| < אחורה |  הלילה השנים עשר -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים ויולה ומַלְוֹולְיוֹ משני עברי הבמה.
מַלְוֹולְיוֹ: לא היית רק עכשיו עם הרוזנת אוליוויה?
ויולה: רק עכשיו, אדוני; בקֶצב ממוצע, הגעתי מאז רק עד הנה.
מַלְוֹולְיוֹ: היא מחזירה לך את הטבעת הזאת. יכולְתָ לחסוך לי טִרְחה אם היית לוקח אותה בעצמך. כמו כן היא מוסיפה שעליך להביא את אדונך ליֵאוּש מוּצק: היא לא רוצה דבר וחצי דבר אתו. ועוד דבר אחד, שלא תעז עוד אי פעם לבוא בענייניו, אלא כדי לדווח איך אדונך קיבל את כל זה. על הבסיס הזה - קבֵּל.
ויולה: את הטבעת היא לקחה ממני. לא אגע בה.
מַלְוֹולְיוֹ: שמע-נא, אדוני, אתה הִשְלכת אותה בְּפנֵיה במצח נחושה; ורצונה הוא שהיא תוחזר. אם היא ראויה להתכופפוּת, הנה היא שָם, מול עיניך; אם לא, שתהיה של מי שימצא אותה.
יוצא.
ויולה: אני אצְלָה טבּעת לא השארתי:
מה הגבירה הזאת רוצה? ישמור
האל אם המַראֶה שלי כישף
אותה! היא בחנה אותי היטב,
למעשה כל כך שכבר היה
נדמה לי שעיניה בלבלוּ
את לשונָה, כי היא דבּרה במין
פיזור של נֶפש, בִּמקוּטע. כן, זה
ברור: התאהבה בי. בעורמת
אהבָתה היא מזמינה אותי
עם השליח החמוּץ הזה.
זורקת את טבעת אדוני?
אבל הוא לא שָלח לה שום טבעת.
אני האיש. אם כך זה, וזה כך,
אַיי גברת אומללה, מוטב היה
לה לאהוב חלום. מַסְוֶוה - עכשיו
ברור! - אתה כּלִי רֶשע שדרכּוֹ
השֵד מוציא לַפוֹעַל את זְממיו.
כמה זה קל לְכַזְבָנים יָפים-
לַעַיִן לְהַטְבּיע חותמם
בְּלֵב נשים הרך משעווה!
איננו אשמות שיש לנו לב רך.
ככה נוצרנו, אז אנחנו כך.
איך, איך זה ייפּתר, אה? אדוני
אוהֵב אותה מכל הלב, אני –
מִפְלצת אומללה – כרוכה בו כמו
שהיא, בטעותה, כרוכה סביבי.
אז מה יֵצא מזה? אם אני גֶבר,
אין לי תקווה לזכות בַּאהבה
של אדוני; ואם אני אשה -
אסון! - איך שאוליוויה, מִסְכּנה,
תִגְנח ותֵיאנח לַשווא! הו זמן,
אתה בלבד תתיר פה את הסְבך.
לי הסִפּוּר הזה הוא מסובּך.
יוצאת.
| < אחורה | הלילה השנים עשר -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |