< אחורה | ![]() |
קדימה > |
מידלטון
נכנס לוציוס, עם שלושה זָרים.
לוציוס: מי, האדון טימון? הוא חבר מאד טוב שלי, ואדם מכובד.
זר 1: כך שמענו, אף שאנחנו לא מכירים אותו. אבל אני יכול לומר לך דבר אחד, אדוני, שהגיע אלי מן השמועות שרוֹוחות: שעותיו היפות של האדון טימון עכשיו מאחוריו סופית, והשגשוג שלו כּמֵש וקמֵל.
לוציוס: פחחח, לא, אל תאמינו לזה. כסף לא יכול להיות חסר לו.
זר 2: תאמין לי אתה, אדוני, שלא מזמן אחד ממשרתיו היה אצל אדון לוקולוס כדי לִלוות כך-וכך ככרות זהב - לא, הוא ממש התחנן בדחיפות, ללמדך עד כמה זה חמוּר, ובכל זאת הוא סורב.
לוציוס: מה-זה?
זר 2: אני אומר לך, סורב, אדוני.
לוציוס: איזה ספור מוזר! לא, שיעידו האלים, אני ממש מתבייש בזה. לסרב לאיש הנכבד? זה מצביע על חוסר-כבוד משווע. אני כשלעצמי, חייב להודות, קיבלתי ממנו פה ושם איזו תשורה, כמו כסף, צלחות, יהלומים, כל מיני זוטות כאלה – כלום בהשוואה אליו; אבל אילו לא היה טועה כך והיה פונה אלי, לעולם לא הייתי מסרב לעזור לו בכך-וכך ככרות זהב.
(נכנס סרוויליוס)
סרוויליוס (הצידה): תראו, במזל הוא שם. כולי זיעה מהמפגש הזה. (ללוציוס): אדוני הנכבד!
לוציוס: סרווילוס! יופי לפגוש אותך. כל טוב, להתראות. דרישת שלום לאדונך המכובד, הצדיק, החבר המעולה שלי ומעלה!
סרוויליוס: ברשותך, כבודו, אדוני שלח -
לוציוס: הה! מה הוא שלח? האדון ואני בחיבּוּב כל כך נלבּב, הוא כל הזמן
שולח. איך אפשר להודות לו, אתה חושב? ומה הוא כבר שלח עכשיו?
סרוויליוס (מציג פתק): רק את מצבו הנוכחי עכשיו, כבודך, עם בקשה שתספק לו צורך מיידי עם כך-וכך ככרות זהב.
לוציוס: ברור, הוא מתלוצץ על חשבוני.
הוא לא זקוק לחמישים - (קורא שוב) חמש-
מאות ככרות זהב!
סרוויליוס: הוא יסתפק,
אדון, גם בפחות בינתיים. רק
בגלל שהוא נופל ממניעים
טובים, אני מפציר כל כך בלהט.
לוציוס: אתה מדבר ברצינות, סרוויליוס?
סרוויליוס: חי נשמתי, זאת האמת, אדון.
לוציוס: איזה בהמה מגעיל הייתי, שרוקנתי את הארנק שלי דווקא כשיש הזדמנות יפה כזאת להפגין את כבודי! איזה חוסר מזל שאתמול הוצאתי על איזו רכישה - אל תשאלו, ואיבדתי כבוד - שלא תדעו! סרוויליוס, אני נשבע מול האלים, אני פשוט לא יכול - איזה בהמה, באמת! - בדיוק התכוונתי לנצל את האדון טימון בעצמי - האדונים האלה יכולים להעיד - אבל עכשיו, בעד כל הון אתונה, מזל שלא עשיתי את זה. תמסור בשמי שפע של שלומות לאדון הטוב; ואני מקווה שכבודו יחשוב עלי טובות כי אין בידי להיות נדיב. ותמסור לו ממני כך: זה בעיני אחד האסונות הגדולים של חיי, שאני לא יכול לגרום עונג לאדם נשגב כזה. סרוויליוס טוב, תואיל כחבר למסור לו את זה מילה במילה?
סרוויליוס: כן, אדוני, אמסור.
לוציוס: ואל תדאג, טובה תחת טובה.
(יוצא סרוויליוס)
צדקתם: טימון באמת כּמֵש.
אדם נופל, נדיר שיתאושש.
(יוצא)
זר 1: ראית את זה, הוסטיליוס?
זר 2: ועוד איך.
זר 1: כן, זאת הנשמה של העולם,
ומאותו הבד תפור גם החנפן.
אפשר לקרוא חבר למי שאוכל
אתך מאותה קדירה? כי למיטב
ידיעתי טימון היה כמו אב
לָאדון הזה, תִחְזק לו מכיסו
את האשראי, ביסס את אמצעיו.
משכורת משרתיו - מימוּן של טימון.
הוא לא לוגם בלי ששפתיו נוגעות
בגביע טימון; ובכל זאת - הו,
תראו איזו מפלצת האדם
כשהוא כפוי טובה - הוא מסרב, כשזה
נוגע בעצמו, לתת לו מה
שאיש הגון מציע לפושט-
יד.
זר 3: המוסר מקיא מזה.
זר 1: אני
אישית לא טעמתי מימַי מטימון,
גם לא נשפך עלי שום מענק
ממנו, לסמן אותי בתור
ידיד; אבל אני מצהיר, לכבוד
אופיו האצילי, מעלותיו
ומנהגיו כאיש כבוד,
אילו היה נזקק לי בעת צרה,
הייתי מעניק לו כתרומה
את חלק הארי של נכסי,
כל כך אני אוהב את לבבו.
אבל אני תופש שבני-אדם
צריכים לשכוח מחמלה כעת.
לא המצפּון, רק החישוב שולט.
יוצאים.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |