< אחורה | ![]() |
|
נכנסים פֶסְטֶה הליצן ופַבּיאן.
פַבּיאן: 'בַקָשָה-'בַקָשָה-פְּליז, תן לי לראות את המכתב שלו.
פֶסְטֶה: מר פַבּיאן, תן גם לי לבקש ממך משהו.
פַבּיאן: הכל.
פֶסְטֶה: אל תבקש לראות את המכתב.
פַבּיאן: זה כמו לתת בְּמתנה כלב ולבקש בתמורה את הכלב.
נכנסים הדוכס אוֹרְסִינוֹ, ויולה, קוריו ואצילים.
אוֹרְסִינוֹ: אתם שייכים לגברת אוליוויה, חברים?
פֶסְטֶה: כן, אדוני, אנחנו חלק מהדקוֹרַצְיָה שלה.
אוֹרְסִינוֹ: אני מכיר אותך טוב. מה שלומך, בחור יקר שלי?
פֶסְטֶה: האמת, אדוני, שהאויבים שלי עושים לי טוב, והחברים שלי עושים לי רע.
אוֹרְסִינוֹ: בדיוק להיפך: החברים שלך עושים לך טוב.
פֶסְטֶה: לא, אדוני, רע.
אוֹרְסִינוֹ: איך זה?
פֶסְטֶה: איך, אדוני, הם נותנים לי מחמאוֹת ועושים ממני חמוֹר. עכשיו, האויבים שלי אומרים לי בפרצוף שאני חמוֹר! כך שמהאויבים שלי, אדוני, אני מרוויח בידיעת עצמי, והידידים שלי מוליכים אותי שולל באף. לסיכום! אם גם כאן, כמו בנשיקות, שני "לא" שווה אחד "כן", כלומר מינוס ומינוס הם פלוס, אז בבקשה: טוב לי מאויבַי ורָע לי מרעַי.
אוֹרְסִינוֹ: וואו! זה מצוין.
פֶסְטֶה: עם כל הכבוד, אדוני, אל תגיד לי "מצוין", אלא אם כן אתה מתעקש להיות חבר שלי.
אוֹרְסִינוֹ: ממני רע לא יהיה לך; הנה מַטְבּע.
פֶסְטֶה: אם זה לא היה דוּ-ערכִּי, אדוני, הייתי מבקש ממך לעשות מזה מטבע דו-זוּגי.
אוֹרְסִינוֹ: הו אתה נותן לי עצה רעה.
פֶסְטֶה: שים את הטוב בַּכּיס, אדוני, ותן לַבָּשר-ודם שלך ללכת בדרך הרָעָה באופן חד-פעמי.
אוֹרְסִינוֹ: טוב, אני אהיה חוטא תלת-מימדי. הנה עוד מטבע.
פֶסְטֶה: "משלוש יוצא אחד" זה משחק יפה, אדוני; ואיך אומר הפתגם, "פעם שלישית גלידה"; קֶצב של שלושה רבעים הוא קצב טוב לריקוד; שָלוש רב לך, ותן לי 'חת-שתיים שלוש!
אוֹרְסִינוֹ: לא תְשַטה אותי ליותר כסף בַּסיבוב הזה. אם תודיע לַגברת שלך שאני פה לדבר אִתה, ותביא אותה אתך, זה עשוי לעורר בי את רגש הנדיבוּת.
פֶסְטֶה: טוב, אז נוּמי-נוּמי לַנדיבוּת שלך עד שאני חוזר. אני הולך, אדוני, אבל שלא תחשוב שהרצון שלי לקבּל שייך לחמדנוּת. להיפך. אבל, כמו שאמרת, תן לנדיבות שלך לתפוס נמנום. אני אעיר אותה תיכף.
יוצא.
נכנסים אנטוניו ושוטרים.
ויולה: הנה, אדון, זה שהציל אותי.
אוֹרְסִינוֹ: זוכר היטב את הפנים האלה;
אם כי בפגישתנו הקודמת
עשן המלחמות הִשְחיר אותם
כמו פּיח. הוא פיקד על אוניה –
סמרטוט רעוּע בלי שום נֶפח, לא
שוָוה כלום כשלל, אך עם הכלי
הזה לָחם בַּמעוּלָה בִּסְפינותינו
בשצף-קצף עד שגם אויביו
וּלְשוֹנות המוּבָסים קראו
דברי הַלֵּל לשמו. מה העניין?
שוטר א': אוֹרְסִינוֹ, זה אותו אנטוניו
אשר לקח את ספינתנו "פֶנִיקְס"
עם המִטְען בְּיחד מכְּרֵתִים,
והוא זה שפיקד גם על ה"טִיגְרוּס"
כשטיטוּס האחיין שלך איבּד
שם את הרגל. פה בַּרחובות,
בלי שום בושה, יורק על סכנה,
שָמְנוּ עליו יד בקְטטה פרטית.
ויולה: הוא היה טוב אלי, אדון, נחלץ
לעזרתי, אבל בסוף הרביץ
לי מין נאום מוזר, שאני לא
יודע מה הוא אם לא שגעון.
אוֹרְסִינוֹ: פּירט ידוע! חתיכת שודד
מֵי-מֶלח! איזו מין חוצפה טפשית
נשאה אותך לרחמיהם של אלה
שבִּמְחיר דם הפכת לשונאים
שלך?
אנטוניו: אוֹרְסִינוֹ, איש אציל, אני
הודף, סלח לי, את כינויֵי הגנאי
שלך. אנטוניו לא היה שודד
ולא פירט, אם כי היה, נכון,
ועל בָּסיס מוצדק, אויב אוֹרְסִינוֹ.
כישוף מָשך אותי לכאן. הנער
כּפוי-הטובה שם לצִדְך, אני
הושעתי אותו מתוך פֶּה זועם
זב-קֶצף של הים; שֶבר-כּלי בלי
תקווה, זה מה שהוא היה. אני
השבתי לו חיים, ועליהם
הוספתי אהבה בלי גבול, בלי תנאי,
הכל הקדשתי לו. למענו
נחשפתי, רק לשם אהבתו,
לְסכּנות עיר האויב הזאת,
נחלצתי לעֶזְרוֹ כשהותקף.
כששָמוּ עלי יד, אז עורְמתוֹ
השקרנית – שלא רצתה לחלוֹק
אִתי שום סכנה – לימדה אותו
למחוֹק מול פרצופִי כל היכּרות,
לתפוֹס מרחק של ארבעים שנה
בלי למצמֵץ; סרב לתת לי את
ארנק כספי שלי, זה שאני
נתתי לו לשימוּשוֹ חֲצי-
שעה לפני זה.
ויולה: איך זה ייתכן?
אוֹרְסִינוֹ: מתי הוא בא לעיר הזאת?
אנטוניו: היום, אדון. וקודם חודָשִים –
שְלושָה! – היינו יחד יום ולילה,
בלי הפוגה, בלי רגע של פירוד.
נכנסת אוליוויה עם מלווים.
אוֹרְסִינוֹ: הגברת באה; המרומים הולכים
על פני האדמה. – אבל אתה,
בחוּר – לא, המלים שלך, בחוּר,
טרוּף גמור. כבר חודָשים – שלושה! -
הנער מְשרת אותי. אבל
נמשיך אחר כך. קחו אותו הצידה.
אוליוויה: מה אדוני רוצה, לבד ממה
שלא יוכל אף פעם לקבל?
כיצד תוכל אוליוויה לסייע?
סזאריו, את הבטחתך שכחְתָ.
ויולה: גברתי!
אוֹרְסִינוֹ: אוליוויה מופלאה –
אוליוויה: סזאריו, מה בפיך? אדוני!
ויולה: לאדוני יש מה לומר. עלי
לשתוק.
אוליוייה: אם זו אותה המנגינה
הישנה, כבודו, אז באוזני
היא מציקה, דוחה ומעיקה
כמו שאגות קוף אחרי מוזיקה.
אוֹרְסִינוֹ: כה אכזרית עדיין?
אוליוויה: כה עִקְבית
עדיין, אדוני.
אוֹרְסִינוֹ: עקבית במה? בְּעיוותים? גבירה
חסרת אנושיות, שלמזבֵּחַ
כּפוּי הטובה והאטוּם שלה
בתום-לב העליתי כל מִנְחָה
שיש ללב מסוּר! מה לעשות?
אוליוויה: שיעשה-נא אדוני כל מה
שמתחשק לו.
אוֹרְסִינוֹ: ומדוע - כמו
אותו גָנב מִצְרי מהסִפּוּר,
אשר נידון למוות – לא ארְצח
את אהובת לבי אתי? קִנְאה
של פּרא יש בה טעם אצילי.
אבל שִמעי את זה. כיוון שאַת
זורקת את כל סגידתי לִתְהום
האדישות, ואני מְנחֵש
מה המכשיר אשר תולש אותי
ממקומי על קיר לבך, תִחְיִי
לך הלאה, עריצה עם חֵיק של שַיִש.
אבל זה, המַחְמד שלך, שאַת
אוהבת - כן, אני יודע! – זה
ש, חי שמיים, מקומו אצלי
יקר מאד, אותו אני עוקר
מעַיִן אכזרית. הוא לא יֵישב שם
עם כתר שמשפיל את אדונו.
בוא, ילד. במוחי הרֶשע כבר
בשל. אקריב שֶה שאני אוהב
כדי לְענוֹת יונה עם לֵב עורב.
ויולה: ברוב שמחה, אם זה יביא לךָ מנוחה,
אמות אלף מיתות למענך.
אוליוויה: לאן הולך סזאריו?
ויולה: אחרֵי
זה שאוהַב יותר משתֵי עינַי, אותי,
יותר משאוהַב אי פעם את אשתי.
אם זהו שקר, שמותי יהיה עונשי
על שטימאתי כך את אהבת נפשי!
אוליוויה: איי, מרוּמָה, מושלכת לכלבים!
ויולה: מי מרמה אותך? ומי עושה לך רע?
אוליוויה: איך כבר שכחת? מה, שנה עברה?
קראו לכומר.
יוצא מלווה.
אוֹרְסִינוֹ: בוא, לך אחרַי.
אוליוויה: לאן, אדון שלי? סזאריו, בעל, די!
אוֹרְסִינוֹ: בעל?
אוליוויה: כן, בעל, בעל. איך יכחיש?
אוֹרְסִינוֹ: בעל שלה, לכלוך?
ויולה: לא, לא אני האיש.
אוליוויה: נורא, איך פחד קטנוני של לב
נחוּת גורם לך להתנער
מאחריות. לא, אל תִפְחד, סזאריו,
אמֵץ את מזלך; הֱייה מה שאתה
יודע כי אתה, ואז תהיה
גדול כמו זה שמפָּנָיו אתה
פוחד.
נכנס כומר.
ברוך הבא, אבי! אבי,
בשם כל הקדוש לך, אני
תובעת: בוא גַלה – גם אם רק לא
מִזמן קבענו שנשמור בַּחושך
מה שעכשיו הנסיבות חושפות
לפני שזה הבשיל – גלה פה מה
אתה יודע התרחש לפני
זמן-מה ביני והבחור הזה.
כומר: חוזה של ברית נצחית ואהבה,
אשר אוּשר בשילוב ידיכם,
נחתם בהצמדת שפתותיכם,
קוּדש בהחלפה של טבעות,
ובְטקס ההסכם הזה כולו
אני שימשתי ככוהן ועֵד;
והשעון קֵרב אותי מאז
אל בור הקבר רק בשעתיים.
אוֹרְסִינוֹ (לויולה): כלבלב תְלת-פרצופי! מה תהיה
כשהזמן יזרוק צבע אפוֹר
על צורתך? או שמא הנוכלוּת
שלך תגדל ותסתחרר כל כך
עד שתפּיל את עצמך בפח?
כל טוב, וקח אותה, אבל תצעד
לאן שלא אפגוש אותך לעד.
ויולה: אני נשבע –
אוֹרְסִינוֹ: אל תישבע, חרפה.
מוג-לב גדול, קצת יושר, רק טיפה.
נכנס סר אנדרו [ראשו מדמם].
סר אנדרו: בשם אלוהים, רופא! תשלחו מייד רופא לסר טובי!
אוליוויה: מה קרה?
סר אנדרו: הוא שבר לי את הראש מצד לצד, וקִרְקף את סר טובּי עד זוב דם גם. בשם אלוהים, תביאו עזרה! מוכן להיות בלי ארבעים-אלף, רק להיות בבית!
אוליוויה: מי עשה את זה, סר אנדרו?
סר אנדרו: הג'נטלמן של הדוכס, אחד סזאריו. חשבנו שהוא פחדן, אבל הוא השטן בהתגולֶמותו.
אוֹרְסִינוֹ: הג'נטלמן שלי סזאריו!
סר אנדרו: קדחת-שחת, הנה הוא! אתה שברת לי את הראש על כלום, ומה שאני עשית נדחפתי לעשות על ידי סר טובי.
ויולה: למה אתה פונה אלי? יד לא
הרמתי נגדך. אתה שָלַפְתָ
נגדי חרב בלי שום סיבה, אבל
עניתי בנימוס, ולא פצעתי.
נכנסים סר טובי ופֶסְטֶה הליצן.
סר אנדרו: אם אי פעם קַרְקֶפֶת פּוּצְצָה, אתה פצעת אותי. כנראה שקַרְקֶפֶת שפוּכה זה כלום בשבילך. הנה מגיע סר טובי צולֵע – אתה עוד תשמע עוד; אם הוא רק לא היה שיכור, הוא היה מדַגְדֵג אותך לטִמְיוֹן.
אוֹרְסִינוֹ: מה זה, רבותי! מה אתכם?
סר טובי: הכל שטויות. הוא פָּצע אותי וזהו זה. קוֹף, ראית את דיק הדוקטור, קוף?
פֶסְטֶה: הו, הוא שיכור, סר טובי, כבר שעה פּלוס. העיניים שלו פּיזְלְלוּ זיג-זג על הבוקר.
סר טובי: אז הוא נבל מזופּת ואַרְכִי-פְלֵגְמָט. אני לא יכול לסבול מנוּול שיכּור.
אוליוויה: קחו אותו מכאן! מי עשה בהם את השְפטים האלה?
אנדרו: אני אעזור לך, סר טובי, כי יחבשו אותנו ביחד.
סר טובי: אתה תעזור? - ראש חמור, קַרְקֶפֶת קוֹף, דֶבּיל, מוֹחַ צימוּק, פֶּתי פַּתֶטִי!
אוליוויה: הַכניסו אותו למיטה, ושיְטַפּלוּ בַּפֶּצע שלו.
יוצאים פֶסְטֶה, פַבּיאן, סר טובי וסר אנדרו.
נכנס סבסטיאן.
סבסטיאן: צר לי, מאדאם, שבַּקָרוֹב שלך
פגעתי. אבל גם אם הוא היה
אחִי, הייתי ככה בדיוק
עושה, לבטחוני. את מביטה
בי במבט מוזר, אני מבין
שזה אכן פגע בך. תסלחי
לי, מתוקה, בשם הנדרים
שלא מזמן נדרנו זה לזו.
אוֹרְסִינוֹ: קלסתר אחד, בֶּגד וקול אחד –
אבל שני אנשים! זו אחיזת
עיניים של הטבע – יש ואין!
סבסטיאן: אנטוניו! הו אנטוניו היקר
שלי! אילו שעות של עינויים
עברו עלי מאז איבדתי
אותך!
אנטוניו: אתה סבסטיאן?
סבסטיאן: יש לך ספק,
אנטוניו?
אנטוניו: איך חילקת עצמך
לשניים? חֲצָאֵי תַפּוּח הם
לא תאומים כמו שני היצורים
האלה. מי מהם סבסטיאן?
אוליוויה: פלא
מדהים!
סבסטיאן: אני עומד שם? לא היה לי אח
אי פעם; וגם אין בי כוח אֵל
להיות כאן וגם שם. אחות היתה לי,
אשר גלים ושטפונות עיוורים
בָּלְעוּ. ברוב טובך, מה קִרְבתְךָ
אלַי? מאיזו ארץ? שם? מוצא?
ויולה: ממֶסָלִינָה. סבּסטיאן היה
אבי; וגם אחי היה סבסטיאן.
בִּלְבוּש כזה הלך אל קֶבר מים.
אם רוח יכולה ללבוש בגד
וגוף, הגעת לְבעֵת אותנו.
סבסטיאן: כן, יש לי רוח, אך אני לָבוּש
בָּשר גשמִי, אִתו יצאתי מן
הרֶחם. אם הייתָ נערה –
כי חוץ מזה הכל זהה – הייתי
מרטיב את לחייךָ בדמעות,
ולא מפסיק לומר "בּרוּך בואךְ,
ושוב בּרוּך, וִיוֹלָה הטְבוּעָה".
ויולה: אבי היתה לו על מִצְחוֹ שוּמָה.
סבסטיאן: גם לאבי.
ויולה: והוא נפטר בַּיום שבו מָלְאוּ
לויולה שלוש-עשרה שנים.
סבסטיאן: היום הזה עוד חי בי! הוא אכן
הִשְלים את מסעו כאן בַּעולם
כשאחותי היתה בת שלוש-עשרה.
ויולה: אם המכשול היחידי לַאוֹשר
הוא לְבוּש הגֶבר השאוּל שלי,
אל תחבק אותי עד שכל פרט
של איך, מתי ולמה יצטרף
כדי להבטיח שאני ויולה,
וכחותמת תן לי להביא אותך
אל רב-חובל בעיר הזאת, כי הוא
שומר את שמלתי; בעזרתו
הנדיבה שָרַדְתי, לשַרֵת
את הדוכס האצילי הזה.
כל מה שגורלי הפיל עלי
מאז כּרוּך רק בַּאדון הזה
ובַגבירה הזאת.
סבסטיאן (לאוליוויה): אם כך יוצא,
מאדאם, שאת טעית. אבל הטבע
סובב אותך לַמטרה. הלכת
להשתדך לנערה; אבל
נשבע שלא רוּמֵית; את נשואה
לבתולה וגבר.
אוֹרְסִינוֹ (לאוליוויה): אל תהיי
בהלם. הוא אציל, העלם. אם
זה כך – והראי כבר לא עקום –
אוציא לי גם אני קצת רֶווח מן
התאונה הזאת. (לויולה): ילד, אתה
אמרת אלף פעמים שלא
תאהב לעַד אשה כמו שאתה
אוהֵב אותי.
ויולה: בכל האמירוֹת
האלה אשָבַע כּפוּל, ואת
כל השְבוּעוֹת האלה אקיים
בְּאמוּנה כמו כוכב האש
שמנתק בין יום ולילה.
אוֹרְסִינוֹ: תן
לי את ידךְ. ובוא אראה אותךְ
בלבוש אשה.
ויולה: רב-החובל אשר
הביא אותי לחוף הוא שמחזיק
בשמלותַי. והוא, בשל איזו
תביעה, נתוּן כעת בְּמאסר,
לפי פקודת מַלְוֹולְיוֹ, ג'נטלמן
ממְלָוֵוי גברתי.
אוליוויה: הוא ישחרר
אותו; הביאו את מַלְוֹולְיוֹ הנה.
אבל, אוי לי, שכחתי: איש מסכן,
אומרים שהוא יצא מדעתו.
נכנסים פֶסְטֶה הליצן, עם מכתב, ופַבּיאן.
טרוּף סוֹחף שלי עצמי גירש
מזכרונִי את הטרוּף שלו.
מה מצבו, פרצוף?
פֶסְטֶה: בחיי, מאדאם, הוא שומר מרחק מבעל-זבוב וכל השדים עד כמה שבן-אדם במצבו יכול; הוא כתב לך פה מכתב; הייתי צריך לתת לך אותו היום בבוקר. אבל כיוון שמכתבֵי חולה-נפש הם לא כתבי קודש, זה לא נורא עקרוני מתי מוסרים אותם.
אוליוויה: פְּתח אותו וקרא.
פֶסְטֶה: הכונו אם כן להרחיב אופקים כשהשוטה יעביר משוגע. (קורא ב"טרוף"): "חי אלוהים, גברתי" –
אוליוויה: מה זה, אתה משוגע?
פֶסְטֶה: לא, מאדאם, אבל אני קורא שִגעון; ואם גברתי רוצה לשמוע את זה כפי שצריך, היא חייבת להרשות לי קצת ביטוי.
אוליוויה: בבקשה, קרא את זה בשכל ישר.
פֶסְטֶה: זה מה שאני עושה, מאדאם-דונה. אבל לקרוא בשכל ישר את השכל העקום שלו זה לקרוא את זה ככה. לכן, ריכוז, ונא לפקוח אוזן.
אוליוויה (לפַבּיאן): קרא את זה אתה, בחור.
פַבּיאן (קורא): "חי אלוהים, גברתי, את עושה לי עוול, והעולם יֵידע זאת. על אף ששָמְת אותי בַּחושך, ונתת לַקָּרוֹב השיכור שלך להִתְעמֵר בי, אני שולט בחושַי לא פחות ממך, גברתי. יש בידי את המכתב שלך עצמך שדָחַק בי ללבוש את המראֶה הנוכחי שלי; ובאמצעותו אני משוכנע שאנקה את שמי, או שאכתים את שמך. חִשבי עלי מה שתרצי. אני מזניח מעט את תפקידי הרְשמי ומדבר מהמיית לבי שהושפּל. –
מַלְוֹולְיוֹ קרבּן הטרוּף."
אוליוויה: הוא כתב זאת?
פֶסְטֶה: כן, מאדאם.
אוֹרְסִינוֹ: אין בזה שום ריח של שגעון.
אוליוויה: שחרר אותו, פַבּיאן; הבא אותו.
יוצא פַבּיאן.
הואל-נא, אדוני, אחרי הכל
ובסופו של החשבון, לחשוב
עלי בתור אחות ולא אשה,
אבל בעין לא פחות יפה. נכתיר
ברית זו, ברשותך, בְּיום
אחד, כאן בביתי, על חשבוני.
אוֹרְסִינוֹ: מסכים לַהצעה בחפץ לב,
גברתי. (לויולה): קַבּלִי שִחרור מאדונך;
על שירותך, המנוגד כל כך
לַטבע של מינך, ולא מתאים
לַעדינות ולַחינוך שלך,
ומכיוון שזמן כה רב קראתְ לי
אדון, הנה ידי; מכאן והלאה
תהיי גברתו של אדונך.
אוליוויה: אחות,
אַת האחות שלי!
נכנסים פַבּיאן ומַלְוֹולְיוֹ.
אוֹרְסִינוֹ: זה המטורף?
אוליוויה: כן, בכבודו ובעצמו. אז מה,
מַלְוֹולְיוֹ?
מַלְוֹולְיוֹ: גברת, את עשית לי עוול.
עוול כבד.
אוליוויה: אני, מַלְוֹולְיוֹ? לא.
מַלְוֹולְיוֹ: כן, ליידי, את. תואילי לעיין
לרגע בַּמכתב הזה. את לא
תכחישי: זה כתב-יד שלך. נסי
לכתוב אם רק תוכלי משפט אחד
אחרת, תנסי לטעון שזו
לא חתימה שלך, תכנון שלך,
את לא תצליחי. אז הודי, ובשם
ההגינות אמרי לי רק למה
הראית לי סימנֵי חיבה כל כך
ברורים, תבעת ממני שאבוא
אלייך מחייך, צלוּב סרט, עם
גרביים צהובים, שאעקם
אף מול סר טובי וכל שאר
הנחוּתים. וכשמילאתי את
כל זה בהתמסרוּת ובְתקווה,
למה הרשֵית שיִכְלאו אותי,
יחזיקו בצינוק, ויְשַלחו
בי כומר, ושיעשו אותי
לשק של צחוק וחבטות כזה
שלא היה כמותו? אִמרי לי, למה?
אוליוויה: אבוי, מַלְוֹולְיוֹ, זה לא כתב-היד
שלי, אם כי, מודָה, האותיות
דומות, מאד. אבל אין שום ספק,
זה כתב-יד של מריה. ועכשיו
אני נזכרת, היא הראשונה
אשר אמרה שהשתגעתָ. אז
נכנסְתָ מְחיֵיך, ועם צורה
כמו זו שהמכתב ציווה עליך.
תנוח דעתך; שיטו בך
פה בתחכוּם ובְזדון. אבל
בַּרגע שנדע מה הבסיס,
ומי הם היוצרים, אתה תהיה
המתלונן וגם הקטגור
במשפּטך.
פַבּיאן: גברתי, תני לי לומר
מִלָה, ואל תתני ששום קטטה
או ריב יָעִיבוּ על התוצאות
של השעה הזאת, אשר עשתה
אותי מָלֵא פליאה. אז בַּתקווה
הזאת, אני מודה מרצונִי
הטוב, אני וסר טובי רקחנוּ
את המזימה הזאת נגד מַלְוֹולְיוֹ,
על כמה מעשים קשים, עִקשים
ולא-בטעם שזָכַרנו לו.
מריה, היא כתבה את המכתב,
בלחץ-לא-מתוּן מצד סר טובי,
ובִתמוּרה הוא התחתן אתה.
כל מה שהתפתֵח אחר כך
היה מין שעשוע מרושע
אשר מַזְמין חיוך ולא נָקָם,
כששוקלים היטב את הפגיעוֹת
שהצדדים שניהם ספגו שווה.
אוליוויה: טפש מסכן, איך בלבלו אותך!
פֶסְטֶה: נו "יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדוּלה, ויש שהגדוּלה נופלת עליהם". אני הייתי גם אחד, אדוני, בקומדיה הזאת, אחד אדון טוֹפָּז – אבל לא נורא. "חי אלוהים, שוטה, אני לא מטורף". אבל אתה זוכר? – " גברתי, למה את צוחקת ממנוּול עָקָר כזה, שאם לא צוחקים ממנו הוא בולע את הלשון?" וככה הסביבון של הזמן מגלגֵל אתו נקמות.
מַלְוֹולְיוֹ: אני אתנקם בכל הכנופיה הזאת ביחד!
יוצא.
אוליוויה: התעללו באיש הזה מאד.
אוֹרְסִינוֹ: צא אחריו, נסה-נא לפייס
אותו. הוא לא אמר לנו דבר
בקשר לרב-החובל ההוא.
יוצא פַבּיאן.
כשכל זה יתברר, וזמן זהב
ישרור, אז נערוך איחוד קדוש
של נשמותינו. ועד אז, אחות
יפה, עוד נישאר כאן. בוא, סזאריו -
כי אתה סזאריו כל עוד אתה גבר -
אבל כְּשבלבוש אחר תבוא -
גבירת אוֹרְסִינוֹ, ומלכת לבו.
יוצאים כולם, חוץ מפֶסְטֶה. הליצן שר:
פֶסְטֶה: כשרק הייתי ילד זאטוט
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
[אז כל] משחק טפשי היה סתם שטות,
כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.
אך כשגדלתי להיות איש מבוגר
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
כל שער מול פושע חיש נסגר,
כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.
אז התחתנתי, כן מה לָ'שוֹת, סליחה,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
וכל השחצנות שלי הלכה
כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.
וכשרציתי לישון ולילה טוב
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
עם שִכּוֹרים 'תְגַלְגלְתִי בַּרחוב
כי הגֶשֶם מִתְגַּשֵם לו יום ולֵיל.
לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל.
יוצא.
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
< אחורה | ![]() |
|