שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 3, תמונה 4 קדימה >

נכנסות אוליוויה ומריה [אחריה.]

 

אוליוויה (הצידה): קראתי לו לבוא. אם הוא יסכים –

          איך אפַנֵק? ומה להעניק לו?

          כי איש צעיר קוֹנים, לא מבקשים

          כּנְדבה או הַלְוואה. – אני

          מִדַּי בְּקוֹל רָם –

          איפה מַלְוֹולְיוֹ? הוא חמוּר, כְּבד-ראש,

          זה מְשרֵת מתאים לְבן-אדם

          בְּמצבי. איפה מַלְוֹולְיוֹ?

מריה:     מגיע, מאדאם, אבל בצורה מוזרה מאד. זה בטוח שנִכְנס בו שד.

אוליוויה:   מה, מה העניין? הוא משתולל בהזיות?

מריה:     לא, מאדאם, הוא לא עושה כלום חוץ מלְחיֵיך. כדאי לך, גברתי, שתשימי סביבך איזה משמר כשהוא מגיע, כי זה בטוח שהאיש חָטַף איזה פֶּגֶם בשכל.

אוליוויה:    קראי לו.

          יוצאת מריה.

                        אני משוגעת לא פחות.

          יש שִגָעון צוחק, ויֶש של אנחות.

          נכנסים מריה ומַלְוֹולְיוֹ.

          כן, מה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:   גבירה מתוקה, הוֹ הוֹ!

אוליוויה:  אתה מחייך? קראתי לך בעניין רציני.

מַלְוֹולְיוֹ:  רציני, גבירה? אני יכול להיות רציני. זה לוחץ-משהו על הדם, הסרטים המוצלבים האלה, אבל מה זה חשוב? אם בעינֵי נפש אחת זה מוצא חן, מבחינתי זה כמו האמת העמוקה שכתובה בַּשיר: "אם תְשַמַח נפש אחת, שימַחְתָ את כולם".

אוליוויה:  איך, מה עובר עליך, בן-אדם? מה יש לך?  

מַלְוֹולְיוֹ:  גרביים צהובים, ושום מרה שחורה. זה הגיע לידיו, והפקודות  ת ב ו צ ע נ ה. נדמה לי שאנחנו מכירים טוב-טוב את כתב-היד הכּה-מתוק.

אוליוויה: אתה רוצה ללכת לַמיטה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:  לַמיטה? כן, מתוּקוֹנת, חכי לי ואבוא!

אוליוויה: אלוהים שיעזור לי! למה אתה מחייך ככה ומנשק את היד שלך בלי סוף?

מריה:  מה שלומך, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ:  עם כל הכבוד, כן?! זמיר לא עונה לעורב.

מריה:  למה אתה מופיע בְּחוּצפּה כזאת מגוחכת לפני גברתי?

מַלְוֹולְיוֹ: "אל תפחד מהגדוּלה": כּתוּב יפֶה מאד.

אוליוויה: לְמה אתה מתכוון עם כל זה, מַלְוֹולְיוֹ?

מַלְוֹולְיוֹ: "יש שנולדים גדולים" –

אוליוויה: הה?

מַלְוֹולְיוֹ: "יש שמשיגים גדוּלה" –

אוליוויה: על מה אתה מדבר?

מַלְוֹולְיוֹ: "ויש שהגדוּלה נופלת עליהם."

אוליויה: אלוהים שירפא אותך!

מַלְוֹולְיוֹ:  "זְכוֹר מי החְמִיאָה לך על גרביך הצהובים" –

אוליוויה:  גרביך הצהובים?!

מַלְוֹולְיוֹ:  "ואמרה שהיא תִשְמח לראות אותך עם סרטים מוצלבים".

אוליוויה: סרטים מוצלבים?!

מַלְוֹולְיוֹ:  "קדימה, גורלך מובטח אם רק תחפּוץ בּו" –

אוליוויה: פּוץ בּו?!...

מַלְוֹולְיוֹ: "אם לא, מי ייתן שארְאֶה אותך לַנצח סוכן בית".

אוליוויה:  לא, זה טֵרוּף לֵיל קיץ! 

          נכנס משרת.

משרת: גברתי, האדון הצעיר של הדוכס אוֹרְסִינוֹ חזר. בקושי הצלחתי להחזיר אותו. הוא מחכה לך לשרותך, גברתי.

אוליוויה: אני באה אליו.

          יוצא משרת.

          מריה יקירתי, שיטפלו בּמר-חבר הזה. איפה הקרוב שלי סר טובּי? שכּמה מהאנשים שלי ישגיחו עליו בשבע עיניים. חצי מהנדוניה שלי ורק שלא יזיקו לו.

          יוצאות אוליוויה ומריה.

מַלְוֹולְיוֹ:   או-הו-הו, מתחילים לתפוש מי אני עכשיו? לא פחות מסר טובּי יטפל בי! זה מַשלים את המִכְתב בְּאופן מפורש: היא שולחת אותו בכוונה כדי שאני אשְפּיט אותו שְפָטים; כי היא מדרבנת אותי לזה במכתב. "הַשֵּל מעליך את חזוּתך הפְּחוּתה", היא אומרת, "הֱיה עוֹין כלפֵּי קָרוֹב, וחמוץ למשרתים; תן ללשונך להתגלגל  בעניינֵי פוליטיקה; הרשה לעצמך להיות יחיד ומיוחד", ואז היא מונה ומפרטת  בדיוק איך: בפנים חמוּרוֹת, בפוֹזָה מכובדת, בדיבור כבד, בנוסח איזה סר משִכְמו ומעלה, וכך הלאה וכך הלאה. אני מִסְמרְתי אותה, אבל זה מעשה אדונַי, ולאדונַי-שישתבּח תודות. וכשהיא יצאה עכשיו? "שיטפלו במר-חבר הזה" – "מר-חבר!" לא "מַלְוֹולְיוֹ", ולא התואר הרשמי שלי, אלא "מר-חבר". נו מה, הכל נִדְבּק בְּיחד בְּהידוּק, ככה ששום גְרָאם של סָפֵק, שום סִפְקוּק של פַּקְפֵּק, שום מִכְשוֹל, שום חשְדְדָנוּת או פּרשנוּת שגוּיָה - מה אפשר לומר? שום דבר-שיכול-להיות לא יכול לחסום בֵּיני לבין התגשמות מְלֵאָה של תקוֹותַי. טוב, אדונַי, לא אני, הוא המחוֹלל של כל זה, והתודות כולן מגיעות רק לו!

           נכנסים סר טובי, פַבּיאן ומריה.

סר טובי: איפה הוא, בשם הקדוּשה? גם אם כל שדֵי הגיהינום מצטמצמים בגוף שלו במִינִיאטוּר, ולִגְיון של מלאכי חבּלה נכנס בו בְּטוּר, אני אדבר איתו.

פַבּיאן:    הנה הוא, הנה הוא. מה הולך אתך, אדוני? מה הולך אתך, בן-אדם?

מַלְוֹולְיוֹ:  הסתלקו, אני מנפנף אתכם. תנו לי ליהנות בפרטיות. הסתלקו!

מריה:  הביטו וראו, איך השֵד מדבר בתוכו כמו מכְּלִי חלוּל! לא אמרתי לכם? סר טובי, גברתי מבקשת ממך שתטפל בו.

מַלְוֹולְיוֹ:  אה הה! באמת?!

סר טובי: מספיק, מספיק. שקט, שקט. צריך לנהוג אתו בעדינות. תנו לי לבד. מה שלומך, מַלְוֹולְיוֹ? מה הולך אתך? מה יש לך, בן-אדם, הדוף את השטן! תזכור, הוא אויב לאנושות.

מַלְוֹולְיוֹ:  אתה יודע מה אתה מדבר?

מריה:  'בַקשָה, אם אתה אומר מלה רעה על השטן, תראה איך הוא לוקח את זה ללב! הלוואי-אלוהים שהוא לא מכושף!

פַבּיאן:  קחו את השתן שלו לזקנה היִדְעוֹנית.

מריה:  בדיוק, מחר על הבוקר. האדונית שלי לא היתה רוצה לאבּד אותו בעד למעלה-מכל-מה-שאני-אגיד.

מַלְוֹולְיוֹ:  מה-זה, גברת?

מריה:   הו אלוהים!

סר טובי: בבקשה, תירגעי. זאת לא הדרך. את לא רואה שאת מעצבנת אותו? תני לי לבד איתו.

