שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט טימון בן אתונה - תמונה 2 קדימה >

תמונה  2 

מידלטון

 

אבובים מנגנים מוזיקה רועשת. משתה גדול מוכנס. ואז נכנסים טימון, הסנאטורים, האצילים האתונאים, אלקיביאדס, וונדיטיוס אשר טימון פדה מן הכלא. אז נכנס, מהלך בעקבות כולם, אַפֶּמַאנְטוּס, נרגן כהרגלו.

וונדיטיוס: טימון מכובדי,

          האלים הואילו להיזכר בַּגיל

          של אבי, והם קראו לו לִמנוחה

          ארוכה. הוא הלך שמֵח והשאיר

          אותי עשיר. אז - כי אני חייב

          טובה לנדיבות הלב שלך -  

          אני מחזיר את אותן כִּכּרות זהב,

          עם ריבּיות של חן-חן ושרוּת,

          לזה שבעזרתו השגתי חופש.  

טימון: לא בא בחשבון, וונדיטיוס הישר.

          אתה טועה באהבתי; תמיד

          נתתי אותה חינם, ומי יכול

          לומר שהוא נותן אם הוא מקבל?

          אם יש גדולים מאיתנו שמשחקים

          משחק כזה, לא נחקה אותם.

          חולשות של איש עשיר הן לזכותו.  

וונדיטיוס: לב אצילי!

טימון:                   לא, רבותי, טקסים

          נוצרו בראשית לתת לְמעשים

          קלושים ולדיבור חלול ברק,

          הודפים טוּב לב ומתחרטים עליו

          מראש. אך ידידות אמת אינה

          זקוקה לְטקס. שבו, שבו. חלקכם

          באוצרותי נעים לי אף יותר 

          מאוצרותי עצמם.

אדון 1: בזה תמיד הודינו, אדוני.

אַפֶּמַאנְטוּס: הודיתם, אה? ולא תלו אתכם?

טימון: הו, אַפֶּמַאנְטוּס, ברוך הבא.

אַפֶּמַאנְטוּס:                            עזוב

          ברוך הבא. הגעתי כדי שתעיף

          אותי החוצה.

טימון:                     תתבייש, אתה

          בהמה, יש לך אישיות שלא 

          הולמת בן-אדם. זה מגונה.

          אומרים שכעס, רבותי, הוא אי-

          שפיות זמנית. אבל האיש הזה שם

          הוא כועס תמיד.

          תנו לו איזה שולחן לבד, כי הוא

          לא מחבב חֶברה, והאמת -

          גם לא מתאים לה.

אַפֶּמַאנְטוּס: תן לי להישאר פה, טימון, קח

          סיכון. באתי להתבונן, אני

          אזהיר אותך.

טימון: אני מתעלם ממך. אתה אתונאי, אז ברוך הבא. לי עצמי, מסתבר, אין כוח; הבה נתפלל שהבשר שלי ישתיק אותך.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני בז לַבשר שלך, הלוואי שאיחנק ממנו לפני שאי-פעם אתחנף אליך. הו אלים, איזה המון אדם אוכל את טימון והוא לא רואה! זה כואב לי לראות כל כך הרבה טובלים את הבשר שלהם בְּדם של איש אחד, והטרוף הוא - שהוא מריע וגם מעודד אותם.

          איך בני-אדם סומכים על בני-אדם!

          אם לא תיתן סכין בידי אורחים,

          תחסוך בשר, ותשיג חיים בטוחים.

          יש אינסוף דוגמאות לזה. הטיפוס שיושב על ידו, שעכשיו חולק אתו לחם, שותה לחייו משקה משותף, הוא הראשון שיהרוג אותו - זה כבר הוכח. אם אני הייתי מענקי הארץ הייתי פוחד לשתות בסעודות;

          כשמרוקנים כוסית חושפים גרון.  

          אז שים שריון על הצוואר, פטרון.

טימון (לאורח): מכל הלב. ולחיי כולם!

אדון 2: בשטף ובקצף, אדוני.  

אַפֶּמַאנְטוּס: בשטף ובקצף? הבחור גאון! עם חוש קצף לכסף. כל ההרמות-כּוֹסית האלה יורידו אותך עם רכושך, טימון, לטמיון, טימון.

          אני שותה כוס מים טהורה.

          זה לא סיבך עוד אף איש בצרה.

          מים - ולחם צר. מי שזולל

          רק מתנפח, לא מודה לאל.

          ברכת המזון של אַפֶּמַאנְטוּס

          אלים, לא אבקש גדולות.

          רק על נפשי אומַר תפילות.

          בל אהיה אוויל מושבע

          לסמוך על איש אשר נשבע,

          או על זונה בוכה מרה,

          או כלב נם לכאורה,

          או על סוהר בשביל חרוּת,

          או בעת צרה על חברוּת.

         אמן. העשירים  פושעים קשים,

          ואני אוכל שורשים.

          ממש יושיע את נשמתך הטובה, אַפֶּמַאנְטוּס.

טימון: קפיטן אלקיביאדס, הלב שלך בשדה הקרב עכשיו.

אלקיביאדס: הלב שלי תמיד לשרותך, אדוני.

טימון: אתה מעדיף להיות בארוחת-בוקר בין אויבים מאשר בארוחת-ערב בין חברים.

אלקיביאדס: כשהם שותתים דם טרי, אדוני, אין בשר שמשתווה להם. מאחל לחבר הכי טוב שלי משתה כזה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז הלוואי שכל החנפנים האלה היו אויביך, שתוכל להרוג אותם ולהזמין אותי לזלול.

אדון 1:  לו רק היינו זוכים, אדוני, שפעם אחת תנצל את הלב שלנו, כדי שנוכל להביע לפחות חלק ממסירותנו הלוהטת, נרגיש שעשינו את שלנו.

טימון: הו אין ספק, חברים טובים שלי, שהאלים עצמם גזרו שאזדקק להרבה עזרה מכם - אחרת איך הייתם חברים שלי? מדוע קיבלתם את התואר האוהב הזה אם לא הייתם הבכירים בלב שלי? אני סיפרתי עליכם לעצמי יותר ממה שאתם יכולים בצניעותכם להגיד בשם עצמכם. ואני מכתיר אתכם בנעלה שבכתרים. הו אלים, אני אומר לעצמי, מה צורך יש לנו בחברים אם לעולם לא נזדקק להם? הם היו היצורים המיותרים ביותר אילו לא היינו צריכים אותם אף פעם, והיו דומים לכלי נגינה מתוקים נעולים במכסים, ששומרים את צליליהם לעצמם. בחיי, לא פעם התפללתי שאהיה קצת עני יותר  כדי שאוכל להתקרב אליכם יותר. אנחנו נולדים לעשות צדקה, ולְמה נוּכל באמת ובתמים לקרוא שלנו אם לא לאוצר החברים שלנו? הו איזו רווחה יקרה מפז היא כשיש כל כך הרבה אחים בדם ששותפים איש למזל של רעהו. הו, השמחה מתמוססת עוד לפני שהיא נולדת - העיניים שלי לא חסינות לְמים, נראֶה לי. כדי לשכוח את המום שלהם, אני שותה לחייכם.

אַפֶּמַאנְטוּס: הם ישתו לך גם את הדמעות, טימון.

אדון 2:   שמחה כזאת נולֶדת גם בעינינו,

          נפלטת כמו תינוק בזה הרגע.

אַפֶּמַאנְטוּס: הה, הה, תרשו לי, התינוק ממזר!

אדון 3:   שמע, אדוני, ריגשת אותי ממש.

אַפֶּמַאנְטוּס: ממש.

          (נשמעת תרועה)

טימון: מה התרועה?

          (נכנס משרת)

          כן, מה?

משרת: ברשותך, אדוני, יש כמה גברות שמשתוקקות לרשות כניסה.

טימון: גברות? במה הן חושקות?  

משרת: בא איתן כרוז, אדוני, שתפקידו לבשר למה הן מתאוות.

טימון: בבקשה.

        (יוצא משרת. נכנס קופידון)

קופידון: ברכות עליך, טימון הגדול, ועל כל הטועמים מחסדו! חמשת החושים הכי טובים מכירים בך בתור פטרונם, ובאים מרצונם להצדיע לחיק השופע שלך.

          מישוש, טעם, כולם שְבעים, אך הן

          באו לשטוף בך את עיניהן. 

טימון: ברוך בואן, קבלו אותן בנועם.

מוזיקה, קדמי את פניהן.

אדון 1: תראה איך אוהבים אותך, כבודך.

          (נכנסות הגברות המחופשות כאמזונות, עם לאוטות בידיהן, רוקדות ומשחקות)

אַפֶּמַאנְטוּס: אוֹ הוֹ!

          איזה סחרור חנחון פורץ עד פה!

          רוקדות? נשים מטורפות;

          פאר הוא הטרוף של החיים,

          כמו היִפְיוף הזה מול קצת שֶמן

          ועשב. אנו עושים מעצמנו צחוק

          להשחית זמן וכוסות של חנפנות

          על אלה שעם הזמן נקיא אותם

          עם רעל של טינה ושל שִטְנה.

          מי חי בלי שהכפיש או שהוכפש?

          מי מת מבלי שאל קברו גורש

          מבעיטה תוצרת חברים?

          שנן כך: אלה שרוקדים מולי

          עכשיו, עוד ידרכו עלי. זה כבר 

          קרה. האנושות המהוללת

          מול שמש ששוקעת תסגור דלת. [/ בפני כוכב נופל סוגרת דלת.]

(האדונים קמים מן השולחן, בגינוני סגידה רבים לטימון; וכדי להראות את אהבתם, בוחר כל אחד אמזונה, וכולם רוקדים, גברים ונשים, לצלילי האבובים, סיבוב אחד או שניים; וחדלים)

טימון: הנעמתן לנו ברוב חן, גברות;

          הקניתן זוהַר לַבּילוי שלנו,

          הכפלתן יופי ואוירה חמה.

          הוספתן ערך וברק, ולי -

          המבקש לענג - הסבתן עונג.

          עלי להודות לכן.  

גבירה 1: כבודך גומר עלינו את ההלל.  

אַפֶּמַאנְטוּס: בדיוק; כי מי שגומר עליכן אחרת - לא מאחל לו מה הוא יקבל.

טימון: גבירות, מזנון קליל ממתין לכן,

          הואלנה להתכבד.

הגברות:  אלפי תודות, כבודך.

          (יוצאות הגברות, עם קופידון)

טימון: פלאביוס.

פלאביוס:  אדוני.

טימון: הבא לי את התיבה הקטנטנה.

פלאביוס: כן, אדוני. (הצידה): עוד תכשיטים? –

          אין איך לפטור אותו מן החולשה,

          חוץ מלומר ברור – כפי שעלי

          לעשות בעצם: כשיתרוקנו כיסיו,

          אז יבקש פטור מנושיו – לשווא.

          שבע עיניים הנדיבוּת צריכה,

          אחרת נפשך תפיל אותך.

          (יוצא)

אדון 1:   איפה המשרתים שלנו?

משרת: פה, מוכנים, אדון.

אדון 2:  הסוסים שלנו.

          (יוצאים כמה משרתים. נכנס פלאביוס סוכן-הבית, עם הקופסה)

טימון: היי חברים,

          מילה אחת. שמע-נא, אתה חייב

          לכבדני ולהדֵר את התכשיט

          הזה. קבלהו ועַנְדֵהו, ברוב

          טובך.

אדון 1:   אין לי מלים כבר מרוב מתנות.

כולם:  גם לנו.

          (טימון נותן להם תכשיטים. נכנס משרת)

משרת: אדוני, יש כמה אצילים של הסנאט שנחתו כאן כרגע ובאו לבקר אותך.

טימון: ברוך בואם בשמחה.

          (יוצא משרת)

פלאביוס:  יורשה לי לבקש, אדון, מלה אחת; זה נוגע אליך, אישית ביותר.

טימון: אישית? נו טוב, בהזדמנות אשמע אותך. בבקשה, בוא ונדאג להעניק להם אירוח.

פלאביוס (הצידה): ממש אין לי מושג איך.

          (נכנס עוד משרת)

משרת 2: ברשותך, כבוד לוציוס

          בהתנדבות אהבתו מגיש

          לך רביעיית סוסים צֶבע

          חלב צח, עם רתמה מכסף.

טימון: ואקבל אותם יפה. לך דאג

          שיטפלו בם טוב.

          (יוצא משרת. נכנס משרת שלישי)

                                   כן, מה חדש?

משרת 3: בטובך, אדוני, האדון הנכבד הזה לוּקוּלוּס מפציר שתתלווה אליו מחר לצוד, ושלח לכבודך שני זוגות כלבי-ציד.

טימון: אצוד אתו, ותן שם גמול נאה. 

          (יוצא משרת)

פלאביוס:  לאן כל זה יוביל? הוא מצווה

          שנעניק, נציף במתנות

          גדולות, והכל מתוך קופּה ריקה.

          הוא לא מוכן להכיר בארנקו,

          גם לא מרשה לי להראות לו עד

          כמה לבּו דלפון, בלי שום יכולת

          להגשים אף משאלה. הבטחותיו

          עפות כל כך מעל לאמצעיו,

          שכל דיבור שלו הוא חוב, על כל 

          מלה יש הצמדה. על הנדיבות

          הוא משלם ריבית. כל אדמותיו

          ממושכנות אצלם בַּפּנקסים כבר.

          אח, הלוואי שהיו מפטרים אותי

          ממִשְרָתי בעדינות, לפני

          שאֶזרק בכוח.

          מוטב בלי ידידים שסועדים

          מאשר אויבים בלבוש של ידידים.

         בַּלב אני זב דם על אדוני.

טימון (לאדונים): אל תחטאו לעצמכם ואל

          תמעיטו בערככם. (לאדון 2): הנה, סתם אות

          של שטות לאהבתנו.

אדון 2:                               אקבל

          אותו ביותר מסתם תודות.

אדון 3: הו, הוא ממש נִשמת הנדיבות!

טימון (לאדון 1): ועכשיו אני נזכר, אדוני, אמרת מלים טובות לפני יום-יומיים על סוס אדמדם שרכבתי עליו. הוא שלך, כי מצא חן בעיניך.

אדון 1:   לא, סלח לי.

טימון:                       אין מה לדבר: אדם

          לא מהלל אם הוא לא מחבב.

          מה שחביב על ידידַי, חביב

          עלי, זאת האמת. אבוא לבקר

          אתכם.

כולם:            תהיה אורח הכבוד.

טימון: לבי חוגג עם כל ביקור מכם,

          לחוד, ביחד - אין לי די לתת.      [/ בפרט, בכלל – אין לי מספיק לתת.]

          יכולתי לחלק לידידַי,

          נדמה לי, ממלכות, ולעולם

          לא להתייגע. אלקיביאדס,

         אתה חייל, אף פעם לא עשיר.   

      (מעניק מתנה): זוהי מצוות צדקה, כי מִחְיָתך

          בין המתים, והשדות שלך

          זרועים בדם.

אלקיביאדס:   ובזבובי פגרים.

אדון 1:   אנחנו משועבדים לחסדך -

טימון: וגם אני לכם.

אדון 2:   מחוייבים לעד -

טימון: ולהיפך. אור, עוד אור!

אדון 1:  שילוו את טימון עד עולם

          שמחה, כבוד והצלחה.

          טימון: זמינים לחבריו.

          (יוצאים האדונים וכולם, חוץ מטימון ואַפֶּמַאנְטוּס)

אַפֶּמַאנְטוּס: איזו קלחת,

          כפיפוֹת קידה והבלטות של תחת!

          אף ברך לא שווה פה, גם בערך,

          לָעֶרך ששילמו לה, בשום דרך.

          החברוּת אשפה. מרגיז לראות      

          שלַשֶּקר יש רגליים כה בריאות.     

                           [החברוּת אשפה. מרגיז קשות  

                        / שלַשֶּקר יש רגליים כה גמישות.] 

טימון: שמע, אַפֶּמַאנְטוּס, אילו לא היית

          זעפן, הייתי טוב אליך.

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אני לא רוצה כלום. כי אם גם אני הייתי מקבל שוחד, לא היה נשאר אף אחד שיפתח עליך פֶּה, ואז היית חוטא יותר מהר. אתה מפזר כל כך רחוק, טימון, שאני חושש בקרוב תפזר את עצמך בשטרות. לְמה צריך את כל הנשפים האלה, התפארת והרברבנות?

טימון: לא, אם אתה מתחיל שוב להטיף נגד החברה, נשבע שאני לא מתייחס אליך. שלום, ותחזור עם פזמון יותר מוצלח.

אַפֶּמַאנְטוּס: ככה. אם לא תקשיב לי עכשיו, אחר כך לא תוכל. אני אסגור בפניך את שערי מרום.

          איך איש יכול להיות - איי, זאת חרפּה! -

           חרש לעצות, אך לא לחנופה!

יוצא. 


< אחורה הדפסת הטקסט טימון בן אתונה - תמונה 2 קדימה >