שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >

נכנסים מריה והליצן פֶסְטֶה.

 

מריה:    לא, או שתגיד לי איפה היית, או שאני לא אפְתח את השפתיים ככה-שאפילו-נוצה-תיכנס בשביל לתת לך תירוץ. הגברת שלי תתלה אותך על זה שנעלמת. 

פֶסְטֶה:   שתִתְלה אותי. בעולם הזה מי שתולים אותו טוב לא פוחד מאויב.   

מריה:    תוכיח.   

פֶסְטֶה:   הוא לא יראה אותו, עד כמה שזה תלוי בו.

מריה:    תשובה בינונית ממדרגה ראשונה. אני יודעת איפה נולד הפתגם הזה עם "לא פוחד מאויב".

פֶסְטֶה:   איפה, מַרָת מריה-אוֹצר?

מריה:    בחזית, ואתה נורא אמיץ לומר את זה בתור שוטה-עורף.

פֶסְטֶה:   נו, שאלוהים ייתן חוכמה למי שיש לו; והשוטים, שישתמשו בכשרונות שלהם.

מריה:    בכל זאת יתלו אותך שדָפַקְתָ היעדרות כל כך הרבה זמן – או שיְגרְשוּ: זה לא גרוע בשבילך כמו תליה?

פֶסְטֶה:  עדיף תליה טובה מחתונה רעה. ומה שנוגע לגירוש – נעבור את הקיץ ונראה.

מריה:    אז אתה מתעקש?

פֶסְטֶה:   גם זה לא, אבל אני עומד על שני דברים –

מריה:    על הכתפיות שלך, שאם אחת תִקָּרַע השניה תחזיק, ואם שתיהן יִקָרְעוּ, יפּלוּ לך המכנסיים.

פֶסְטֶה:   חזק! באמת, חזק מאד! טוב, לכי לעניינים שלך. אם סֵר טובּי היה מפסיק לשתות, את היית הבּן-אדם-וחווה הכי מפולפל בכל איליריה.

מריה:    שקט, פושע, מספיק כבר; הנה באה הגברת שלי: תמצא לך תירוץ חכם, כדאי לך.

           נכנסת אוליוויה, מלווה על ידי מַלְוֹולְיוֹ.

פֶסְטֶה:   שֶכל, אם תואיל בטובך, תכניס בי שוֹטִיוּת טובה! החַכְמוֹלוֹגים שחושבים שאתה אצלָם בַּכּיס יוצאים בְּדרך כלל שוטים, ואני שבטוח שאין לי אותך יכול לעבור בתור איש חכם. כי איך אומר הפילוסוף בְּלָה-בְּלָאטוֹן? "עדיף שוטה פיקח מפיקח שטוּתי" – אלוהים שיברך אותך, גבירה.

אוליוייה: סַלקו מכאן את הבְּרִיָה השוטה.

פֶסְטֶה:   לא שמעתם, בחורים? סַלקו מכאן את הגבירה.

אוליוויה: שתוֹק, אתה שוטה מיובּש. נמאס לי ממך. חוץ מזה, אתה מתחיל להיות נוכל.

פֶסְטֶה:   שני דברים, מאדאם-דוֹנָה, שמַשקה והִגיון יכולים לתקן: כי אם תתני לשוטה מיובש לשתות, השוטה השתוי לא יהיה מיובש; תבקשי מהנוכל לעשות תיקון; אם הוא יעשה תיקון הוא כבר לא נוכל; אם הוא לא יכול, שהחייט יעשה בו תיקון. תיקון תמיד תלוי בטְלאי: יושר שסוטה יש עליו רק טלאי של חֵטְא, וחֵטְא מתוּקן יש עליו רק טלאי של יושר. אם הלוגיקה הפשוטה הזאת עובדת, יופי; אם לא, מה לעשות? מי שנאמן לאסון בוגד בחיים, כי היופי הוא פֶּרח. הגבירה ציוותה לסלק מכאן את הבּריה השוטה: לכן אני אומר שוב, סלקו אותה מכאן.

אוליוויה: אדוני, אני ציוויתי שיסלקו מכאן אותך.

פֶסְטֶה:   משגה מדרגה חמורה! גבירה, קוּקוּלוּס נוֹן פָאצִיט מוֹנָאקוּם: אל תסתכלי בַּקנקן כי אני אומר לך כאן: על המוח אין לי מצנפת שוטים. מאדאם-דונה טובה, תרשי לי להוכיח לך שאת שוטָה.

אוליוויה: אתה יכול?

פֶסְטֶה:   במיומנוּת, מאדאם-דונה טובה.

אוליוויה: הצג את ההוכחה שלך.

פֶסְטֶה:   אני אאלץ לחקור אותך בשביל זה, מאדאם-דונה. עכברית חסודה שלי, עני לי.

אוליוויה: טוב, אדוני, כיוון שאין לי בידור אחר, אתמסר להוכחה שלך.

פֶסְטֶה:   מאדאם-דונה טובה, לָמָה את מתאבלת?

אוליוויה: שוטה טוב, על מות אחי.

פֶסְטֶה:   אני חושב שנשמתו בגיהינום, מאדאם-דונה.

אוליוויה: אני יודעת שנשמתו בְּגן-עדן, שוטה.

פֶסְטֶה:   אז את שוטָה כפולה, מאדאם-דונה, להתאבל שנשמת אחיך בגן-עדן. סַלקו מכאן את הבריה השוטה, רבותי.

אוליוויה: מה דעתך על השוטה הזה, מַלְוֹולְיוֹ? הוא לא משתפר?

מַלְוֹולְיוֹ: כן, והוא ימשיך, עד שפִּרְפּורי המוות יטלטלו אותו; הזִקְנָה שהופכת גם חכמים לרפי-שכל, תמיד משפּרת את השוטים.

פֶסְטֶה:   שאלוהים יִשְלח לך, אדוני, זִקְנָה מהירה, להגדיל את הטפשות שלך! סר טובּי יִישָבַע שאני לא שוּעל, אבל הוא לא ישים שתי אגורות שאתה לא טפש.

אוליוויה:  מה אתה אומר על זה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ: אני מתפלא שגברתי מוצאת עונג בִּמְנוול עָקָר כזה. ראיתי אותו לא מזמן מוּבס בידי סתם שוטה מצוּי שאין לו יותר מוח מלְאֶבן. תראי, הוא כבר בולע את הלשון. אם לא צוחקים ממנו ומפמפּמים אותו, הוא בולע את הלשון. אני מצהיר שבעינַי אנשים חכמים שמקרקרים כמו עורבים מהבדיחות של השוטים הבּנאליים האלה, הם פשוט ליצנֵי-משנה בַּקרקס שלהם.  

אוליוויה: הו אתה חולה באהבה-עצמית, מַלְוֹולְיוֹ, ואתה טועם הכל בחוסר תיאבון. מי שנדיב, חף מחטא, ונוח לַבּריות מתייחס לדברים האלה שנראים לך כמו כדורֵי תותח כמו לְחִצִים נגד ציפורים. אין שום רֶשע של דיבה בשוטה מוסמך, גם אם הוא רק לועג; כשם שאיש נבון ותרבותי לא לועג גם אם הוא רק מותח ביקורת.

פֶסְטֶה:   איי, שמֶרְקוּרִי אל השקרנים יאציל עלייך רמאוּת, כי אַת מדבּרת יפה על השוטים!

           נכנסת מריה.

מריה:    גברת, יש בשער אדון צעיר שמבקש מאד לדבר אתך.

אוליוויה: מהדוכס אוֹרְסִינוֹ, אה?

מריה:    אני לא יודעת, גברת; זה בחור צעיר יפה עם ליווי נאה.

אוליוויה: מי מהאנשים שלי מעכב אותו?