פַבּיאן:  צריך רק בעדינות. בעדינות, בעדינות. השד הוא אלים, והוא לא יסבול יחס אלים.

סר טובי: נו, מה יש, אפרוח שלי קוּקוּ? מה יש, פּוּצי?

מַלְוֹולְיוֹ:  אדונִי!

סר טובי: אַיי, בִּידִי-בִּידִי, בוא אתי. מה יש לך, בן-אדם, לא מתאים לאיש רציני לשחק מחבואים עם השטן. קַרְקֵף אותו, את הפֶּחָמִי המטונף!

מריה:    תביא אותו לומר תפילה, סר טובי, תביא אותו להתפלל.

מַלְוֹולְיוֹ:    להתפלל, זנזנונת?

מריה:     לא, אני אומרת לכם, הוא לא מוכן בכלל לשמוע על אלוהים הטוב.

מַלְוֹולְיוֹ     לכו תתלו את עצמכם כולכם! אתם דברים מטופשים, רדודים; אני לא מהאֶלֶמֶנְט שלכם. בקרוב תדעו יותר.

           יוצא.

סר טובי:  יכול להיות דבר כזה?

פַבּיאן:   אם זה היה מוצג על במה עכשיו, הייתי פוסל את זה בתור בְּדיָה לא מתקבלת על הדעת.

סר טובי:  כל הישות שלו מסַף-שֶכל עד המוח נדבקה באינְפֶקְצְיָה של פִיקְצְיָה, בן-אדם.

מריה:   מהר תרדפו אחריו עכשיו, שהפִיקְצְיָה לא תוּפץ לה בפַרְהסְיָה ותתחסל.

פַבּיאן:   אח, אנחנו נעשה אותו למטורף באמת.

מריה:   הבית יהיה יותר שקט.

סר טובי: בואו, אנחנו נכניס אותו קָשוּר לְחדר חשוּך. האחיינית שלי כבר מאמינה שהוא מטורף. אנחנו יכולים להמשיך ככה להנאתנו, ולעונשו, עד שהבידוּר שלנו יתחיל להתעייף ולהתנשם, ויבקש מאתנו לחמול עליו; בנקודה זו נביא את התעלול לקַו הסיום ונכתיר אותךְ בתור מְאבְחנֶת משוגעים מוסמכת. אבל תראו, אבל תראו!

          נכנס סר אנדרו.

פַבּיאן:   עוד אספּקה לְקרקס הקיץ!

סר אנדרו: הנה ההזמנה לדו-קרב. תקראו. תאמינו לי שיש בה חומץ ופִּלפל.

פַבּיאן:    כל כך פיקנטי?

סר אנדרו: כל כך כל כך. תאמין לי. אבל תקראו.

סר טובי:  תן לי. (קורא) "מר-ילדון, מה שלא תהיה, מר-ילדון, אתה בסך הכל טיפּוס שַפְלוּלי."

פַבּיאן:    יפה, ונועז.

סר טובי: "אל תִתְמַה, ואל תִתְהֶה לָמה אני קורא לך כך, כי לא אסַפּק לך שום סיבה לזה."

פַבּיאן:    תוספת טובה! זה משאיר אותך רחוק מיד החוק.

סר טובי: "אתה בא לגבירה אוליוויה, ולנֶגד עינַי היא נוהגת בך יפה. אבל השקר צועק מגרונך. וזאת לא הסיבה שאני קורא לך לקרב."

פַבּיאן:   מתוּמְצת ביותר, והגיוני ומעלה - (הצידה) אם לא ומַטָּה.

סר טובי: "אני אארוב לך בדרך הביתה, ואם יתמזֵל מזלְך להרוג אותי" –

פַבּיאן:     יפה.

סר טובי:   "תהרוג אותי כמו נבל מנוּול."

פַבּיאן:      אתה עדיין רחוק מרִחְרוּחַ החוק. יפה.

סר טובי:  "שלום לך, ואלוהים שירחם על אחת מנשמותינו! הוא עשוי לרחם על שלי, אבל לי יש תקווה אחרת, אז אם כן הישמר לך. ידידך, על פי יחסְךָ, ואויבך המושבע, אנדרו אַנֵמִיצִ'יק." - אם המכתב הזה לא יקפיץ אותו, אין לו רגליים. אני אמסור לו אותו.

מריה:    יכול להיות שיש לך בדיוק הזדמנות; הוא עכשיו עם גברתי בְּדיוּן, ועוד מעט הוא יעזוב.

סר טובי:  לך, סר אנדרו, גַשֵש אחריו בקְצה הבוסתן כמו הוצאה-לַפּועַל. איך שאתה רואה אותו, שלוף, ואיך שאתה שולף, גדֵף; כי המון פעמים קורה שגידוּף תקיף, בתוספת חֲרָפָה חריפה, הם תעודת אחריות לגבריות יותר מכל הוכחה מעשית. לדרך!

סר אנדרו: עזוב, מה שנוגע לגידוף, תשאיר לי.

           יוצא.

סר טובי: עכשיו אני הולך ואת המכתב שלו תיכף-ומייד לא מעביר; כי ההתנהגות של האדון הצעיר מסגירה שהוא מתוּרְבּת ותרבּותי. והשִיגְרוּר שלו בין אדונו וגבירתי מְאַשר זאת לא פחות. לכן המכתב הזה, שהוא מופת של טימְבּוּל, לא יָפיחַ בַּבּחור שום טיפה של רעד ואף מִיל של חִיל. הוא יֵיראה לו פרי-עט של בּלַטָה. אבל, אדוני, אני אעביר את ההזמנה שלו לקרב מפֶּה לְאוזן בְּעל-פֶּה, אלביש על אַנֵמִיצִ'יק תיאורֵי גבוּרה מופלגים, ואכניס לַאדון – בְּקלוּת, בגלל גילוֹ – פחד מוות מזעמו, אמנות הלחימה שלו, פראותו וחוֹם הַמוֹחַ החמוּם שלו. זה כל כך יבהיל את שניהם שהם יהרגו אחד את השני בְּמבּט, כמו נחשים מיתולוגיים.

פַבּיאן:   הנה הוא בא עם האחיינית שלך; תְפַנה להם דרך עד שהוא יִפְנה לדרך, ואז - מייד אחריו.

           נכנסים אוליוויה וויולה.

סר טובי: אני אצא להמציא בינתיים איזה זימוּן מזוויע לדו-קרב.

           יוצאים סר טובי, פַבּיאן ומריה.

אוליוויה:   אמרתי כבר יותר מדי לְלב

           של אבן, והִפְקרתי את כבודִי

           לחסדיו. משהו בי גוער

           בי על החֵטְא הזה, אבל זה חֵטְא

           כל כך עקשן ומשכנע, הוא

           לועג לנזיפות.

ויולה:     ממש כשם שלִבֵּך שורף אותך,

           כְּאב צוֹרב את אדונִי.

אוליוויה:   הנה, ענוֹד למעני תכשיט.

          זוהי תמונה שלי. אל תסרב לה,

          אין לה לשון שתייסר אותך.

          ואנא, שוב מחר. מה תבקש

         אותי ואסרב, אם הכבוד

          יכול לתת ולהינצל?

ויולה:                         כלום, רק

          את זה: אהבתֵך – לאדוני.

אוליוויה: איך בכבודי אוכל לתת לו מה

          שכבר ניתַן לך?

ויולה:                      קַבּלִי זיכּוּי.  

אוליוויה: טוב, שוב מחר. שלום. שֵד שכמותך יכול

          לגרור את נִשמתי ישר לשאול.

          יוצאת.

          נכנסים סר טובי ופַבּיאן.

סר טובי: אדון, כל טוב לך.

ויולה:  גם לך, סר.

סר טובי: כל אמצעי הגנה שיש לך, אחוז בו. איזה זן של עוולות אתה עשית לו, אין לי מושג; אבל זה שבא לְיַירֵט אותך, בקֶצֶב קֶצֶף, צָמֵא לְדם כמו כלב צייד, מְצפּה לך בקצה הבוסתן. זרנוּק הַזְנֵק וטקטיקה טַקְטֵק, כי הבא להרגךָ זָריז, מיוּמן וקטלנִי מוות.

ויולה:    אתה טועה, סר. אני בטוח שלאף בן-אדם אין ריב אתי. הזִכּרון שלי נקי מכל זֵכֶר של עוול שעשיתי לאיש.

סר טובי: אתה תגלה כי לא כך היא, האמֵן לי. על שום כן, אם יש לחיֵיךָ איזה מחיר בעיניך, עמוֹד על המִשמר; כי ליָריב שלך יש כל מה שיכולים נעורים, כוח, מיומנוּת וחֵמָה שפוּכה להעניק לגֶבר.

ויולה:    בבקשה, סר, תגיד לי, מי זה?

סר טובי: זה אביר, מעוּטר בְּחֶרב שלא התיזה בְּאף קְרב, ושוֹעט רק בּשטיחֵי סַלוֹן, אבל הוא שֵד-משחת בתִגְרוֹת רחוב. הוא אחראי לשלושה מקרים של גֵט בין גוף ונפש, וברגע זה הוא כל כך רותח ששום דבר לא ירגיע אותו חוץ מחִרְחוּרֵי מוות וחלְקת קֶבר. הסיסמה שלו היא "אין-מה-לדבר" – תרצה או לא תרצה.

ויולה:    אני אחזור אל הבית ואבקש איזה ליווי מהגבירה. אני לא איש לוחם. שמעתי שיש  בני-אדם כאלה שמפילים בְּכוונה מריבות על אחרים כדי לנסות את האומץ שלהם. הוא כנראה מהסוג הזה.

סר טובי: סר! לא. הרוגז שלו נובֵע מעלבון מאד מוצדק. אז קדימה-נוּע, ותן לו מה שהוא רוצה. אחוֹרה אל הבית לא תלך, אלא אם כן אתה רוצה להסתבך אתי במה שבְּכל מִקְרה הסתבכת אתו; אז קדימה-לֵך, או תַרְאה לי פה הרֶגע את החֶרב שלך בעֵירום מָלא. כי אין ברירה, את החרב תְחַכֵּך כך או כך, או שלא תחגור יותר בּרזל סביב המותניים.

ויולה:    זה לא פחות דִמְיוֹנִי מבִּרְיוֹנִי. אני מבקש ממך, לפחות בּרר לי בטוּבך אצל האביר במה פגעתי בו. זה משהו שעשיתי בתום-לב, לא משום כוונה.

סר טובי: אני אעשה את זה. סיניור פַבּיאן, הישאר עם הג'נטלמן הזה עד שאני חוזר.

           יוצא סר טובי.

ויולה:    אדוני, תגיד לי, אתה יודע מה העניין הזה?

פַבּיאן:   אני יודע שהאביר חם עליך אש, עד כדי חיים-או-מוות, אבל אני לא בקיא בסעיף העַל-מה-ולמה.

ויולה:    בבקשה, איזה מין בן-אדם זה?

פַבּיאן:   אם תשפוט לפי הצורה, לא תמצא בו הבטחה גדולה כמו מה שתְגַלֶה כשהוא בפעולה. בינינו, אדוני, הוא באמת היָריב הכי משוכלל, אכזרי ופאטאלי שיכולְתָ לִמְצוא בכל רחבי איליריה. אתה רוצה ללכת אליו? אני אַשלים בינך לבֵינוֹ אם אני יכול.

ויולה:    אני אהיה אסיר תודה. אני אחד שמעדיף להסתובב עם אדון-נזיר מאשר עם אדון-אביר. ולא אכפת לי שיידעו את זה.

           יוצאים.

          נכנסים סר טובי וסר אנדרו.

סר טובי: אל תשאל, בן-אדם, הוא שֵד שֵד. לא ראיתי בחיים כזה מין אָמָזוֹן. שיחקתי אִתוֹ איזה סיבוב סַיִף-סכּין, הוא תקע לי את הנוֹק-אאוּט בכזֶה סְטַאקָאטוֹ שפּוֹקק אותי  דֶה-פָקָקְטוֹ. וכשהוא תוקע קוֹנְטְרָה הוא אוסף אותך אל אבות-אבותיך מאה אחוז כמו שאתה שָתוּל פה על רגליך. אומרים שהוא היה סיָיף אצל השאח הפּרסי.

סר אנדרו: מזל טוב! אני לא אתעסק אתו.

סר טובי: כן, רק שעכשיו הוא בלתי מפוּיָס. פַבּיאן בקושי מחזיק אותו שם.

