטני מצחין; שכן אתה

          בעצמך היית איש מופקר,

          נוטף זימה עד הזנב, וכל

          מוגְלת זיבה ואבעבועה אשר

          חטפת בַּפִּרְצֵי-פריצות שלך          

          אתה תקיא על העולם כולו.

ז'ק:     אם אני מגנה שחיתות בכלל,

          למה צריך להיעלב בפרט?

          היא לא גדולה ומלאה כמו ים,

          ומטביעה כל מי שקם נגדה

          לתהומות? אלו נשים בעיר

          ציינתי [/ סימנתי] כשאמרתי שלִנְשות

          העיר על הכתפיים הנחותות

          יש מלתחה של בנות המלך? מי

          תוכל לטעון "אליה התכוונתי"

          כשהשכנה שלה היא בדיוק

          כמותה? ומי השרץ הנחות

          אשר יגיד לי "את המחלצות

          שלי, שְמע, לא אתה קנית" כי

          נדמה לו שאליו רמזתי, אך

          בכך נופל עם טפשותו ישר

          אל פח הפה שלי? נו כן, אז כן,

          ובכן, תראה לי איפה לשוני

          חטאה נגדו. אם היא צודקת, הוא

          עצמו חָטא. אם הוא נקי, נו אז

          התוכחות שלי עפות להן

          כמו אווזי בר, לא שייכות לאיש.

          אבל מי זה?

          נכנס אורלנדו, בחרב שלופה.

אורלנדו:                  עצור, ואל תאכל

          יותר!

ז'ק:              מה, לא אכלתי כלום עוד.

אורלנדו:                                     לא,

          גם לא תאכל לפני הנזקקים!

ז'ק:     מאיזה זן קפץ התרנגול

          הזה?

הדוכס הבכור:   אתה הוקשחת ככה, בן-

          אדם, ממצוקה? או שאתה

          גס-רוח שבועט בדרך-ארץ,

          שכך אתה מופיע, ריק מכל

          אות של תרבות?

אורלנדו:                     בָּאפשרות

          מספר אחד נגעת לי בַּפצע.

          הקוץ החד של מצוקה צחיחה

          עקר ממני גינונֵי חנחון.

          אבל חונכתי בן-תרבות, לא זר

          לי הנימוס. אבל עצור, אמרתי.

          ימות מי שייגע בפרי הזה

          לפני שיספקו לי את צרכי.

ז'ק:     אם לא מספק אותך מענה של טעם, אני חייב למות נון-דיחוי.

הדוכס הבכור: טוב, מה אתה רוצה? בְּעדינות

          עוד תרכך אותנו, לא בכוח.

אורלנדו: אני מת, מת לאוכל. תן לי.

הדוכס הבכור:                         שב,

          אכול, ברוך הבא לשולחננו.

אורלנדו: מלים כה ענוגות?... אנא ממך

          סלח לי. חשבתי שהכל פה פרא,

          לכן לבשתי לי את הארשת

          המצָווה והקשוחה. אבל

          תהיו מי שתהיו, שבשממה

          הערירית הזאת, תחת הצל

          של ענפים עגמומיים, יושבים

          ומשכיחים שעות של זמן זוחל,

          אם ראיתם ימים יפים יותר

          אי-פעם, אם נכחתם בתפילה

          אי-פעם, אם ישבתם בסעודה

          אי-פעם, אם מחיתם מעינכם

          דמעה אי-פעם, ואתם יודעים

          לתת ולקבל חמלה, אז תנו

          לרוך שלי לכבוש אתכם בכל

          תוקפּו. ובתקווה הזאת אני

          נוצֵר, בְּסומק, את חרבי.

הדוכס הבכור:                         אכן

          ראינו כבר ימים יפים יותר,

          ופעמון קדוש קרא לנו

          אל התפילה, ובִסעודה ישוֹב

          ישבנו, ומחינו מן העין

          דמעות אשר חמלה קדושה הולידה.

          אז שב בָּרוּך בְּרוֹך. בּקֵש, וכל

          עזרה שרק נוכל להעניק

          למחסורך תוגש לך.

אורלנדו:                      אז עם

          האוכל תתאפקו קצת, זה הכל,

          עד שאני כמו איילה אלך

          לעופר, שיהיה לו אוכל. יש

          זקן מסכן אחד אשר צלע

          בעקבותי פסיעות מיוגעות

          רבות באהבה זכה. זוג של     

          רעות חולות רובץ עליו, זִקנה

         וגם רעָב. לפני שיתאושש

          איני נוגע בפרור.

דוכס בכיר:                   לך מצא

          אותו, אנחנו לא נטעם דבר

          עד שתחזור.

אורלנדו:                  אני מודה לך;

          שתבורך על הושטת היד!

          יוצא.

הדוכס הבכור: אתם רואים? אנחנו לא לבד

         באומללות. התיאטרון הזה

         רחב-הידיים והעולמי 

         מציג עוד מחזות-יגון, נוגעים

         ללב יותר מן התמונה שבה

         אנחנו משחקים.

ז'ק:                        כל העולם הוא

          במה, כל הגברים והנשים

          רק שחקנים. יש להם יציאות

          ויש כניסות, וכל איש בימיו –

          הוא משחק שְלל תפקידים שונים,

          והמערכות שלו – שִבעה

          דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,

          מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.

          אחר כך התלמיד המתלונן,      

          עם הילקוט שלו, פרצוף

          בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון   

          באי-רצון לבית-הספר. אז

          בא האוהב, גונח כמו כבשן,

          ומזמר בלדה בוכיה 

          על גַבּותיה של אהובתו.

          ואז חייל, מָלא קללות מכל

          סוג ושפה, ועם זקן פנתר,

          לא יפגעו לו בכבוד, מהיר      

         להתלקח ונדלק לריב,

         רודף אפילו בתוך לוע של

         תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.

         אז השופט, עם כרס עגולת

         שומן, כיס מדושן כסף שחור,

         מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי 

         הספר, פֶּה מלא באמרות שפר

         עם דוגמאות מודרניות; וכך

         הוא משחק את התפקיד שלו.

         בדור ששי המחזה עובר

         אל הישיש המטושטש, כחוּש

         בנעלי-בית, משקפיים על

         החוטם וארנק צמוד למותן,

         זוג מכנסיו שהוא שמר מימי

         העלומים תלוי עליו כמו שק,

          כי הצטמק הגֶזע, התכווץ

          הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך

          שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק

         ומצייץ. תמונה אחרונה

         מכל, אשר נועלת מחזה 

         מוזר ורב-תהפוכות זה, היא

         ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,

         נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

          נכנס אורלנדו נושא את אדם.

הדוכס הבכיר: ברוך הבא. הנח את המטען

          המכובד, ותן לו לאכול.

אורלנדו:  אני מודה לך בשמו.

אדם:   אתה צריך.

         קשה לי לדבר לומר תודה.

הדוכס הבכיר: ברוך הבא. לזלול, קדימה. לא

          אטריח ואחקור אותך עדיין

         בשאלות על קורותיך. תנו

         קצת מוזיקה. אתה, חבר, זָמֵר.

אמיין (שר):        ילל, השתולל, רוח קר,

                   אתה לא מר ואכזר

                   כמו שאיש כפוי טובה בעולם הוא.

                   אין לך שן חדה כמו שלו,

                   כי לא רואים אותך, לא,

                   אבל אם רק תנשוף – אויה לנו.

                       היי-הו, שיר היי-הו, לאשוח זקוף,

                       חברוּת היא זיוף, אהבה היא טרוף.

                       אז היי-הו, עץ האשוח,

                       החיים האלה שַעֲשוּחַ.

 

                 תקפיא עוד, רָקיע רשע,

                 הנשיכה שלך לא קשה

                 כמו חסד אשר לא נזכר.

                 הנהר בגללך מתעוות,         

                 אך זה את הלב לא צובט

                 כמו לשכוח חבר יקר.

                     היי-הו, שיר היי-הו, לאשוח זקוף,

                     חברוּת היא זיוף, אהבה היא טרוף.

                     אז היי-הו, עץ האשוח,

                     החיים האלה שַעֲשוּחַ.

הדוכס הבכיר (לאורלנדו): אם באמת אתה בנו של מסיה

             רולאן הטוב, כמו שלחשת לי,

              וכשם שאת צַלמו המת אני

              רואה חי – ובצבע – בפניך, 

              אז באמת ברוך הבא. אני

             הוא הדוכס אשר אהב את אבא.

             את כל מה שקרה לך, תבוא

             ספּר לי במערה שלי. (לאדם): זקֵן

             יקר, אתה ברוך כמו אדונך פה.

           (לאצילים): תנו לו תמיכה בזרוע. (לאורלנדו): תן לי יד,

             ספר לי כל מה שארע לך.

            יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים הדוכס פרדריק, אצילים, ואוליבר.

 

הדוכס פרדריק: מאז לא ראית אותו? אדון,

          אדון, זה לא יכול להיות. אם לא

          היתה חמלה התו העיקרי

          שבי, הייתי כבר נוקם בך

          כי אתה פה, במקום לרדוף את מי

          שאין. אבל טפל בזה: תמצא

          לי את אחיך לא חשוב לי איפה.

          חפש אותו בנר, בחושך. מת

          או חי תביא אותו, ותוך שנה.

          אחרת אל תחזור כדי לבקש

          לחיות בשטח שלטוננו. את

          האדמות והרכוש שלך

          אנחנו מעקלים עד שתִפדה

          את עצמך כשתְחלץ מפי

          אחיך עדויות.

אוליבר:                הו הלוואי הכרת את לבי.

          אף פעם לא אהבתי את אחי

          בימי חיי.

הדוכס פרדריק:      אז אתה מנוול

          כפול. (לאצילים): טוב, תדחפו אותו מחוץ

          לדלת, והאחראים אשר

          עוסקים בזה יחרימו את ביתו

          ואת האדמות. עשו את זה 

          מהר, ותסלקו אותו לדרך.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנס אורלנדו עם נייר.

 

אורלנדו:     תלו פה, עֵדֵי אהבָתי, שירים;

                 ואת, אֵלָת בתולות, מלכה נכבדת, 

             הביטי ממרומייך החיוורים

                 איך את חיי לקחה שלל ציידת.

             הו רוזלינד, סְפָרַי יהיו עצים,

                 בַּגזע את מחשבותי אנציח,

              יראה היער איך מנצנצים  [/ מבצבצים] 

                  שירֵי תהילתך על ראש כל שיח. 

             רוץ, רוץ, אורלנדו; על כל עץ חרוֹט:

             "יפָה, תמָה, שאין לה מתחרות".

           יוצא.

נכנסים קורין ובַּר-אֱמֶתֶר הליצן.

קורין:       ואיך מוצאים חן בעיניך חיי הרועה האלה, אדון בַּר-אֱמֶתֶר?

בַּר-אֱמֶתֶר:  האמת, רועה, מבחינה עקרונית, אלה חיים טובים; אבל מבחינה שהם חיי רועה, הם לא שווים. מבחינה שיש בהם בדידות, אני אוהב אותם מאד; אבל מבחינה שאין בהם חֶברה, אלה חיים גרועים מאד. עכשיו, מבחינה שהם מתרחשים בַּשדה הפתוח, הם מאד לטעמי; אבל מבחינה שהם לא בעיר, הם עולים לי על העצבים. כיוון שאלה חיים של צמצום, אני אומר לך, הם מתאימים לי מאה אחוז; אבל כיוון שאין בהם יותר שפע, הם מנוגדים מאד לטבע שלי. אתה יש בך מן הפילוסופיה, רועה?

קורין:      לא ממש. אני יודע רק שכמה שאתה חולה יותר, אתה יותר בכי רע, ושמי שאין לו כסף, כוח או שמחת-חיים, חסרים לו שלושה חברים טובים; שהגשם חזק במיוחד בלהרטיב, והאש בלשרוף; שאחוּ טוב עושה כבשים שמנות; ושהסיבה העיקרית ללילה היא מחסור בשמש; שמי שלא למד הבנה מטבע או מאימונים, יכול להתלונן על הגידול שלו או שהוא חמוֹר בן עַיִיר.

בַּר-אֱמֶתֶר: זה פילוסוף טבעי. היית פעם בחצר של שליטים, רועה?

קורין:       לא, באמת שלא.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז אתה מקולל ותגמור בגיהינום.

קורין:       לא, אני מקווה שלא.

בַּר-אֱמֶתֶר: באמת שאתה ארור ותתבשל כמו ביצה עד שתהיה חבוּט כמו חביתה.

קורין:       כי לא הייתי בחצר? תסביר!

בַּר-אֱמֶתֶר: מה! אם לא היית אף-פעם בחצר לא ראית אף-פעם התנהגות טובה. אם לא ראית אף-פעם התנהגות טובה, אז ההתנהגות שלך היא מן הסתם רעה, ולהיות רע זה חטא, וחטא הוא מקולל. מצבך נואש עד אנוּש, רועה.

קורין:      אפילו לא בשַעֲרָה, בַּר-אֱמֶתֶר. מה שנחשב התנהגות טובה בחצר הוא מגוחך בכפר כמו שהתנהגות של כפר היא מצחיקה בחצר. אתה אמרת לי שבחצר לא מברכים אחד את השני לשלום בלי לנשק את היד. הגינוּן הזה היה לא היגייני אם אנשי חצר היו רועי כבשים.

בַּר-אֱמֶתֶר: דוגמה, בקיצור; תביא לי דוגמה.

קורין:       מה, אנחנו כל הזמן ממשמשים את הכבשים שלנו, והצמר שלהם, אתה יודע, הוא שוּמני.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז מה, ידיים של איש-חצר לא מזיעות? ושומן כבש הוא לא בריא כמו זיעה של בן-אדם? קָלוּש, קלוּש. תביא דוגמא יותר טובה, אני אומר. שְפוֹך.

קורין:       חוץ מזה, הידיים שלנו מלאות יבלות.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז השפתיים שלכם ירגישו אותן פי שבע. גם-כן קלוש. דוגמה יותר יצוקה. שְפוֹך.

קורין:       והן גם לא פעם שחורות זפת מלסתום לכבשים פצעים; אתה רוצה שננשק זפת? לידיים של איש-חצר יש בושם פֶּרְפוּם.

בַּר-אֱמֶתֶר: איש קלוש וחלוּל. אתה, תולע בן תולעת בהשוואה לחתיכת בשר אדום, תלמד מפי חכמים ויאורו עיניך: הפּרפוּם יש לו מוצָא נחוּת יותר מזפת, כי מפּרְפְמִים אותו לא עלֵינו מהפְרשוֹת של חתול. תקן את הדוגמה, רועה.

קורין:       המוח שלך יותר מדי חצרִי בשבילי. אני אנוח.

בַּר-אֱמֶתֶר: אתה מניח לעצמך לנוח ארור? אלוהים שיעזור לך, איש חלול. אלוהים שיבשל אותך, כי המוח שלך מפגר מִידיום-רֶר!

קורין:       אדוני, אני איש עבודה אמיתי וישר. אני מרוויח ביושר מה שאני אוכל, מה שאני לובש; לא חייב שנאה לאף איש, לא מקנא באושר של אף איש; שָמֵח בטובתם של אחרים, סופג בלי תלונות את הצרות שלי; והגאווה הכי גדולה שלי היא לראות את הכבשים שלי מלחכות ואת הטלאים שלי יונקים.

בַּר-אֱמֶתֶר:  זה עוד חטא בור ועם-הארץ: שאתה מְזוֵוג את הכבשה עם האייל ומתפרנס מהזדווגות של חיות בקר-ודם; שאתה סרסור של בהמות, שאתה מוֹכר כבשה רכה בת שנֵים-עשר חודש לאייל זנאי אשמאי זקן, שיכול להיות סבא שלה. אם על זה לא תשוגר לגהינום, סימן שהשטן לא זקוק לרועי צאן. אני לא רואה דרך אחרת שתינצל.

קורין:      הנה בא אדון גַנִימֶדֶס הצעיר, האח של הגברת החדשה שלי.

          נכנסת רוזלינד כגנימדס.

רוזלינד (קוראת): "אין יהלום כמו רוזלין

          מארץ כּוּש עד ארץ סין.

          כל הרוחות מְהללין

          מחוף עד חוף את רוזלין.

          הציורים כולם בּטלין

          מול תמונתה של רוזלין.

          ופני קדושה הם פני חוּלין

          מול הפנים של רוזלין."

בַּר-אֱמֶתֶר: אני יכול לְחָרֵז לך חרוזים כאלה שמונה שנים רצוף, לא כולל ארוחות, שְעות שינה ושיגולין. זה צולע כמו עינתוזֵי זונה זקנה בדרך למשמרת.

רוזלינד:    לֵך-לֵך, שוטה.

בַּר-אֱמֶתֶר: בתוֹר דוגמית:

          "אם העדרים צולעין

          שיחפשו את רוזלְעין.

          חתולין מייללין

          וגם רוזָה-מְיאוּ-מיאו-לִין.

          כשיש חור אז ממלאין,

          אז טפלו ברוזלין.

          הזורעים ת'שיבולין

          יקצרו בְּרוזלין.

          הפֵּירות נוטפים נוזלין, [/ פרי מתוק כמו בתולין  

          גם הפרי של רוזלין.   /הדובדבן של רוזלין.]    

          מתחילים כגוזלין       

          וגומרים ברוזלין."

          זה מרוץ החרוזים הפיסחים. תחרות התחרוּז. למה לזלול ולחטוף הרעלה מכאלה חרא-זים?

רוזלינד:  שקט, שוטה קֶרש, מצאתי אותם על עץ.

בַּר-אֱמֶתֶר:  באמת, העץ מניב פירות מקולקלין.

רוזלינד:  אני אכליא אותו איתך, אדוני-העושה-רוח, ואז אכליא את שניכם עם אגס, וייצא לי פרי ששמו אגס-רוח.

בַּר-אֱמֶתֶר: אמרְתָ אמרְתָ. אבל אם בחוכמה אמרת, תני ליער לשפוט.   

           נכנסת סִילְיָה כאליינה, עם כתב יד.

רוזלינד:   שקט, הנה אחותי, קוראת. עמוד בצד.

סִילְיָה (קוראת): "למה זהו ישימון?

                          כי אין פה אדם? טעוּת.

                        על כל עץ אתלה לשון,

                          שתשיר בשפת תרבות.

                        על חיי אדם קצרים

                         אספר, ואיך תועה הוא,

                      איך ימיו חולפים עוברים,

                       רק נדלק הפתיל - וזהו. 

                     על שבועה של ידידים          

                       אשר לא אחת הופרה;           

                   אך על כל ענף עדין        

                       ובסופה של כל שורה,

                   'רוזלינד' אני אכתוב,

                      שכולם יוכלו לראות

                    את תמצית כל מה שטוֹב

                       רק בשם אחד פעוֹט.

                   השחקים הורו לטבע

                       כי בגוף אחד יטמון

                   כל טוּב פי שבעים ושבע.

                      היא אחת והיא המון:

                   היא הלנה היפה,

                       קלאופטרה אצילית,

                   נפש אמיתית שקופה, 

                      לא שלילית ולא פלילית.

                   כך צֶוות המרום שילב

                      ברוזלינד את המיטב

                    של אופי, פֶּה, עין ולב,

                       כיוֵון כל קו, היטיב כל תו.

                    כל זאת האֵל הטוב רצה לה,

                     ושאהיה עבד נרצע לה."

רוזלינד:  הו יופיטר-פִּטְפּוּטִיטֶר, איזה פיוט סיוט, הקדמה להרדמה, אם היה פה קהל הוא כבר היה מזמן נוחר מקיר לנחיר! היית צריכה להתריע מראש: זהירות, רגע של פיוט!

סִילְיָה:   מה, מה, מה, חברים, להירגע. רועה, צא לטייל קצת. לך איתו, אתה.

בַּר-אֱמֶתֶר:  קדימה, רועה, בוא נפרוש בשיא, נעשה נסיגה מכובדת, עם ציוד קל וציוץ כבד. הַכְתף, 'תְכּופף והתחפף!  

            יוצא עם קורין.

סִילְיָה:   שמעת את החרוזים האלה?

רוזלינד:  הו כן, שמעתי את כולם, ויותר. לחֵלֶק מהבתים היה משקל כבד מדי.

סִילְיָה:   לא נורא; בית עם משקל לא יעוף ברוח.     

רוזלינד: אבל המשקל היה כל כך עקום שהבית הראשון הביא את חורבן בית שני.

סִילְיָה:  אבל את הקשבת ולא התפלאת מה פתאום השם שלך תלוי וחרוט על העצים האלה?

רוזלינד: עברתי כבר שני-שליש הִתפלאוּת עד שהגעת; כי תראי מה שאני מצאתי על עץ דקל. בחיים לא נחרזתי ככה, מאז ימי פִּיתַגוֹרס כשהייתי עכברוש אירי וניסו להדבּיר אותי בדיבורי שירה – גלגול מספר שלוש, שאני בקושי זוכרת.

סִילְיָה:   יש לך מושג מי כתב את זה?

רוזלינד:  זה גֶבר?

סִילְיָה:   עם שרשרת שאת פעם ענדת לו על הצוואר. את מחליפה צבעים?

רוזלינד:  מי, תגידי לי?

סִילְיָה:   אח אלוהים, אלוהים, עד שחבר מוצא חבר אפשר למות! אבל אפילו הרים עוברים דירה ברעידת אדמה ונפגשים.

רוזלינד: לא, אבל מי זה?

סִילְיָה:   איך יכול להיות?

רוזלינד: לא, אני מבקשת בכל הבּקשתיוּת המתעקשת - תגידי לי מי זה.

סִילְיָה:  אח יוצא מן הכלל, זה יוצא מן הכלל, ויוצא שוב מן הכלל, ויוצא מכל כלל שיוצא - בכלל! וכוּלוּ וכוּלוּ וגילוּ ושִמְחוּ!

רוזלינד: די, בחיי הגיזרה שלי! נדמה לך שאם אני מפוחלצת בתור גבר, יש לי מכנסיים ושפם בנשמה? כל סנטימטר של עיכוב הוא כמו מסע אינסופי לגילוי ארצות בים הדרומי! בבקשה ממך ספרי לי מי זה מייד, ודבּרי זריז. הלוואי שהיית מגמגמת, אז היית שופכת את הגבר הסודי הזה מהפה שלך כמו שיין יוצא מבקבוק צר שפתיים – יותר מדי בבת אחת, או בכלל לא. אני מבקשת ממך, תשלפי את הפקק מהפה שלך, כדי שאשתה את הבְּשוֹרות שלך.

סִילְיָה:   ותכניסי גבר לבטן שלך.

רוזלינד: הוא בן-אדם בצלם אלוהים? איזה מין איש הוא? הראש שלו ראוי לכובע? והסנטר שלו ראוי לזקָן?

סִילְיָה:   לא, יש לו מעט מאד זקן.

רוזלינד:  מילא, אלוהים ישלח לו עוד, אם הוא יודה לאל. אני מוכנה לחכות שהזקן יצמח אם תתני לי להכיר בלי עוד דיחוי את הסנטר.

סִילְיָה:   זה אורלנדו הצעיר, שהפיל את המתאגרף מהרגליים ובאותה הזדמנות הפיל לך את הלב.

רוזלינד:  לא, שימותו הלועגים. תגידי לי באמת, ברצינות ובתמים!

סִילְיָה:   בחיי, בת-דודית, זה הוא.

רוזלינד:  אורלנדו?

סִילְיָה:    אורלנדו.

רוזלינד:  אוי לי, מה אני עושה עם המכנסיים שלי! מה הוא עשה כשראית אותו? מה הוא אמר? איך הוא נראה? לאן הוא הלך? מה הוא עושה פה? הוא שאל עלי? איפה הוא נמצא? איך הוא נפרד ממך? ומתי תראי אותו שוב? תעני לי במלה אחת.

סִילְיָה:   תראי... פה צריך פֶּה של ענק, כי זאת מלה גדולה מדי בשביל פֶּה ממוצע. לענות על כל השאלון הזה ב"כן" ו"לא" ביחד אפילו פוליטיקאי לא יכול.

רוזלינד:  אבל הוא יודע שאני ביער, ובלבוש של גבר? הוא נראה זוהר ורענן כמו ביום שבו הוא התאגרף?

סִילְיָה:   קל יותר לספור גרגרים מלהשיב על חקירות אוהבים. אבל אני אתן לך לטעום איך מצאתי אותו, ואת תְמַצי ותִמְצצי כל נגיסה. מצאתי אותו מתחת לעץ, כמו אצטרובל שנפל –

רוזלינד:  לעץ הזה צריך לקרוא עץ יופיטר, אם הוא מפיל פרי כזה.

סִילְיָה:   תני לי בטובך להתבטא, גברתי.

רוזלינד:  המשיכי.

סִילְיָה:   הוא שכב שם, שרוע כמו אביר פצוע –

רוזלינד:  גם אם הלב וודאי נשבר לראות מראה כזה, הוא בטח הוסיף לאדמה תפארת.

סִילְיָה:   תצעקי ללשון שלך "הוֹיסָה!", אני מבקשת ממך: היא דוהרת כמו משוגעת. – הוא היה לבוש כמו צייד –

רוזלינד:  הו זה סימן רע – הוא בא להרוג את הלב שלי.

סִילְיָה:   אני אשמח לשיר בלי ליווי; את מוציאה אותי מהסולם.

רוזלינד:  את לא יודעת שאני אשה? כשאני חושבת, אני חייבת לדבר. – מתוקה, תמשיכי.

          נכנסים אורלנדו וז'ק.

סִילְיָה:   את מבלבלת אותי. רגע, הוא לא בא הנה?

רוזלינד:  זה הוא. בואי נתגנב הצידה, ונשקיף עליו.

          רוזלינד וסִילְיָה מתרחקות הצידה.

ז'ק:    אני מודה לךָ על חֶברתך, אבל, בכל הכנות, הייתי מעדיף להיות לבד לבדי.

אורלנדו:  גם אני. אבל, כמו שאומרים, אני מודה גם לך על חברתך.

ז'ק:    שלום; בוא ניפגש כמה שפּחות.

אורלנדו:  אני כולי תקווה שנהיה זרים בַּנפש.

ז'ק:    אני מבקש ממך, אל תשחית יותר עצים בכתיבת שירי אהבה על הגזעים.

אורלנדו:  אני מבקש ממך אל תשחית יותר את השירים שלי בקריאה גרועה.

ז'ק:    רוזלינד זה השם של אהבתך?

אורלנדו:  כן, בדיוק.

ז'ק:    אני לא אוהב את השם שלה.

אורלנדו:  לא היתה שום כוונה לעשות לך טוב כשהדביקו לה שם.  

ז'ק:    מה הגובה שלה?

אורלנדו:  בדיוק כגובה הלב שלי.

ז'ק:    אתה מלא תשובות יפות. אתה מיודד עם הרבה חנווניות ולמדת בעל-פה פתגמים שתלויים במכולת?

אורלנדו:  לאו דווקא; אבל אני עונה לך תשובות ישר מההורוסקופ, שם שיננת את השאלות שלך.

ז'ק:    יש לך מוח זריז. נדמה לי שהוא עשוי מקרסוליים של ספורטאי. רוצה לשבת אתי? שנינו יכולים לקטר על גבירתנו התבל, ועל האומללות שלנו.

אורלנדו:  אין לי תלונות נגד אף נשמה נושמת בעולם חוץ מעצמי – את הפגמים שלי אני מכיר לפני ולפנים.

ז'ק:    הפגם הכי גדול שלך הוא שאתה מאוהב.

אורלנדו:  זה פגם שאני לא אחליף תמורת המעלה הכי טובה שלך. אתה מעייף אותי.

ז'ק:    נשבע לך, אני חיפשתי שוטה כשמצאתי אותך.

אורלנדו:  הוא טבע בנחל. רק תציץ פנימה, ותראה אותו.

ז'ק:    אני אראה שם אותי.

אורלנדו:  כלומר שוטה. 

ז'ק:    אני לא אתעכב אתך יותר. שלום, סיניור לָאמוּר.

אורלנדו:  שמח מקרב לב לראות אותך זז. אדיה, סיניור מֶלַנְקוֹליק. [/ דֶה-דֶפְּרֶסיב.]

          יוצא ז'ק.

רוזלינד (לסִילְיָה): אני אדבר אתו כמו משרת חצוף, ובחסות הדמות הזאת אפְתח עליו פֶּה ואפתח לו מלכודת. (לאורלנדו): אתה שומע, בן יער?

אורלנדו:  טוב מאד. מה אתה רוצה?

רוזלינד:   סלח לי, מה אומר השעון?

אורלנדו:  אתה צריך לשאול מה השעה. אין שעון ביער.

רוזלינד:   אז אין אוהב אמת ביער, אחרת האנחות-כל-דקה והגניחות-כל-שעה היו חושפות בדיוק כמו שעון כמה שהזמן זוחל.

אורלנדו:  ולמה לא "הזמן רץ"? זה לא יותר מדויק?

רוזלינד:   ממש לא, אדוני. הזמן זז בקצב שונה עם טיפוסים שונים. אני אגיד לך עם מי הוא מטייל, עם מי הוא צועד, עם מי הוא דוהר ועם מי הוא עומד דום.

אורלנדו:  נו תגיד לי, עם מי הוא צועד?

רוזלינד:   הוא צועד קשות עם בחורה צעירה בין האירוסים ליום החתונה. המרחק יכול להיות שבוע, אבל לפי הצעדה של הזמן זה מרגיש כמו שבע שנים.

אורלנדו:  עם מי הזמן מטייל?

רוזלינד:   עם פוליטיקאי זחוח, ועם מיליונר בריא. הראשון ישן בנוח כי הוא לא קורא ולא דואג, והשני חי בשמחה כי אין לו כאבים; על האחד לא מכביד שום יֶדע מעיק, והאחר לא מכיר שום עוני מציק. עם אלה הזמן מטייל.

אורלנדו:  עם מי הוא דוהר?

רוזלינד:   עם גנב לגרדום; כי גם אם הגנב הולך הכי לאט שרגל יכולה, הוא מרגיש שהוא הגיע לשם מוקדם מדי.

אורלנדו:  עם מי הוא עומד דום?

רוזלינד:   עם עורכי דין בפגרה; כי הם שוכבים כמו פגר, והעמלות עולות, והם לא שמים לב שהזמן זז.

אורלנדו:  איפה אתה מתגורר, בחור יפה?

רוזלינד:   עם הרועָה הזאת, אחותי, פה בשַד של – בצד של היער, בשקט ובשִמלה – ובשמחה! בשקט ובשמחה! כמו שוליים של חצאית.

אורלנדו:  אתה יליד המקום הזה?

רוזלינד:   כמו השפנה שחיה היכן שהִשְריצוּה.

אורלנדו:  הדיבור שלך הוא יותר מעודן-משהו מזה שניתן לרכוש באזור נידח כל כך.

רוזלינד:   הרבה אמרו לי; אבל האמת היא שמי שלימד אותי לדבּר היה דוד זקן שלי, איש דתי, שהיה בצעירותו בן עיר; איש שידע יותר מדי חיזורי חצר, כי הוא התאהב שם. שמעתי אותו נושא הרבה דרשות נגד זה, ואני מודה לאל שלא עשאני אשה, עם כל העברוֹת המופקרות שהוא האשים בהן את כל המין הזה.

אורלנדו:  אתה יכול לזכור חלק מהרעות העיקריות שהוא זקף לחובתן של נשים?

רוזלינד:   לא היו עיקריות; כולן היו זהות כמו מטבעות של חצי-פני, כל מגרעת נראתה מפלצתית עד שבאה אחותה מגרעת ב' להשתוות אליה.

אורלנדו:  בבקשה, תמנה לי כמה מהן.

רוזלינד:  לא. אני לא אחלק את התרופה שלי חינם אלא למי שחולה. יש איזה איש שמסתובב ביער, ומשחית את הצמחים הצעירים שלנו כשהוא חורט "רוזלינד" על הגזעים; תולה על כל עץ אלון עלון, על כל עץ לימון המנון, ועל כל עץ ערמון פזמון; וכל השירון הזה, אתה מאמין?, לתפארת השם רוזלינד. אם הייתי פוגש את הפַנְטָזְיוֹמַט הזה, הייתי נותן לו עצה טובה, כי עושה רושם שיש עליו הֶרְפֶּס אהבה כְרוֹני.

אורלנדו:  זה אני, מטולטל-האהבה הזה. בבקשה גלה לי את התרופה שלך.

רוזלינד:   אין עליך אף אחד מהסימנים של הדוד שלי. הוא לימד אותי איך לזהות איש מאוהב, וברור לי שאתה לא אסיר בכלוב הקש הקלוש הזה.

אורלנדו:  מה היו הסימנים שלו?

רוזלינד:   לחי כחושה, שאין לך; עין שקועה עם עיגולים סביבה, שאין לך; נשמה מכונסת בעצמה, שאין לך; זקָן מוזנח, שאין לך – אבל אני נותן לך הנחה על זה, כי המעט זקן שיש לך הוא מה שזורקים לבן-זקונים. חוץ מזה, המִכנס שלך צריך להיות מקומט, המצנפת שלך שמוטה, השרוול שלך לא מכופתר, הנעל שלך לא שרוּכה, וכל דבר שבך אמור להדגים חורבן ועזוּבה. אבל אתה לא איש כזה. אתה די טיפּ-טופּ בהופעה שלך, ונראה לי שאם אתה מאוהב, אז זה בעיקר בעצמך.

אורלנדו:  בחור יפה, הלוואי שיכולתי לגרום לך להאמין שאני מאוהב.

רוזלינד:   שאני אאמין? כדאי לך שזאת שאתה אוהב תאמין, ובוא נתערב שיהיה לה קל יותר להאמין מאשר להודות שגם היא. זאת אחת הנקודות שבהן נשים תמיד מוכנות לשקר לעצמן. אבל באמת, זה אתה שתולה על העצים את השירים האלה שמהללים כל כך את רוזלינד?

אורלנדו:  אני נשבע לך, עלם, ביד הלבנה של רוזלינד, אני זה הוא, ההוא הכֹּה-אומלל ההוא.

רוזלינד:   אבל אתה כל כך מאוהב כמו שהדקלומים שלך אומרים?

אורלנדו:  אין שום כלום או דקלום שיוכלו להביע עד כמה.

רוזלינד:   אהבה זה רק סוג של טרוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטרוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים. אבל אני יכול לרפא אותה ביעוץ.

אורלנדו:  ריפאת ככה כבר מישהו?

רוזלינד:   כן, אחד. ובאופן כזה: הוא היה צריך לדמיין שאני אהובתו, גבירת הלב שלו; וגזרתי עליו כל יום לחזר אחרי. ואני, שאני סתם בחור עם שגעונות, הייתי עצוב, או נשי, משנה מצב רוח, משתוקק ומחבב, גאה, הפכפך, תוּכּי, קוֹף, חלול, לא-עקבי, מלא דמעה, מלא חיוך; משהו לכל רגש, ושום דבר באמת לאף רגש, כמו שמתנהג רוב העדר הזה של נערים ונשים – רגע מחבב אותו, רגע מתעב אותו; ואז מפנק אותו, ואז זורק אותו; פתאום בוכה עליו, בבת אחת יורק עליו - ככה הובלתי את המחזר שלי משגעון חיים של אהבה לחיים של שגעון, עד שהוא נשבע לוותר על זרם העולם הזה ולחיות בְּכוּך נָטוּש חיי נזיר. וככה ריפאתי אותו, ובאופן כזה אני לוקח על עצמי לעשות לך שְטִיפת קיבה עד שתהיה מכובס כמו לב כבשה, בלי כתם אחד של אהבה.

אורלנדו:  אני לא אתרפא, בחור.

רוזלינד:   אני ארפא אותך אם רק תקרא לי רוזלינד ותבוא יום-יום לבקתה שלי, ותחזר אחרי.

אורלנדו:  אז בחיי האמונה שלי באהבה, אני אעשה את זה. רק תגיד לי איפה הבקתה.

רוזלינד:   בוא אתי, ואראה לך. ובדרך תראה לי איפה ביער אתה חי. אתה בא?

אורלנדו:  מכל הלב, בחור טוב.

רוזלינד:   לא, אתה חייב לקרוא לי רוזלינד. – בואי, אחותי. את מצטרפת?

                 יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים בַּר-אֱמֶתֶר הליצן ואודרי, ואחריהם ז'ק.

 

בַּר-אֱמֶתֶר: תבואי-תבואי, אודרי חמודונת. אני אאסוף את העִזים שלך, אודרי. אז מה, אודרי, אני הגבר שלך? פיגוּרָתִי הפשוטה לטעמך?

אודרי:  פיגורתך, אלוהים שיעזור לנו – איזה פיגור?

בַּר-אֱמֶתֶר: אני, פה, לבד עם העזים שלך, ביער הירוק, משול למשורר אוֹבִידְיוס האָבוּדְיוס בְּגָלוּת הים השחור.      

ז'ק (הצידה): אח, השכלה בין מפגרים, זה אידיוטי כמו חיזור בין חזירים.

בַּר-אֱמֶתֶר: כשהאמנות שלךָ לא מובנת, והחוכמה שלך לא מולידה צאצא בדמות הבנה, זה מכֶּה אדם למוות יותר מחיסול חשבונות בְּבָּר קטן. באמת, אני כולי תפילה שהאלים היו נותנים לך פּוֹאֵזְיָה.

אודרי: אני יש לי פה עז.

בַּר-אֱמֶתֶר: יש לה פה עז!... אני מדבר על פואז-יה!

אודרי:  אני לא יודעת מה זה פואזיה. זה טוב? זה ישר? זה אמיתי?

בַּר-אֱמֶתֶר: לא באמת. כי הפואזיה הכי אמיתית היא הכי מלאכותית, ואוהבים יש להם חולשה לפואזיה; אבל מה שהם נשבעים באופן פואטי, הוא מצד האהבה לא-ממש קונקרטי.

אודרי: ואתה בכל זאת מתפלל שהאלים היו עושים אותי פואֵזית?

בַּר-אֱמֶתֶר: בהחלט. כי את נשבעת לי שאת ישרה. עכשיו אם היית משוררת, היתה לי אולי תִקווה שאת משקרת.

אודרי: היית מעדיף שאני לא אהיה ישרה?

בַּר-אֱמֶתֶר:  כן, בחיי, אלא אם כן היית מכוערת; כי יושר לא הולך עם יופי, כמו שסוּכּר לא שופכים עליו דבש.

ז'ק (הצידה): שוטה אינטליגנט.

אודרי: טוב, אני לא יפה, אז אני מקווה שאני אהיה ישרה.

בַּר-אֱמֶתֶר:  צודקת בהחלט, רק מה, שלבזבז יושר על זונה מכוערת זה לשים בשר טוב בכלי מלוכלך.

אודרי: אני לא זונה, אם כי תודה לאל אני מלוכלכת.

בַּר-אֱמֶתֶר:  טוב, תודה לאל על הלכלוך שלך. הזנותיות כבר תבוא אחר כך, הלוואי עלינו. אבל כל זה טוב ויפה, אני אתחתן אתך. ולמטרה זאת שוחחתי עם מר אוליבר מרְטֶקְסְט, הכומר של הכפר הקרוב, שהבטיח לפגוש אותי בחלקה הזאת של היער, ולזווג אותנו.

ז'ק (הצידה): את המפגש הזה אני לא רוצה להחמיץ.

אודרי: טוב, שנדע רק אושר. 

בַּר-אֱמֶתֶר:  אָ - מֵן. – אה – כן, בן-אדם שיש לו לב מוגבל, או סתם לב מוּג, עלול לחטוף פקפוק ואפילו פּיק לפני צעד כזה. כי כאן אין לנו מִקְדש, רק יער, ואין לנו שושבינים חוץ מחיות: הנישואים האלה הם נישואים בבעלי חיים. וגם אין לנו מוזמנים חוץ מבעלי קרניים. אבל מה זה משנה? אומץ! קרניים זה אולי דוחה, אבל זה הכרחי. אומרים שהבן-אדם לא יודע כמה רכוש יש לו באמת. נכון מאד: להרבה אנשים יש קרניים – קְרנות של קרניים!, והם לא יודעים אפילו. טוב, זאת הנדוניה של האשה, הבעל לא עבד כדי להצמיח אותן. נו, אז קרניים? שיהיה. ככה זה. ורק לעניים? לא, לא: לַצבי הכי אציל יש קרניים כמו להכי- עלוב. אז – האם הרווק הוא מבורך? לא. כמו שעיר-מִבצר שווה יותר מכפר, כך גם המצח של האיש הנשוי הוא מכובד יותר מפּדחת צחיחה של רווק. וכמו שכוח הרתעה עדיף מחוסר אונים, בדיוק פה נכנסת הקרן לתמונה. זה טוב שיש קרן קיימת.

          נכנס סר אוליבר מרטקסט.

         הנה בא מר אוליבר. – מר אוליבר מרטקסט, יופי שבאת. אתה רוצה לזַוְוגֵג   אותנו פה מתחת לעץ, או שנבוא אתך לביתך?

מר אוליבר מרטקסט: אין כאן מי שימסור את הכלה לידיך?

בַּר-אֱמֶתֶר:  אני לא מוכן לקבל אותה יד שניה.

מר אוליבר מרטקסט: עם כל הכבוד, היא חייבת להימסר לידיך, אם לאו הנישואים אינם תקפים.

ז'ק (מתגלה): תמשיכו, תמשיכו. אני אמסור אותה.

בַּר-אֱמֶתֶר:  ערב צח, מסיה איך-קוראים-לזה. מה שלומך, אדוני? יופי שבאת, בדיוק בזמן. ברוך הבא, נהדר שקפצת. מאד שמח לפגוש אותך – סתם עניין קטן יש לנו כאן, משחק ילדים – לא, שים את הכובע על הראש. 

ז'ק:   אתה רוצה להתחתן, מִצְנָף?

בַּר-אֱמֶתֶר: כמו שלשוֹר יש רִתְמה, אדון, ולסוס רסן, ולכלב רצועה, ככה הבן-אדם יש  לו התחשקויות; הוא רואה איך היוֹן מנשק את היונה, ומתחתן. ומאותו יום, הוא אוכל כמו יון רק פירורים.

ז'ק:  ואתה, במעמדך, הולך להתחתן תחת שיח, כמו דלפון? לך לכנסיה, ותשיג לך כומר טוב שיגיד לך מה זה נישואים. הקוף הזה ישלב אתכם כמו שמדביקים קרשים למשקוף: אחד מכם טיפונת יתעקם, וקְריק, קְריק, קְריק. 

בַּר-אֱמֶתֶר: אני אישית סבור שיותר טוב לי אם הוא יחתן אותי מאשר מישהו אחר, כי אם הוא לא יחתן אותי מי-יודע-מה-מאה-אחוז, ואם הנישואים לא יהיו מאה-אחוז-מי-יודע-מה, יהיה לי תירוץ טוב לעזוב את אשתי.

ז'ק:  בוא-נא אתי ושמע בעצתי.

בַּר-אֱמֶתֶר:      בואי, מתוקונת, אודרי,

                 נִתְחתֵנָה בְּכבוֹד-רי,

                 כי אחרת או מיי גוֹד-רי,

                 יהיה חבל מאוֹד-רי.

              שלום שלום, אדון אוליבר הנכבד. אני לא אשיר לך

                אל תנטוש אותי,

                     אל תנטוש אותי,

                    אל תיעלם מעבר לפינה...

              אלא...

                אלא לֵך הביתה, מוֹטֶקְסְט,

                 שלום ותודה

                 אתה לא תעשה

                 לי ת'חתונה.

מר אוליבר מרטקסט (הצידה): לא נורא, לא נורא. אף ליצן משוגע מכל אלה לא יסיט אותי מן היעוּד שלי.

              יוצאים.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסות רוזלינד כגנימדס וסִילְיָה כאליינה.

 

רוזלינד:   לא, אל תדברי אלי. אני אבכה.

סִילְיָה:     אדרבא, תבכי, רק הואילי בטובך לזכור שדמעות לא הולמות גבר.

רוזלינד:   אבל אין לי סיבה לבכות?

סִילְיָה:     סיבה שכל אחד היה מקנא בה; אז תבכי.

רוזלינד:   אפילו צבע השיער שלו אומר שאסור להאמין לו.

סִילְיָה:     טיפה יותר חוּם מזה של הבוגד ההוא, הג'ינג'י, יהודה איש-קריות, שנישק את ישו ומכר אותו. הנשיקות שלו הן ממש נשיקות בְּנות קְריות.

רוזלינד:   לא, בכל זאת, לשיער שלו יש צבע יפה.

סִילְיָה:     צבע מצויין. צבע ערמונים זה ה- צבע.

רוזלינד:   והנשיקה שלו טהורה כמו מוֹת נשיקה.

סִילְיָה:     הוא קנה זוג שפתיים משומשות מאֵלָת הבתולות, בהזדמנות. נזירה ישישה של מנזר חורף לא תנשק באדיקות כזאת. יש בשפתיים שלו ממש מקֶרח הקודש.

רוזלינד:   אבל למה הוא נשבע שיבוא הבוקר, והוא לא בא?

סִילְיָה:     לא, זה ברור, אין בו שום אמת.

רוזלינד:   את חושבת?

סִילְיָה:     כן. אני חושבת שהוא לא גָנָב כיסים, או כָּייס סוסים, אבל מה שנוגע לאמיתיוּת שלו באהבה, אני בהחלט חושבת שהוא חלוּל כמו כוס שתייה, או כמו אגוז לָעוּס תולעים.

רוזלינד:   לא אמיתי באהבה?

סִילְיָה:     כן אמיתי, כשהוא כן. אבל אני חושבת שהוא לא.

רוזלינד:   את שמעת אותו נִשבע בפירוש קודם שהוא כן.

סִילְיָה:     נשבע קודם זה לא כן עכשיו. חוץ מזה, שבועה של אוהב בוער לא חזקה יותר ממילה של מוזג בּבּר: שניהם מרמים בַּמנות שהם נותנים. הוא מסתופף פה ביער עם הדוכס אביך.

רוזלינד:   פגשתי את הדוכס אתמול, והיה לי איתו דו-שיח ארוך. הוא שאל אותי מי הורי. אמרתי לו "לא פחותים ממך", אז הוא צחק ושחרר אותי. אבל מה אנחנו מדברים על אבות כשיש גבר כמו אורלנדו?

סִילְיָה:     הו זה גבר אדיר. הוא כותב חרוזים אדירים, אומר מלים אדירות, נשבע שבועות אדירות, ומפר אותן באדירות, במיטב האבירות, מוחץ את הלב של אהובתו כמו שפָּרָש טירון שובר את הכידון כשהוא מסתער באלכסון כמו אַוָוזוֹן. אבל מה לא  אדיר כשהרוכב צעיר והטמטום מוביל אותו... מי זה בא?

              נכנס קורין.

קורין:         גברת, אדון, שאלתם לא אחת

              על הרועה הזה שמתלונן

              על אהבה, זה שיושב אתי

              בעשב, מהלל את הרועָה

              הזוֹתי הגאה והלועגת,

              שהוא אוהב.

סִילְיָה:                      נו כן, אז מה אתו?

קורין:         רוצים לראות ממש מין הצגה עם

              החיוָורון של אהבת אמת

              מול גחלים של בוז ולעג קר –

              שני צעדים, אני אוביל אתכם,

              תוכלו לצפות.

רוזלינד:                     כן, בואי, חייבים.

              אוהֵב חייב לראות עוד אוהבים.

            - תיקח אותנו, ותראה את זה:  

             אני אהיה שחקן פעיל בַּמחזה.

              יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים סילביוס ופיבּי.

 

סילביוס:   לא, פיבּי מתוקה, אל תלעגי

              לי, פיבּי, לא. תגידי שאת לא

              אוהבת, אבל אל תאמרי את זה

              מָריר. גם התליין הכי גס-רוח,

              שהִתְקשָה לוֹ כבר הלב מרוב 

              מַרְאוֹת של מוות, לא מפיל גרזן

              על עורף של נידון בלי לבקש

              קודם סליחה. מה, את קשוחה יותר

              מזה שמתפרנס מדם שָפוּך?  [/ משֶפך דם?]

              נכנסים רוזלינד כגנימדס, סִילְיָה כאליינה, וקורין, ועומדים בצד.

פיבּי:     אנ' לא רוצה להיות התליינית

           שלך. אני בורחת מפניך

           רק כדי שלא אפגע בך. אתה

           אומר שיש לי רֶצח בעיניים.

           ממש סביר, והגיוני מאד,  

           שהעיניים - הדבר הכי

           שביר ורך שיש, שמוּל פּרור

           בק יגיפו את שעריהן

           בפחד - יכוּנוּ בשם רוצחים,

           או קָצבים, או רודנים. עכשיו

           אזעיף מולך מבט מכל הלב,

           ואם עינַי מסוגלות לפצוע,

           עכשיו שיהרגו אותך. עכשיו

           שַחֵק לי מתעלף, נו כבר, עכשיו,

           תיפול; אם אתה לא יכול, אז  - אח,

           שתתבייש לך, שתתבייש,

           אל תשקר, ואל תגיד ששתֵי

           עינַי רוצחות. עכשיו תראה לי את

           הפֶּצע שחטפְתָ מעינַי.

           תדקור את עצמך בסתם-סיכה -

           ותישאר איזו צלקת. אם

           תשעין יד על קְנה-סוף, אז כף היד

           שלך תשמור ולו לרגע אות,

           חותמת שרואים. אבל הִנה

           עיניים, שיריתי בך פה,

           הן לא פצעו אותך. אם ככה, זה

           ברור שאין שום כוח בָּעיניים

           שמסוגל לפגוע.

סילביוס:                   הו פיבּי מתוקה,

          אם אַת מתישהו – מתי? אולי

           עוד רגע, מי יודע – תגלי 

           שיש באיזו לחי צעירה

           מין כוח לשגע, אז תדעי

           את הפצעים הלא נראים של חץ

           האהבה.

פיבּי:                אבל עד אז, אתה

          אל תתקרב אלי. וכשה"אז"

          הזה יגיע, תייסר אותי

          בַּבוז שלך, אל תרחם עלי,

          כמו שעד אז לא ארחם עליך.

רוזלינד (מתקדמת): ולמה, אם תרשי לי? מי האמא

          שלך, שככה את דורכת-גם-

          חוגגת לך על אומללים? איך זה

          למרות שאין בך יופי – כי, שמעי

          לי, בַּמיטה אם אין שום אור אַת חושך -

          אַת מוכרחה על כן להיות גאה

          ואכזרית? מה זה צריך להיות,

          אה? מה את מביטה בי? בעינַי

          אַת לא יותר מסתם סחורה זולה

          סוג דל"ת של הטבע. – אלוהים

          ישמור על נשמתי הפעוטה,

          נדמה לי היא רוצה ללכוד גם את

          עיני שלי. לא, האמיני לי,

          גברת גאה, אל תחלמי על זה.

          אין דרך שגבּוֹת הַדְיו שלך,

          שיער המשי השחור, עינֵי

          הזגוגיות שלך או הפרצוף-

          קצפת, יאלפו את נשמתי

          לסגוד לך. – ואתה, רועה טפש,

          למה אתה נגרר בעקבותיה

          כמו רוח מדָרוֹם, נוֹשף לחוּת?

          אתה הרי גבר שווה פי אלף 

          ממנה כאשה. מטומטמים 

          כמוך ממלאים את העולם

          בילדים מכוערים. הרי

          לא הראי שלה מחמיא לה, רק

          אַתָה; היא מחשיבה עצמה יפה

          רק דרכך, ולא בזכות אף תו    

          או קו בַּגוף שלה.  – אבל, גברת,

          תדעי מי את; רדי על הברכיים,

          הודי לאל, בצוֹם, על אהבת

          איש טוב. כי, אם תרשי לתת לך טיפּ

          ידידותי באוזן, תִמְכּרי

          כל עוד את מסוגלת. לא כל שוּק

          יקנה אותך. תני אהבה לַאיש,

          קבלי הצעתו, בקשי סליחה.

          דוחָה שגם לועגת היא ממש דוחַה. –

          אז קח לך אותה, רועה. כל טוב.

פיבּי:     בחור מתוק, 'בַקְשָה, תנזוף בי כך

          שָנָה רצוף. רוצָה את הנזיפות

          שלך, לא את החיזורים שלו.

רוזלינד:  הוא התאהב בַּעוקם שלך (לסילביוס): והיא מתאהבת בַּרוגז שלי. אם זה נכון, ברגע שהיא תַּעָנֶה לך במבטים זועפים, אני אַחָרְדֵל אותה במלים חריפות.

          (לפיבּי): למה את מביטה בי ככה, אה?

פיבּי:      לא כי אני רוצה ברעתך.

רוזלינד:   בבקשה לא, אל תתאהבי בי.

          אני זיוּף פי שמונֶה משבוּעת

          שיכור. וחוץ מזה, את לא מוצאת

          חן בעיני. - לַיֶּדע הכללי:

          בֵּיתי כאן לא רחוק, בין הזיתים.

          (לסִילְיָה): את באה, אחותי? – (לסילביוס): רועֶה, תלחץ

          אותה במרץ. – (לסִילְיָה): בואי, אחותי.

          (לפיבּי): רועָה, הסבירי לו פנים. ואל

          תהיי גאה. אם כי כל העולם רואה,

          האיש הזה כל-כך כל-כך טועה.

          קדימה, אל הצאן שלנו.

          יוצאים רוזלינד, סִילְיָה וקורין.

פיבּי:     כמה צדק המשורר אשר אמר:

          "אם התאהבְתָ בְּמבט ראשון – נִגְמר."

סילביוס:   פיבּי מתוקה - 

פיבּי:                      אמרת משהו, סילביוס?

סילביוס:     פיבּי מתוקה, רחמי עלי.

פיבּי:       צר לי עליך, סילביוס-נשמה.

סילביוס:   טוב, צער זה כבר צעד לתרופה.

          אם צר לך על יגון האהבה

          שלי, תני אהבה, אז יגוני

          וצערך ייכחדו ביחד.

פיבּי:   אהבָתי שלך: כתוּב "ואהבת

          לרעך כמוך".

סילביוס:                   לא רעוּת,

          אני רוצה אותך!

פיבּי:                        זה כבר לחמוד.

          סילביוס, היה זמן שאותך – שנאתי.

          לא שעכשיו אני אוהבת, לא;

          אבל אתה יודע לדבר

          כל כך יפה על אהבה, לכן

          את חֶברתך, שקודם עִצְבנה

          אותי, אסבול; אפילו אשתמש

          בך. שְמח בַּתעסוקה, רק אל

          תחלום על שום פיצוי יותר גדול.

סילביוס:  אהבתי כה טהורה שלמה,

          והמצב שלי כל כך נואש,

          שלְלקט שתי שיבולים שבורות

          שהקוצר השאיר, זה בעינַי

          יבול גדול. רק תזרקי לי פה

          ושם דרך אגב חיוך, על זה

          אני אחיה.

פיבּי:                  מכיר את הבחור

          שרק עכשיו דיבר אלי?

סילביוס:                        לא טוב,

          אבל נתקלתי בו לא פעם, הוא

          קָנה את הבקתה והשטחים

          של הזקן קַרלוֹט.

פיבּי:                        שלא תחשוב

          שאני אוהבת אותו אם אני קצת

          שואלת מי הוא. סתם בחור חצוף.

          בכל זאת, מְדבּר יפה. אבל

          אני מה 'כְפּת לי ממלים? בכל 

          זאת, המלים דבר נחמד, כשזה

          שמְדבּר אותן עושֶה נעים

          לאלה ששומעים. הוא דֵי בחור

          יפה - לא, לא נורא יפה -  אבל

          מה שבטוח גאוותן. רק מה,

          הגאווה יפה לו. הוא יהיה

          גבר כמו שצריך. מה שהכי

          טוב בו – ההבעוֹת. כשהלשון

          שלו הִצליפה, העיניים תוך

          שנייה רִפּאו. הוא לא מאד גבוה;

          בכל זאת לגילו הוא די גבוה.

          הרֶגֶל – ככה-ככה, אבל לא

          רעָה. היה לו בשפתיים מין

          אודם חמוד, אדום טיפה יותר

          בּשל וגם לוהט מזה שעל

          הלחי; בדיוק השוני בין

          שושן ווֶרד. יש נשים, סילביוס,

          שאם היו כמוני מודדות אותו

          פרט-פרט, היו אפילו די קרובות

          להתאהב בו. אבל מצדי,

          אנ' לא אוהבת. וגם לא שונאת.

          יש לי סיבות לשנוא אותו בכל זאת

          יותר מלאהוב, כי מה היה

          צריך להעליב אותי? הִשְחיר

          את השיער שלי, את העיניים,

          ואם חושבים על זה, ממש לעג לי.

          מוזר איך לא עניתי לו ישר.

          לא משנה. יש זמן לכל דבר.

          אני אכתוב לו מין מכתב עוקץ,

          אתה תביא אותו אליו. טוב, סילביוס?

סילביוס:   פיבּי, מכל הלב.

פיבּי:                       אכתוב מייד.

          יש לי הכל במוח ובלב.

          אחתוך אותו קשות, שייעלב.

          בוא אתי, סילביוס.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים רוזלינד כגנימדס, סִילְיָה כאליינה, וז'ק.

 

ז'ק:     בבקשה, בחור יפה, תן לי להכיר אותך יותר מקרוב.

רוזלינד:  אומרים שאתה טיפוס דכאוני.

ז'ק:     כזה אני. אני אוהב את זה יותר מלצחוק.

רוזלינד:  אלה שמגזימים בזה או בזה הם טיפוסים מעוּותים, אז שלא יתפלאו שכולם מזלזלים בהם יותר מאשר בשיכורים.

ז'ק:     לא-לא, זה טוב להיות כבד ולא לומר כלום.

רוזילנד:  אה כן, זה טוב להיות עמוּד.

ז'ק:     אין בי דיכאוניות של מלומד, שכולה קנאת סופרים, ולא של מוזיקאי, שכולה פנטזיות, ולא של איש חצר, שהיא דיכאוניוּת גֵאָה, ולא של חייל, שהיא אמביציוזית, ולא של עורך-דין, שהיא ערמומית, ולא של גבירה, שהיא מתפנקת, ולא של אוהב, שהיא כל אֵלֶּה ביחד; זאת מין דיכאוניות מיוחדת משלי, עשויה ממרכיבים רבים, שְאוּבה מחומרים שונים, והיא למעשה סיכום הגיגַי מכל מסעותי, שעוטף אותי  לעתים קרובות בעצבות זרה ונדירה.

רוזלינד:  איש מסעות! בחיי, יש לך סיבה רצינית להיות עצוב. אני חושש שמכרְתָ את האדמות שלך כדי לראות אדמות של אחרים. מי שרואה הרבה ואין לו כלום, יש לו עיניים מלאות וידיים ריקות.

ז'ק:     כן, אבל אני קניתי נסיון.

          נכנס אורלנדו.

רוזלינד:  והנסיון שלך עושה אותך עצוב. אני מעדיף שיהיה לי שוטה שיצחיק אותי מנסיון שיעציב אותי – ועוד לנדוד בשביל זה!

אורלנדו:  יום טוב ואושר, רוזלינד טובה.

ז'ק:     לא, אני זז, אם מתחילים לדבר פה שירה במשקל.

רוזלינד:  שלום, לך, מסיה נַוָוד. הקְפּד לדבר בְּמִבְטא, וללבוש חליפות מוזרות; אל תאהב את המוצא שלך, ובוא בטענות אל אלוהים אפילו על הצורה שלך, אחרת אני לא אאמין שהשתכשכְתָ אי פעם בְּגוֹנְדוֹלָה.

          ז'ק יוצא.

           או! מה קורה, אורלנדו? איפה היית כל הזמן? אתה קורא לעצמך אוהב? עוד פעם אחת תעניק לי יחס כזה – אז לא תראה אותי יותר.

אורלנדו: רוזלינד יפה שלי, אני בא רק שעה אחרי מה שהבטחתי.

רוזלינד: להפר הבטחה של אהבה בשעה! מי שיחלק דקה לאלף חלקים ויחטא לְחלקיק מאלפּית-הדקה בעניינים של אהבה, אפשר לומר עליו שקופידון אולי טָפח לו על השכם, אבל השאיר אותו בלי שום פגיעה בלב.

אורלנדו:  סלחי לי, רוזלינד יקרה.

רוזלינד:   לא, אם אתה כזה מאחר, אל תתקרב אלי יותר. אני מעדיפה שיחזר אחרָי חִלזון.

אורלנדו:   חלזון?

רוזלינד:  כן, חלזון; כי גם אם הוא הולך לאט, הוא סוחב את הבית שלו על הראש –וזאת הבטחה טובה יותר לחיים משותפים ממה שיש לך להציע לאשה. חוץ מזה, הוא מביא את גורלו אתו.

אורלנדו:   מה זה?

רוזלינד:   קרניים, מה שאתם תמיד זוקפים לחובת האשה. אבל הוא בא חמוּש מראש עם גורלו על הראש, ומונע שישמיצו את אשתו.

אורלנדו:   לב טהור הוא לא יצרן קרניים, ורוזלינד שלי היא טהורה.

רוזלינד:   ורוזלינד שלך היא אני.

סִילְיָה:    טוב ונעים לו לקרוא לך כך, אבל יש לו רוזלינד יותר שָוָוה-שוֹוִי.

רוזלינד:   בוא חזֵר אחרי, חזר אחרי, כי עכשיו יש לי מצב רוח של חג, ומאד יכול להיות שאגיד לך כן. מה היית אומר לי עכשיו אם הייתי ממש-ממש הרוזלינד שלך?

אורלנדו:   הייתי קודם מנשק, אחר כך מדבר.

רוזלינד:  לא, כדאי לך לדבר קודם, וכשתיתקע בלי נושא לשיחה אתה יכול לנצל את ההזדמנות לנשק. נואמים טובים, כשהם נתקעים, יורקים; ואוהבים, כשנגמרים להם - אלוהים ישמור – הנושאים, הטכסיס הכי טוב הוא לנשק.

אורלנדו:  ומה אם הנשיקה נתקלת בסירוב?

רוזלינד:  אז היא מכריחה אותך להפציר, ופה מתחיל נושא חדש.

אורלנדו:  מי יכול להתייבש מול האהובה שלו?

רוזלינד: מי? אתה, אם אני הייתי אהובתך, היית מתייבש ומתבייש, כי אם לא, שמי הטוב היה בסכנת ביתוק.

אורלנדו:  נדמה לך שהייתי נשאר עירום בלי מילה?

רוזלינד:  אצלי היית נשאר לָבוּש, אבל בלי מילה. אני לא רוזלינד שלך?

אורלנדו:  יש לי הנאה מסוימת להגיד שכן כי אני כאילו מדבר איתה.

רוזלינד:  טוב, אומַר לך בִּשמה שְמצִדה היא לא רוצה בך.

אורלנדו: אז אני בִּשְמי מת מצד שני.

רוזלינד: לא, באמת; תמות דרך צד שלישי. העולם המסכן הוא כמעט בן ששת-אלפים שנה, ובכל הזמן הזה עוד לא היה גבר שמת בשמו, מצדו ובעצמו בשל אהבה. לטְרוֹיְלוּס מטרוֹיָה פוצצו את המוח עם נבּוּט יווני, למרות שהוא ניסה ככל יכולתו למות קודם מסיבות נעלות, ובכל זאת הוא נחשב אחד המופתים הכי גדולים באהבה. לֵאַנְדֶר,  הוא היה יכול לחיות עוד הרבה שנים טובות גם אם אהובתו היתה נכנסת לְמִנזר, אילולא איזה ליל קיץ חם, כי הוא נכנס להתרחץ בים, הבחור, חטף התכווצות וטָבע; והכותבים הטפשים של הזמן עשו מזה רומן. אבל כל זה שקרים. גברים כן מתו מפעם לפעם, ותולעים אכלו אותם, אבל לא למען אהבה.

אורלנדו:  כולי תקווה שרוזלינד שלי לא חושבת כך, כי אני מצהיר שמבט זועף אחד שלה יהרוג אותי.

רוזלינד:  בחיי היד הזאת, הוא לא יהרוג זבוב. אבל בוא, עכשיו אני אהיה רוזלינד שלך במצב-רוח יותר מעוֹדד. תבקש ממני מה שתרצה, אני אתן.

אורלנדו: אז תאהבי אותי, רוזלינד.

רוזלינד: טוב, בחיי, אני אוהַב, שבתות וחגים כולל.

אורלנדו:  ותרצי אותי?

רוזלינד: כן, ועשרים כמוך.

אורלנדו: מה זה?

רוזלינד: אתה לא טוב?

אורלנדו: אני מקווה שכן.

רוזלינד: אז מי לא רוצה שיהיה לו טוב כמה שיותר? - בואי, אחותי, את תהיי הכומר ותְחתני אותנו.  - תן לי את ידך, אורלנדו. – מה את אומרת, אחותי?

אורלנדו: בבקשה, חתני אותנו.

סִילְיָה:   אני לא יכולה לומר את המלים.

רוזלינד: זה מתחיל ב"האם אתה, אורלנדו" –

סִילְיָה:   די, די! האם אתה, אורלנדו, תישא לאשה את רוזלינד זו?

אורלנדו:  אשא.

רוזלינד:   כן, אבל מתי?

אורלנדו:  מה, עכשיו, איך שהיא תשיא אותנו.

רוזלינד:   אז עליך לומר, "אני נושא אותך, רוזלינד, לאשה, כדת וכדין."

אורלנדו:  אני נושא אותך, רוזלינד, לאשה, כדת וכדין.

רוזלינד:   הייתי צריכה לבקש ממך עָרְבוּת - אבל אני נושאת אותך, אורלנדו, לבעל. אתה רואה, זה בחורה: עונָה לִפְני שהכומר שואל. זה באמת נכון שאצל אשה המחשבה מקדימה את המעשה.

אורלנדו:   כאלה הן כל המחשבות; יש להן כנפיים.

רוזלינד:   עכשיו אמוֹר לי כמה זמן תחזיק בה מרגע שבאה לבעלוּתְך הבּעלית.

אורלנדו:   יום יום לנצח נצחים.

רוזלינד:    תגיד יום, בלי הנצחים. לא, לא, אורלנדו; גברים הם שֶמש אפריל כשהם מְחזרים, וצינת דצמבר כשהם נשואים. העלמה היא כולה אביב כשהיא עלמה, אבל אחרי החתונה יש סכּנה לסוּפוֹת רעמים. אני אהיה קנאית יותר מתרנגול לְתרנגולת, קולנית יותר מתוּכּי צורח בַּגשם, משוגעת לְחידושים כמו קוֹף, מלאה קפריזות כמו קוֹפִיפָה. אני אבכּה בלי סיבה, כמו פֶּסל במזרקה -  ודווקא כשְלְךָ מתחשק להיות שמח. אני אצחק כמו צבוֹע - ודווקא כשאתה רוצה לישון.

אורלנדו:   אבל גם רוזלינד שלי תעשה כך?

רוזלינד:   תאמין לי, בחיי – אם אני אז גם היא.

אורלנדו:   הו, אבל היא חכמה.

רוזלינד:    אחרת לא היה לה שֶכֶל להתנהג כך. כמה שיותר חכמה, יותר פרועה. תסגור לאשה את הדלת על השֶכֶל, והוא יֵיצא מהחלון. תגיף את החלון, והוא יֵיצא מחור המנעול. תסתום את החור, והוא יֵיצא עם העשן החוצה מהארובה.

אורלנדו:   גבר שיש לו אשה עם שֶכֶל כזה, יכול להגיד, "שכל, מה אתה קופץ?"

רוזלינד:    כדאי לך לשמור את המשפט הזה עד שתתפוש את אשתך קופצת עם כל השֶכל המהולל לַמיטה של השכן ממוּל.

אורלנדו:   ואיך היא תְתרץ את זה בְּשכל, הַגְּברת-שכל?

רוזלינד:    איך? היא תגיד שהיא קפצה לחפש אותךָ שָם. בחיים לא תתפוס אותה בלי תשובה, אלא אם כן תתפוס אותה בלי לשון. או-הו, אשה שלא יודעת לשכנע את כולם שכּל מה שרע בה זה באשמת בעלה – אל תִתן לה להניק את הילד שלה בעצמה, כי היא תְגדל אותו להיות טפש.

אורלנדו:   עכשיו לשעתיים, רוזלינד, אני עוזב אותך.

רוזלינד:    אוי לי, אהוב יקר שלי, אני לא יכולה לוותר על שעתיים.

אורלנדו:   אני חייב להצטרף לַדוכס לארוחה. עד שתיים אני אחזור אלייך.

רוזלינד:    לֵך, לֵך לעניינים שלך, לך לעניינים שלך. ידעתי מה אתה שווה. הידידים שלי אמרו לי מראש, ואני לא חשבתי אחרת. הלשון החנפנית הזאת שלך שָבְתָה אותי. בסך הכל נערה שנזרקה לעזאזל, אז בוא, מוות! שתיים זו השעה שלך?

אורלנדו:   כן, רוזלינד מתוקה.

רוזלינד:    חי נשמתי, ובכל היקר לי, ושככה אלוהים יעזור לי, וחי כל השבועות היפות שאינן מסוכנות, אם תפר קוֹץ יוֹד של הבטחתך או תגיע באיחור של דקה מהשעה שלך, אני אחשיב אותך בתור הכּזְבָן העלוב ביותר, האוהב החלוּל ביותר והגבר הכי-לא-ראוי-ביותר לזו שאתה מכנה רוזלינד מכל רשת הבוגדים הבינלאומיים. אז היזהר מעונְשִי, וקיים את הבטחתך.

אורלנדו:   באדיקות ממש כאילו באמת היית הרוזלינד שלי. אז אַדְיֶה.

רוזלינד:    טוב, הזמן הוא שופט זָקֵן שחוֹרץ את דינם של פושעים מסוּגְךָ; אז שהזמן ישפוט.

               יוצא אורלנדו.

סִילְיָה:  אַת פשוט עשית מעשה מגונה בַּמין שלנו עם קשקושי האהבה שלך. צריך לתלוש לך את המכנסיים דרך הראש ולהראות לעולם אילו שַמּוֹת הציפור עשתה לקן שלה עצמה.

רוזלינד:  הו בת-דודית, בת-דודית, בת-דודית קטנה יפה שלי, אם רק היית יודעת כמה אַמּוֹת אני מאוהבת עמוק! אבל אי אפשר למדוד את זה. הנשמה שלי יש לה קרקעית עמוקה כמו המפרץ של פורטוגל!

סִילְיָה:  או שיש לה קרקעית מחוררת: ברגע ששופכים לתוכה אהבה, היא דולפת.

רוזלינד: לא, הבּן-ממזר המרושע הזה של וֶנוּס, קוּפּידוֹן הקיפּוֹד, שנוצר מזֶרע הפנטזיה, נישָא בְּרֶחם הקַפְּריזה ונולד בּפְּסִיכוֹזה, הילד הפּרחח והעיוור הזה שמתעלל בַּעיניים של כולם כי אין לו מִשֶלו, שהוא ישפוט כמה עמוק אני מאוהבת. אני אומרת לך, אַלִיֶינָה, אני לא יכולה שלא לראות את אורלנדו אפילו לְרגע. אני אלך למצוא צל ולגנוח עד שהוא יבוא.

סִילְיָה:  ואני אלך לישון.

          יוצאות.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים ז'ק ואצילים לבושים כאנשי יער.

 

ז'ק:     מי זה שהרג את הצבי?

אציל א:  אדוני, זה אני.

ז'ק (לאחרים): הבה נציג אותו בפני הדוכס כמו לוחם רומאי מְנצֵח. ויהיה טוב אם נציב לו את קרנֵי הצבי על הראש במקום זֵר נצחון. אין לך שיר, איש-יער, שיתאים פה?

אציל ב':  יש, אדוני.

ז'ק:     תשיר אותו. לא חשוב מה ואיך המנגינה, העיקר שהיא תעשה מספיק רעש.

אצילים (שרים):     קוטֵל הצבי מה מגיע לו?

                   עור וקרניים נביאה לו,

                   נריע לו ונשמיע לו

                   שיר זמר.

                   לא, לא, אל תבוֹש קֶרן ללבּוֹש,

                   היא סמל כבוד עתיק לראש.

                      היתה כזאת לסבא,

                      לאבא ולְהַבּא.

                   הקרן, הקרן, קרן שֶפע וצמיחה,

                   ומספיק ללגלג, זה בכלל לא בדיחה.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסות רוזלינד כגנימדס וסִילְיָה כאליינה.

 

רוזלינד:  מה את אומרת, אה? כבר לא אחרי שתיים? וממש המוֹן אורלנדו פה.

סִילְיָה:    מתערבת אתך, מרוב אהבה טהורה ומוח טרוּד הוא לקח את החץ-וקשת שלו ויצא בעוז – לישון.

          נכנס סילביוס, עם מכתב.

            תראי מי בא.

סילביוס:   בחור יפה, אני אלֵיך.

          פיבּי הענוגה שלי ציוותה

          לתת לך את זה. מה הוא התוכֶן

          אין לי מושג, אבל אם לנחֵש             

          לפי איך שמִצְחָה היה תקיף

          וכל דמותה ממש צִרְעָה כשהיא

          כתבה זאת, הנימה פה די זועמת.

          תסלח לי; אני רק שליח חף

          מחטא.

רוזלינד:             ההבלגה עצמה היתה

          מזדעזעת ממכתב כזה

          ונהפכת לבריון. תסבול

         את זה - תסבול הכל. היא פה כותבת

        שאני לא הוגן, אין לי נימוס,

        קוראת לי משתחצן; היא לא היתה

        מסוגלת לאהוב אותי גם אם

        גֶבר היה נדיר כמו עוף החוֹל.

        אפשר למות! האהבה שלה

        איננה הארנבת שאני

        רודף. מה היא כותבת אלי ככה?

        יופי, רועה, יופי: כל המכתב

        הזה תכנון שלך.

סילביוס:                    לא, בחיי!

          אין לי מושג מה יש בו. פיבּי, היא

          כתבה אותו.

רוזלינד:                 די, די, אתה טפש,

          ובמצב נואש מאהבה.

          אני ראיתי את היד שלה;

         זאת יד עבָה כמו עור, קשה כמו אבן.

         ממש חשבתי שלבְשָה כפפות,

         אבל אלה היו ידיה. יש לה

         יד של עקרת-בית – אבל זה

         לא משנה. אני אומֵר שלא

         היא שחיבּרה את המכתב הזה. 

         זאת הַמְצאה של גבר, יד של גבר.

סילביוס: נשבע לךָ, זה היא.

רוזלינד: לא, זה סגנון פוחז ואכזרי,

          סגנון מזמין לקרב. היא מתגרה

          בי כמו טורקי נגד נוצרי. מוח

          אשה עדִין לא מסוגל לשפוך

          כאלה תועבות-ענק, מלים

          שחורות כל כך, שחורות ברעיון

          יותר משְחוֹר הדיו. רוצה לשמוע?

סילביוס:  ברשותךָ, כי לא שמעתי את

          זה עוד, אבל יותר מדי שמעתי

          על האכזריות של פיבּי.

רוזלינד:                           היא

          עושה לי קוּרְס פיבּיולוגיה. שים

          לב מה הרודנית הזאת כותבת:

          "לבשְתָ דמוּת רועה, הו אֵל,

          שבְּלב עלמה כך תתעלל?"

          אשה יכולה לגדף כך?

סילביוס:   לזה אתה קורא גידוף?

רוזלינד:       "לָמה הסרְתּ כְּסוּת שְמֵימית

               ולב אשה אתה מֵמית?"

          שמעת מימיך גידופים כאלה?

               "כשְבּי חשְקָה עין של גבר

               זה לא היה שום שוד או שֶבר."

          רוצה לומר שאני חַיָּה.

               "אם עיניךָ שבּזות לי

               הולידו אהבה כזאת בי,

               אבוי, לְמה עוד אהפוך

               אם תסתכל עלי בְּרוֹך?

               אני שבוית קִללותיך,           

               מה אעשה מול תפילותיך?

               שְליח אהבת לבי

               לא יודע מה יש בי;

               בידו תשובה תיתן,

               ותודיע לי אם כן

               התקבלה בקשתי,

               אם אתה רוצה אותי,

               ואם "לא" היא התשובה,

               אמצא פינה ושם אגווע."

סילביוס:   לזה אתה קורא לנזוף?

סִילְיָה:     איי, רועה מסכן.

רוזלינד:   את מרחמת עליו? לא, הוא לא ראוי לרחמים. – אתה רוצה לאהוב אשה כזאת? מה, שתהפוך אותך לכלִי נגינה ותזייף עליך? אסור לסבול את זה. טוב, לֵך לךָ אליה – כי אני רואה שהאהבה עשתה אותך לשֶרץ מאולף – ותאמר לה כך: שאם היא אוהבת אותי, אני מצווה עליה לאהוב אותך. אם לא, אני לעולם לא אקבל אותה אלא אם כן אתה תפציר בשמה. אם אתה אוהב אמת, לך, ואף מילה; כי הנה מגיע עוד אורח.

יוצא סילביוס. נכנס אוליבר.

אוליבר:  שלום רב, פרצופים יפים. סלחו

          לי, יש לכם מושג איפה בתחום

          היער פה יש צריף רועים מוקף

          בעצי זית?

סִילְיָה:                מערבה קצת,

          בעמק, שם. שורת הערבות 

          ליד הנחל המפכפך משמאל

          לְיָד ימין שלך תוביל אותך

          אל המקום. אך בשעה כזאת

          הבית מתבודד, אין איש בפנים.

אוליבר:  אם עין יכולה להסתמך על

          לשון, עלי לדעת מי אתם 

          מן התיאור: בגדים כאלה, גיל

          כזה. "הנער הוא נאה, בעל

          חזות נשית, נוהֵג כמין אחות

          בְּכורה. והאשה קצרה, כהת

          שיער קצת מאחִיה." לא אתם

          הם בעלי הבית שחיפשתי?

סִילְיָה:     אם כבר שאלת, זו לא יוהרה

          לומר שכן.

אוליבר:                  דרישת שלום מוסר

          לכם אורלנדו. לבחור שהוא

          קורא לו רוזלין שלו שלח

          את המפית ספוגת הדם הזאת.

          אתה האיש הזה?

רוזלינד:                          אני, כן. מה

          עלינו להבין מזה?

אוליבר:                      מעט

          מחרפתי, אם אתם מוכנים

          לשמוע מי אני, ואיך, היכן

          ולָמה המטפחת הוכתמה.

סִילְיָה:   בבקשה, ספֵּר.

אוליבר:                    כשלא מזמן

          נפרד מכם אורלנדו הצעיר,

          הבטיח שיחזור תוך שעתיים,

          וכששוטט ביער, ולעס

          לו הזיות מרות ומתוקות,

          הקשיבו מה ארע שם. הוא הפנה

          מבט הצידה, ומה התגלה לו?

          תחת אלון זקן שצמרתו

          קֵרַחַת מזִקְנה וענפיו

          כבר רקובים, שכב לו על הגב,

          יָשֵן, גבר בלוי ומסְמוּרְטט,

          פְּרוע שיער. סביב צווארו נכרך

          והתפתל נחש ירוק-זהוב,       

          אשר קירב ראש שכולו איוּם

          גמיש לפֶתח פיו. אבל פתאום

          הבחין שם באורלנדו, התנתק,

          ובגלישוֹת זיג-זג חמק אל שיח,

          אבל בצל השיח לביאה,

          שעטיניה יבשים, שכבה

          כורעת, ראש על אָרץ, בדריכוּת

          חתול, עד שהגבר הישן

         יזוע. זו דרכה של החיה

         המלכותית הזאת, לא לזנק

         על טֶרף שנראה כמו מת. כשהוא

         ראה זאת, התקרב אורלנדו אל

         האיש, ואז גילה שזה אחיו,

         אחיו הבכור.

סִילְיָה:                   אה, על האח הזה

          שמעתי, הוא דיבר עליו, אמר

          שאיש כה מפלצתי לא חי אי פעם.

אוליבר:   בצדק, כי אני יודע טוב

          כמה הוא מפלצתי.

רוזלינד:                        אבל אורלנדו.

          מה, הוא השאיר אותו שם בתור טֶרף

          לִלְביאה סחוטה ורעבה?

אוליבר:  הוא התכוון, ופעמיים הוא

          הפנה גבו. אך הנדיבות, עזה

          יותר מנקמה, ביחד עם

         הטֶבע, החזק מכל עילה

         מוצדקת, דחפו אותו ללחום

         בַּלביאה, אשר מייד נפלה

         מוּלוֹ; לקול החבטה, אני

         הקצתי משנתי העלובה.

סִילְיָה:   אתה אחיו?

רוזלינד:              אותך הציל?

סִילְיָה:                               אתה

          היית זה שלא אחת זמם

          לקטול אותו?

אוליבר:                   אני הייתי, אך

          אינני עוד. לא אתבייש לומר

          לכם מה שהייתי, כי כל כך

          מָתוק הטעם של החזרה

          אל המוּטב, כמו שאני עכשיו.

רוזלינד:  אך המטפחת עם הדם?

אוליבר:                             לאט

          לאט. אחרי שרחצו דמעות

         פיוס את ספורינו זה לזה -

         איך באתי למשל לְחור נידח   

         זה – בקיצור, אז הוא לקח אותי

         אל הדוכס הטוב, שהעניק

         לי בגד ואירוּח, והותיר

         אותי לאהבת אחִי, אשר

         הוביל אותי מייד לַמערה

         שלו, שם התפשט. מתוך זרועו,

        כאן, הלביאה קרעה איזו פיסת

        בשר, הוא כל הזמן הזה שתת

        דם. ועכשיו הוא התעלף, ועִם

        נפילתו קרא לרוזלינד.

        עזרתי לו לשוב להכרה,

        חבשתי את הפצע, ואחרֵי

        זמן מה, כיוון שהתאושש, שָלח

        אותי לכאן, על אף שאני זר,

        להתנצל על הבְטחה שהוא

        הפר, וכדי לתת את המפית

        הזאת, ספוגה בדם שלו, לידי

        העלם הרועה שהוא דֶרך

       משחק קורא לו רוזלינד שלו.

       רוזלינד מתעלפת.

סִילְיָה: הו מה זה, גַנִימֶדֶס, גַנִימֶד

        שלי!

אוליבר:     יש לא מעט שמתעלפים

        כשהם רואים דם.

סִילְיָה:                    זה יותר מזה.

           רוֹ – גַנִימֶדֶס!

אוליבר:   תראי, הוא מתעורר.

רוזלינד:   הלוואי אני בבית.

סִילְיָה:   נוביל אותך לשם.

         - תוכל אולי לתמוך בו עם הזרוע?

אוליבר:  בראש זקוּף, בחוּר! אתה גֶבר

         או לא? חסר לך לב גֶבר.

רוזלינד:                              כן,

          חסר, אני מודה. – אח, בן-אדם, כל אחד יכול לראות שזו היתה העמדת פנים. אנא ממך, ספר לאחיך כמה יפה ידעתי להעמיד פנים. היי-הו!

אוליבר:  זאת לא היתה העמדת פנים. יש יותר מדי עדויות בהבעות פניך שזו היתה התרגשות אמיתית. 

רוזלינד:  העמדת פנים, האמן לי.

אוליבר:   טוב, בסדר, זְקוֹף ראש באומץ, והעמד פנים של גבר.

רוזלינד:   זה מה שאני עושה; אבל בחיי, הייתי צריך להיות אשה לפי הצדק.

סִילְיָה:    די, אתה הולך ומחוויר. בבקשה, נלך הביתה. אדוני, בטובך, בוא אתנו.

אוליבר:   אבוא, שכּן עלי עוד לדווח

          איך לאחי סלחתָ, רוזלינד.

רוזלינד:   אני אמציא משהו. אבל בבקשה ממך ספר לו על העמדת הפנים המוצלחת שלי. הולכים?

יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים בַּר-אֱמֶתֶר הליצן ואודרי.

 

בַּר-אֱמֶתֶר: עוד יבוא זמננו, אודרי. סבלנות, אודרי מתוקונת.

אודרי:  נשבַּעַת לך, הכומר היה מספיק טוב, שהוא יגיד מה שיגיד הג'נטלמיץ הזה.

בַּר-אֱמֶתֶר: מר אוליבר? הוא חרגול-עיוור. אבל אודרי, יש בחור פה ביער שתובע שתהיי שלו.

אודרי:  כן, אני יודעת מי זה. אין לו שום זכות עלי בעולם. הנה הוא בא זה שאמרת.         

               נכנס ויליאם.

בַּר-אֱמֶתֶר: בשבילי זה לחם לראות ליצן סוג גולם. תיפח רוחי יימח-לי-שמי, אנחנו חריפי השכל הרְבּה קשה לנו, זה לא צחוק. אנחנו חייבים לעקוץ. לא יכולים להתאפק.

ויליאם:   עֶרֶב עָרֵב, אודרי.

אודרי:   בתיאבון רב, ויליאם.

ויליאם:   ועֶרֶב עָרֵב לך, אדוני.

בַּר-אֱמֶתֶר: עֶרֶב עָרב, חבר חביב. כסה ראשך, כסה ראשך. לא, בבקשה, כסה ראשך. בן כמה, חבר?

ויליאם:   עשרים-וחמש, אדוני.

בַּר-אֱמֶתֶר:  גיל בָּשל. שמך ויליאם?

ויליאם:   ויליאם, אדוני.

בַּר-אֱמֶתֶר: שם מצלצל. יליד היער פה?

ויליאם:   כן, אדוני, תודָה לאל.

בַּר-אֱמֶתֶר: תודֶה לאל – תשובה טובה. עשיר?

ויליאם:   מה אגיד לך, אדוני, ככה-ככה.

בַּר-אֱמֶתֶר: ככה-ככה זה טוב, זה טוב מאד, זה טוב-עד-מצויין-מאד. אם כי לא טוב-טוב, רק ככה-ככה, שככה-ככה יהיה לי טוב. אתה חכם?

ויליאם:   כן, אדוני, יש לי שֶכל לא רע.

בַּר-אֱמֶתֶר: יפה אמרת. אני נזכר עכשיו באמרה: "הטפש חושב שהוא חכם, אבל החכם יודע שהוא טפש." הפילוסוף אנוֹנִימוּס – הידוע בתור אַלְמוֹנִימוּס – כשהתחשק לו לאכול ענבים, היה פותח את שפתיו כשהוא הכניס אותם לפֶה, על מנת להדגיש שענבים נועדו להיאכל, ושפתיים להיפתח. אתה אוהב את העלמה הזאת?

ויליאם:   אוהב, אדוני.

בַּר-אֱמֶתֶר: תן לי יד. אתה מלומד?

ויליאם:   לא, אדוני.

בַּר-אֱמֶתֶר: אז תן לי ללמדך: מי שיש לו יש לו ומה שיש יש. כי ידוע באופן פיזיקלי שאם שופכים משקה מכוֹס לספל, המילוי של אל"ף מרוקן את בי"ת. וכל הסופרים תמימי דעים ש"הִי" באנגלית זה הוא. עכשיו, אתה לא "הי", כי אני הוא "הי".

ויליאם:   איזה הִי אתה, אדוני?

בַּר-אֱמֶתֶר: ההִי ההוא שיתחתן עם ההיא ההיא. הָה? הוֹ! על כן, ליצן דביל, פְּרוֹש – או בשפה פשוטה תתנדף – ממחיצתה – או בשפה יום-יומית מחברתה – של הנקבה הזאת – שבשפה עממית היא אשה. ביחד יוצא תתרחק מהגברת הזאת, פן תימָחֶה; או אם לפרֵש אני ארצח אותך, אגמור אותך, אתרגם את החיים שלך למוות, ואוציא אותך מחרות לעבדות. אני אכניס לך ברעל, בנבוט ובברזל. אני אשפוך עליך השמצות, אני אזָמם אותך בתככים. אני אהרוג אותך במאה-חמישים שיטות. אז גוּר לך, והסתלק.

אודרי: תגוּר, תגוּר, ויליאם, מה שהוא אמר.

ויליאם:   שיהיה לך שמח, אדוני.

              יוצא. נכנס קורין.

קורין: האדון והגברת שלנו מחפשים אותך. בוא, קדימה, קדימה.

בַּר-אֱמֶתֶר: לדלג, אודרי, לדלג.  – אני בא, אני בא.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים אורלנדו ואוליבר.

 

אורלנדו:  זה אפשרי שמהכּרוּת קצרה כל כך יכולת לחבב אותה? שרק מלִראוֹת, יכולְת להתאהב בה? ומלְהִתְאהב לְחזֵר? ומלְחזֵר, שהיא תֵיענֵה? ואתה תתמיד לשמור עליה?

אוליבר:   אל תחשוד לא בַּפּזיזות של העניין, או בעוני שלה, בַּהיכרות הקצרה, בַּחיזור המהיר, ולא בְּהסכמתה המיידית; אלא אמוֹר יחד אתי, "אני אוהב את אַלִיֶינה"; ואמור יחד איתה שהיא אוהבת אותי; הַסְכּם עם שנינו שנהיה שייכים זה לזו. זה יהיה לטובתך, כי את בית אבי וכל הנכסים שהיו בצוואה של מסיה רולאן אני אנחיל לך, וכאן אחיה ואמות רועה צאן.

          נכנסת רוזלינד כגנימדס.

אורלנדו:   קיבלת את הסכמתי. אתם תתחתנו מחר. אני אזמין את הדוכס וכל מלוויו השמחים. לך אתה, תכין את אליינה; כי תראה, הנה בא רוזלינד שלי.

רוזלינד:    ברכות על ראשך, אחי.

אוליבר:    ועלייך, אחות יפה.

            יוצא.

רוזלינד:   הו אורלנדו יקר שלי, כמה כואב לי לראות אותך מחזיק את לבך בצעיף.

אורלנדו:  זאת הזרוע שלי.

רוזלינד:   חשבתי שהלב שלך נפצע מציפורני לביאה.

אורלנדו:  הוא פצוע, כן, אבל מעיני אשה.

רוזלינד:   אחיך סיפר לך איך העמדתי פנים כאילו התעלפתי כשהוא הראה לי את המטפחת שלך?

אורלנדו:  כן, ופלאי פלאות מופלאים יותר.

רוזלינד:   אה, כן, אתה מספר לי. לא, זה נכון. עוד לא אירע דבר פתאומי כל כך חוץ מאשר קְרב בין שני איילים, או ההתרברבות של הגְברבָר ההוא יוליוס קיסר,  "באתי, ראיתי, ניצחתי". כי אחיך ואחותי רק נפגשו, כבר הסתכלו; רק הסתכלו, כבר אהבו; רק אהבו כבר נאנחו; רק נאנחו כבר שאלו אחד את השני מה הסיבה; רק ידעו מה הסיבה כבר חיפשו את התרופה; ולפי השלבים האלה הם בנו גֶרֶם מדרגות לנישואים, שעליו הם יטפסו בזינוק בלי לכבוש את יצרם, כי אחרת יזנקו בלי לכבוש אותו לפני הנישואים. הם ממש בשצף ובקצף של אהבה, ורוצים רק יחד. בְּאַלוֹת לא תפריד אותם.

אורלנדו:  הם יתחתנו מחר, ואני אזמין את הדוכס לחג הכלולות. אבל הו, כמה זה מר להציץ אל תוך האושר דרך עיניים של איש אחר. הלב שלי ינסוק מחר לשיא חדש של כּובד למראה אחִי השמח כי השיג את מה שיִיחל לו.

רוזלינד:   אז מה, מחר אני לא אוכל לספק את צרכיך בתור רוזלינד?

אורלנדו:  אני לא יכול יותר לחיות מלְדמיין.

רוזלינד:  אז לא אתיש אותך יותר בדבורי סרק. דע לך - ועכשיו אני מדבר ישר ולעניין - שידוע לי כי אתה אדון עם תפישה טובה. אני לא אומר זאת כדי שתהיה לך דעה טובה עלי, אני פשוט אומר שידוע לי. אני גם לא מתאמץ לזכות ממך בהערכה, רק שתאמין קצת שאני פועל לטובתך, ולא כדי לפאר את עצמי. אז האמן לי, אם תואיל, שאני יכול לעשות דברים מוזרים. מגיל שלוש התרועעתי עם מכשף, גדול מאד בכִשוּף, אבל בלי כוונות נפשעות או מַגיָה שחורה. אם אתה אכן אוהב את רוזלינד כל כך קָרוב ללב כמו שזועקת כל תנועה שלך, כשאחיך יישא את אליינה אתה תישא אותה. אני יודע באיזה מצב נואש היא שרויה, וזה לא מעל לכוחותי, אם לך מתאים ונוח, להציב אותה מול עיניך מחר, בשר-ודם בלבוש אנוש, ובלי שום סיכון.

אורלנדו:  אתה מדבר ברצינות?

רוזלינד:  נשבע לך בחיי, שעליהם אני שומר מכל מִשְמר, למרות שאני מְכשף. אז לְבש את מיטב מחלצותיך, הזמֵן את חבריך; כי אם אתה רוצה להתחתן מחר, תתחתן. ואפילו עם רוזלינד, אם תרצה.

          נכנסים סילביוס ופיבּי.

            תראה, הנה באים אוהבת שלי ואוהב שלה.

פיבּי:   בחור, עשית לי עוול מאד

       גס-רוח, להראות את המכתב

       שלי אליך.

רוזלינד:           לא אכפת לי אם

        עשיתי. זו כוונתי, להיות

        אלייך גס, עוין, משפיל. רועה

        כה נאמן הולך בעקבותייך.

        הביטי בו; ותאהבי אותו.

       הוא מעריץ אותך.

פיבּי:                      אדון רועה,

       בוא תספר לו מה זה לאהוב.

סילביוס:  להיות כולך דמעות ואנחות,

       כמו שאני לפיבּי.

פיבּי:  ואני לגנימדס.

אורלנדו: ואני לרוזלינד.

רוזלינד:  ואני לאף אשה.

סילביוס: להיות כולך נאמנות של עבד,

        כמו שאני לפיבּי.

פיבּי:   ואני לגנימדס.

אורלנדו: ואני לרוזלינד.

רוזלינד: ואני לאף אשה.

סילביוס: להיות כולך ערגה,

         כולך תשוקה, כולך רק משאלות,

         כולך סגידה, חובה, יראת כבוד,

         כולך רק אורך רוח, קוצר רוח,

         כולך תום, מִבחנים וצייתנות,

         כמו שאני לפיבּי.

פיבּי:   כמו שאני לגנימדס.

אורלנדו: כמו שאני לרוזלינד.

רוזלינד: כמו שאני לאף אשה.

פיבּי (לרוזלינד): אם כך, למה לנזוף בי אם אוהַב?

סילביוס (לפיבּי): אם כך, למה לנזוף בי אם אוהַב?

אורלנדו:  אם כך, למה לנזוף בי אם אוהַב?

רוזלינד:   למי אתה אומר "למה לנזוף בי אם אוהַב?"

אורלנדו:  למי? לנהדרת נעדרת.

רוזלינד:   בבקשה, תפסיקו עם זה כבר, זה כמו יללות של זאבים אירלנדיים מול הירח.(לסילביוס): אני אעזור לך אם אני יכול. (לפיבּי): הייתי אוהב אותך אם הייתי יכול. – מחר תפגשו אותי כולכם. (לפיבּי): אני אתחתן אתך אם אי פעם אתחתן עם אשה, ואני מתחתן מחר. (לאורלנדו): אני אספק אותך אם אי פעם אספק גבר, ואתה תתחתן מחר. (לסילביוס): אני אנעים לך, אם מה שאתה מבקש ינעם לך. ואתה תתחתן מחר. (לאורלנדו): כשם שאתה אוהב את רוזלינד, בוא. (לסילביוס): כשם שאתה אוהב את פיבּי, בוא. וכשם שאני אוהב אף אשה, אני אבוא. אז שלום וכל טוב. השארתי לכם הוראות.

סילביוס:  לא אסטה מהן, שכה אני אחיה.

פיבּי:   גם אני לא.

אורלנדו: גם אני לא.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים בַּר-אֱמֶתֶר הליצן ואודרי.

 

בַּר-אֱמֶתֶר:  מחר היום המאושר, אודרי, מחר אנחנו מתחתנים.

אודרי:    זה מתחשק לי מכל הלב; ואני מקווה שזה לא חשק מגונה החשק להיות אשה רַסְמית. הנה שניים מהמשרתים של הדוכס המגורש.

                 נכנסים שני משרתים.

משרת א':  נעים להיפגש, רבותי היקרים.

בַּר-אֱמֶתֶר: תיפח רוחי יימח-לי-שמי, נעים להיפגש. בואו שבו, שבו, ושיר.

משרת ב':  מצאת בדיוק מי. שב באמצע.

משרת א': שנִפְרוֹץ ונִפְצח ישר, בלי לכחכּח, או לירוק, או להגיד שאנחנו צרודים – ההקדמות המקובלות לקולות גרועים?

משרת ב':  נפצח, נפצח, ושנינו בקול א', כמו שני צוענים על סוס אחד.

משרתים (שרים):  אוהֵב עם נערת כפרים

                     שִירוּ הֵיי, שִירוּ הוֹ, שירוּ הֵיי-נוֹנִי-נוֹ,

              על פני שדה ירוק עוברים,

                  כשאביב מהַבְהֵב מלַבְלֵב גם הַלֵב,        

             צפרים מצייצות מסביב,

            אוהבים אוהבים תַ'אביב.

 

             בִּשדה שיפון, בְּלב מרחב

                 שִירוּ הֵיי, שִירוּ הוֹ, שירוּ הֵיי-נוֹנִי-נוֹ,

               הַזּוּג-יָפֶה הזה שכב,

                 כשאביב מהבהב מלבלב גם הלב,

              צפרים מצייצות מסביב,

             אוהבים אוהבים ת'אביב.

 

              והם זִמרו אז לכולכם

                 שִירוּ הֵיי, שִירוּ הוֹ, שירוּ הֵיי-נוֹנִי-נוֹ,

               שהחיים רק פֶּרח הם,

                  כשאביב מהבהב מלבלב גם הלב,

               צפרים מצייצות מסביב,

               אוהבים אוהבים ת'אביב.

 

             אז בַּהוֹוֶה תחזיקו טוב,

                 שִירוּ הֵיי, שִירוּ הוֹ, שירוּ הֵיי-נוֹנִי-נוֹ,

             כי מה מתוק כמו לאהוב,

                כשאביב מהבהב לָאב-לָאב-לָאב גם בלב,

             צפרים מצייצות מסביב,

             אוהבים אוהבים ת'אביב.

בַּר-אֱמֶתֶר:  ברצינות, רבותי הצעירים, למרות שהמלים היו חסרות משמעות, המנגינה היתה ממש אנטי-מוזיקלית.

משרת א':   אתה טועה, אדוני, שרנו את זה בלי שום טעות, לא מינורית ולא מז'ורית, שום טעות.

בַּר-אֱמֶתֶר:  בכל היקר לי, בעיני זאת טעות מז'ורית להקשיב לשיר טפשי כזה. שלום, ואלוהים שיְתקֵן לכם את הקולות, אמן. בואי, אודרי.

           יוצאים.


מערכה 5, תמונה 4 -


נכנסים הדוכס הבכור, אמיין, ז'ק, אורלנדו, אוליבר, וסִילְיָה כאליינה.

 

הדוכס הבכור: ואתה מאמין שהוא יכול

          גם להגשים כל מה שהוא הבטיח?

אורלנדו: כן, רגע מאמין, ורגע לא;

          פוחד להתאכזב, ומקווה

          בפחד.

          נכנסים רוזלינד כגנימדס, סילביוס ופיבּי.

רוזלינד:           רק עוד רגע סבלנות,

          נחזור על הסיכום. (לדוכס): אתה אומר

          שאם אביא לכאן את רוזלינד

          תיתן אותה לָאיש אורלנדו פה?

הדוכס הבכור: אמת, גם אם היו לי ממלכות

          לתת איתה ביחד.

רוזלינד (לאורלנדו):      ואתה

          אומר שתקבל אותה אם רק

          אביא?

אורלנדו:             אמת, גם אם אני מלך

          הממלכות כולן.

רוזלינד (לפיבּי):    ואת אומרת        

       שתתחתני אתי אם רק ארצה?

פיבּי:   אמת, גם אם אמות שעה אחר כך.

רוזלינד: אבל אם תסרבי להינשא לי,

          תלכי אל הרועה הנאמן פה?

פיבּי:    זאת העסקה.

רוזלינד (לסילביוס): אתה אומר, תישא את פיבּי אם

          היא רק תרצה.

סילביוס:                 גם אם בכדי לזכות

          בה יש למות.

רוזלינד:                 הבטחתי ליישֵר

          את כל ההדוּרים. דוכס, עמוֹד

          במילתך למסור לו את בתך.

          אתה במילתך שתקבל אותה,

          אורלנדו. את הבטחתךְ, פיבּי,

          קיימי שתתחתני אתי, ואם

          לי תסרבי תִשְאי את הרועה

          הזה. קיֵים, סילביוס, הבטחתך

          שתתחתן איתה אם היא תדחה

          אותי. ובכן, אני הולך, לפתור

          את כל התסבוכות האלה.

          יוצאות רוזלינד וסִילְיָה.

הדוכס הבכור: יש בו בְּנער-הרועים הזה

          כמו משיכוֹת מִכְחוֹל שמזכירות

          לי את בתי.

אורלנדו:               כשראיתיו, אדון,

          לראשונה, חשבתי - הוא ודאי

          אחיה של בתך. אבל, אדון,

          זה נער יליד יער, הוא רָכש

          את יֶדע הנסתר מפי דוֹדוֹ,

          שהוא על פי דבריו מין מְכשֵף

          גדול, שמתחבא לו בַּצְללים

          של מעגל הקֶסם פה ביער.

          נכנסים בַּר-אֱמֶתֶר הליצן ואודרי.

ז'ק:     יש בטח הצגה שניה של המבּוּל בקרוב, והזוגות-זוגות האלה הולכים לתיבה. הנה זוג חיות מוזרות ביותר, שבכל הלשונות נקראות שוטים.

בַּר-אֱמֶתֶר: ברכות ואיחולים על ראש כולכם.

ז'ק:     אדוני, בטובך, אמור לו ברוך הבא. זה האדון עם מוח-המצנפת שפגשתי פעמִים רבות כל כך ביער. הוא היה איש חצר, הוא נשבע.

בַּר-אֱמֶתֶר: אם מישהו מפקפק בכך, שיעמיד אותי במבחן לטיהור שמי. אני קיפצתי במנוּאֵט, אני התחנפתי לגבירה, הייתי תכְכָן לחברַי, לקקן לאויבַי, רוששתי שלושה חייטים, הוזמנתי לדו-קרב ארבע פעמים, ובאחד כמעט השתתפתי.

ז'ק:     ואיך זה הוסדר?

בַּר-אֱמֶתֶר: איך?... נפגשנו, ומצאנו שהריב היה מבוסס על הסעיף השביעי.

ז'ק:     הסעיף השביעי!... אדוני, הפרצוף הזה לא חביב בעיניך?

הדוכס הבכור: חביב מאד.

בַּר-אֱמֶתֶר: אלוהים יגמול לך, אדוני, אני מחבּב להיות מחוּבּב. אני מתפרץ הֵנה, אדוני, כמו יתר הזוּגתיוּת הכפרית, כדי לנדוֹר לעַד ולהישבע לַשוְוא, כמו שדורשת ברית הכלולות ומפר צַו הַיֶצר. בתוּלה עלובה, אדוני, בריה לא נורא מוצלחת, אדוני, אבל שלי בכבודי ובעצמה. מין חשק עלוב שלי לא עלינו, לקחת את זאת שאף אחד לא רוצה. יושר עשיר חי לו כמו קמצן, בְּבַית עלוב, כמו פנינה בצדפה רקובה, והמבין יבין.

הדוכס הבכיר: שכה אחיה, הוא מאד זריז ומבריק.

בַּר-אֱמֶתֶר:  כזהו החץ של הלץ, אדוני, ננעץ בכל חָרִיץ, חוטף מחלות מיץ, ורץ לשפֵּץ את השפיץ.

ז'ק:     אבל בנוגע לסעיף השביעי. איך מצאתם שהריב מבוסס על הסעיף השביעי?

בַּר-אֱמֶתֶר:  על פי עקרונות העלבון בדרגה השביעית. – תחזיקי את הגוף באופן יותר אלגנטי, אודרי. – דהיינו, אדוני: אני לא מָצְאָה חן בעינַי גִזְרת הזקָן של איש חצר אחד. הוא שלח לי הודעה שאם אמרתי שזְקנוֹ לא גזוּר היטב, הוא מחזיק בדֵעָה שכּן. זה נקרא "המענה הנימוסי". אם אני מחזיר לו הודעה שהוא לא גזוּר היטב, הוא ישלח לי הודעה שהוא גזר אותו להנאתו שלו ולא של אף אחד אחר. זה נקרא "העקיצה המתונה". אם אני משיב שוב "לא גזוּר היטב", הוא יטיל ספק ביכולת השיפוט שלי. זה נקרא "תגובה נובחת". אם שוב "לא גזוּר היטב", הוא יענה שאני לא דובר אמת. זה נקרא "נזיפה אבירית". אם שוב "לא גזוּר היטב", הוא יגיד שאני משקר. זה נקרא "חרחוּר לריב". ומשם ל"עימות הנסיבתי" ול"עימות הישיר".

ז'ק:     וכמה פעמים אתה אמרת שזקנו לא גזוּר היטב?

בַּר-אֱמֶתֶר: אני לא העזתי להרחיק מעבר לעימוּת הנסיבתי, והוא לא העז לתת לי עימוּת ישיר; אז השוֵוינוּ חרבוֹת, ונפרדנו.

ז'ק:         אתה יכול לִמְנוֹת לפי הסדר שוב את מדרגות העלבון?

בַּר-אֱמֶתֶר: הו אדוני, אנחנו מתנגחים באופן אלפביתי, לפי הספר, כמו שיש לך ספרים להליכות ונימוסים. אני אציין לך את השלבים. א', המענה הנימוסי; ב', העקיצה המתונה; ג', תגובה נובחת; ד', נזיפה אבירית; ה', חרחור לריב; ו', עימות נסיבתי; ז', עימות ישיר. מהכל אפשר להימנע חוץ מהעימות הישיר; וגם ממנו אתה יכול להימנע בעזרת המילה "אִם". אני הכרתי סכסוך ששבעה שופטי צדק לא יכלו ליישב, אבל כשהצדדים עצמם נפגשו, אחד מהם עלה פתאום על עקרון ה"אִם", כלומר "אִם אתה אמרת כך-וכך, אני אמרתי כך-וכך", והם לחצו ידיים ונשבעו אחוָות אחים. המילה "אִם" היא מתוֶוכת השלום היחידה; הרבה ברכה יש ב"אִם".

ז'ק:         זה לא בחור נדיר, כבודו? הוא טוב בכל דבר כמו כל אחד, ובכל זאת שוטה.

הדוכס הבכור: הוא מרכיב את השטויות שלו על סוס עץ, ובחסוּת השעשוע יורה חִצים של פקחוּת.

              מוזיקה חגיגית. נכנס הימן אל הנישואים, עם רוזלינד וסִילְיָה בדמותן שלהן.

הימן:                      עולצים, שמחים המרומים

                             כשמתפייסים ומשלימים

                                      על פני האדמה.         

                             דוכס, הִנה, קבל בתך,

                             אֵל-הכלולות ברוב ברכה

                                      הביא את העלמה

                             שתשלב ידה עִם זה

                             שלֵב אמת לוֹ בחזה.

רוזלינד (לדוכס): לךָ אתן עצמי – אני שלךָ.

              (לאורלנדו): לךָ אתן עצמי – אני שלךָ.

הדוכס הבכור: אם בַּרְאִיָה אמת, אַת היא בתי.

אורלנדו:   אם בַּרְאִיָה אמת, את רוזלינד.

פיבּי:       אם בַּראִיָה אמת, ובַמַראוֹת,

            שלום, אהבָתי, ולא להתראות.

רוזלינד (לדוכס): לא יהיה לי אב, אם לא אתה הוא.

       (לאורלנדו): לא יהיה לי איש, אם לא אתה הוא.

       (לפיבּי): לא אתחתן עם גברת, אם לא את היא.

הימן:      די, די. אתיר כבר את הסבך.

             לְמחזה מוזר כל כך

                  אביא סיום כעת.

             זוגות ידיים של שמונָה

             כאן ישולבו בחתונָה         

                בעונג של אמת.

         (לאורלנדו ורוזלינד): את ואתה קשורים לעד.

        (לאוליבר וסִילְיָה): אתה ואת הם לב אחד.

         (לפיבּי): אַת תני לו אהבה, אחרת

                         בעלך יהיה - מה? – גברת.

         (לבַּר-אֱמֶתֶר ואודרי): לכם יש ברית כל כך יפה,

                       כמו יום חורף וסופה.

                      - כשנשיר המנון כלולות,

                      חישבו על כל השאלות,

                      מה התרחש פה, איזה פלא,

                      איך תמו הדברים האלה.

שיר

                     שירו שיר לכלולות שירו שיר,

                              ברית קדושה של מיטה ושל גג.

                        מברכים אותן בני כפר ועיר,

                              יום כזה הוא תמיד יום של חג.

                         תנו כבוד, תנו כבוד ותהילה

                             לזיווג של חתן עם כלה.

הדוכס הבכור (לסִילְיָה): הו אחיינית, גם לך הרבה ברכות,

               ממש כמו לבתי, ולא פּחוֹת.

פיבּי (לסילביוס): אני שלךָ. מילה זה לא בדיחה.

              על נאמנותך אוהב אותך.

          נכנס ז'קוב דה בואה, האח השני.

ז'קוב דה בואה: תנו לי לומר מלה אחת או שתיים.

              אני, בן מספר שניים של מסיה

              רולאן, מביא בְּשוֹרות לאסיפה

              יפה זו. פרדריק, דוכס העיר,

              שָמע איך הטובים שבגברים

              מִדֵי יום נוהרים לְיער זה,

              והוא הקים כוח גדול, שכבר

              יצא בפיקודו לַדרך כדי

              לתפוס כאן את אחיו ולהמיתוֹ

              בחרב. הוא כבר בא אל פאתי

              יער הפרא, שם פגש באיש

              זקֵן, ירא שמיים, מתבודד,

             ואחרי שיחה אתו וִיתֵר

             לא רק על המבצע שלו, אלא

             על כל הַבְלֵי עולם החומר. אֶת

             הכתר הוא מוסר לידי אחיו

            המגורש, וכל האדמות

            של אלה שהוגלו איתו שָבוֹת

            לִבְעליהֵן. כל זה אמת, נשבע

            במחיר חיי.

הדוכס הבכור:           ברוך הבא, בחוּר.

          הבאת שי יפה לחתונות

          אחֵיךָ. לאֶחָד את אדמותיו

          המעוקלות, ודוכסות שלמה

          ומפוארת לַשנִי. ראשית,

          נשלים את כל המטרות אשר

          זרָענוּ בְּרינה בַּיער פה.

          ואחר כך, כל מי מביניכם,

          אחים שמחים, אשר סָבַל

          ימים קשים, לילות קרים איתנו,

          יהיה שותף לַעוֹשר שהוחזר

          לנו, איש איש על פי מעמדו.

          בינתיים די, נשכח את הכבוד,

          נהיה בְּנֵי כפר עדיין, ונרקוד.

          תנו מוזיקה שם! חתנים, כלות,

          קדימה לִמְחולות והילולות.

ז'ק:     אדון, במחילה, רק רגע. – אם

          אני מבין טוב, הדוכס החליט

          לחיות בחֵיק הדת, להתנתק

          מן החצר המנופחת.

ז'קוב דה בואה:                 זה

          נכון.

ז'ק:     אני אלך אתו. מבעלֵי

          תשובה יש מה לשמוע, וללמוד.

          (לדוכס): אותך אותיר עם כל כבודך כקודם;

          זכית בו בהתמדה וחסד.

          (לאורלנדו): לךָ, פְּרס אהבה על מסירות.

        (לאוליבר): לךָ שטחים, רֵעים, ואהבה.

        (לסילביוס): לךָ מיטה, שמגיעה לך;

        (לבַּר-אֱמֶתֶר): לכם – קטטות, כי יש לכם צידה

          של חביבוּת בְּקושי לחודשיים. -

          אז תהנו כולכם, ביחד ולחוד.

          אני לא איש לצעדֵי ריקוד.

הדוכס הבכור: חכה, ז'ק, תחכה.

ז'ק:     אני לא לבידור. אם יש דרישה,

          אני במערתך הנטושה.

הדוכס הבכור: מהר, נתחיל לחגוג כבר, בִּתְפילה 

          לְסוֹף נעים כמו ההתחלה.      

          [מוזיקה וריקוד]. יוצאים כולם [לבד מרוזלין].


אפילוג


רוזלינד:  אין זה הנוהַג לראות את הגברת מגישה את האפילוג; אבל זה לא פחות יפֶה מלראות אדון מגיש את הפרולוג. אם זה נכון שיַיִן טוֹב לא צריך פרסומת, נכון גם שמחזה טוב לא צריך אפילוג. ובכל זאת לְיין טוב מדביקים תווית מושכת, ומחזות טובים מצליחים יותר בִּזכות אפילוג טוב. אז באיזה מין מצב אני, שאפילוג טוב אין לי, וגם אין באפשרותי לפרוט על נשמתכם בשמו של מחזה טוב! אין עלי בגד של קבצן, לכן להתחנן לא מתאים לי. השיטה שלי היא לכשף אתכם; ואפְתח בנשים. בואו ואשביע אתכן, הו נשים, באהבה שאתן רוחשות לגברים, שתחבּבנה בַּמחזה כל מה שליבֵּב אתכן. ובואו ואשביע אתכם, הו גברים, בשם האהבה שאתם רוחשים לנשים – כי לפי הלחשושים יש לי רושם שאף אחד מכם לא שונא אותן – שביניכם ובין הנשים המחזה ימצא חן. אם הייתי אשה, הייתי מנשקת כל גבר ביניכם שיש לו זקָן שנראֶה לי, פרצוף שיפֶה לי, ואין לו ריח רע מהפֶּה. ואין לי ספק שכל מי שיש לו זקָן נחמד, פרצוף יפֶה או הבל-פֶּה מתוק יהיה מוּכן, תמורת הצעָתי הנדיבה, לבָרֵך אותי יפֶה-יפֶה לשלום – ואם לא קשה גם איזה "בְּראבוֹ" - כשאקוד קידה.

יוצאת.




< אחורה הדפסת הטקסט כבקשתכם - אפילוג