מריה:    סר טובי, גברת, הקָרוב-משפחה שלך.

אוליוויה: תעיפי אותו בבקשה; הוא מדבר כמו משוגע. בושה וחרפה.

           יוצאת מריה.

           לֵך אתה, מַלְוֹולְיוֹ. אם זה שליח מהדוכס, אני חולָה, או לא בבית – מה שתרצה על מנת להיפטר ממנו.

           יוצא מַלְוֹולְיוֹ.

           עכשיו אתה רואה, אדוני, איך השטויות שלך מזדקנות, ואנשים מפסיקים לחבב אותן.

פֶסְטֶה:   את דיברת לטובתנו, מאדאם-דונה, כאילו בנך הבכור נועד להיות שוטה: שאלוהים ימלא לו את הגולגולת בשכל, כי הנה בא –

           נכנס סר טובי [מתנודד].

              אחד מהמשפחה שלך שהוא חסר-אוֹנים וחסר-אוּנוֹת.

אוליוויה:    אלהים ישמור! חצי שיכור!... מי זה בַּשער, דוד?

סר טובי:    אדון.

אוליוויה:     אדון? איזה אדון?

סר טובי:     זה אדון פה (מגהק) שיִישַרפו הדגים המלוחים האלה! מה נשמע, גולם?

פֶסְטֶה:      טוב-טוב, טובּי-טובּי –

אוליוויה:     דוד, דוד, להיות מחוסל כל כך מוקדם זה נגד החוק, כן?

סר טובי:    חוקן?! אני שונא חוקן! יש איזה מי-שְמוֹ בַּשער.

אוליוויה:    כן, יפֶה, מי הוא?

סר טובי:   שיהיה השטן אם הוא רוצה, אני לא אכפת לי: העיקר הבּריאוּת, אני אומר. הכל אותו דבר.

           יוצא.

אוליוויה:  שיכור לְמה הוא דומה, שוטה?

פֶסְטֶה:   לאיש טובע, לְשוטה, ולמטורף: כוסית אחת עושה אותו שוטה, השניה מטריפה אותו, והשלישית מטביעה אותו.

אוליוויה:  לך חפש את מְנַתֵחַ הגופות, שיבדוק את הדוד שלי, כי הוא בַּדרגה השלישית של השתיה: הוא טָבע. לך טפּל בו.

פֶסְטֶה:   הוא עוד רק מטורף, מאדאם-דונה, והשוטה ידאג לַמטורף.

           יוצא. נכנס מַלְוֹולְיוֹ.

מַלְוֹולְיוֹ:    גברתי, הטיפוס הצעיר שם נשבע שידבר אתך. אמרתי לו שאת חולה; הוא טוען שזה ידוע לו ולכן בא לדבר אתך. אמרתי לו שאת ישֵנָה; עושה רושם שגם על זה היה לו יֶדע מוקדם ולכן בא לדבר אתך. מה יש לומר לו, גברתי? הוא חמוּש ונחוש כנגד כל סירוב.

אוליוויה:  הַגֵד לו שהוא לא ידבר אתי.

מַלְוֹולְיוֹ:  זה הוּגד לו; והוא אומר שהוא יעמוד בדלתך כמו תַמְרור אזהרה, או רגל של ספסל, וידבר אתך ויהי מה.

אוליוויה: איזה מין איש הוא?

מַלְוֹולְיוֹ: איזה מין? מן המין האנושי.

אוליוויה: איזה סוג בן-אדם?

מַלְוֹולְיוֹ: סוג גרוע מאד. הוא ידבר אתך, תרצי או לא.

אוליוויה: איך הוא נראה? בן כמה הוא?

מַלְוֹולְיוֹ: לא זקֵן מספיק בשביל גֶבר, ולא צעיר מספיק בשביל נער: כמו זֵרְעון לפני שהוא נהיה אפוּן, או תפּוּחוֹן לִפנֵי שהוא תוֹפֵחַ לְתַפּוּחַ. הוא בין השֶפל לַגֵאוּת, בין נער לְגֶבר. הוא מאד נאֶה לְמַראה, ומאד חריף בדיבּוּר. אפשר לחשוב שחלב אמו עוד לא יָבַש על שפתיו.

