שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

שייקספיר, חוץ מאשר הדיאלוג עם פלאביוס

 

נכנס טימון ביער [עם את חפירה]

טימון: שֶמש בּרוּך, מַפרֶה, שאב את לחוּת

          האדמה הרקובה; זהֵם

          את האוויר תחת אור אחותך

          הלבנה. זוג תאומי רֶחם

          אחד, שנזרעו, צמחו, נולדו

          יחדיו - יגע בהם מזל שונה,

          גדול יירק על הפּחוּת. טֶבע

          אדם נתון לכל מוגלה; הוא לא

          יצליח בלי בוז לְאדם וטבע.

          שירומַם קבצן, יושפל אציל,

          תהא מִשְרת סנאטור אות קלון,

          קבצן - תואר כבוד.

          אחד משמין, אחד כחוש - זה רק

          תלוי בָּעֶשב שבאחו. מי

          יעז, הו מי יעז בלב טהור

          לעמוד זקוף ולהגיד "האיש

          הזה חנפן"? אם הוא חנפן - מי לא!

          כל מדרגת מזל-טוב לוקקה

          בִלשון זו שתחתיה. ראש משכיל

          רוכן בפני אוויל מוזהב. הכל

          שחיתות. אין בטבענו הארור

          שום קו יציב חוץ מנבזות עקבית.

          שיקוּללו כל מסיבה, משתה  

          ושֶבת-יחד. טימון מתעב

          את בן דמותו, כן, גם אותו עצמו.

          תושמד האנושות. אדמה, ספקי לי

          שורשים.

       (הוא חופר)

          מי שמחפש בךְ טוב מזה,

          מרווה חֵך רק בָּרעל המזיק

          שלךְ. (מוצא זהב) מה זה? זהב? זהב זהוֹב,

          נוצץ, יקר? לא-לא, אלים, אני

         לא מעובדי העגל. רק קמצוץ

          מזה עושה מן השחור - לבן,

          מרוע - טוּב, מעוְולה - מצווה, מבָּזוי -

          אציל, מזקֵן - צעיר, מפחדן - גיבור.    

          אלים! הה! למה זה, מה, זה, אלים?

          לא, זה יגרור מכם מאמינים

          גם כוהנים, זה ידרבן רוצחים.

          השרץ הצהוב הזה

          יקים ויהרוס דתות, יצדיק

          חטא, יקדש צרעת, יְמנה

          פושעים, ייתן להם כבוד, סגידה,

          והכרה כמו של סנאטורים.

          זה מה שמגרה את האלמנה

          המקומטת שוב להתחתן.

          את זו אשר זבֵי-מוגלה מוכֵּי-

          שְחין מקיאים מולה, זה מייפה

          ומבשם כמו יום אביב שוב. בואי,  

          אדמה, קללה, זונת האנושות,

          שמסכסכת בין אספסופים

          של האומות, אתן לךְ לעשות 

          את מלאכתך.  

    (נשמע מארש מרחוק)

                            הה! תוף? קמְתָּ מהר.

          אבל אקבור אותךָ.

       (קובר את הזהב)

                                   תחזור לצעוד,

          גנב גדול, כשהשומרים שלך

          לא יעמדו. (משאיר מעט זהב אצלו) לא, תישאר אתה

         לעירבון.                                  [/ על החשבון.]  

(נכנס אלקיביאדס  [עם חיילים],  ערוך לקרב, עם תוף וחלילים. נכנסות גם פְרינְיה וטימאנְדְרָה.]

אלקיביאדס:           מי אתה שם? דבּר.

טימון: חיה, כמוך. רעל שיכרסם

          לך את הלב שהראית לי עיני

          אדם שוב.

אלקיביאדס:             מה שמך? כל כך שנוא

          עליך האדם, כשאתה 

          בעצמך אדם?

טימון: שמי מיזַנְטְרוֹפּוֹס, ושונא אדם.

          אתה, הלוואי היית כלב, אז

          הייתי קצת אוהב אותך.

אלקיביאדס:                           אני

          יודע מי אתה, רק זר לי מה 

          קרה לך.

טימון:                     גם אני יודע מי

          אתה, ויותר אני לא רוצה לדעת.

          לך אחרי התוף שלך. צְבע את

          האדמה בדם אדם, אדום,

          אדום. חוקי המדינה, דיני

          הדת, הם אכזרים; אז מה נורא

          בְּמלחמה? זונת הבר שלך

          שם קטלנית יותר מחרבך,

          עד כמה שהיא תציג צורת מלאך.

פְריניה:  שריקבון יאכל 'ךָ ת'שפתיים!

טימון: לא אנשק אותךְ; הריקבון

          יחזור שוב אל שפתייך.

אלקיביאדס: איך השתנה כבוד טימון ככה, איך?

טימון: כמו הירח כשחסר לו אור

          לתת. רק לא יכולתי להתחדש

          כמו הירח; לא היו שְמשות

          לִלְוות מהן.

אלקיביאדס:               כבוד טימון, איזה אות

          של חברות אוכל לתת לך?

טימון: רק לאמץ את הדעה שלי.

אלקיביאדס: ומהי, טימון?

טימון: תבטיח לי חברות, אבל אל תקיים. אם תבטיח, שיכו אותך השמיים, כי אתה אדם. אם לא תקיים, לך לעזאזל, כי אתה אדם.

אלקיביאדס: שמעתי משהו על הצרות שלך.

טימון: ראית אותן אז, כששגשגתי.

אלקיביאדס: עכשיו רואים. אז היה זמן ברכה.

טימון: כמו שלך עכשיו, עם זוג זונות.

טימאנְדְרה: מה, זה המותק של אתונה, זה

          שדברו עליו כמו מלך?

טימון:                               את טימַאנְדְרָה?

טימאנדרה: כן.

טימון: תהיי זונה תמיד. המשתמשים בך

          לא אוהבים אותך. הם מפקידים

          בך תאווה, תני מחלות בהם.

          נצלי שעות עגבים לדחוף עגבת

          עד שיגוועו, כלבים. אל תעזבי

          זיו עלומים עד שיזוּב זיבה

          והוסיפי סיפיליס.

טימאנדרה:                      שתמות, מפלצת!   

אלקיביאדס: טימאנדרה חמודה, סלחי לו, כי

          מוחו טבע, נספָּה בַּפּוּרענות

          שלו. לי יש לאחרונה רק קצת

          זהב, טימון דגול, והמחסור

          הזה מגביר כל יום בחבורה

          הדלפונית שלי מִרְמור. שמעתי

          בעצב איך אתונה הארורה,

          מתוך זלזול בערכך, ובלי

          לזכור את פועלך, כשמדינות

          שכנות בלי חרבך או מימונך

          היו רומסות אותה -

טימון:                              בבקשה,

          תכה בתוף שלך ותסתלק.

אלקיביאדס: אני חבר שלך, טימון יקר,

          וחומל עליך.

טימון:                      איך אתה חומל

          על זה שאתה מטריד? אני רוצה

          להיות לבד.

אלקיביאדס:               טוב, אז כל טוּב. הנה

          לךָ זהב.

טימון:                  החזֵק בו. אני לא

          יכול לאכול אותו.

אלקיביאדס:                    כשאהפוך

          את אתונה לגל הריסות -

טימון:                                       אתה

          יוצא להילחם נגד אתונה? 

אלקיביאדס: כן, טימון, ויש לי סיבה טובה.

טימון: שהאלים יכו אותם בכל

          הכיבושים שלך, ואז אותך,

          אחרי שתנצח.

אלקיביאדס:               למה אותי,

          טימון?

טימון:            כי שרצחת נבלים

          כבשת את ארצי. שמור את הזהב

          שלך. (מגיש לו זהב) קדימה; קח זהב; קדימה.

          הֱיה כמו מגפה מכוכבים,

          הָרַעַל בו עוטף זֶאוּס הָאֵל

          אויר נגוּע בְּעיר חטאים.

          שחרבך לא תדלג על אף

          אחד. אל תרחם על כְּבוד ישיש

          בִּזכות שֵֹיבת זְקנו. גם הוא גובֶה

          ריבית קצוצה. הַכֵּה בה בַּגבירה

          המזויפת; רק בִּגְדָהּ הגוּן,

          היא סרסורית. בל תרכּך לֶחיה

          של הבתולה את עוקץ חרבך;

          שְדֵי-החלב האלה שנִקרו

          עינֵי גברים מבין סורְגי חלון

          לא רשומים בספר החמלה;

          סווג אותם בתור בוגדים פושעים.

          ואל תחוס על העולל אשר

          הִקְסים טפשים בגומות חן; חשוֹב

          עליו בתור ממזר שהנבואה

          בִּשְרה שהוא יחתוך גרונך, וּקְצוֹץ

          אותו בלי חרטה. אמוֹר שְבועה

          נגד פקפוק. על זוג אוזניך, על

          עיניך שים שריון שצעקות

          של אמהות, נערות ותינוקות,

          או דם של כוהנים על גלימות קודש,

          לא יחדרו דרכו. הנה זהב,

          שלם לחייליך. זְרע חורבן,

          וכשחמתך תִּכְלה, הלוואי תושמד

          בעצמך. אל תדבר. תלך.

אלקיביאדס: עוד יש לך זהב? אקח אותו,

          אך לא את עצתך.

טימון: תיקח או לא, קללת שמיים עליך!

פריניה וטימאנדרה: תן קצת זהב, טימון טוב. יש 'ךָ עוד?

טימון: מספיק כדי שזונה תשלב רגליים,

          ותתחיל לסחור בְּחור של אחרות.

          הפשילו חצאית, זונות!

          (זורק להן זהב לחצאיות)   אַתן

           וְנדר לא זיווג, אבל ברור

          שתישבעו, שתישבעו נורא,

          עד שהאלים-שם יחטפו צמרמורת.

          חִסכו את השְבועות. אני סומך

          על כשרונכן. תהיו זונות גם הלאה,  

          וְלַצּדְקָן שינסה לתקן

          אתכן, הַראו את כוח הזונה,   

          פַּתו אותו, שִרפו אותו. שאש

          הנֶקב שלכן תקטול לו את

          הפתיל. ואל תסטו מייעודכן,                   

          גם כשתהיו חולות מתפוררות. 

          תדביקו לַקרחת גג-פאה,

          שיער של המתים - חלק נתלו,

          לא משנה - חבשו אותם, שַדלו

         איתם; תזנו לעד; מרחו איפור

          שסוס ישקע בַּבוץ של פרצופכן.

          לעזאזל קמטים!

פריניה וטימאנדרה:  טוב, עוד זהב; מה יש?

          נעשה הכל בעד זהב, בחיינו.

טימון: זִרעו נֶמק

          בְּעצְמות גבר חלולות, שַתקו

          להם שוקיים, שלא יוכלו לרכּוב.

          הצרידו את הפרקליט, שרק יחרוק,

          לא יתלהם בטיעונים כוזבים

          או פלפולים צורמים. זִרְקו שיבה

          באיש-דת המטיף נגד חטאֵי             

          בשר, ולא מאמין לעצמו. ייפול

          החוטם, שינשור סופית לזה

          שלכל חור דחף אף ורִחְרֵח.

          עשו מִיַפיופים פרועי בלורית

          קרחים, ושהשחצן שלא נפצע

          בַּקרב יידע מכּן מה זה כְּאֵב.

          הַדביקו את כולם, שפעילותכן

          תביס, תמחה, תכרית את המקור 

          של כל זקפּה. הנה עוד, עוד זהב.

          תביאו קללה על אחרים, ושזה

          יביא קללה עליכן. וּתעלות

          יהיו לכן בור קבר!

פריניה וטימאנדרה: עוד, עוד עצות ועוד כסף, טימון-מלך!

טימון: קודם עוד זנות, עוד סְחי. זאת מקדמה.

אלקיביאדס: הכו בתוף, לאתונה. כל טוב, טימון.

          אם אנצח, אז אשוב אליך.

טימון: אם זה תלוי בי, שלא אראה אותך עוד.

אלקיביאדס: לא עשיתי לך שום עוול.

טימון: כן, דיברת עלי טובות.

אלקיביאדס: זה עוול בעיניך?

טימון:                              מסתבר.

          לך, לך, וקח את הצעצועות

          שלך.

אלקיביאדס:   אנחנו רק פוגעים בו. תוף!

          (התוף מכה. יוצאים כולם חוץ מטימון)

טימון (חופר): איך זה הטבע, שאחוז בחילה

          מרוע בני-אדם, כל כך רעב

          עדיין! אמא עולמית - שמתוך

          רֶחם בלי גבול, חזה אינסוף, מפרָה

          ומזינה הכל, אַת אשר בנך  

          הגא, אדם יהיר, נופּח מאותו

          החומר שמוליד קרפד שחור,

          פתן כחול, טריטון מוזהב, תולעת

          ארסית עיוורת, וכל ההשרצות

          המתועבות תחת בְּרק המרום

          בהן צופֶה השמש המזריע -

          תני לַשונא כל בן של האדם  

          מתוך שפע חיקך שורש עלוב

          אחד. יבשי פריון בתוך רחמך;

         שלא יפלוט יותר זן כְּפוי טובה,  

          אדם. שְאי בבטנך רק נמרים

          ודרקונים, דובים וזאבים;

          המליטי מפלצות לא נודעות

          שפני האדמה שלך עוד לא

          הציגו לְכיפת השיש שם

          מעל כמותן.

          (מוצא שורש)  הו, שורש! רוב תודות לךְ.

          יבשי כל שְדה-חריש, עסיס גפנים,   

          שאדם כפוי הטובה, עם סיר דָשן

          ושיקויים של חשק, מְשַמן

          בהם את נשמתו הטהורה

           ומתחמק ממחשבה צלולה!

          (נכנס אַפֶּמַאנְטוּס)

            עוד בן-אדם? קללה, קללה!

אַפֶּמַאנְטוּס: כּוּוַנְתי הנה. מדווחים שאתה

          מעתיק את הסגנון שלי, בפועל.

טימון: אם כך, זה בטח כי אין לך כלב

          שאוכל לחקות אותו. לך תירקב!

אַפֶּמַאנְטוּס: בךָ זה רק איזה זיהום בַּנפש,

          חולשה של דכאון שצצה עקב   

          תהפוכת מזל. לשם מה אֵת-

          החפירה, והמקום הזה,

          הסמרטוטים, פרצוף דכדוך כזה?

          החנפנים שלך עוד שם, עם כוס 

         של יין, בגד משי, פוך נעים,

          חיבוק זונות של מחלות ובושם,

          הם שכחו שהיה אי פעם טימון. 

          אל תבזה את היער בהצגות

          של ציניקן מקצועני. תהיה

          אתה חנפן עכשיו, נסה להצליח

          באמצעות מה שהרס אותך.

          כופף ברכיים, והיצמד אל זה

          שתתרפס אליו. זַמר שירי

          הלל לַפגם הכי נבזי שלו,

          וקרא לו נעלֶה. ככה אמרו

          לך. ואתה הטֵית אוזן, כמו

          מוזג חביב, לכל לקוח בן  

          שטן. צודק שתהיה שועל.  

          אם תתעשר שוב, שועלים יעשקו

          אותך. אל תתחפש לַדמות שלי.

טימון: להיות כמותך? הייתי מתאבד.

אַפֶּמַאנְטוּס: איבדת את עצמך אבל נשארת

          כמו שאתה - אז מטורף, עכשיו

          טפש. מה, אתה חושב שהאוויר

          הקר ילביש לך, כמו משרת

          אישי, חולצה חמה? והעצים,

          שורדֵי דורות של נשרים, יהיו

          נושאי כליך וידלגו לאן

          שתסמן? הפלג הקפוא

          עם סוכריות קרח ירענן

          אותך בבוקר מלילות שתייה?

          קְרא לַיצורים העירומים אשר

          חיים תחת התעללות שחקים,

          קליפת גופם בלי-בית חשופה

          לַגחמות של איתני הטבע;

          בקש מהם להתחנף אליך.

          הו, אז תמצא -

טימון:                         אותך, טפש. זוז, לך.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני אוהב אותך עכשיו יותר

          מאי-פעם.

טימון:                  אני שונא אותך יותר.

אַפֶּמַאנְטוּס: למה?

טימון:                אתה מחניף לָאומללוּת.

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, לא מחניף, אני רק אומר שאתה

          עלה נידף.  

טימון:                   למה חיפשת אותי?

אַפֶּמַאנְטוּס: כדי להרגיז אותך.

טימון:                                 תפקיד חייו

          של מנוול, או של טפש. אתה

          נהנה מזה?

אַפֶּמַאנְטוּס:                כן.

טימון:                              מה, גם בן-זונה?

אַפֶּמַאנְטוּס: אילו לבשת את כסות הקור המר

          הזה כדי לייסר את גאוותך,

          הָיָה טוב; אך אתה עושה זאת בְּלֵית

          ברירה. היית שוב רוזן לולא

          הָעוני. סֶבל מרצון הוא פרס

          גדול וגם עמיד יותר מכל

          תפארת מפוקפקת. זו תמיד

          רק מתמלאת ולא שלמה, אך הוא

          על ראש הגל. הנכסים, ללא

          סיפוק, הם אומללים, מבולבלים,

          גרועים מעוני, אם הוא שבע רצון.  

          אתה רוצה למות כי אתה אומלל.

טימון: לא בְּהַמְלצָת אחד אומלל ממני.

          אתה בן-עבד שאלת מזל

          אף פעם לא חָבְקה בְּרוך, אלא

          המליטה בתור כלב. לא טיפסת

          מחיתול ראשון, כמונו, בַּשלבים

          המתוקים שהחיים הכה-

          קצרים נותנים לאלה שזכותם

          לשלוט על נחותים; כי אז היית

          צולל בים של הילולות, ממיס

          את נעוריך במיטות זימה,

          מזניח עקרונות מוסר של קֶרח,

          וצד בלי הרף טרף מסוכּר.

          אבל אני, שהעולם היה

          מעדניה שלי, שפֶּה, לשון,

          עין ולב של בני-אדם שרתו

          אותי עד שנואשתי מלהמציא

          מִשְרות, שאינסוף ננעצו בי כמו

          עלים על עץ אלון, ובצליפה

          חורפית אחת נשרו מענפיהם,

          זנחו אותי עירום, חשוף לכל

          סופה - שאני אסבול את זה,

          אני, שרק הכרתי עונג - זה

          כבד. אתה למוד סבל מלידה,

         הזמן הכשיר אותך להיות קשוח.

          למה לך לשנוא בני-אדם? לךָ

          הם לא החניפו. מה נתת להם?

          כשאתה מקלל, קיללת את אביך -

          סמרטוט מסכן, שבְּזדון דחף

          דחיפה באיזו לכלוכית לפלוט

          אותך, שרץ עלוב בתורשה.

          לך, תסתלק. לולא נולדת בן-

          אשפה, היית מנוול חנפן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה גאה עדיין?

טימון: כן, שאני לא אתה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני - שלא הייתי נדבן.  

טימון: אני - שאני נדבן עכשיו.

          לו כל ההון שלי היה נעול

          בך, הייתי מנדב לך

          רשות להישרף אתו ביחד.

          'סתלק. הלוואי שכל חיי אתונה

          היו פה, פה. ככה הייתי אוכל אותם!

     (נושך בשורש)

אַפֶּמַאנְטוּס (מציע מזון): בוא, אשפּר את המשתה שלך.

טימון: קודם שפּר לי את החֶברה: תעוף.

אַפֶּמַאנְטוּס: בלי חברתך זה אכן שיפור.

טימון:                                            אתה -

          לבד?  לא יאומן כי תשופּר.

          ואם כן - הלוואי שתשופּד, אמן.  

אַפֶּמַאנְטוּס: אז מה אתה רוצה למסור לאתונה?

טימון: אותך, במערבולת רוח. אם

          תואיל, אמוֹר שם שיש לי זהב.

          יש לי, תראה.

אַפֶּמַאנְטוּס:                 פה אין שימוש בְּזהב.

טימון: יש, השימוש הכי נכון וטוב:

          פה הוא ישֵן ולא מזיק בְּחוב.     

אַפֶּמַאנְטוּס: איפה אתה שוכב לילה-לילה, טימון?

טימון: מתחת לַלְמעלה. איפה אתה אוכל יום-יום, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: איפה שהבטן מוצאת אוכל. או, בעצם, איפה שאני אוכל אותו.

טימון: אח, אילו רעל היה צייתן, וידע מה אני רוצה!

אַפֶּמַאנְטוּס: לאן היית שולח אותו?

טימון: לעשות לך רוטב.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה את אמצע האנושות אף פעם לא הכרת, רק את הקיצוני מכל צד. כשחיית בציפוי זהב עם בושם, לגלגו על הבררנות שלך; עכשיו כשאתה עני אתה כבר לא אנין, אבל בזים לך על ההיפך. הנה פרי, קצת רקוב אמנם. לקק.

טימון: אני לא מלקק מה שאני שונא.

אַפֶּמַאנְטוּס: מגעיל אותך רקוב?

טימון: מדי מזכיר לי אותך.

אַפֶּמַאנְטוּס: אם היית שונא ליקוק רקוב קצת קודם, היית אוהב את עצמך יותר עכשיו. הכרת בעל אמצעים שאהבו אותו באופן בלתי אמצעי?

טימון: את מי אי פעם אהבו בלי ה"אמצעים" שהזכרת?

אַפֶּמַאנְטוּס: אותי.

טימון: נכון: היו לך בכל זאת אמצעים להחזיק כלב.

אַפֶּמַאנְטוּס: איזה דבר בעולם נראה לך הכי דומה לחנפנים שלך?

טימון: נשים זה קרוב; אבל בני-אדם, בני-אדם זה הדבר עצמו. מה היית עושה עם העולם, אַפֶּמַאנְטוּס, אם זה היה בידיך?

אַפֶּמַאנְטוּס: נותן אותו לַחַיות, להיפטר מבני-אדם.

טימון:  היית משתולל בעצמך בשואת בני-האדם, וחי כמו חיה בין החיות?

אַפֶּמַאנְטוּס: כן, טימון.

טימון:   שאיפה חייתית, והלוואי ש, בעזרת האלים, תגשים אותה. אם תהיה האריה, השועל יוליך אותך שולל. אם תהיה הכבש, השועל יאכל אותך. אם תהיה השועל, האריה יחשוד בך אם במקרה יאשים אותך החמור. אם תהיה החמור, הטמטום יענה אותך, וגם תהיה בסך הכל ארוחת בוקר לזאב. אם תהיה הזאב, החמדנות תייסר אותך, ולא פעם תסכן את חייך בעד ארוחת-ערב. אם תהיה החד-קרן, שחצנות ורוגז ישמידו אותך, ותהיה בעצמך טרף של זעמך. אם תהיה הדוב, ירמוס אותך הסוס. אם תהיה הסוס, יתפוס אותך הנמר. אם תהיה הנמר, תהיה קרוב של האריה, אבל החברבורות שלך יעידו נגדך; רק אם תהיה חסוי תהיה חסין, ורק אם תתבודד תישרד. איזו חיה תוכל להיות בלי שתשלוט בך חיה אחרת? ואיזו חיה אתה כבר, שאתה לא רואה מה תאבּד כשתעבור גלגול!

אַפֶּמַאנְטוּס: אילו יכולת לענג אותי בדיבורים, פה כמעט קלעת. העיר אתונה הפכה ליער פרא של חיות.

טימון: מה, החמור פרץ את החומה, שאתה מחוץ לעיר?

אַפֶּמַאנְטוּס: מגיעים בקרוב גם משורר וצייר. מגפת החברותא תיפול עליך! אני פוחד להידבק בה, ואפנה את הדרך. כשלא יהיה לי משהו אחר לעשות, אבוא אליך שוב.

טימון: כשלא יהיה אף יצור חי חוץ ממך, ברוך הבא. אני מעדיף להיות כלב של קבצן מאשר אַפֶּמַאנְטוּס.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה פסגת כל השוטים בעולם.

טימון: אם תתנקה אוּכל לירוק עליך.      

אַפֶּמַאנְטוּס: שתישרף! אתה בזבוז קללות.

טימון: נבל גס לידך נראה טהור.

אַפֶּמַאנְטוּס: אין בעולם צרעת חוץ מפיך.

טימון: כשאני אומר את שמך.

          ארביץ לך, רק שזה יזהם לי יד.

אַפֶּמַאנְטוּס: הלוואי שלשוני תרעיל אותה.

טימון: תעוף, זֶרע של כלב מטונף!

          מטריף אותי שאתה עוד חי! עושה

          לי רע לראות אותך.

אַפֶּמַאנְטוּס: הלוואי שתתפוצץ!

טימון: תעוף, טרחן חלאה!

          (זורק אבן על אַפֶּמַאנְטוּס)

            חבל לי לבזבז עליך אבן.

אַפֶּמַאנְטוּס: חיה!

טימון: פשפש!

אַפֶּמַאנְטוּס: קרפד!

טימון: חלאה, חלאה, חלאה!

          יש לי בחילה מעולם השקר הזה,

          ולא אוהַב כלום שלא הכרחי.

          אז טימון, בוא הכן את קברך. 

          שכב בַּמקום בו קֶצף ים יכה

          בְּרוֹך יום יום בַּמצבה שלך.

          חקוֹק שם כתובת לזִכְרון עולם,

          ובמותך גחֵך, צְחק על כולם.

          (מביט בזהב): רוצח מלכים מתוק, הו, גט

          יקר של בן ואבא; מחלל

          בנצנוצים מיטת כלולות זכה;

          אתה, אל מלחמות ומְחזר,

          צעיר לַנצח, רענן, אהוב,

          ענוג, אשר ממיס בְּסומק את

          השלג המקודש בְּחֵיק אלת

          הבתולים; אתה, האֵל שכּן-

          נראה, שמזוֵוג בין הפכים,

          מצמיד אותם להתנשק, אתה

          המְדבר בכל לשון לכל

          כיוון; אתה, בוחן הלבבות -

          דמיין שעבדיך, בני-אדם,

          מורדים, ובעוצמתך שסה אותם   

          אלה באלה עד לאבדון,

          שהעולם ייפול לשלטונן         [/ שהעולם יהיה לממלכה] 

          של החיות.  

אַפֶּמַאנְטוּס:            כן, לו יהי, רק לא

          לפני שאני אמות. אגיד שיש

          לך זהב. בן רגע ינהרו

          אליך.

טימון:            ינהרו?

אַפֶּמַאנְטוּס:                  כן.

טימון:                                את הגב

          שלך, בבקשה.

אַפֶּמַאנְטוּס:                  תחיה, תאהב

          את האומללות שלך.

טימון:                            תחיה כך עד

          בלי די וגם תמות כך, נקודה.

          (מתרחק. נכנסים גנבים)

אַפֶּמַאנְטוּס: עוד יצורים בדמות אדם. תאכל,

          טימון, ותתעב אותם.

          (יוצא)

גנב 1:  מאיפה יש לו את הזהב הזה? זה איזה שריד, איזה עודף מהשאריות שלו. הרי רק בגלל שהוא נשאר מרוקן לגמרי מזהב ומגולח מחברים הוא נדחף ליאוש הזה.

גנב 2:  אומרים שיש לו כמויות של זהב.

גנב 3:     בואו נבחן אותו. אם זה באמת לא מזיז לו, הוא ייתן לנו אספקה בשמחה. אם הוא ישמור על זה בחמדנות, איך נשים על זה יד?

גנב 2:     נכון, כי הוא לא מסתובב עם החומר. הוא מוסתר.

גנב 1:     זה לא הוא?

גנבים אחרים: איפה?

גנב 2:     לפי התיאור - בדיוק.

גנב 3:     זה הוא, אני מכיר אותו.

הגנבים:  תציל את עצמך, טימון.

טימון:    אה, גנבים.

כל הגנבים: חיילים, לא גנבים.

טימון:                                  גם זה וגם

             זה, וילודי אשה.

כל הגנבים:                       לא גנבים,

             אנחנו במחסור, מחסור כבד.       

טימון:   מחסור? לא, חסרון: אתם צריכים

          בשר. איפה מחסור? בָּאדמה,

          תראו, יש שורשים. כמה פסיעות

          מפה נובעים מאות מעיינות.

          בָּאלונים יש אגוזים, ובין

          חוחים יש דומדמניות. עקרת

          הבית אמא טבע על כל שיח

          עורכת לכבודכם שולחן גדוש.

          מחסור? איך, מה חסר לכם?

גנב 1:                                        אנחנו

          לא יכולים לחיות על גרגרים,

          עשב או מים כמו דג, בהמה,   

          ציפור.

טימון: וגם לא על דג, בהמה, ציפור.

          אתם צריכים לטרוף אדם. כן, אם

          כי לזכותכם אומַר, אתם גונבים

          רשמית, לא מתחזים לצדיקים,

          כי הגניבה קיימת ונפוצה

          בכל סוג של מקצוע. גנבים

          פושעים, הנה זהב. לכו לינוק

          מדם הענבים הערמומי

          עד שתקציף קדחת את דמכם

          לַמוות ותחסוך לכם תליה. 

          אל תבטחו בָּרופא - כל תרופותיו

          הן רעל, והנרצחים שלו

          רבּים מאלה ששדדתם. קחו

          רכוש ונפש, תפשעו, עוד, כי

          זה כדי להתפרנס, אתם אומרים. 

          אדגים לכם עוד תקדימי גניבה:

          השמש הוא גנב, קרניו סופגות

          ושודדות אוקיינוס; הלבנה

          גנבת לְשמצה, גוזלת אש

          חיוורת מן השמש; והים

          גנב, גנב של מלח מדמעות

          הלבנה; האדמה גנבת,

          היא ניזונה והיא מופרית מדשן 

          אשר נגנב מכל צואת החי.

          מי לא גנב! בַּחוק - שהוא לכם

          רסן ושוט - יש כוח של גניבה

          בלי גבול. אל תאהבו את עצמכם.

          קדימה, תשדדו איש את רעהו.

          קחו, עוד זהב. שַספו גרונות; כל מי

          שתפגשו הם גנבים. לכו

          לאתונה, תפרצו לְחנויות;

          כל מה שתגנבו יביא הפסד

          לְגנבים. אם תגנבו פחות

          בגלל מה שאני נותן, ישמיד

          אתכם זהב בכל מקרה. אמן.

גנב 3:  הוא כמעט כישף אותי נגד המקצוע שלי מרוב שהוא שכנע בעד.

גנב 1:  זה משנאת אדם שהוא ככה מייעץ לנו, בשביל שלא נצליח בָּענף.

גנב 2: עוד רגע הייתי מאמין לָאויב ומוותר על הפרנסה שלי.

גנב 1:  אנחנו נראה את השלום באתונה לפני שנגיד שלום לַמקצוע. רק בזמן עלוב של שלום בן-אדם יכול להיות צדיק.

     (יוצאים הגנבים. נכנס פלאביוס, אל טימון)

פלאביוס: הו אלים!

          האיש שם, המושפל והרצוץ,

          הוא אדוני, כולו רקוב, רופף?

          אנדרטה, נס מופת למעשים

          טובים שבוזבזו על רוע. איזה   

          מהפך כבוד חולל מחסור נואש!

          מה רע יותר מידידים קרובים        

          המשפילים עד אפר נשגבים!       

                            [ מה רע יותר מידידים דגולים

                             / אשר מתעללים בנעלים!]

          כמה הולם לדור הזה הצו

          שמחייב איש לאהוב אויביו!

          שונא מוצהר מוטב לי שאוהב,     [/ מוטב אוהַב מי שפועל נגדי,

          ולא ידיד עם חיוכי כזב. -           / לא מי שמתחזה לידידי. -]

          רָאה אותי. אגיש לו אֶבל מר

          מכל הלב, ואשרת אותו

          במחיר חיי. - אדון יקר שלי.

טימון: לך! מי אתה?

פלאביוס:                  שכחת אותי, אדון?

טימון: למה לשאול? שכחתי כל אדם.

          אז אם אתה מודה שאתה אדם,

          שכחתי.

פלאביוס:              משרת הגון עלוב

          שלך.

טימון:             אז אני לא מכיר אותך.

          לא היה סביבי אף פעם איש הגון.

          החזקתי רק נִבְזים להגיש בשר

          לִמנוולים.

פלאביוס: האלים עדים,

          לא היה פקיד שהתאבל כל כך

          על נפילת אדון כמו עינַי עליך.

טימון: אתה בוכה? אז התקרב אלי.

          אני אוהב אותך כי אתה אשה,    

          ומתכחש לְגזע לב האבן,

          שרק מתַאֲווה או צחוק דומע.

          החמלה ישֵנה. זמנים מהופכים:

          בוכים מצחוק, מבֶּכי לא בוכים.

פלאביוס: אני מפציר בך לזכור אותי,

          אדון טוב, ולקבל את דמעותי;

          כל זמן שהון עלוב זה עוד ישרוד,

          החזק אותי בתור פקידך עדיין.

טימון: היה לי מין פקיד

          ישר כל כך, מסור כל כך, ועכשיו

          כה מלטף? כמעט זה מרכּך        [/ מפוצץ]     

          לי את הלב הפרא. תן לראות

          את הפנים שלך. האיש הזה -

          כן, הוא ילוד אשה.                             

          הכללתי בִּפזיזות מדי. סליחה,

          אלים של פיכחון תמידי! אני

         מכריז בזאת על בן-אדם הגון

          אחד - הבנתם? רק אחד, ולא

          יותר, לא-לא - והוא פקיד.

          הייתי ברצון שונא את כל  

          הגזע, ואתה פתאום פודה

          את עצמך! אבל על כולם חוץ

          ממך אני מפיל קללות.

          נדמה לי שאתה יותר הגון

          מאשר חכם, כי לו בגדת בי,

          רמסת, אז היית חיש מהר

          משיג משרה אחרת; יש רבּים

          שהגיעו אל אדון שני

          על הצוואר של אדון ראשון. אבל

          אמור לי באמת - כי אני חייב

          להטיל ספק ואף פעם לא לדעת -

          נדיבותך לא ערמומית, חומדת?

          נדיבות בהלוואה, שמצפָּה -

          כי עשירים מְתגמלים - לזכּות

          ברווח פי עשרים פה?

פלאביוס:                             לא, אדון

          ישר, שבלבו התנחלו

          ספק וחשדות, רק באיחור.

          הלוואי חששת משקרים בימי

          הנשף. החשד עולה כשהכיס  

          כבר לא מלא. מה שאני מביא,

          עדים שמיים, זה רק אהבה,

          חובה ומסירות לנפשך

          הנדירה. והאמן לי ש -

          אדון נכבד שלי -

          כל שביב תועלת שיצמח לי, אם

          כעת אם בעתיד, אחליף בעד

          רק משאלה אחת: שעוצמתך

          תשוב ורכושך יהיה מצוי.

          אם תתעשר אתה, לי זה פיצוי.

טימון: רְאה, זה כך. הנה, אדם הגון

          יחיד, תְפוֹס. האלים, מתוך שברי,

          שלחו לך אוצר. לךְ ותחיה

          עשיר ומאושר, בתנאי אחד:

          בנה את ביתך רחוק מבני-אדם,

          שנא את כולם, קלל אותם, ואל

          תַּראה צדקה לאף אחד; תביט

          על עור מורעב שמתקלף מעצם      

          ואל תגיש עזרה. תן לִכלבים

          מה שאתה שולל מבני-אדם.

          יבלע אותם בית סוהר, יְצמקו

          אותם חובות עד דק. שהם יהיו

          כמו יערות שדופים, שמחלות

          תמצוצנה את דם שקריהם עד כְּלות.   

          ובכן כל טוב, שגשג.

פלאביוס: הו תן לי להישאר ולנחם

          אותך, אדון. 

טימון: אם אין לך קללות, אל תישאר.

          ברח כל עוד אתה זך ומלא ברכה.

          אל תִראה איש, ושלא אראה אותך.

          (יוצא פלאביוס. [טימון פורש למערה שלו.]

        נכנסים המשורר והצייר.

צייר:  ממה שאני מבין לגבי המקום, הוא כנראה מתגורר לא רחוק מכאן.

משורר:  איך צריך להבין אותו? יש אמת בַּשמועה שהוא כל כך מלא בזהב?

צייר:  בטוח. אלקיביאדס אישר את זה. פְריניה וטימאנְדְרה קבלו ממנו זהב. הוא גם המטיר על גדוד עלוב של חיילים משוטטים כמויות. אומרים שהוא נתן לפקיד שלו סכום עתק.

משורר:  אז ההתרסקות הזאת שלו היתה רק מבחן לחברים שלו?

צייר: זה הכל. אתה תראה אותו פורח כַּתמר שוב באתונה ועושה חיל עם גדולי הארץ. לכן זה לא יזיק אם נציע לו את אהבתנו בַּמצוקה המדומָה שלו. זה יציג אותנו הגונים, ורוב הסיכויים שזה יזרים לכוונות שלנו את מה שהן חותרות אליו, אם צודק הדיווח שהאיש - יש לו.

משורר: מה יש לך עכשיו להגיש לו?

צייר: שום דבר מיָדי, חוץ מהביקור שלי; אבל מה שכן אני אבטיח לו יצירה מצוינת.

משורר:  אני צריך לתת לו הבטחה דומה, להגיד לו שיש לי בראש משהו בשבילו.

צייר: הכי טוב. להבטיח זה הרוּח והאוויר של ימינו. זה פותח את נחירי הציפיה. מימוש תמיד נופל מההבטחה. עקרונית, ממש לא נהוג להגשים, רק בקרב נשמות מאד פשוטות. להבטיח זה מאד מתורבת ואופנתי. מימוש הוא כמו צוואה של אדם עם שיקול דעת לקוי.

             (נכנס טימון מן המערה שלו, בלי שיבחינו בו)

טימון (הצידה): רב אמן מצוין שכמוך, לא תוכל לצייר אדם רע יותר ממך.

משורר (לצייר): אני מתלבט מה להגיד לו שהכנתי לכבודו. זה צריך להיות משהו שמגלם אותו, סאטירה נגד החולשה של השפע, משהו שחושף את החנופה האינסופית שנדבקת לעלומים ולבלוב.

טימון (הצידה): מה, תהיה מודל הנָבל ליצירה שלך? ותצליף באחרים על  המגרעות של עצמך? לך על זה. יש לי זהב בשבילך.

משורר (לצייר): טוב, בוא נחפש אותו.

             הרי נזיק לנו למוניטין

             אם נאחר לְרווח שממתין.

צייר:      אמת.

             עד שיוסתר כל חור בחשכה

             לך אחרי האור לִמְבוקשך.

טימון (הצידה): אפגוש את שניכם בַּסיבוב.

         איזה מין אל הוא הזהב, סוגדים

         לו במקדש עלוב מזה שבו

          מלחכים החזירים! אתה

          משיט ספינות, חורש בְּקצף גל,

          מפיח השתאות בעבד.

          הלוואי שחסידיך, אל עליון,

          ידעו רק מגפות עד כּילָיון. -

          כדאי שאפגוש אותם.

          (מתקדם אליהם)

משורר:  ברכות, כבוד טימון!

צייר:                                   אֶקס-פטרון אציל!   

טימון: זכיתי והכרתי שני אנשי

          אמת?

משורר:            בתור מי שללא הֶפסק

          טעם מנדיבותך, לשמוע כי

          פרשת, כי נשרו כל חבריך,

          שללבם כפוי הטובה - חלאות! -

          אף שוט שמיים לא גדול מספיק -

          איך זה, לךָ,

          שכמו כוכב הִקרנת אור, מזל,

          לקיומם! אני המום, אין לי

          מספיק מלים כדי לכסות אִתן

          בגידה בממדי ענק כאלה.

טימון: תשאיר אותה בעירום; יִראו אותה 

          יותר טוב כך. אתה, בכך שאתה

          אתה, איש של אמת, תחשוף אותם

          לעֵין כולם.      

צייר:                     הוא ואני נשטפנו

          בגשם הברכה של מתנותיך,

          וחשנו את מתיקותן.

טימון:                             כן, כן,

          אתם אנשי אמת. 

צייר:                            הגענו הנה

          כדי להציע לך את שירותינו.

טימון: אנשי אמת דגולים. לא, איך אגמול

          לכם? בְּמֵי כְּפור ובשורש? לא.

 צייר ומשורר: נעשה כל מעשה כדי לעשות

          לך שרוּת.

טימון:                  אתם אנשי אמת.

          שמעתם כי יש לי זהב, אין לי

          ספק, שמעתם. נא לא לשקר.

          אתם אנשי אמת.

צייר:                          זאת השמועה,

          אדון, אך לא הגענו בשל כך,

          לא ידידִי ולא אני.

טימון:    אנשי אמת טובים. (לצייר): אתה אמן

          התעתוע של אתונה, כן,

          ממש קוסם, מתעתע כה  

          אמין.

צייר:               נו, ככה-ככה, אדוני.

טימון:  כן, ככה, בדיוק כמו שאמרתי.

         (למשורר): והבדיות שלך - איי, חרוזי

          שיריך נסחפים בחומר כה

          חלק ורך, אתה זורם טבעי

          בָּאמנות שלך. אך עם כל זאת,

          זוג נְשמות אמת שלי, אני

          חייב לומר שיש בכם מין פגם

          פּעוּט. לא משהו מפלצתי, חלילה,

          גם אין סיבה שתתאמצו מדי

          כדי לתקן את זה.

משורר וצייר:                 בבקשה,

          גלה לנו.

טימון:                 לא תקבלו את זה

          בנוח.

משורר וצייר:      בתודות רבות, אדון.

טימון: כן, באמת?

משורר וצייר: אל תפקפק בזה, אדון יקר.

טימון: אין בין שניכם אחד שלא סומך

          על מנוול שמוליך אתכם באף.

משורר וצייר: אנחנו, אדוני?

טימון:                                כן, ואתם

          שומעים אותו זומם, רואים איך שֹם

          תחפושת, מכירים כל הוקוס פוקוס,

          אוהבים, ומטפחים ומפנקים;

          אך דעו לכם שהוא נבל מושלם.

צייר:   אני לא מכיר אחד כזה, אדון.

משורר:  גם לא אני.

טימון: תראו, אני אוהב אתכם. אתן

          לכם זהב, רק תיפַּטרו לי מן

          הנבלים האלה. תלו אותם,

          דִקרו, הַטביעו בבורות שופכין,

          הַשמידו איכשהו, אז בואו אלי,

          אתן לכם מספיק זהב.

משורר וצייר: תגיד מה שמם, אדון, תן שנדע.

טימון: אתה לכאן, אתה לשם, תמיד

          תהיו בזוג: כל איש לחוד, לבד,

          נבדל, אבל צמוד למנוול.

      (לאחד מהם): אם לא יעמדו שני נבלים היכן

         שאתה עומד, אל תתקרב אליו.

       (לשני): אילו תרצה לחיות רק במחיצת

          נבל אחד, נטוש אותו. 'סתלקו!

          להתקפל! (משליך אבנים) הנה זהב. באתם בשביל זהב, שרצים. (לאחד מהם): יש לך יצירה בשבילי; הנה תשלום. 'סתלק! (לשני): אתה אלכימאי: תעשה מזה זהב. לעוף, כלבים מטונפים!

     (יוצאים המשורר והצייר. טימון פורש למערה שלו. נכנסים פלאביוס ושני סנאטורים)

פלאביוס: לשווא אתם רוצים שיחה עם טימון.

          הוא מבוצר בתוך עצמו כל כך

          שאף דמות של אדם חוץ מעצמו

          לא יכולה לְהִתְחָבֵר אתו.

סנאטור 1: הבא אותנו לַמערה שלו.

          הבטחנו, התחייבנו לאתונה

          שנדבר עם טימון.

סנאטור 2:                     בִּזמנים

          שונים גם משתנים האנשים.

          פגעי הזמן עשו אותו כזה.  

          עכשיו כשהזמן מושיט לו יד  

          כדי לחדש את מזלו כקדם, 

          יחזור ודאי גם האדם של אז.

          הבֵא אותנו אליו, מה שיהיה

         יהיה.

פלאביוס:          הנה המערה שלו.  -

          שלוה ורוגע ישררו כאן! טימון,

          טימון נכבד, הוצא ראש ודבּר

          עם ידידים. האתונאים שולחים

          לך, בידי כבוד הסנאט הרם,

          ברכה. דבר איתם, טימון אציל.

          (נכנס טימון מתוך המערה)

טימון: חמה של נחמה, שרפי! דַבּרו 

          ותתפגרו. על כל מִלת אמת -

          שלפוחית, כל שקר שיצרוב כוויות

          עד שורש הלשון, יאכל אותה

          עם הדיבור.

סנאטור 1:               כבוד טימון הראוי -

טימון: לכאלה שכמותכם, ואתם לטימון.

סנאטור 1: סנאט אתונה מברך אותך. 

טימון: מודה להם כולם, והייתי גם

          מחזיר להם כוֹלֶרה, לו יכולתי

          לחטוף אותה בשבילם.

סנאטור 1:                            הו שְכח את מה

          שמייסר אותנו בְּאשמה

          כלפיך. הסנאט מפציר בך

          ברוב קולות אוהב, שוב לאתונה,

          וגם חָשבו שם על מִשרות כבוד

          פנויות המחכּות רק שתלבש

          ותמלא אותן.

סנאטור 2:                הם מתוודים             

            שהם זנחו אותך באופן גס,

          ועל כך הגוף הממלכתי - אשר

          על פי רוב לא שש לכפר - כעת,

          כשחש על בשרו חֶסרון תמיכה

          מטימון, מתעשת, מכה על חטא,

          על שהגביל את העזרה לטימון.

          נשלחנו כדי לפרוע חוב של צער,

          עם הבטחת פיצוי שְמֵחה, כבדה

          כפליים מן העוול. ערימות, 

          כן, אוצרות של אהבה, שגשוג,

          שימחקו כל חטא שאולי חטאוּ,  

          ויכתבו בך את מאזן

          אהבתם, שתישאר שלך

          לקרוא בה.

טימון:                    אתם מכשפים אותי,

          ומרגשים אותי עד סף דמעות.

          תנו לי לב של שוטה, עיני אשה -

          על הנחמות האלה אייבב,

          סנאטורים דגולים.

סנאטור 1:                        אז אנא שוב

          אִתנו, תפוס פיקוד באתונה שלנו,

          שלך, שלנו. תתקבל ברוב

          תודות, יתנו לך שלטון מוחלט,

          וסמכותך תחזור. כך נהדוף

          מהר את התקיפות של אלקיביאדס,

          הפרא, שתולש כמו חזיר-בר

          את שורש השלום במדינתו.

סנאטור 2: ועל חומות אתונה מאיים

          בחרב.

סנאטור 1:          על שום כך, כבוד טימון -

טימון:                                                    טוב,

          אדון, הריני מתרצה. וזאת,

          אדון, אני רוצה: אם אלקיביאדס

          יהרוג את בני ארצי, טימון מוסר

          לאלקיביאדס כך: לטימון לא

          אכפת. אבל אם אֶת אתונה היפה

          יבזוז, יגרור קשישים כְּבודים בְּשֵער

          זְקנם, ויטמא את בתולותינו

          בַּטרוּף החייתי של מלחמה,

          אז שיידע לו, ואִמרו כי טימון

          אומר זאת מחמלה על הישישים

          והצעירים שלנו, כן, אני

          חייב לומר לו: לא אכפת לי; ו -

          שייזהר לו - לא אכפת לי גם

          מהסכינים שלו, כל עוד לכם

          עוד יש גרונות שאפשר לחתוך. אני

          מחשיב את האולר הכי קטן

          בַּחַיִל המופרע שלו יותר    

         מאת הגרון הכי נכבד באתונה.

         וכך אשאיר אתכם בידי אלֵי

          שמיים הנדיבים כמו גנבים

          בידי סוהר.

פלאביוס (לסנאטורים): לכו; זה לחינם.             

טימון: בדיוק כתבתי לי את המצבה.

          מחר זה יתגלה. החולי הארוך

          שלי, חולִי בריאוּת, חיים, מתחיל    

          סוף סוף להירפא, והלא-כלום

          הוא בשבילי הכל. לכו; תחיו עוד.

          שאלקיביאדס יהיה לכם קללה,

          ואתם קללה שלו, כמה שרק

          אפשר.

סנאטור 1:         לשווא אנחנו מדברים.

טימון: אך את ארצי אני אוהב בכל זאת,

          אני לא כזה שיחגוג על החורבן

          כמו שמפיצים עלי.

סנאטור 1:                      יפה דיברת.

טימון: לבני ארצי האוהבים מִסרו

          שלומות -

סנאטור 1:            אלה מלים אשר הולמות

          את לשונך.

סנאטור 2:             ונכנסות אל תוך

          אוזנינו כמו צְבא נצחון בַּשער.

טימון: מסרו להם שלומות, אִמרו שכדי

          להקל על יגונם, על פַּחֲדם

          משוֹט אויב, על כאבם, פצעי

          אהבתם ואובדנם, ועוד

          פגעים אשר סופגת הספינה

          הרעועה של הטבע בַּמסע

          המסוכן של החיים, אגמול

          להם באיזה טוֹב. אדריך אותם

          כיצד לחמוק מזעם אלקיביאדס.

סנאטור 1 (הצידה): זה מוצא חן בעיני; כן, הוא יחזור.

טימון: יש בַּמסתור שלי פה עץ

          שהנחיצות דורשת כי אֶכרות,

          ובקרוב אגדע אותו. אִמרו

          לידידַי, לכל אתונה, על פי

          סולם החשיבות, מן הגדול

          עד לקטן, שכל מי שירצה

          לשים סוף לסבלו - שיזדרז,

          יבוא לכאן לפני שגרזני

          יונף לגדוע, ויתלה את עצמו.

          אנא מסרו להם את ברכתי.

פלאביוס (לסנאטורים): די להציק לו. כך הוא יישאר.

טימון: אל תחזרו אלי, אבל אִמרו

          לָעיר: טימון בנה משכן נצחי

          על גדת מפל המלח. פעם ביום

          הגל, זב קצף, יכסה אותו.  

          לשם בואו, ותהיה לכם

          מצבתי כְּתב נבואה. שפתיים,

          ארבע מלים עוד, וסוף לַשפה.

          כל פגם, שתתקן המגפה.

          עמל אדם - קברים, ומוות התשלום.

          שמש, הסתירי אור. שלטון טימון - לא כלום.

     (יוצא, אל תוך המערה)

סנאטור 1: מרירותו כבר מזוּוגת בלי

          הֶפרד לָאופי.

סנאטור 2: ממנו אין תקווה. נחזור, נסחט

          כל אמצעי אחר שנותר מול פני

          הסכנה.

סנאטור 1:          דרושה רגל זריזה.

          יוצאים.

---

---