שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >

נכנסים ויולה והשוטה פֶסְטֶה, (המנגן על חלילית ותוף).

 

ויולה:  בְּרכוֹת לך, חבר, ולַמוזיקה שלך! אתה חי דֶרך התוף שלך?

פֶסְטֶה:  לא, אדוני, אני חי דרך הכְּנסיה.

ויולה:  אתה איש כְּנסיה?

פֶסְטֶה:  ממש לא בכּיוּון, אדוני. אני חי דֶרך הכְּנסיה, כי אני חי בַּבית שלי, והבית שלי הוא בַּדרך לַכְּנסיה.

ויולה:  לפי השיטה הזאת אתה יכול לומר שהמלך חי דֶרך הקבצן, אם הקבצן חי לו על דֶרך המֶלך. או שהכּנסיה מִתְדַרְדרת דֶרך התוף שלך אם אתה משמיע דִרְדוּר תוף  בַּדֶרך לַכְּנסיה. 

פֶסְטֶה:  אתה אמרְתָ, אדוני. תראה איזה מין דור זה! מִשְפּט הוא בסך הכל כּפפת-עור לְמוֹח פּיקֵח – באיזו זריזות אפשר להפוֹך אותו הפוּך!

ויולה:  כן, דבר אחד בטוח: אלה שמִתְמזמזים להם עם מלים פּוֹרטים אותן לפרוּטוֹת או פּורצים אותן לפרוּצוֹת מהר מאד.

פֶסְטֶה:  בשביל זה אני מתפלל שלְאחותי לא היה שֵם, אדוני.

ויולה:  למה, בן-אדם?

פֶסְטֶה:  למה, אדוני, כי השֵם שלה הוא מִלָה, ולְהִתְמזמז עם המִלָה הזאת עלול לעשות מאחותי פּרוּצה; אבל אין מה לדבר, המלים נהיו ממש זונות, מאז שמִלָה של בן-אדם היא לא מלה.

ויולה:  במִלים אחרות, המַשמעוּת היא – ?

פֶסְטֶה:  באמת, אדוני, שאני לא יכול לומר לך את המשמעות בְּמִלים אחרות בלי להשתמש במִלים כּאלה או אחרות, והמלים נעשו כל כך מזויפות, שאין בהן שום משמעות.

ויולה:  אני מתערב שאתה טיפוס עליז וכלום לא נראה לך.

פֶסְטֶה:  לא ככה, אדוני, משהו כן נראה לי; אבל בְּמצפון נקי, אדוני, אתה לא ממש נראה לי. ואם זה אומר שכלום לא נראה לי, אתה צריך, נראֶה לי, להיות בלתי נראֶה.

ויולה:  אתה לא השוטה של הגברת אוליוויה?

פֶסְטֶה:  נשבע לך שלא, אדוני. הגברת אוליוויה לא מתעסקת בשטויות. היא לא תחזיק שוטה, אדוני, עד שהיא תתחתן, ושוטה יחסית לבעל הוא כמו אנצ'וֹבִי מול הֶרִינְג – הבעל הוא יותר גדול. אני בּינֵינו לא השוטה שלה אלא מַשְחית המִלים שלה.

ויולה:  ראיתי אותך לא מזמן אצל הדוכס אוֹרְסִינוֹ.

פֶסְטֶה:  השטות, אדוני, היא כמו השמש: היא מאירה בכל מקום. יהיה לי חבל, אדוני, אם השוטה יִימָצֵא עם אדונך פחות מאשר עם גברתי. אבל אני רגוּע, נדמה לי שראיתי את כבוד חוכמתך שם.

ויולה:  לא, אם אתה יורד עלי, לא רוצה להתעסק אתך עוד. חכה, הנה לך קצת לְהוצאות.  (נותנת מטבע)

פֶסְטֶה:  אח, שאלוהים בְּמִשְלוח השיער הבא שלו ישלח לך זקָן!

ויולה:  בַּיָקר לי, אני אומֵר לך, אני ממש משתוקק לזקָן – (הצידה) אם כי לא על הסנטר שלי. – הגברת בִּפנים?

פֶסְטֶה (מצביע על המטבע): זוג מהַזָּן הזה לא היה מִתְרבֶּה בְּשִמְחה?

ויולה:  כן, אם היו משכיבים אותו בְּיחד בְּהשקעה צמוּדה.

פֶסְטֶה:  אני דווקא אין לי התנגדות להיות סַפְסָר ממין סַרסוּר, ולהביא את היוּלְיָה הזאת  להוֹד רומֵאוּתך.  

ויולה:  הבנתי אותך. אתה חולב יפֶה. (נותנת עוד מטבע)

פֶסְטֶה:  זה לא סִפּוּר גדול, אדוני – להביא בעד שתי מטבעות יתומות אחת-יתומה. גבירתי בִּפְנִים, אדוני. אני אסַבֵּר להם את האוזניים מאיפה באת. מי אתה ומה אתה רוצה זה לא בַּסְפֵירה שלי – הייתי צריך לומר "לא באחריותי" אבל בַּמִלָה הזאת כבר אין ממש מרוב שימוש.

           יוצא.

ויולה:    האיש הזה מספיק פיקח כדי

           להיות שוטה. לזה דרוּש מין סוג

           של שכל מיוחד: להתבונן

           באלה שלהם ילעג, מצב

           רוחם, מעמדם, והעיתוי.

           והוא ננעץ כמו נץ בכל נוצה

           שעפה לעברו. זאת אמנות

           קשה ומפרכת לא פחות

           מזו של החכם. כי השטויות

           שבחוכמתו יציג – מפוכחות.

           שטויות של איש חכם הן מביכות.

           נכנסים סר טובי וסר אנדרו.

סר טובי: שלום לך, ג'נטל-איש.

ויולה: וגם לך, סר.

סר אנדרו: דְיֶיה ווּ גָארְד, מסייה.

ויולה: אֶ טוּאַ אוֹסִי. וֹוטְרְ סֶרְוִויטֶר.

סר אנדרו: אני מקווה ביותר, סר, שאתה אכן סֶרְוִויטֶרִי, ואני סֶרְוִויטֶרְךָ.

סר טובי:  תואיל להתוודע עם הבית? האחיינית שלי מִתְחפֶצֶת שתבוא-נא-פנימה, אם בִּיזְנֵסְךָ הוא איתה.

ויולה: אני לַאחיינית שלך, סר; כלומר, היא סוף המסע שלי.

סר טובי:  בוא תטעם את הרגליים שלך, אדוני; תכניס אותן לְהילוך.

ויולה:  הרגליים שלי מבינות אותי, סר, יותר משאני מבין אותך כשאתה מבקש ממני לטעום את הרגליים שלי.

סר טובי:  אני מתכוון ללכת, אדוני, להיכנס.

ויולה:  אני אענה לך בצעד וכניסה – אבל הִקדימו אותנו.

           נכנסות אוליוויה ומשרתת [מריה.]

           גבירה מצוינת בִּשְלֵמוּת, שהמרומים ימטירו עלייך ניחוחות.

סר אנדרו: הצעיר הזה אביר נדיר – "ימטירו ניחוחות"! אוּ-אָה!

ויולה:   העניין שבפי הוא אילם, גברתי, לבד מלְאוֹזְנֵך הכְּרוּיָה והמוּטֵית.

סר אנדרו: "ניחוחות", "כְּרוּיָה" ו"מוּטֵית" – אני אכניס את כל השלושה לשימוש פָּעיל.

אוליוויה:  שיסגרו את שער הגן, וישאירו אותי בארבע עיניים.

           יוצאים סר טובי, סר אנדרו ומריה.

              תן לי ידך, אדון.

ויולה:       בהכנעה, מאדאם, ובכבוד.

אוליוויה:    מהו שמך?

ויולה:      סזאריו שמו של משרתך, מלכה.

אוליוייה:    המשרת שלי? לא, העולם

           די התכער כשהתרפסות התחילה

          להתהדר בַּתואר "מחמאה".

          אתה המשרת של הדוכס

          אוֹרְסִינוֹ, נער.

ויולה:                      כן, והוא שלךְ,

          אז גם שלוֹ שלךְ; המשרת

          של משרתך הוא משרתך, מאדאם.

אוליוויה:   הוא - לא בראש שלי; הראש שלו -   

          הלוואי היה לגמרי רֵיק ורק

          שלא יהיה מָלא בי.

