שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >

נכנסים סבסטיאן ופֶסְטֶה הליצן.

 

פֶסְטֶה:  ואתה רוצה שאני אאמין שלא שלחו אותי לקרוא לך?

סבסטיאן: עזוב, עזוב, אתה שוטה טפש. פְּטוֹר אותי מנוכחותך.

פֶסְטֶה:   כל הכבוד, באמת! אני לא מכיר אותך, וגם לא נשלחתי על ידי הגברת שלי לבקש ממך שתבוא לדבר איתה; וגם לא קוראים לך מיסטר סזאריו; וזה גם לא האף שלי גם-כן. שום-משהו-שהוא הוא לא מה שהוא.

סבסטיאן: שְמע, אנא, תִתְלַהֵם עם השטויות שלך רחוק ממני. אתה לא מכיר אותי.

פֶסְטֶה:  להתלהם עם השטויות שלי! הוא שמע שאומרים את הבִּטוּי הזה על איזה מדינאי גדול אז עכשיו הוא מדביק אותו לְשוטה. להתלהם עם השטויות שלי! אני חושש שהתינוק המגוּדל הזה העולם נהיָה מַלְצָן מאד פַלְצָן. בוא אני מבקש ממך, גַרֵד מעליך את כל פּוֹזוֹתֵיך ותגיד לי איך עלי להתלהם באזני הגברת שלי. שאַלָהם לה שאתה מגיע?

סבסטיאן: תשמע, יוֹסֵפוּס-פְּלַטְפוּס, לך ממני.

          הנה פה כסף, קח. אם תישאר

          עוד רגע, תקבל תשלום אחר

          אבל לגמרי.

פֶסְטֶה:  אין מה לדבר, יש לך יד רחבה. החכמים שנותנים לשוטים כסף קונים לעצמם שֵם טוב – אחרי ארבע-עשרה שנים בתשלומים.

          נכנסים סר אנדרו, סר טובי ופַבּיאן.

סר אנדרו: אוֹ, אדוני! אני פוגש אותך שוב? זה בשבילך! (מכה את סבסטיאן)

סבסטיאן: אה, כן? זה בשבילך, וזה, וזה! (מכה את סר אנדרו)

          כולם משוגעים?

סר טובי: עצור, אדוני, או שאזרוק את הפִּגיוֹן שלך מעל הגג.

פֶסְטֶה:  את זה אני ישר מְסַפּר לַגברת שלי. לא הייתי מוכן להתחלף אתכם במעילים אפילו בעד שני פֶּני.

         יוצא.

סר טובי: קדימה, אדוני, עצור!

סר אנדרו: לא, עזוב אותו. אני אסַנְדֵל אותו מכיוון אחר. אני אתבע אותו בעוון תקיפה אלימה, אם עוד יש חוק באיליריה. נכון שאני תקפתי אותו ראשון, אבל זה לא מְשנה.

סבסטיאן: תוריד את הידיים!

סר טובי: שְמע, אדוני, אני לא ארפה ממך. שְמע, חייל צעיר שלי, תנצור את הברזל שלך.

אתה ממש מיוּחם לִלְחום. בוא!

סבסטיאן: אני הולך להשתחרר ממך. (שולף את חרבו)

            כן, מה עכשיו, אה? אם אתה רוצה

          להִתְגרוֹת בי עוד, שלוף את החרב.

סר טובי: מה-זה, מה-זה! לא, אם ככה, בוא תראה איך ליטר מהדם שלך המַשְוויץ מַשְפְּריץ. (שולף)

       נכנסת אוליוויה.

אוליוויה: עצוֹר שָם, טובי! בִּפְקוּדה, עצור!

סר טובי: גברתי –

אוליוויה: לא יהיה לזה אף פעם סוף?

          אח, שֶרץ כּפוּי טובה, אתה צריך

          לִחְיוֹת על ההרים או בִּמְערות

          בּרבּריות, שלא שמעו בהן

          אף פעם על תרבּוּת. לֵך, תסתלק!

          אל תיפָּגַע, סזאריו יקירי.

          לעוּף, בִּריון!

          יוצאים סר טובי, סר אנדרו ופַבּיאן.

                                  אנא, ידיד מתוק,

          שחוכמתך וחוש הצדק, לא

          הזעם, יִמְשְלוּ בְּנפשך

          בַּהִתְנפּלוּת הזאת המכוערת

          והגסה על שַלְוותְךָ. תבוא

          אתי הביתה, ותשמע כמה

          תעלולֵי סְרק נלוזים קִלְקל

          החוּלִיגן הזה, עד שתִצְחק

          מהסִפּוּר כולו. אל תסרב

          לי, בוא. - שיישרף, המשוגע!

          כשהוא פָּגע בך, לבִּי נִפְגע.

סבסטיאן: מה מתרחש? לאן זורם לו נחל זה?

          אני חולם - או שאני הוזה.

          שהדִמְיון הזה לעַד לא יתפורר!

          אם זה חלום, שרק לא אתעורר.

אוליוויה: תבוא? מלא לי את המשאלה?   

סבסטיאן: ודאי.

אוליוויה:        עשה זאת בְּמִלָה – ובִפְעוּלה.        

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 4, תמונה 1 קדימה >