< אחורה | הלילה השנים עשר - מערכה 1, תמונה 1 | קדימה > |
נכנסים אוֹרְסִינוֹ דוכס איליריה, קוריו ואצילים אחרים.
אורסינו: אִם מוזיקה היא מזון האהבה,
נַגנו עוד; תנו לי עוד מנות גדושות
ממנה, שהתיאבון מרוב
בְּחילה ימות. עוד פעם הצלילים
האלה! הם צנחו, גוועו ומתו...
איך הם שטפו לי את האוזן, כמו
מַשָּב אשר נושף לו, מתקְתַּק,
על גְדת סיגליות, גוֹנב וגם
נותן ניחוח. די; מספיק, לשתוק.
עכשיו פתאום זה לא כל כך מתוק.
רוח האהבה - הו איך שאַת
נסחֶפת, להוּטה, שוכחת אֶת
מגבלותייך, ובולעת כמו
אוקיינוס. כל מה שנִכְנס פְּנימה -
יקָר, זוֹל – מאבּד בִּן-רגע את
ערכּו. כמה מתעתע הוא
דמיון אוהב, כולו רק הזיות.
קוריו: אתה יוצא לצוד, אדון?
דוכס: מה, קוריו?
קוריו: איילה.
אוֹרְסִינוֹ: איי לי, לא איילה: צבי נַעֲלֶה.
כשלראשונה ראיתי אֶת
אוליוויה, חשבתי: היא מְטהרת
את האוויר מדֶבֶר. באותה
שניה נהייתי צבי, ותשוקותי,
כמו להקות כלבים טורפים, מאז
דולקות אחרַי.
נכנס ולנטין.
כן? מה חדש ממנה?
ולנטין: ברשותך, אדון, אסרו עלי
להיכנס, אבל מפי המשרתת
זו התשובה: אפילו השמיים
את זיו פניה לא יִראו שִבְעָה
קֵיצים חמים; היא תסתובב כְּסוּיה
כמו נזירה, תַשקה אחת ליום
במי-מלח צורבי עיניים את
חדרהּ; וכל זאת רק כדי לשמֵר
ולהנציח אהבה לְאח מת,
לִנצור אותו בַּזכרון בעצב.
אוֹרְסִינוֹ: הו, אם נפְשָהּ באצילוּת כזאת
פורעת חוב לְאח - רק אח! - איך היא
תאהב, כשחֵץ מוזהב של קוּפּידוֹן
יִרְצח בה כל רֶגש למישהו
אחֵר; כשעל כִּסְאות מָלְכוּת לִבָּהּ,
מוחה, קְרבֵיה, יתיישב שליט
יחיד אשר ישלים את שלמותה!
צאו לפנַי לערוגות וּלְצֵל ענָף.
בין שושנים האהבה תְפרוש כּנף.
יוצאים.
< אחורה | הלילה השנים עשר - מערכה 1, תמונה 1 | קדימה > |