ויולה:                         לשם כך

          אני פה, גברת, להפנות ראשך

          אליו.

אוליוויה:          אח, ברשותך, בבקשה!

          אמרתי כבר: אל תדבר עליו.

          אילו ייצַגְתָ מטרה אחרת,

          הייתי מקשיבה לַשידולים

          שלךָ כמו למוזיקה שמֵימית.

ויולה:  גבירתי היקרה –

אוליוויה:                 הרשה לי, אנא.

          נכון, אני שלחתי, אחרי

          הקֶסם שחוללְתָ בְּביקור 

          קודם, טבַּעַת אחרֵיך. כך

          ביזיתי את עצמי, את משרתִי,

          וגם, יש לי חשש, אותך. עלי

          להיות כפופה לשיפוטך המר,

          כי בְּעורמה די מבישה כָּפִיתי

          שתקבל שוב מה שלא היה

          שלך כּלל. מה אתה עלול לחשוב?

          כלום אין כבודי כָּבוּל עכשיו מוּלְךָ,

          שתְשסה בו בְּלב אכזרי

          כל הַשפּלָה? למישהו נבון

          כמותך הכל גָלוּי מספיק. מָסך

         שקוּף ולא חזֶה מַסתיר לי את

          הלב. אז בוא, אמוֹר מילה.

ויולה:                                     אני

          חומל עלייך.

אוליוויה:                         זו כבר מדרגה

          לאהבה.

ויולה:              לא, שום שָלָב. עוּבדה:

          אנו חומלים לא פעם על אויבים.

אוליוויה: הו! אז אפשר שוב לחייך, נדמה לי.

          עולם, עולם, הקבצנים צריכים

          להיות גאים! אם אין ברירה אלא

          להיות לטֶרף, אז מוטב ליפול

          לידי אריה, לא סתם איזה זאב!

          השעון מצלצל.

          נוזף בי, השעון, על הַשְחָתת 

          הזְמָן. אל תְפחֵד, בחור טוב; לא

          אציק לך. אך כשיגיע זמן

          קָציר לעלומים ולחוכמה,

          אז אשתך תקצור גֶבר שוֶוה.

          טוב, מסלולך לשם, במערב.

ויולה:     ובכן אָהוֹי ומעֲרבה! כל

          טוב ובריאות לגברת! אין לך מה

          למסור, מאדאם, לאדוני דרכִּי?

אוליוויה:  חכה!

          אנא, אמור לי מה אתה חושב

          עלי.

ויולה:           שאת חושבת שאת לא מה 

          שאת.

אוליוויה:         גם אם זה כך, כך בדיוק   

          אני חושבת גם עליך.

ויולה:                            את

          צודקת: אני לא מה שאני.

אוליוויה: הלוואי הייתָ כל מה שאני

          רוצה שתהיה.

ויולה:                     וזה היה

          עדיף, מאדאם, ממה שהִנְנִי?  

          הלוואי. עכשיו אני מוקיון רָפֶה.  

אוליוויה (הצידה): הו כמה שהלעג יפהפה

          על זוג שפתיו שמתעקמות בבוז!

          קל להסתיר רֶצח פּן יתגלה,

          אך סביב האהבה יש אור מלא.

          - סזאריו, בְּוִרְדֵי אביב אני נשבעת,

          בַּטוהר, בַּאמת, בְּאני-לא-יודעת,

          אני אוהבת אותך כל כך! תתעלל,

          אך תשוקתי – היא לא תפסיק להשתולל.

         אל תאגוֹר סיבות לחשוב שאם ארדוֹף

          אתה חייב להתנגד ולהדוף.

          אמוֹר לנפשך להיפך: אהבה

          שבה תזכה בלי שתזיע – היא טובה.

ויולה:  אני נשבע בתוֹם גילי, שלא הוּשְחת,

          שבחזִי יש לב אחד, אמת אחת,

          ואף אשה אותם עוד לא כבְשָה,

          וחוץ ממני לא תשלוט בהם אשה.

          ובכן שלום, מאדאם, ולא להתראות.

          שוב לא אבוא בשם אדוני לסחוט דמעות.

אוליוויה:  אבל תשוב; אולי עוד יסתובב הלב 

          שמְתעֵב כדי לחבב לב שאוהב.

          יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >