שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תמונה 1  

 שייקספיר, עם מעט תוספות של מידלטון

 

נכנסים משורר, צייר, צורף וסוחר, מדלתות שונות.

משורר:  שלום.

צייר:              שמֵח שאתה בטוב.             

משורר:   מזמן לא התראינו. מה הולך

           בָּעולם?

צייר:                 מחליד לו עם הגיל.  

משורר:                                         אה, זה

          ידוע. אבל משהו מיוחד?

          פלא היסטורי לא נודע? הבט,

          כישוף השפע: את כל הרוחות

          האלה עוצמתך העלתה בָּאוב

          להתפּקד. מכיר את הסוחר.

צייר:   מכיר את השניים - השני צורף.

סוחר (בשיחה עם הצורף):

          הו, הוא אדם גדול!

צורף:                              כן, זה בטוח.  

סוחר: אין איש דומה לו. מצטיין, אפשר

          לומר, בְּטוּב יציב בלתי נלאה;

          כן, משכמו ומעלה.

צורף:  יש לי תכשיט פה.

סוחר:                         תן לראות, 'בקשה.

          לאדון טימון?

צורף:  אם הוא יקלע לַסְכוּם. אבל ברור - !

משורר (לעצמו): "אם בעד תשלום נקשור כתרים לָרֶשע,

          זה פשע לַפּיוט שתכליתו  

          לשיר המנון לַטוב."

סוחר:                            מוצר יפה.

צורף:  וגם יקר - תביט, ממש שקוף.

צייר:   אתה נסחף בְּגל של יצירה,

          או איזו הקדשה, לכבוד כבודו?

משורר:  נפלט לי מין שרבּוט, סתם כך. פיוט

          הוא מין שֹרף שנשפך מתוך הגזע

          המזין אותו. יש אש אשר אבני

          צור מציתים; הלהבה שלנו,

          העדינה, נדלקת מעצמה,  

          וכמו נהר, גואָה מעל גדותיה.  

          מה יש לך שם, אה?

צייר:                                ציור. מתי

          יוֹצא הספר החדש? 

משורר:                            אגיש,

          אשיג תמיכה - ואז. תן להציץ 

          בָּעבודה.

צייר:               זו עבודה טובה.

משורר:  מאד! זה כאן מאד מוצלח.     

צייר:                                         סביר.      [/ עובר.]  

משורר:  אדיר! הקו החינני הזה -

          ממש העמידה שלו! איזו

          עוצמה נפשית קורנת מן העין!

          דמיון עשיר רוטט על השפתיים!

          תנועה אילמת - אבל מדברת.

צייר:   חיקוי חיים חמוד. והניואנס  

          הזה פה - טוב?

משורר:                        תקשיב, לַמציאות  

          יש מה ללמוד מזה. כאן יש בְּצבע

          חיים יותר-חיים מאשר בַּטבע.

          (נכנסים מספר סנאטורים, וחוצים את הבמה)

צייר:   כמה מסתובבים סביבו!

משורר:  סנאטורים של אתונה, בני מזל!

צייר:   תביט שם, עוד!

משורר:  קהל מלא, מבול של מבקרים. -

          בִּיצירה צולעת זו תיארתי    

          אדם שעולמנו מחבּק

          ומכבד בכל פאר. נהר

          השרָאתי עוקף פרטים קטנים,    

          והוא זורם בשטף ים רחב;

          אף פסיק לא מזוהם בְּהשמצה;

          המוזה עפה לה גאה כמו  

          הנשר, בלי להותיר שום עֲקבות.

צייר:   איך להבין אותך בדיוק?

משורר:  אפתח לך מנעול.

          ראית איך כל נפש, מכל סוג,

          מהשטחי החלקלק עד כבד-

          הראש והחמוּר, נותנים כבוד

          לטימון הנכבד? אוצר ההון  

          שיש לו, בשילוב עם טוּב לבו

          ונדיבותו, משעבד את כל

          הלבבות לֶאהוֹב ולהוקיר

          אותו. מן החנפן, פרצוף-ראי,

          עד אַפֶּמַאנְטוּס בכבודו, שאוהב

          רק להשניא את עצמו - אפילו הוא

          נופל מולו על ברך ויוצא  

          שליו כשזכה בהנהון של טימון.

צייר:   ראיתי אותם משוחחים.

משורר:                               חבר,

          המצאתי פה גבעה גבוהה קסומה,

          שבראשה על כס מלכות יושבת 

          ההצלחה. לרגל הגבעה -

          שורות אדם, בני כל שכבה ואופי, 

          שעמלים בחיק הקרקע על

          קידום עצמי. בין אלה שנושאים

          עיניים לַגבירה השליטה,

          יצרתי דמות אחת על בסיס כְּבוד טימון,

          שההצלחה מסמנת לו ביד צחה  

          משַיִש "בוא", וחיבתה כלפיו

          עושה את יריביו לעבדים

          ומשרתים.

צייר:                  זה יופי של דימוי.  

          הכס הזה... הגברת הצלחה...

          והגבעה הזאת - עם איש אחד

          אשר נבחר מבין כולם למטה,

          מרכין ראשו על רקע של פסגה

          תלולה כדי לטפס אל מזלו...  

          את זה אפשר נדמה לי לבטא

          נפלא בתחום האמנות שלי.

משורר: לא, אדוני, תקשיב לי עוד: כל אלה

          שהיו עד לא מזמן שווים כמותו -

          אם לא גדולים ממנו - צועדים

          עכשיו בעקבותיו, מסתופפים

          בטרקליניו, שופכים לאוזניו מבול

          סגידות בְּלחש, מקדשים אפילו

          את מגפיו, כאילו הם לוגמים

          את האוויר הצח רק בזכותו.

צייר:  נו, כן, ומה איתם?

משורר:                          כשמתחלף

          לָהצלחה מצב הרוח, והיא

          בועטת באהובה לשעבר,

          כל התלויים בו, שהזיעו, גם

          על ארבע, אחריו אל הפסגה,

          נותנים לו להתדרדר, ואף אחד

          כבר לא נצמד לָרגל הנופלת.

צייר:   זה לא חדש:

          יש אלף ציורים סימבוליים

          שמבטאים יותר טוב ממלים את

          מכות המחץ של ההצלחה.

          אך טוב שאתה מראה לָאדון טימון

          איך קנאים רואים תמיד את הרגל

          שמוכנה לבעוט בָּראש.

(חצוצרות. נכנס האדון טימון, המסביר פנים בנימוס לכל אחד מן המחכים לו, ומדבר עם שליח מוונדיטיוס. לוקילוס ומשרתים אחרים בעקבותיו)

טימון: הוא נאסר, אתה אומר?

שליח: כן, אדוני הטוב, החוב שלו

          חמש ככרות זהב, האמצעים

          שלו דלים, והנושים קשים.

          הוא מבקש מכתב מהוד כבודך

          למי שאסרו אותו, אחרת - אין

          תקווה.

טימון:             וונדיטיוס אציל נפש! טוב.

          אני לא עוף כזה שמתנער

          מידיד כשהוא זקוק לי. הוא אדם

          ראוי מאד לעזרה, אני יודע,

          והוא יקבל אותה. אפרע לו את

          חובו ואשחרר אותו.

שליח:                              אדון,

          לַנצח הוא יהיה  קשור לך.   

טימון: מסור לו דרישת שלום, אשלח לו את

          הכופר, וכשישוחרר בּקֵש

          שיבוא אלי. לא די להעמיד

          את החלש על הרגליים, יש

          לתמוך בו אחר כך. כל טוב לך.

שליח: תדע רק אושר.  

          (יוצא. נכנס אתונאי זקן)

אתונאי זקן: אדון טימון, תקשיב לי.

טימון:                                        בטח, סבא.

אתונאי זקן: יש לך משרת ששמו לוּקילוּס.

טימון: יש. מה אתו?

אתונאי זקן: כבוד טימון, קרא לו שיבוא מולי.

טימון: הוא פה או לא? לוקילוס!

לוקילוס:  פה, אדוני, לרשותך.

אתונאי זקן: הטיפּוס פה, אדון טימון, הכּפיף

          שלך, עושה לי ביקורי-בית

          בלילה. אני אדם שמנעוריו

          חתר לרווח, ובמעמדי

          מגיע לי יורש מוּרם יותר

          מאיזה מְמַלצר.

טימון:                      כן, ו - ?

אתונאי זקן:                            יש לי

          רק בת אחת, בלי אף קרוב אחר

          להעניק לו מה שיש לי. היא ילדה

          יפה, בתור כלה היא עוד אפרוח,

          השקעתי את מיטב כספי לתת לה

          חינוך סוג א.' המשרת שלך

          פה משדל אותה לאהבה -

          אני מבקש, אדון, תן לי כתף

          ותאסור עליו גישה    אליה;

          כל דיבורַי היו לשווא.

טימון:                               האיש

          הגון.

אתונאי זקן:      אז, טימון, שיהיה הגון.

          הגינותו תהיה שכרו, ולא

          הבת שלי.

טימון:               היא מאוהבת בו?

אתונאי זקן: היא צעירה והיא נלהבת.

          מהתשוקות של עברֵנוּ עוד

          נזכור מה היא פזיזות של נעורים.

טימון (ללוקילוס): אתה אוהב את העלמה?

לוקילוס:                                              אמת,

          וגם היא מסכימה, אדון טוב. 

אתונאי זקן:                                אם

          היא מתחתנת בלי הסכמתי,

          אני אבחר לי - האלים עדים -

          יורש מקבצנֵי האדמה,

          ואנשל אותה מכל רכוש.

טימון: מה היא הנדוניה שלה

          אם תשתדך לבן מעמדה?

אתונאי זקן: שלוש ככרות זהב על המקום;

          ובעתיד, הכל.

טימון:                     האדון הזה

          ותיק אצלי; כדי לבסס אותו

          בהצלחה, אחרוג מן המקובל,

          זו החובה האנושית. תן לו

          את הילדה; כל סכום אשר תשים

          אשווה, והוא ישקול כמותה.

אתונאי זקן:                                  אדון

          אציל, רק תתחייב לי בכבוד

          על זה, והיא שלו.

טימון:                          תן יד, קח יד,

          כבודי בָּהבטחה.

לוקילוס:                       תודה מכל

          הלב, אדון. כל הון או נחלה

          שיפלו בידַי אי פעם הם החוב       

          שלך.

          (יוצא, עם האתונאי הזקן)

משורר:  קבל נא את עמלי, ושא ברכה.   

טימון: תודה, תשמע ממני בקרוב.

          חכה פה. (המשורר עומד בצד)

                         מה יש לך שם, חבר?

צייר:  איזה ציור, שאשמח אם אדוני

          בטובו ייקח.  

טימון:                 אני בעד ציור.

          ציור מראה כמעט את האדם

          טבעי, כי נכלולֵי המציאוּת     

          רק מעקמים אותו, כולו רק חוץ.   

          דמויות מכחול הן מה שהן נראות.   

          העבודה שלך טובה בעיני,

          וגם תרגיש עד כמה – בוא חכה

          פה, ותשמע ממני.

צייר:                            שיברכו

          אותך אלים.

טימון:                   כל טוב לרבותי,

          תנו יד. אנחנו חייבים לסעוד

          ביחד. אדוני, היהלום

          שלך נמחץ מרוב ביקורת.

צורף:                                      מה,

          אדון, קטילות?

טימון:                        מפולת מחמאות.

          אם עלי לשלם על פי השער

          של השבחים, זה ירושש אותי

          לגמרי.

צורף:             אדוני, זה מתומחר

          לפי התעריף המקובל.

          אבל אתה יודע, גם דברים   

          זהים - ערכּם שונה, תלוי למי

          הם שייכים. אתה, אדון יקר,

          האמן לי, תשפר את התכשיט

          כשתענוד אותו.

טימון:                       טוב! בראבו, בראבו! 

          (נכנס אַפֶּמַאנְטוּס)

סוחר: לא, אדוני, הוא מדבר ממש

          כמו שכולם אומרים.

טימון: תראו מי בא – רוצים לחטוף מנה?

צורף:  נסבול ביחד עם כבודו.

סוחר:                                 הוא לא

          יחוס על אף אחד, זה.

טימון:                               בוקר טוב,

          אַפֶּמַאנְטוּס הנחמד.

אַפֶּמַאנְטוּס:                     עד שאני

          אהיה נחמד, צנזר את ה"בוקר טוב",

          עד שאתה תהיה כלבו של טימון,

           והשרצים האלה ישרים.

טימון: למה אתה קורא להם שרצים?

          אינך מכיר אותם.

אַפֶּמַאנְטוּס: הם לא בני אתונה?

טימון: הם כן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז אני לא חוזר בי.

צורף:  אתה מכיר אותי, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה יודע שכן, קראתי לך בשם שלך.

טימון: אתה נורא גאה, אַפֶּמַאנְטוּס.

אַפֶּמַאנְטוּס: בעיקר בזה שאני לא כמו טימון.

טימון: לאן אתה הולך?

אַפֶּמַאנְטוּס: לפוצץ את המוח לאיזה אתונאי ישר.

טימון: זה עונש מוות.

אַפֶּמַאנְטוּס: בטח, אם יש עונש מוות על אי יכולת ביצוע.  

טימון: איך מוצא חן בעיניך הציור הזה, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: שיא פסגת הפשטות.

טימון: נכון שמי שצייר את זה התכוון לטוב?

אַפֶּמַאנְטוּס: גם מי שעשה את הצייר התכוון לטוב, ויצא לו טינופת.

צייר:   אתה כלב!

אַפֶּמַאנְטוּס: אמא שלך ואני גדלנו יחד - אז מה היא, אם אני כלב?

טימון: תסעד אתי, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אני לא ניזון מבשר של אדונים.

טימון: היית מרגיז את הגברות אם כן.

אַפֶּמַאנְטוּס: או, הן ניזונות מאדונים – ככה מתנפחת להן הבטן.

טימון: זה פירוש גס.

אַפֶּמַאנְטוּס: אם כך אתה מפרש, זאת בפירוש הפְרשה שלך.

טימון: איך מוצא חן בעיניך היהלום הזה, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: פחות ממסחר הוגן, שלא עולה לאף אחד פרוטה.

טימון: כמה אתה חושב הוא שווה?

אַפֶּמַאנְטוּס: לא שווה שאחשוב עליו. מה נשמע, משורר?

משורר: מה נשמע, פילוסוף?

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה משקר.

משורר: אתה לא פילוסוף?

אַפֶּמַאנְטוּס: אני כן.

משורר: אז אני לא משקר.

אַפֶּמַאנְטוּס: ואתה משורר?

משורר:  כן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז אתה משקר: תסתכל ביצירה האחרונה שלך, שבה הצגת אותו בתור ברנש ראוי כאילו.

משורר:  לא כאילו, הוא באמת ראוי.

אַפֶּמַאנְטוּס: כן, הוא ראוי לך, ולשלם לך על המאמצים שלך. מי שאוהב להיות מוחנף ראוי לְחנפנים. איי אלוהים, אילו הייתי אדון גדול!

טימון: מה היית עושה, אַפֶּמַאנְטוּס, אז?

אַפֶּמַאנְטוּס: מה שעושה אַפֶּמַאנְטוּס עכשיו: שונא אדון גדול מכל הלב.

טימון: מה, את עצמך?

אַפֶּמַאנְטוּס: כן.

טימון: על מה ולמה?

אַפֶּמַאנְטוּס: שאיבדתי את השכל הזועם כדי להיות אדון גדול. אתה לא סוחר?

סוחר: כן, אַפֶּמַאנְטוּס.

אפמנאנטוס: שישמידו אותך העסקים, אם לא יעשו את זה האלים.

סוחר: אם יעשו זאת עסקים, זה מעשה של האלים.

אַפֶּמַאנְטוּס: העסקים הם האל שלך, והאל שלך ישמיד אותך!

          (חצוצרות נשמעות. נכנס שליח)

טימון: מה התרועה הזאת?

שליח: זה אַלְקיבּיָאדֶס, עם עשרים סוסים

          בחבורה אחת.

טימון: שיתקבלו יפה ויובאו אלי.

          (יוצא משרת, או שניים)

          אתה חייב לסעוד אתי. - שלא

          תלך לפני שאודה לך. - אחרי

          הסעודה, תראה לי היצירה. -

          אני ממש שמח לראותכם.

     (נכנס אלקיביאדס עם חבורתו)

          ברוך הבא.

אַפֶּמַאנְטוּס (הצידה, מגיב על הקידות ההדדיות): ככה ,ככה – הִנה! שכאבים יכווצו ויסיידו לכם את המִפְרקים הגמישים! חלאות מתוקות, כמה מעט אהבה יש ביניכם, וכל כך הרבה נימוס. הבן-אנוש הפך לבן-בבון סוג  קוף.

אלקיביאדס: השֹבעת את כיסופי, אדון, ואני

          זולל בתאווה את זיו פניך.

טימון: ברוך הבא מכל הלב! לפני

          שניפרד נחלוק תענוגות

          בְּשפע מכל סוג. בוא ניכנס.

          (יוצאים כולם, חוץ מאַפֶּמַאנְטוּס. נכנסים שני אצילים)

אציל 1:  מה השעה בדיוק, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: בדיוק השעה להיות ישר.

אציל 1:  לזה השעה תמיד מתאימה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז אתה ארור כפליים, שאתה תמיד מפספס אותה.

אציל 2:  אתה הולך לַמשתה של האדון טימון?

אפמנאנטוס: בטח, לראות בשר מְפטם מנוולים ויין מחמם מטומטמים.

אציל 2:  כל טוּב, כל טוב.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה מטומטם לְכּל-טוּב אותי פעמיים.

אציל 2:  למה, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: היית צריך לשמור אחד לעצמך, כי ממני לא תקבל אף אחד.

אציל 1:  לך לעזאזל!

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אני לא אעשה שום דבר לפי פקודה שלך - בדרישות פּנה לַחבר שלך.

אציל 2:  לך, כלב מחרחר סכסוך, או שאני אבעט אותך מכאן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני אברח כמו כלב מפרסה של חמור.

          (יוצא)

אציל 1: הוא מנוגד לָאנושות.

          בוא, ניכנס לטעום משפע טימון?

          הוא שובר כבר את מושג הנדיבות.

אציל 2: שופך בלי גבול. פְּלוּטוּס, אל הזהב,

          סתם משרת שלו. על כל כיבוד

          מחזיר כפל כפליים. שי אליו

          מצמיח לַנותן הֶחזר וגם

          ריבית.

אציל 1:            נפש כה אצילה עוד לא

          שלטה בְּאיש.

אציל 2: שיצליח כך גם הלאה. ניכנס?

אציל 1:  אני בא אתך.

          יוצאים.