שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 2, תמונה 5 קדימה >

נכנסים סר טובי, סר אנדרו ופַבּיאן.

 

סר טובי: בוא תצטרף, סניור פַבּיאן.

פַבּיאן:   בטח שאני בא. אם אני מפסיד אפילו סֶנְטִי-ליטר מהמשחק הזה, שיבשלו אותי לַמוות בְּסיר קֶרח.

סר טובי:  לא תִשְמח אם הכלב-בן-כבש הקמצן הקרציה יאכל איזו השפלה שווה?

פַבּיאן:    אני אחגוג, בן-אדם. אתה יודע שהוא הוציא לי שם רע אצל הגברת כי ארגנתי פה משחק של שיסוי כלבים בְּדוֹב.

סר טובי:  בשביל להרגיז אותו, נביא הֵנה עוד דוב; ואנחנו נעשה ממנו צחוק עד שהוא יהיה ירוק, נכון או לא, סר אנדרו?

סר אנדרו: אם לא נעשה את זה, חבל שאנחנו חיים.

סר טובי:   הנה באה הנָבָלִית הקטנה.

          נכנסת מריה.

          מה קורה, אוצר הוֹדוּ שלי?

מריה:   תיכנסו שלושתכם לשיח הזה. מַלְוֹולְיוֹ יורד בַּשביל. חצי-שעה הוא התאמן שם בַּשמש על פּוֹזות של הִתנהגוּת מול הצֵל שלו. תסתכלו עליו טוב, אם אתם אוהבים לִגְלוּג, כי אני יודעת שהמכתב הזה יעשה ממנו אידיוט אבוּד בהגיגים. למחבוא, בשם ריבּונָה-של-בְּדיחה!

         הגברים מסתתרים.

          אתה תנוח כאן, (שומטת מכתב) כי הנה בא הקרפּיון, הדָגִיג שיִיתפֵס בְּדִגְדוּג.

          יוצאת.

מַלְוֹולְיוֹ:    זה רק מזל; הכל רק עניין של מזל. מריה אמרה לי פעם שהיא מחבבת אותי, ושמעתי אותה בעצמה אומרת כמעט בפירוש, שאם היא תאהב, זה יהיה מישהו שדומה לי. חוץ מזה, היא מתייחסת אלי ביתר כבוד ויְקר מאשר לכל אחד מאלה שמשרתים אותה. מה עלי להסיק מזה?

סר טובי:   זה חתיכת כלב מִתְיָפְיֵיף!

פַבּיאן:     שקט! מרוב הגיגים הוא נהיה תרנגול נדיר; איך הוא מְענְטז מתחת לַנוצות הזקוּפוֹת שלו!

סר אנדרו:  חזיז וזעם, הייתי מה-זה מחטיף לכלב!

פַבּיאן:     שקט, אמרתי לכם!

מַלְוֹולְיוֹ:    להיות הרוזן מַלְוֹולְיוֹ!

סר טובי:   אח, כלב!

סר אנדרו: תן לו בַּפּיסטוֹל, תן לו בּפּיסטוֹל!

פַבּיאן:     שקט, שקט!

מַלְוֹולְיוֹ:    היו כבר תקדימים: הליידי מסְטְרֶצ'י התחתנה עם איש המלתחה שלה –

סר אנדרו: קללה על נשמתו, איזבל האיש-זבל!

פַבּיאן:     שקט! עכשיו הוא כבר עמוק בפנים. תראו איך הדמיון שלו מנפּח אותו.

מַלְוֹולְיוֹ:    לכשימלאו נאמר שלושה חודשים שאני נשוי לה, אני יושב על הכס שלי –

סר טובי:   שאלוהים ייתן לי רוּגַטְקָה לִקְלוֹע לו בַּעין!

מַלְוֹולְיוֹ:    קורא למשרתים שלי להתאסף סביבי, בחלוק הקטיפה הפִּרְחוֹני שלי, אחרי שבדיוק חזרתי מהמיטה, שם השארתי את אוליוויה ישנה –

סר טובי:    אש וגופרית!

