שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הדוכס  אוֹרְסִינוֹ, ויולה, קוריו, ואחרים [אצילים ומוזיקאים].

 

אוֹרְסִינוֹ:  תְנוּ מוזיקה! - בוקר טוב, חברים! -

          סֵזָארְיוֹ טוב! – קצת מהשיר ההוא,

          השיר הקְצת-עתיק ומיושן,

          זה ששמענו אמש; הוא הֵקל

          על סְערות הלב שלי יותר

          מלְחנים קְלילים עם תמלילים

          מאוּלָצים כמו שכותבים בַּדוֹר

          הקופצני התזזיתי שלנו.

          תנוּ לְפחוֹת בית אחד!

קוריו:     הוא לא פה, אבקש את סליחתך, זה ששר אותו.

אוֹרְסִינוֹ:  מי זה היה?

קוריו:    פֶסְטֶה, הבדחן, אדוני, שוטה שבידר מאד את אביה של הגברת אוליוויה. הוא איפה-שהוא בַּסביבה פה.

אוֹרְסִינוֹ: תמצא אותו, ותנגנו את המנגינה בינתיים.

          קוריו יוצא. מוזיקה מתנגנת.

          בוא הנה, ילד; אם תאהב אי פעם,

          בַּייסורים המתוקים תזכור

          אותי. כי כמו שהנני עכשיו,

          כך כל אוהב אמת: הוא מעורער,  

          הוא שט ולא מוצֵא שום אחיזה

          חוץ מפּנֵיה של אהובתו.

          איך בעיניךָ הניגון הזה?

ויולה:    הוא כמו הֵד של הלב, כס מלכותה  

          של אהבה.

אוֹרְסִינוֹ:                דיברת כמו מומחה.      

          הרוג אותי - גם אם אתה צעיר,

          עיניךָ כבר נִשְבּו בְּמקסמים

          של אהבה. נכון או לא?

ויולה:                                 כן, קצת.

אוֹרְסִינוֹ:    איזו אשה היא?

ויולה:                         היא... דומה לך.

אוֹרְסִינוֹ:   אז היא לא ראויה לך. בת כמה?

ויולה:     בערך בגילך, אדון.

אוֹרְסִינוֹ:  זְקנה מדי, תשמע לי! האשה

          צריכה לקחת גבר מבוגר

          ממנה; ככה היא תתאים לו כמו

          מַלְבּוש; וכך תבטיח שליטתה

          בַּלב של בעלה; כי, ילד, עד

          כמה שנתפאר, תשוקות לִבּנוּ

          מסתחררות ורופפות יותר

          משל אשה: מתנדנדות יותר,

         כובשות וכבר כּבות.

ויולה:                            זאת בהחלט

          גם דעתי, אדון.

אוֹרְסִינוֹ:                     אז שתאהב

          רק מישהי שצעירה ממך,

          אחרת תשוקתך לא תישאר

          דרוּכה כמו קֶשת; כי נשים הן כמו

          שוֹשן, הַמְשמֵח כל רוֹאה,

          רק מְלבלֵב - כבר הוא נובֵל, דוֹהה.

ויולה:    נכון, הן ככה. זה נורא, למוּת

          בַּרגע שהִבְשילה השְלֵמוּת. 

          נכנסים קוריו ופֶסְטֶה.

אוֹרְסִינוֹ:  אה, בוא, חבר, השיר ההוא מאמש.

          תשמע אותו, סזאריו, הוא ישָן

          והוא פשוט; היו שרות אותו

          נשים תופרות בשמש, נערות

          בלי דאגה שסובבו חוטים

          של צמר על סלילים; הוא אמיתי,

          לא מסובך, סְתם זמר אהבה

          תמִים כמו בימים עָבָרוּ.

פֶסְטֶה:   אתה מוכן, אדון?

אוֹרְסִינוֹ:  כן, בבקשה, תשיר.

          מוזיקה.

פֶסְטֶה (שר):        בוא לכאן, בוא לכאן, מוֹתי,

                   ובְארוֹן עץ בְּרוש הַמְצֵא לי מנוחה;

                   צאי מכאן, צאי, נשימתי,

                   עלמה יפה ואכזרית אותי רצחה.

                        עָלֶה מצהיב, תכריך לבָן,

                             יוּשְמוּ עלַי כעת.   

                        אף פעם גֶבֶר נאמן   

                             כּמוני עוד לא מת.

 

                   זֵר מתוק, זֵר מתוק או צְרוֹר  

                   על ארונִי זה השָחוֹר אַל נא תניחוּ;

                   בלי הספּד, בלי שירֵי מזמור

                   מעל הבור שבו את עצְמוֹתַי תשליכו.

                      לא לקונן, לא ליבּב,

                          קִבְרוּנִי ערירי,                 

                    שלא יגיע אף אוהב

                         לבכּוֹת עֲלֵי קִבְרִי.

אוֹרְסִינוֹ:   הנה לך שְכר טִרְחה. (נותן לו כסף)

פֶסְטֶה:   שום טִרְחה, אדוני, אני נהנה לשיר, אדוני.

אוֹרְסִינוֹ:   אז אני אשלם לך על ההנאה.

פֶסְטֶה:   כמה שאתה צודק, אדוני, על הנאה תמיד משלמים מתישהו.

אוֹרְסִינוֹ:  עכשיו אם תרשה אני מרשה לך ללכת.  

פֶסְטֶה:   שאֵל העגמוּמִיוּת ישמור עליך, ושהחייט יעשה לך מעיל ממֶשי מחליף צבעים, כי יש לך נֶפש - ממש אבן אופּאל. אם זה היה תלוי בי, אנשים עם דַעַת יציבה כזאת היו צריכים לשוּט בַּים, שתיקח אותם כל רוח ויפליגו אחרי כל אופק, כי היא תמיד מולידה מסע גדול משום כלום. כל טוב. 

           יוצא.

אוֹרְסִינוֹ: שיתפזרו גם כל השאר.

          קוריו והמלווים יוצאים.

                               צא שוב,

          סזאריו, לַמלכּה האכזרית

          הזאת. אמור לה שאהבָתי,

          האצילית יותר מהעולם,

          לא מחשיבה סכוּמים של אדָמות

          מלוכלכות; כל מה שהמזל

          חילק לה, בעיני – אמוֹר לה – זול

          והפכפך כמו המזל עצמו;

          רק נס יופְיָה, אוצר מלכוּת שבו     

          הטֶבע מְעטר אותה, מושך

          את נשמתי.

ויולה:                  אבל, אדון, אם היא

          לא מסוגלת לאהוב אותך?

אוֹרְסִינוֹ:  לא מקבּל תשובה כזאת.

ויולה:                                   סליחה,

          אתה חייב. נאמר שמישהי –

          אולי גם יש כזאת – קְמֵלָה בְּשל

          אהבתך כמו שאתה חולה

          בגלל אוליוויה. לאהוב אותה

          אינך יכול. אתה אומר לה כך.

          היא לא חייבת לקבל זאת?

אוֹרְסִינוֹ:                                 אין

          צַלְעוֹת אשה

          שיעמדו בהלמוּיוֹת עזוֹת

          של רֶגש כמו אהבָתי; אף לב

          אשה אינו גדול כדי להכיל

          כל כך הרבה. אין להן די קיבּוֹלת.

          אצלן, אוי לנו, זאת לא אהבה,

          זה תיאבון, לא הקְרביים הם

          שפּועלים אלא החֵיך, והוא

          נידון לשוֹבע, גוֹדֶש וּבְחילָה.

          אבל אהבָתי, היא רְעֵבָה

          כמו ים, ויכולה לבלוע לא

          פחות. שלא תַשְוֶוה בין אהבה

          של איזו מישהי אלַי לבין

          מה שאני חש לאוליוויה.

ויולה:                             כן,

          אבל אני יודע טוב –

אוֹרְסִינוֹ:                       מה, מה

          אתה יודע טוב?

ויולה:    איך שאשה יודעת גֶבר לאהוב.

          לִבָּן הוא אמיתי כמו שלנו.

          אבי היתה לו בת, היא אהבה

          גֶבר, כמעט כמו שאני אולי 

          יכולתי לאהוב את אדוני,

          אילו אני אשה.

אוֹרְסִינוֹ:                     מה סיפורה?

ויולה:    דף ריק. היא לא גילתה אף פעם דְבר

          אהבָתה, אלא הניחה לו

          לַסוד - כמו התולעת בַּניצן –

          שיכרסם את וֶרֶד לְחָיֵיה.

          בְּמחשבוֹת גָוְועה, וּבְעצבוּת

          הִצְהיבָה, הֶאֱפירה. היא יָשְבָה

          כמו אנדרטה של ההבלגה       [ / של הסבלנות]

          המחייכת מול יגון. מה, זאת

          לא אהבה? אנחנו הגברים

          אולי אומרים ונשבעים יותר,

          אך אנו אמינים בְּהצגות

          ולא משכנעים בהַתְמדה.   

          גדוֹלים כשצריך להישבע,

          אבל קטנים יותר באהבה.              

אוֹרְסִינוֹ:   אבל, ילדון, היא מתה, אחותך,

          מאהבה?

ויולה:                 אני כל הבּנוֹת

          של בֵּית אבי, וגם כל האחים –

          אם כי... איני יודע. אז, אדון,

          לצאת אל הגבירה?

אוֹרְסִינוֹ:                       כן, לֵך, מהר.

          תן לה תכשיט זה, ואמוֹר: לכל תשובה

          לבד מ"כּן" אהבָתי לא מקשיבה.

          יוצאים.