שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

שייקספיר, חוץ מהפתיחה והסיום

 

נכנס מגוון מידידיו של טימון, [ביניהם לוקולוס, לוציוס, סמפרוניוס, ועוד אדונים וסנאטורים] ממספר דלתות.

סנאטור 1: שעה טובה ומוצלחת לך, אדוני.

סנאטור 2: מאחל גם לך. אני חושב שהאדון הנכבד הזה סתם מתח אותנו לפני יום-יומיים.     

סנאטור 1: בדיוק על זה שברתי את הראש כשנפגשנו. אני מקווה שמצבו לא גרוע כמו שהוא הציג אותו בַּמבחן שהוא עשה לכמה מן הידידים שלו.

סנאטור 2: כנראה שלא, אם הוא מחדש את ההילולות. 

סנאטור 1: גם לדעתי. הוא שלח לי הזמנה לוהטת, שהתכוונתי לדחות בגלל התחייבויות לוחצות, אבל הוא השביע אותי שאשכח מהן, ושאני חייב להגיע.

סנאטור 2: גם אני הייתי מחויב לעסקים הבוערים שלי, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע שום תירוץ. צר לי שכאשר הוא ביקש ממני הלוואה הייתי בדיוק דחוק באמצעים.

סנאטור 1: גם אני ממש חולה מצער על זה, ביחוד כעת כשאני מבין את הסיפור.

סנאטור 2: כולם פה ככה. כמה הוא ביקש ללוות ממך?

סנאטור 1: אלף.

סנאטור 2: אלף?

סנאטור 1: כמה ממך?

סנאטור 2: ממני הוא ביקש - הנה הוא.

          (נכנס טימון, עם מלווים העורכים שולחן ומושבים לסעודה)

טימון: מכל הלב, שניכם; ומה שלומכם?

סנאטור 1: תמיד מצוין, כשאנחנו שומעים שכבודך בטוב.

סנאטור 2: הסנונית לא עפה בעקבות הקיץ בכזה חפץ-לב כמונו בעקבות כבודך.

טימון ([הצידה?]) וגם לא בורחת כל כך בחפץ-לב מחורף, כאלה ציפורי-קיץ הם הבני-אדם. -  רבותי, הסעודה שלנו לא תפצה על העיכוב הארוך הזה. השֹביעו בינתיים את האוזניים בַּמוזיקה, אם החצוצרות לא חריפות מדי בשבילכם. תיכף נתחיל.

סנאטור 1: אני מקווה שכבודך לא נוטר לי על שהשבתי לך שליח בידיים ריקות.

טימון: אח, שזה לא יטריד אותך.

סנאטור 2: הו אדוני האציל -

טימון: אה, חבר שלי טוב, הכל בסדר?

          (הסעודה מוכנסת)

סנאטור 2: אדוני הנעלה, אני ממש חולה מבושה ש - כשכבודו לא מזמן פנה אלי - הייתי כזה דלפון ביש-מזל.

טימון: אל תחשוב על זה, אדוני.

סנאטור 2: אילו פנית אלי רק שעתיים קודם -

טימון: אל תכביד על הזכרון שלך. רק דברים טובים. - קדימה, להכניס הכל.

          (נכנסים משרתים עם מנות מכוסות)

סנאטור 2: כל המנות מכוסות.

סנאטור 1: תקרובת מלכותית, מתערב אתך.

סנאטור 3: בטוח, כל מה שכסף ו/או העונה יכולים להניב.

סנאטור 1: מה שלומך? מה החדשות?

סנאטור 3: אלקיביאדס מנודה. שמעתם על זה?

סנאטור 1 ו- 2: אלקיביאדס מנודה?

סנאטור 3: זה ככה, בדוק.

סנאטור 1: איך זה, איך?

סנאטור 2: תגיד, על מה?

טימון: ידידי הנכבדים, תואילו לגשת?

סנאטור 3: אספר לכם עוד מעט. עכשיו - סעודת פאר.

סנאטור 2: הוא חזר לעצמו כמו בימים ההם.

סנאטור 3: וזה יחזיק, זה יחזיק?

סנאטור 2: עובדה, זה מחזיק. אבל הזמן - איך אומרים -

סנאטור 3: הבנתי.

טימון: כל אחד למושבו בחשק כמו אל השפתיים של הפילגש. התפריט יהיה זהה איפה שלא תשבו. אל תעשו מזה ישיבה עירונית, שהבשר לא יתקרר עד שתחליטו איזה כסא הולך למי. שבו, שבו.

     (הם מתיישבים)

          יש לומר דברי תודה לאלים.

          אתם, פטרונים גדולים, הרעיפו על החברה הזאת הכרת טובה. על מתנותיכם הקפידו שיהללו אתכם; אבל אל תתנו הכל, פן יבוזו לקדושתכם. העניקו לכל איש מספיק בכדי שאיש לא יצטרך להלוות לאחר; שכן אילו אתם במלוא אלוהותכם תזדקקו להלוואה  מבני-אדם, בני-האדם יזנחו את האלים. עשו שהבשר יהא אהוב יותר מן האיש שנותן אותו. לא יתכנסו עשרה איש יחד בלי שיהיה בהם מִנְין של נבלים. אם תשבנה שתים-עשרה נשים לשולחן, שתריסר מהן תהיינה - מה שהן. שאר אויביכם, הו אלים - הסנאטורים של אתונה, ביחד עם שרצי האספסוף – מה שקלוקל בהם, אלים, היכונו להשמיד ולאבד. באשר לְאלה, הידידים שלי, כשם שעבורי הם לא כלום, ברכו אותם בלא כלום. ובלא כלום שיבושם להם.

          פִּתחו מכסה, כלבים, ולקקו.

       (המנות נחשפות, ומתגלה שהן מלאות מים רותחים ואבנים)

כמה סנאטורים: מה כבודו רוצה להביע?

סנאטורים אחרים: לא ברור.

טימון: שלא תראו משתה יפה יותר,

          צרור חבְרֵי פֶּה ולשון. אדי עשן

          ומים פושרים - אלה התגלמותכם.

          זוהי הסעודה האחרונה

          של טימון. הוא, שנעוץ ומנצנץ 

          בַּחנופּות שלכם, שופך הכל,

          מתיז בפרצופכם את נבזותכם

          המצחינה.

          (משליך את המים על פניהם)

                          תחיו הרבה ובגועל,

          צבא עלוקות חַיְכן, זוחל, דוחה,

          רוצחים זכּים, זאבים חביבים, דובים

          מעודנים, גלמי מזל, זבובים,

          מלחכֵי פִּנכּה, גוש מתרפס,

          עשן חולף, בובות סמרטוט! כל נֶמק

          של אדם ובהמה יאכל אתכם

          חיים!

          (אחד פונה ללכת)

                     מה, אתה הולך? שניה, תבלע

          קודם תרופה. וגם אתה, ואתה.

          (זורק עליהם אבנים)

          חכו, אלְווה לכם כספים, חינם.

          (יוצאים הסנאטורים, משאירים את כובעיהם ומעיליהם)

          זזים? בל ייערך שום נשף עוד

          בלי שזבלים יהיו אורחי כבוד.

          בְּער, בית! אַרְצה, עיר! שנאה, קללה

          מטימון על האנושות כולה!

          (יוצא.

            נכנסים הסנאטורים ואדונים אחרים)

סנאטור 1: מה קורה, רבותי?

סנאטור 2: אתם יודעים את הסיבה להשתוללות של אדון טימון?

סנאטור 3: קדחת! ראיתם את הכובע שלי?

סנאטור 4: איבדתי את המעיל.

סנאטור 1: האדון משוגע על כל הראש, ורק מצבי-רוח שולטים בו. הוא נתן לי אבן-חן לא מזמן, ועכשיו העיף לי אותה מהכובע. ראיתם את האבן-חן שלי?

סנאטור 3: ראיתם את הכובע שלי?

סנאטור 2: הוא פה.

סנאטור 4:             הנה המעיל שלי זרוּק.

סנאטור 1: נזוז מהר.  

סנאטור 2:               האדון טימון מטורף. 

סנאטור 3: אני מרגיש את זה בָּעצמות.  

סנאטור 4: יום אחד הוא נותן לנו פנינים,

          ויום אחרי זה אבנים.

          יוצאים.