פַבּיאן:      שקט, שקט!

מַלְוֹולְיוֹ:    ואז לַפּוזָה הרשמית שלי; ולאחר מבט סוקר וקפדני סביב – שאומֵר להם כי אני יודע את מקומי, כשם שעליהם לדעת את מקומם – "נא לקרוא לקרובי טוֹבּי!" –

סר טובי:   שלשלת ושרשרת!

פַבּיאן:     אח שקט, שקט, שקט! די, די.

מַלְוֹולְיוֹ: שבעה מאנשי מתייצבים בפקודה, ויוצאים לחפֵּש אותו. אני בינתיים מַזְעיף מבּט, ואולי מְכוון את השעון שלי, או ממשמש לי את – איזה תכשיט יקר. טובי מגיע; קד שם לפני –

סר טובי: הטיפוס הזה יחיה?

פַבּיאן:   גם אם זה עינוי לשתוק, שקט!    

מַלְוֹולְיוֹ: אני מושיט אליו יד ככה, מוחק את החיוך הלבבי הרגיל שלי במבט חמוּר ובוחן -

סר טובי: וטובי לא נותן לך אז בּוקְס בַּשפתיים?

מַלְוֹולְיוֹ: ואומר, "טובּי-אחיין, היות שמזלי זיוֵוג אותי עם אחְיָינִיתְךָ, אני רשאי וזכּאי לומר כדִלְהלָן " –

סר טובי: איזה הָלָן ואיזה דיל?

מַלְוֹולְיוֹ: "אתה חייב לתקן את השִכְרוּת שלך".

סר טובי: לך לעזאזל, טינופת!

פַבּיאן:   לא, סבלנות, אחרת נחתוֹך לַמזימה שלנו את הוְורידים.

מַלְוֹולְיוֹ: "זאת ועוד, אתה מבזבז את זמנך היקר במחיצת אביר מטופש" –

סר אנדרו: זה אני, מתערב אתכם.

מַלְוֹולְיוֹ: "סר אנדרו אחד" –

סר אנדרו: ידעתי שזה אני, כי הרבה קוראים לי טפש.

מַלְוֹולְיוֹ (מרים את המכתב): מהו שיש לנו פה?

סר טובי: עכשיו השפן קרוב לַמלכּודת.

פַבּיאן:   אח, שקט, והלוואי שרוּח הקַפְּריזָה תְקָפְּרֵז אותו לקרוא בקול רם לעצמו!

מַלְוֹולְיוֹ:  בַּיקר לי, זה כְּתב היד של גברתי: בדיוק העי"ן שלה, הפּ"א שלה וזאת הצורה של הקוּ"ף שלה. זאת בלי צֵל של פִּקפוּק היד שלה.

סר אנדרו: העין שלה, הפּה שלה, והצורה של הגוּף שלה?! מה זה?

מַלְוֹולְיוֹ (קורא): "לַאהוּב הלא-נודע, זה, ושלל בִּרכותַי" – הסגנון שלה ממש! ברשותךְ, שעוָוה. רגע! החותמת שלה, עם הציור של לוּקְרֶצְיָה אשת רומא. עם זה היא חותמת את כל המכתבים שלה. זאת גברתי! למי זה אמוּר להיות? (פותח את המכתב)

פַבּיאן:         זה יחסל אותו, מהכּבֵד ועד העֶצם.

מַלְוֹולְיוֹ (קורא):  אני אוהבת, חֵי האֵל,

                   אבל את מי? חידה.

                שפתיים, נא לא למלמל.

                   איש לא יֵידע.

           "איש לא יידע". מה הלאה? המִשְקל משתנה. "איש לא יידע"! אם זה אתה, מַלְוֹולְיוֹ!

סר טובי:   אח, שתישרף באש, חתיכת בּואש!

מַלְוֹולְיוֹ (קורא):   "זכותי גם לצוֹות, לא רק לִסְגוֹד,   

                אבל לִבִּי כּורֵעַ תחת עוֹל הסוֹד.     

                 כיצד אוכל לשתוק עוד ולִשְרוֹד?     

                 הלוא שליט חיי הוא מֵ"ם-וָ"ו-אָל"ף-יוֹד".

פַבּיאן:       חידון בחרוזים.  

סר טובי:    הבחורה שוָוה, אני אומֵר לכם!

מַלְוֹולְיוֹ:     "הלוא שליט חיי הוא מ"ם-ו"ו-אל"ף-יו"ד." לא, אבל קודם בוא נראה, בוא נראה, בוא נראה.

פַבּיאן:      איזה תבשיל של רעל היא בִּשְלָה לו!

סר טובי:     ובאיזה מְהירוּת-כּנף הזרזיר נִמְשך אליו!

מַלְוֹולְיוֹ:      "זכותי גם לצוֹות, לא רק לִסְגוֹד". נו, הרי זְכוּתה לצוֹות עלַי: אני מְשרת אותה; היא גברתי. נו, זה ברור לכל בּר-דעת. אין פה שום מסתורין, והסוף – מה פִּתְרון הצֵרוּף האלְפָבֵּיתי הזה? אם הייתי מוצא שזה מְרמז איכשהו עלי – רגע! מ"ם-ו"ו-אל"ף-יו"ד... מוֹ-אִי... מוּ-אַי...

סר טובי: אַיי, אַיי, אַיי... נראֶה אותך, בחיי! עכשיו הוא מרחרח בערפל.

פַבּיאן:   הכלב המפגר ירוץ בבטחון לכיוון הלא נכון, למרות שיש שם סִרָחוֹן של שועל מִתְפּגר.

מַלְוֹולְיוֹ:  מ"ם – מַלְוֹולְיוֹ. אלא מה, ככה מתחיל השם שלי!

פַבּיאן:   לא אמרתי שהוא כבר יפתור את זה? הכלבלב הזה עולה כמו אלוּף על עִקְבוֹת שווא!

מַלְוֹולְיוֹ:  מ"ם – אבל אין עִקְביוּת בַּהמְשכִיוּת שתעמוד במבחן ההתבוננוּת. היתה צריכה לבוא אחרי זה "אל"ף", אבל בא ו"ו.

פַבּיאן:   אוי וַיי, שככה הוא יגמור באוי וָ"ו עם כל אוֹיבַיו.

סר טובי: הלְוואי, אחרת אוי-וָבוֹי, בּוי.

מַלְוֹולְיוֹ:   ואז מגיעה לה אָל"ף.

סר טובי:  כן, בן אֶלף! ואם היתה לך עַין היית רואה שיש יותר אסון בעקבֵיך מאשר מזל לפנֵיך.

מַלְוֹולְיוֹ: "מ"ם-ו"ו-אל"ף-יו"ד. הצופן הזה קצת יותר קשה לפיצוח מהקודם, אבל בכל זאת, אם אכופף אותו קצת הוא יתרכך, כי כל אחת מהאותיות האלה קיימת בַּשם שלי. רגע, הנה המְשך בפרוזה. (קורא) "אם מכתב זה יפּוֹל לידֵיך, הפוֹך והפוֹך בו. בְּמוצָאִי אני נעלָה עלֵיך, אך אל תִפְחד מן הגדוּלה. יש שנולדים גדולים, יש שמשיגים גדוּלה, ויש שהגדוּלה נופלת עליהם. גורלך פותח את ידיו; תן לבשרך ולרוחך לחבק אותו, ועל מנת להרגיל את עצמך לְמה שאתה עתיד להיות, הַשֵּל מעליך את חזוּתְך הפּחוּתה, והִתְגלה בְּאור רענן. הֱיה עוין כלפֵּי קָרוב, וחמוץ לַמשרתים; תן לִלשונך להתגלגל בעניינֵי פוליטיקה; הַרשה לעצמך להיות יחיד ומיוחד. כך מייעצת לך זו שנאנחת בְּגִינְך. זְכוֹר מי החמיאה לך על גרבֵּיך הצהובים, ואמרה שהיא תִשְמח לראות אותך תמיד עם סרטים מוּצְלבים על הגרביים הנ"ל. אני אומרת, זְכוֹר. קדימה, גורלך מובטח אם רק תחפּוץ בו. אם לא, מי ייתן שארְאֶה אותך לַנצח סוכן בַּית, שָרָת בקֶרֶב משרתים, ולא ראוי לגעת בְּאצבעות המזל. שלום לך. זו שמשתוקקת לשרת תחתיך,

           האומללה בת המזל."

           אור-שמש ושָדה פּתוח הם לא ברורים כמו זה! זה צלול ושקוף. אני אהיה גאה, אני אקרא את הפרשנים הפוליטיים, אני אשפיל את סר טובי, אני אנעֵר מעלַי חֶברה נחותה, אני אהיה מאָל"ף ועד ת"ו טיפּ-טופּ, האיש. אני לא מְהתֵל בְּעצמִי עכשיו ונותן לַדמיון שלי לִדְהוֹר; כי כל הסימנים מצביעים על דבר אחד, והוא שגברתי אוהבת אותי. היא באמת החמיאה לי על הגרביים הצהובים שלי לא מזמן, היא באמת אמרה שלרֶגֶל שלי מתאימים סרטים מוצלבים. וכך היא מביעה לי אהבה,  ובסוג של פקודה מְפתָה אותי לבגדים שמושכים אותה. אני מודה לכוכבים שלי, אני בר-מזל. אהיה קר ומנוכר, מתנשא, בגרביים צהובים, וסרטים מוצלבים, על המקום ובלי למצמץ. תודה לאל ולמזל! הנה גם נ.ב. (קורא) "אינך יכול שלא לדעת מי אני. אם אתה נֶעֱתַּר לאהבתי, הַפְגן זאת בחיוכֵיך. החיוכים הולמים אותך כל כך. על כן בנוכחותי אל תפסיק לחייךְ, יקר מתוק שלי, אני מבקשת ממך." אלוהים, אני מודה לך. אני אחייך. אני אעשה כל דבר שאת רוצה ממני.

           יוצא.

פַבּיאן:   לא הייתי מוותר על השתתפוּת בַּמשחק הזה אפילו בעד מענק של מיליונים מהשאח הפרסי.

סר טובי:  הייתי מוכן להתחתן עם הבחורה על ההברקה הזאת –

סר אנדרו: אני הייתי גם-כן.

סר טובי:  בלי לבקש ממנה שום נדוניה חוץ מעוד תעלול כזה.

סר אנדרו: אני גם-כן בלי שום-חוּץ-מֵ.

פַבּיאן:   הנה באה לוכדת הדיקְטִים הלאומית. 

           נכנסת מריה.

סר טובי: את רוצה לדרוך על הצוואר שלי?

סר אנדרו: או על שלי-גם?

סר טובי: שאפסיד את חרותי במשחק קוביה ואהיה עבד נִרְצע שלך?

סר אנדרו: או גם אני-גם?

סר טובי: אח, את הכנסת אותו לכזה חלוֹם שבּרֶגע שהוא יתפוגג, הוא ישתגע.

מריה:    לא אבל תגידו לי באמת, זה עבד עליו?

סר טובי:  כמו תרופה של מיילדת.  

מריה:    אז אם אתם רוצים לראות את הפֵּרוֹת של המִשְחק הזה, שימו לב לַהופעה הראשונה שלו בפני הגברת שלי. הוא יבוא אליה בְּגרביים צהובים, וזה צֶבע שהיא פשוט לא סובלת, ועם סרטים מוצלבים, אופנה שהיא פשוט מתעבת; והוא יחייך אליה - מה שכל כך לא מתאים לה עכשיו, כשהיא מְכוּרה לַעצב כמו שהיא, שזה יהפוך אותו בעיניה לבלתי נסבל באופן מוחלט. אם אתם רוצים לראות את זה, בואו אחרי.

סר טובי: עד שערי הגיהינום, שֵדת-חבּלָה גאוֹנִית שלי!

סר אנדרו: ואני-גם.

           יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 2, תמונה 5 קדימה >