אוליוויה: שייכּנס. קְרא לבת-הלְּוויה שלי.

מַלְוֹולְיוֹ: בת-לוויה, גבִרְתי קוראת.

           יוצא. נכנסת מריה.

אוליוויה:  את הצָעִיף; בואי תְכַסי בו את

           פּנַי. נִשְמע שוב את דקלום אוֹרְסִינוֹ.

          נכנסת ויולה.

ויולה:   הגבירה הנכבדה של הבית, מי היא?

אוליוויה: דבּר אלַי, אני אענה בשמה. מה רצונך?

ויולה:   יפהפיה זוהרת, נדירה, שאין דומה לה – אנא הגידו לי אם זוהי גבירת הבית, כי אני מעולם לא ראיתי אותה. חבל לי לבזבז את הנאום שלי: כי חוץ מזה שהוא מנוסח להפליא, טרחתי והתייגעתי לא מעט לִלְמוֹד אותו בעל פֶּה. יפהפיות טובות, אל תתנו לי להתבזוֹת; אני רגיש מאד, והזדוֹן הפעוט ביותר פוגע בי.

אוליוויה: מאיפה אתה בא, אדוני?

ויולה:   אני לא יכול לומר הרבה יותר ממה ששיננתי, והשאלה הזאת היא לא בַּתפקיד שלי. ענוגה שכמוך, תני לי ערובה מספקת שאת גבירת הבית, כדי שאוכל להתקדם בַּנאום שלי.

אוליוויה: אתה שחקן?

ויולה:   לא, לב נִשְגב שלי; ובכל זאת, במלתעות הרֶשע אני נשבע, אני לא מה שאני

משחק.  את היא גבירת הבית?

אוליוויה:  אם איני מנשלת את עצמי, זו אני.

ויולה:   אם את היא, את בהחלט מנשלת את עצמך: כי את מה שזכותך להעניק אסור לך לשמור. אבל אני חורג מגבולות התפקיד שלי. אני אפתח בִּנְאוּם שבחייך, ואז אציג לך את לב השליחוּת שלי.

אוליוויה: תגיע לחלק החשוב: אני מוחלת לך על השֶבח.

ויולה: חבל, טרחתי לא מעט ללמוד את זה, וזה פיוטי.

אוליוויה: אז סביר שזה מזויף; בבקשה שְמוֹר את זה לעצמך. שמעתי שהיית חצוף בַּשערים שלי, והרשיתי לך להיכנס בעיקר על מנת להתרשם ממך ופחות בכדי לשמוע אותך. אם אתה מטורף, לֵך; אם אתה שפוי, קצֵר. אני לא חולת יָרֵחַ להיכנס לדו-שיח הזוּי.

מריה:  אתה מוכן להרים מִפְרש, אדוני? הכיוון שלך הוא שָמָה.

ויולה:  לא, נערת סיפון טובה, אני אעגון פה עוד קצת. (לאוליוויה) תרככי לי בטובך את הענקית שלך, גברתי! אמרי לי מה שבדעתך, אני שליח.

אוליוויה: יש לך בוודאי משהו מפלצתי למסור, אם לשפוט לפי הגינונים המחרידים. אמוֹר את ההודעה שלך.

ויולה:  היא נוגעת לְאוזְנך בלבד. אני לא מביא הצהרת מלחמה, ולא תביעה לתַשְלוּם. אני אוחז עלה של זית בידי; המלים שלי מלאות שלום ורוֹגַע.

אוליוויה: בכל זאת הִתְחַלְתָ בְּגסוּת ורעש. מי אתה? מה אתה רוצה?

ויולה:    את הגסוּת שצצה בי למדתי מקבּלת-הפנים שזכיתי בה. מי אני, ומה אני רוצֶה, זה כּמוּס ומוּצְנע כמו בּתוּלים; לאוזנַייך, קוֹדש; לכל אוזן אחרת – טוּמאה.

אוליוויה: הַשאירו לנו את המקום לבד; נשמע את הקוֹדש הזה.

           (יוצאים מריה והמלווים)

           עכשיו, אדוני, מה הדְרָשָה שלך?

ויולה:    המתוקה מכל גבירה –

אוליוויה: תורָה מלאה נחמה, ויש הרבה מה לומר בעדה. איפה שוכנים כּתבַי הקודש שלך?

ויולה:    בְּחֵיק אוֹרְסִינוֹ.

אוליוויה: בַּחֵיק שלו? באיזה פֶּרק של החֵיק?

ויולה:    אם לענות לפי שיטתך, בפרק א' של הלב שלו.

אוליוויה: אה קראתי אותו. הכל דברי כּפירה. אין לךָ מה לומר יותר?

ויולה:    גברת טובה, תני לי לראות את פנייך.

אוליוויה: יש לך הוראה מאדונְךָ לשאת ולתת עם הפּנים שלי? עכשיו אתה חורג מן הכּתוּב, אבל נפשיל את המסך ונַרְאה לך את התמונה. (מסירה את צעיפה) תִראה, אדוני, זה דיוקן מעודכן שלי. הוא לא עשוי טוב?

ויולה:    עשוי למופת, אם אלוהים עשה הכל.

אוליוויה: הצבע עמיד, אדוני; הוא ישרוד בַּרוח ובַגשם.

ויולה:    מיזוג מושלם של יופי; האדום

          והלבן צוּירוּ בְּיד אָמָּן

          בוטחת ורכָּה של אִמא טֶבע.

          גברת, אין אכזרית ממך אם אֶת

          הנוֹי הזה תִקְחי אִתך לַקֶּבר

          ולא תשאירי לַעולם הזה  

          אף הֶעתֵּק.

אוליוויה: הו אדוני, אני לא אהיה קְשת-לב עד כדי כך: אני אשאיר רְשימות-מְלאי שונוֹת של היופי שלי. הוא יקוּטְלג, וכל פָּריט וחלקיק יצוֹרף בְּתוֹר נִסְפּח לַצוואה שלי,  למשל: שתי שפתיים, אדומות למדי; שתי עיניים, אפורות, כולל עפעפיים; אחד צוואר, אחד סנטר, וכולֵי וכולֵי. אתה נִשְלחְתָ הֵנה בתור שמאי שלי ?

ויולה:  אני רואֶה טוב מה אַת. אַת גֵאָה

          מִדַּי; אבל גם אם היית גאה

          כמו השטן – כִּפְליים! – את יפה.

          מושלי ואדוני אוהב אותך.

          הו אהבה כזאת - היא ראויה

          להֵיענוֹת, גם לוּ היית אֵלת

          היופי בעצמה.

אוליוויה:                 איך הוא אוהב

          אותי?

ויולה:              בְּהִמְנונים, בְּיָם דְמעות,

          בְּרעם של גניחות, באֲנָקוֹת

          של אש.

אוליוויה:           ידוּע לַאדון שלך

          מה דעתי פה. לאהוב אותו

          אינני יכולה. אני סבורה

          שהוא יָשר, אין לי ספק שהוא

          אציל, רב נכסים, צעיר, טהור,

          ללא רבב; כולם מעריכים

          אותו כְּאיש נדיב, משכיל, אמיץ,           

          במימדים ובְצוּרָה-מִטֶבע

          נאֶה לַעין. אבל לאהוב

          אותו אינני יכולה. מִזְמן

          צריך היה כבר להשלים עם זה.

          ויולה:  אילו אני הייתי אוהבך

          כמו אדוני, בְּלהבה כזאת,

          בְּסֶבל, בְּחיים של מוות, לא

          הייתי מקבל בְּהִגיון

          את הסירוב שלך. נִבְצר היה

          מבִּינתי לתפוש אותו.

אוליוויה:                         כן, מה

          הייתָ אז עושֶה?

ויולה:                      מקים בִּקְתת

          עץ ערבה על סף דלתך, קורא

          לנשמתי אשר בתוך הבית;

          ומשרבט בלב נִכְנע סונֵטוֹת

          לאהוּבה סונֵטֶת, ומְזַמֵר

          אותן בקול רם באישון הלילה;     

          צועק אל הגבעות המהדהדות

          את שמֵך, כּופה על הפטפטנית

          הרכלנית של האוויר, בּת הֵד,

          לקרוא "אוֹלִי-וִוי-יָה!" הוֹ לא היתה

          לך מנוּחה בֵּין ארץ ואוויר

          לִפְנֵי שתַחְמלי על נִשמתִי!

אוליוויה: אתה יכולת לעשות הרבה.

          מה המוצָא שלך?

ויולה:  גבוה מנְסיבּות חיי כּיום,

          אבל מעמדִי הוא טוב: אני

          איש מַעֲלָה.

אוליוויה:              חזוֹר לאדונְך

          שוּב. לאהוב אותו לא יכולה.

          שלא יִשְלח עוד - אלא אִם, נגיד,

          אתה תשוּב אלַי, לומר לי איך

          הגיב. שלום לך. אני מודה

          לך על טִרְחתך. בַּזבּז את זה

          בשמי.

ויולה:              איני שליח בתשלוּם,

          גברתי; שמרי על הארנק שלך.

          לא לי, לאדוני חסר פיצוי.

          אם תאהבי איש, הלוואי יהיה

          לו לב של אבן, ולהט לבך -   

          כמו זה של אדוני – רק יִיתקֵל 

          בְּבוז. שלום, אכזריוּת יפָה.

          יוצאת.

אוליוויה:   "מה המוצָא שלך?"

          "גבוה מנסיבות חיי כיום,

          אבל מעמדִי הוא טוב: אני

          איש מעלה." על זה אני חותמת!

          פניךָ, דיבּוּרְך, כל איבריך,

          פעולותיך, נשמתך – הכל

          ביחד שֶלֶט אצוּלה כּפוּל.

          די, לא להיסחף, לא! תֵרגְעי!

          אם האדון היה כמו המְשרֵת –

          מה זה? כל כך מהר אפשר

          להידבק בַּמגפה? נדמה לי

          שאני חשה איך כל השְלֵמוּת

          של הצעיר הזה זוחלת כבר

          אל תוך עינַי, סמוּיה וּבִגְנֵיבָה.

          טוב, שיהיה. מַלְוֹולְיוֹ, הנה!

          נכנס מַלְוֹולְיוֹ.

מַלְוֹולְיוֹ:                                כאן,

          גברתי, לשרותך.

אוליוויה:                     רוץ אחרֵי

          זה השליח החוצפן, האיש

          של הרוזְנוֹן. הִשְאיר טבעת זו

          מאחוריו, אֶרְצה או לא אֶרְצה.

          אמוֹר לו: אין לי חֵפֶץ בה. בַּקֵש

          אותו לא לעודד את אדונו,

          ולא לָטַּעַת בו תקוֹות; אני

          לא בשבילו. אם הצעיר הזה

          עובר פה בַּסביבה מחר, אסביר

          ואנַמֵּק לו. רוץ מהר, מַלְוֹולְיוֹ!

מַלְוֹולְיוֹ: גברתי, ארוּץ.

          יוצא.

אוליוויה: הו מה אני עושה... יש כל סיבה לחשוש

          שהעיניים סובבו לי את הראש.

          גורל, תוֹרְךָ. אף איש הוא לא אדון חייו.

          אז אם מה שנִגְזָר חייב לִקְרוֹת – חייב.

          יוצאת.


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >