שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

שייקספיר, חוץ מכמה שורות בסוף דברי אלקיביאדס הראשונים

 

נשמעות חצוצרות. נכנס אלקיביאדס עם כוחותיו, לפני אתונה.

 

אלקיביאדס: הַשמיעו את בואנו הנורא

          לָעיר הפחדנית והמופקרת.

     (תרועה. הסנאטורים מופיעים על החומות)

          עד כה הצלחתם להשחית זמן עם

          פּריצוּת, הפכתם את החשקים

          לספר החוקים. עד כה אני

          וכל מי שחסה בְּצל כוחכם

          שוטטנו חפויי ראש, ולשווא

          מלמלנו כמה רע. עכשיו לַזמן

          יש דם, והזחילה זוקפת ראש,

          היא קמה וצועקת "די, לא עוד".

          עכשיו יתחיל להשתנק, לרעוד

          העוול הנמרח על כורסתכם,

          והיהירות קצרת הנשימה

          תעשה במכנסיים בִּמְנוסה

          של פחד מוות.

סנאטור 1:                 איש אציל, צעיר,

          כשטינתך היתה עוד בְּאִבּה,

          לפני שהיו לך כוחות, או לנו

          סיבות לחשוש, הצענו כל פשרה

          כדי לפייס את זעמך, למחות

          כפיות-טובה שלנו במחוות

          של אהבה.

סנאטור 2:               וכך ניסינו גם

          למשוך את טימון שהשתנה אל חיק

          העיר בהתנצלות, בהבטחת

          פיצוי טוב. לא כולנו התאכזרנו,

          לא לכולנו מגיעה מכה

          כללית של מלחמה.

סנאטור 1:                           את החומות

          פה לא הקימו ידי אלה אשר

          פגעו בך; גם אין שום הצדקה

          שמִגְדלים, פסלים, מבנים, יפלו

          בשל טינה פרטית.

סנאטור 2:                      ואלה אשר

             נגדם יצאת ממֵילָא כבר לא

           חיים. בושה צורבת על אזלת

          ידם שברה את לבבם. אז צְעד,

          אדון אציל, אל תוך עירנו עם

          דגליך. קבע לנו מִכְסָה, מס מוות,

          אם נִקְמתך מורעבת לְבשר

          כה לא טבעי; קח מַעֲשֵר, תפיל

          גורל, ונתפלל שהמוגרל           [/ גורל, וכל מוגרל שהוא טפיל -    

          יהיה טפיל.                             / תן לו טיפול.]   

סנאטור 1:               לא, לא כולם חטאו.                    

          זה לא צודק לנקום במי שלא

          על מי שכן. פשעים אינם עוברים

          בירושה כמו אדמות. לכן,

          אחינו היקר, הכנס לעיר

          את החֵילות אבל השאר בחוץ

          את החֵמות. חוס על עריסתך

          האתונאית, על הקרובים שלך

          שבשטף זעמך דינם ליפול

          עם אלה שחטאו. בוא אל הצאן     

          כמו רועה, בחר את הנגועים,

          אל תהרוג את כל העדר.

סנאטור 2:                              את

          הדין שלך השלט פה בחיוך,

          ואל תחצוב אותו בְּחרב.

סנאטור 1:                               רק

          דְרוך על סף השער המוגף -

          הוא ייפּתח, כדי שלבך הטוב

          יבוא בתור שליח להכריז

          שתיכנס בידידות.

סנאטור 2:                     אילו

          תשליך כפפה, או איזה אות אחר

          כהתחייבות שבאת כדי ללחום

          בעוול, לא כדי להשמיד אותנו,       

          עירנו תארח את גדודיך

          עד שנחתום הסכם שיספק

          אותך.

אלקיביאדס:      אז הנה הכפפה שלי.

          רדו, פתחו מחסום שלא הותקף.

          אותם אויבים של טימון ושלי

          שתסמנו במו ידכם לעונש -

          יפלו, ואיש לא מלבדם. וכדי

          להרגיע אתכם לגבי תום לבי:

          חייל אשר יחרוג מעמדתו, 

          או יזהם את נהר החוק בעיר,

          שפטו אותו ודונו לַחמוּר

          שבעונשיכם.

שני הסנאטורים:         מלים של איש אציל.

אלקיביאדס: רדו, ותקיימו את דבריכם.

(נשמעות חצוצרות. יוצאים הסנאטורים על החומות, ונכנסים למטה. נכנס החייל, עם לוח השעווה)

חייל:  המפקד, כבוד אלקיביאדס, טימון מת;

          קבוּר ממש נושק לים, ועל

          המצבה - החקיקה הזאת,

          שהעתקתי. שעווה רכה

          תהיה פרשן של הבּוּרות שלי.

אלקיביאדס (קורא את הכתובת):

               הנה גופה בזויה מנשמה בזויה נקרעת.

                שמי מיותר. כל מנוול שעוד נותר- 

                תאכל אותו צרעת.

                מוטל פה טימון, שהיה לְכל  איש חי שונא.

                עבור פה וקלל, אבל עבור, אל תחנה.

        זה מבטא היטב את תחושתך

          בַּסוף. אמנם תיעבת את אֶבלנו

          האנושי, בזת לְבכיינות

          המוח, לַטפטוף אשר דולף

          מנפש קמצנית, אבל דמיון

          עשיר לימד אותך לסחוט דִמְעות-

          תמיד מאל הים על קברך,   

         על חטא ומחילה. מת טימון, איש

          אציל, ועל זכרו עוד ידובר.

          קחו אותי אל העיר, אביא עלה

          של זית כחרבי. המלחמה

          תוליד שלום, שלום אותה יכבוש,

         כזוג שיחד ירפא, יקיז, יחבוש.

          הכו בתוף.

          תופים. יוצאים.