סר אנדרו: קדחת, אם הייתי חושב שהוא אמיץ, וכזה להטוטן סַיִף, הייתי מוכן שיירקב בַּגיהינום לפני שהייתי מזמין אותו לדו-קרב. תְקַלף ממני אותו ואת כל העסק, ואני אתן לו את הסוס האפור שלי, קָפּילֶט.

סר טובי: אני אגיש את ההצעה. עמוד כאן, ותחזיק פָאסוֹן יפה. זה ייגמר בלי אבֵדוֹת בנפש. (הצידה) מה שבטוח, אני ארכב על הסוס שלך יפה כמו שאני רוכב עליך.

           נכנסים פַבּיאן וויוליה.

           (לפַבּיאן): הסוס שלו שלי בתנאי שאני שם סטופּ לַריב. שִכְנעתי אותו שהבחור שֵד.

פַבּיאן:   הוא באותו סיוּט בּהלות, והוא משקשק וחיוור כאילו דוב רודף אחריו.

סר טובי (לויולה): אין מוצָא, אדוני. הוא יִילחם אתך בשם שבועתו. מה שכן, הוא חשב שוב על נושא הריב, ועכשיו הוא מוצא שבקושי יש מה לדבר עליו. לכן, שלוֹף רק למען קיוּם שבועתו. הוא מצהיר שהוא לא יִפְגע בך.

ויולה (הצידה): הלוואי-אמן שאלוהים יגן עלי! דבר אחד קטן והם מגלים בדיוק מה חסר לי בתור גֶבר.

פַבּיאן:   תיסוג אחורה אם אתה רואה שהדם עולה לו לראש.

סר טובי:  נו, סר אנדרו, אין תרופה: הג'נטלמן בשם כבודו יעשה אתך סיבוב אחד; הוא לא יכול להימנע מזה בשם חוקי הדוּאֶלוֹ, אבל הוא הבטיח לי, כשם שהוא ג'נטלמן וחייל, שהוא לא יפגע בך. קדימה אֶקְשן.

סר אנדרו: הלוואי-אמן שהוא יעמוד בשבועתו.

ויולה:    האמן לי בהן צדק, זה נגד רצוני.

           הם שולפים. נכנס אנטוניו.

אנטוניו (שולף): סַלֵק את חרבּךָ! אם האדון

           הזה פָּגע בך, אני נוטל

           עלי את האשְמָה; ואם אתה

           פגעת בו, בשמו אתקוף אותך.

סר טובי:   אתה, אדון? כי למה מי אתה?

אנטוניו:   איש שלִכְבוד אהבָתו מעֵז

           לפעול יותר ממנו בעצמו.

סר טובי:  טוב, אם אתה בּא-כוח, אני בא בּכוח. (שולף)

              נכנסים שוטרים.

פַבּיאן:   הו סר טובי-חבר, עצור! הנה באים השוטרים.

סר טובי (לאנטוניו): אני אהיה אתך תיכף.

ויולה (לסר אנדרו): בבקשה, סר, תנצור את החרב שלך, אם תואיל.

סר אנדרו: אני אואיל, אדוני. ובנוגע לְמה שהִבְטחתי לך, אני אקיים כל מלה. הוא ירכיב אותך יופי, והוא צייתן ומרוּסן.

שוטר א': זה האיש; בצע את המשימה שלך.

שוטר ב': אנטוניו, הנני אוסר אותך

           על פי צו הדוכס אוֹרְסִינוֹ.

אנטוניו:                              לא,

           אתה טועה בי, בן-אדם.

שוטר א':                             בכלל

           לא, אדוני. מכיר את הפרצוף

           שלך טוב, גם אם אין לך עכשיו

           כובע מָלָח על הקרקפת. קחו

           אותו כבר; הוא יודע שאני

           יודע טוב מי הוא.

אנטוניו:                       אני חייב

           להיכנע. (לויולה): כל זה כי באתי פה

           למצוא אותך. טוב, אין מוצָא. אני

           אסבול את זה. מה תעשה עכשיו

           כשבְּלֵית ברירה אני צריך ממך

           את הארנק שלי? צר לי שלא

           אוכל לפעול למענך יותר

           מכפי שצַר לי על עצמי. אתה

           עומד המום. די, תתעודד.

שוטר ב':  בוא, אדוני, קדימה.

אנטוניו:  אני חייב לְפחות חלק מן

           הכסף.

ויולה:             איזה כסף?

           על הטובה שפה עשית לי

           בלב נדיב, וקצת מרחמים

           על מצבך הנוכחי, אני

           אַלְווה לך טיפה מן המעט

           שביכולתי. אין לי הרבה; אחלוק

           אתך כל מה שיש לי. קח, הִנה

           חצי מהקופּה שלי.

אנטוניו: מה, לא מכיר אותי עכשיו? [/ מה, מתכחש אלי עכשיו?]

           וכל מה שפעלתי בשבילך –

           זה לא עושה לך כלום? אל תכפיל

           את האסון שלי. זה עוד ישבּוֹר

           אותי עד שאתחיל לִמְנוֹת פה כמו

          סמרטוט, לא גבר, את החסדים

          האלה שעשיתי לכבודך.

ויולה:   אין לי מושג מה הם, אני גם לא

          מכיר לא את קולך, לא את פּנֵיך.

          אני שונא כפיוּת טובה יותר

          משֶקר, שחצנוּת, פִּטְפּוט, שִכְרוּת,

          או כל כתם של חטא שהשחיתוּת

          שותלת לה בַּטֶבע הרָפֶה

          שלנו.

אנטוניו:           אלוהים שבשמיים!

שוטר ב': קדימה, אדוני, הולכים.

אנטוניו:  תן לי מלה אחת. את הבחור

          הזה - רואים אותו? – אני חילצתי

          כשכבר היה חצְיוֹ במלתעות

          המוות, ובאיזו אהבה

          קדוֹשה דאגתי לו! ולדמותו -

          בה נצנצו, חשבתי, הַבְטחוֹת

          של טוּב, ערך ושוֹוִי - התמסרתי.

שוטר א': מה 'כְפּת לנו מזה? אין זמן. קדימה!

אנטוניו:   אבל איזה אליל סְרק הוא האֵל

          הזה! סבסטיאן, אתה חרפָּה לַיופי.

          אין מכוער כמו זה שמעוּוָת באופי.

          הטוֹב יפה, אבל היופי שרִשְעוֹת לו

          הוא עץ יבֵש אשר השֵד מוסיף קישוט לו.  

שוטר א': האיש מוטרף. עד כאן. תבוא, תבוא כבר.

אנטוניו:   תובילו אותי.

          יוצא עם השוטרים.

ויולה:  הוא מדבר בְּלַהט, זה נשמע אמין.

          הוא משוכנע. אני? לא מאמין.

          דמיון, הֱיה אמת, הלוואי זה אמיתי

          שהוא רואה בִּדְמוּת אחי אותי.                    

סר טובי: בוא-נא הֵנה, אביר, בוא-נא הנה, פַבּיאן. נתלחש איזה שורה או שוּרוֹתַיים של דברֵי חוכמה חדים.

ויולה:  "סבסטיאן", הוא אמר. אני רואָה מולי

          את אחי חי מול המראָה שלי.

          כך הוא הלך, דיבר, הסמיק, נָגע:

          חיקוי שלו אני פה מציגה.

          הו מי ייתן שהסוּפה היא נדיבה,

          וגלֵי מֶלח מְלֵאים באהבה.

סר טובי: ילדון שוליים, אווז  נָבָז, ושפן יותר מארנבת. את הנָבָזיוּת רואים מזה שהוא נטש את החבר שלו במצוקה והתכחש לו; ומה שקשור לשְפָניוּת, תשאל את פַבּיאן.

פַבּיאן:   שפן, שפן דתי אדוּק, שפן שלא ברא השטן.

סר אנדרו: חזיז ורעש, אני ארוץ אחריו שוב וארביץ לו.

סר טובי: רוץ, הבא לו בּוֹקְס, אבל שלא תעיז לשלוף.

סר אנדרו: תִראה אם אני לא אשלוף! –

פַבּיאן: בוא, נלך לראות את האֵרוּע.

סר טובי: אני שם לך כל כסף, גם זה ייגמר בכלום-דֶה-שוּם.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הלילה השנים עשר - מערכה 3, תמונה 4 קדימה >