שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט טימון בן אתונה - קדימה >


הנפשות הפועלות


טימון בן אתונה

TIMON OF ATHENS

מאת ויליאם שייקספיר  ותומס מידלטון 

תרגום: דורי פרנס

 

רשימת התפקידים

טימון, אתונאי עשיר

אַפֶּמַאנְטוּס, פילוסוף חורץ לשון

אַלְקִיבְּיָאדֶס, קפיטן אתונאי

פְלאביוס, סוכן משק הבית של טימון

לוּקילוּס, פלאמיניוס, סֶרְווילְיוּס, משרתים של טימון

וֶונדיטיוס, לוּקוּלוּס, לוציוס, סֶמְפְּרוֹנְיוּס, אדונים חנפנים וחברים כוזבים של טימון

משורר

צייר

צורף

סוחר

אדונים אחרים וסנאטורים של אתונה

שלושה זרים, אחד מהם נקרא הוֹסְטיליוס

אתונאי זקן                         

קאפיס                                            |

משרת של איזידור                              |        משרתים של נושים

שני משרתים של ווארו                         |       

משרתי טיטוס, הורטניוס, לוּציוּס, פילוֹטוּס |

שוטה

שרת

קופידון, גברות לבושות כאמזונות – דמויות במופע

טימַאנְדְרָה, פְרִינְיָה, זונות המלוות את אלקיביאדס

גנבים, משרתים, חיילים, שליחים


הקדמה


הקדמה

            "טימון בן אתונה" נחשב תמיד למחזה משונה, מין בן חורג וחריג בין מחזותיו של שייקספיר, הן בתוכנו והן בסגנונו.  

             אם נשים בצד את תוכנו הלא נעים של המחזה, ונתרכז בסגנון, נמצא ראשית שהמחזה כפי שהודפס במהדורה הראשונה של כל כתבי שייקספיר ב – 1623 נעשה ככל הנראה על פי עותק פגום, או לא שלם, של המחזה. העובדה שאין בו חלוקה למערכות, והוא עשוי רק מרצף של תמונות, הטרידה דורות של פרשנים ומנתחים, כמו גם המעברים החריפים בין סטירה בוטה וקומית לבין זעם לוהט ושוצף. קיימת במחזה אי-אחידות לגבי סכומי כסף גדולים וקטנים, שהטרידה רבים; והשפה עצמה אינה אחידה, לא רק מבחינת אפיוני הדיבור השונים לכל דמות, אלא מבחינת התחביר, מבנה המשפטים ואוצר המלים.        

              במהלך השנים עלו ונפלו תיאוריות שונות לגבי ה"צרימות " הללו. בעשורים האחרונים נפתרה התעלומה באופן כמעט מדעי ומוחלט: את המחזה כתבו שניים, וויליאם שייקספיר ותומס מידלטון.

             כפי שמוכיחים מרבית החוקרים (ראו למשל את המבוא למהדורה של "אוקספורד" 2004 המביא סיכום ממצה של הנושא), כשבוחנים את המחזה על פי פרמטרים של דקדוק, אוצר מלים ואיוּת, מגלים חד-משמעית את מאפייני הכתיבה של מידלטון ושייקספיר לסירוגין.

             למשל (בין עשרות דוגמאות): הצורות on't, ne'er, e'en  הן מסימני ההיכר של מידלטון; שייקספיר נוהג לכתוב he has  ואילו מידלטון – ha'; שייקספיר – them,  ומידלטון – 'em. מידלטון מעדיף has ו – does, ואילו שייקספיר – hath ו – doth.

             הצורה שבה כתובות הערות הבמה בתמונות מסוימות אופיינית לכתיבתו של מידלטון, ובאחרות – לזו של שייקספיר.

             הערבוב של פרוזה וחרוז אופייני למידלטון, בדיוק באופן שהוא מופיע במספר תמונות במחזה הזה.

             בקיצור, בחינה "מדעית" כזאת של המחזה הובילה לקביעה הכמעט-נחרצת המקובלת כיום, כי המחזה הוא שיתוף פעולה של שני המחזאים, וניתן לקבוע בבירור לא רק אילו תמונות כתב כל אחד מהם, אלא גם אילו שורות הכניס האחד בתמונות שכתב האחר. (זה גם מסביר, אגב, את השוני הפיננסי בערך ככרות הזהב במהלך המחזה, כל אחד מהשניים המציא שער מטבע  קצת אחר).

             ובכן, הנה הוא טימון בן שני האדונים, ובתחילת כל תמונה תוכלו למצוא מי האחראי לה.       


תמונה 1


תמונה 1  

 שייקספיר, עם מעט תוספות של מידלטון

 

נכנסים משורר, צייר, צורף וסוחר, מדלתות שונות.

משורר:  שלום.

צייר:              שמֵח שאתה בטוב.             

משורר:   מזמן לא התראינו. מה הולך

           בָּעולם?

צייר:                 מחליד לו עם הגיל.  

משורר:                                         אה, זה

          ידוע. אבל משהו מיוחד?

          פלא היסטורי לא נודע? הבט,

          כישוף השפע: את כל הרוחות

          האלה עוצמתך העלתה בָּאוב

          להתפּקד. מכיר את הסוחר.

צייר:   מכיר את השניים - השני צורף.

סוחר (בשיחה עם הצורף):

          הו, הוא אדם גדול!

צורף:                              כן, זה בטוח.  

סוחר: אין איש דומה לו. מצטיין, אפשר

          לומר, בְּטוּב יציב בלתי נלאה;

          כן, משכמו ומעלה.

צורף:  יש לי תכשיט פה.

סוחר:                         תן לראות, 'בקשה.

          לאדון טימון?

צורף:  אם הוא יקלע לַסְכוּם. אבל ברור - !

משורר (לעצמו): "אם בעד תשלום נקשור כתרים לָרֶשע,

          זה פשע לַפּיוט שתכליתו  

          לשיר המנון לַטוב."

סוחר:                            מוצר יפה.

צורף:  וגם יקר - תביט, ממש שקוף.

צייר:   אתה נסחף בְּגל של יצירה,

          או איזו הקדשה, לכבוד כבודו?

משורר:  נפלט לי מין שרבּוט, סתם כך. פיוט

          הוא מין שֹרף שנשפך מתוך הגזע

          המזין אותו. יש אש אשר אבני

          צור מציתים; הלהבה שלנו,

          העדינה, נדלקת מעצמה,  

          וכמו נהר, גואָה מעל גדותיה.  

          מה יש לך שם, אה?

צייר:                                ציור. מתי

          יוֹצא הספר החדש? 

משורר:                            אגיש,

          אשיג תמיכה - ואז. תן להציץ 

          בָּעבודה.

צייר:               זו עבודה טובה.

משורר:  מאד! זה כאן מאד מוצלח.     

צייר:                                         סביר.      [/ עובר.]  

משורר:  אדיר! הקו החינני הזה -

          ממש העמידה שלו! איזו

          עוצמה נפשית קורנת מן העין!

          דמיון עשיר רוטט על השפתיים!

          תנועה אילמת - אבל מדברת.

צייר:   חיקוי חיים חמוד. והניואנס  

          הזה פה - טוב?

משורר:                        תקשיב, לַמציאות  

          יש מה ללמוד מזה. כאן יש בְּצבע

          חיים יותר-חיים מאשר בַּטבע.

          (נכנסים מספר סנאטורים, וחוצים את הבמה)

צייר:   כמה מסתובבים סביבו!

משורר:  סנאטורים של אתונה, בני מזל!

צייר:   תביט שם, עוד!

משורר:  קהל מלא, מבול של מבקרים. -

          בִּיצירה צולעת זו תיארתי    

          אדם שעולמנו מחבּק

          ומכבד בכל פאר. נהר

          השרָאתי עוקף פרטים קטנים,    

          והוא זורם בשטף ים רחב;

          אף פסיק לא מזוהם בְּהשמצה;

          המוזה עפה לה גאה כמו  

          הנשר, בלי להותיר שום עֲקבות.

צייר:   איך להבין אותך בדיוק?

משורר:  אפתח לך מנעול.

          ראית איך כל נפש, מכל סוג,

          מהשטחי החלקלק עד כבד-

          הראש והחמוּר, נותנים כבוד

          לטימון הנכבד? אוצר ההון  

          שיש לו, בשילוב עם טוּב לבו

          ונדיבותו, משעבד את כל

          הלבבות לֶאהוֹב ולהוקיר

          אותו. מן החנפן, פרצוף-ראי,

          עד אַפֶּמַאנְטוּס בכבודו, שאוהב

          רק להשניא את עצמו - אפילו הוא

          נופל מולו על ברך ויוצא  

          שליו כשזכה בהנהון של טימון.

צייר:   ראיתי אותם משוחחים.

משורר:                               חבר,

          המצאתי פה גבעה גבוהה קסומה,

          שבראשה על כס מלכות יושבת 

          ההצלחה. לרגל הגבעה -

          שורות אדם, בני כל שכבה ואופי, 

          שעמלים בחיק הקרקע על

          קידום עצמי. בין אלה שנושאים

          עיניים לַגבירה השליטה,

          יצרתי דמות אחת על בסיס כְּבוד טימון,

          שההצלחה מסמנת לו ביד צחה  

          משַיִש "בוא", וחיבתה כלפיו

          עושה את יריביו לעבדים

          ומשרתים.

צייר:                  זה יופי של דימוי.  

          הכס הזה... הגברת הצלחה...

          והגבעה הזאת - עם איש אחד

          אשר נבחר מבין כולם למטה,

          מרכין ראשו על רקע של פסגה

          תלולה כדי לטפס אל מזלו...  

          את זה אפשר נדמה לי לבטא

          נפלא בתחום האמנות שלי.

משורר: לא, אדוני, תקשיב לי עוד: כל אלה

          שהיו עד לא מזמן שווים כמותו -

          אם לא גדולים ממנו - צועדים

          עכשיו בעקבותיו, מסתופפים

          בטרקליניו, שופכים לאוזניו מבול

          סגידות בְּלחש, מקדשים אפילו

          את מגפיו, כאילו הם לוגמים

          את האוויר הצח רק בזכותו.

צייר:  נו, כן, ומה איתם?

משורר:                          כשמתחלף

          לָהצלחה מצב הרוח, והיא

          בועטת באהובה לשעבר,

          כל התלויים בו, שהזיעו, גם

          על ארבע, אחריו אל הפסגה,

          נותנים לו להתדרדר, ואף אחד

          כבר לא נצמד לָרגל הנופלת.

צייר:   זה לא חדש:

          יש אלף ציורים סימבוליים

          שמבטאים יותר טוב ממלים את

          מכות המחץ של ההצלחה.

          אך טוב שאתה מראה לָאדון טימון

          איך קנאים רואים תמיד את הרגל

          שמוכנה לבעוט בָּראש.

(חצוצרות. נכנס האדון טימון, המסביר פנים בנימוס לכל אחד מן המחכים לו, ומדבר עם שליח מוונדיטיוס. לוקילוס ומשרתים אחרים בעקבותיו)

טימון: הוא נאסר, אתה אומר?

שליח: כן, אדוני הטוב, החוב שלו

          חמש ככרות זהב, האמצעים

          שלו דלים, והנושים קשים.

          הוא מבקש מכתב מהוד כבודך

          למי שאסרו אותו, אחרת - אין

          תקווה.

טימון:             וונדיטיוס אציל נפש! טוב.

          אני לא עוף כזה שמתנער

          מידיד כשהוא זקוק לי. הוא אדם

          ראוי מאד לעזרה, אני יודע,

          והוא יקבל אותה. אפרע לו את

          חובו ואשחרר אותו.

שליח:                              אדון,

          לַנצח הוא יהיה  קשור לך.   

טימון: מסור לו דרישת שלום, אשלח לו את

          הכופר, וכשישוחרר בּקֵש

          שיבוא אלי. לא די להעמיד

          את החלש על הרגליים, יש

          לתמוך בו אחר כך. כל טוב לך.

שליח: תדע רק אושר.  

          (יוצא. נכנס אתונאי זקן)

אתונאי זקן: אדון טימון, תקשיב לי.

טימון:                                        בטח, סבא.

אתונאי זקן: יש לך משרת ששמו לוּקילוּס.

טימון: יש. מה אתו?

אתונאי זקן: כבוד טימון, קרא לו שיבוא מולי.

טימון: הוא פה או לא? לוקילוס!

לוקילוס:  פה, אדוני, לרשותך.

אתונאי זקן: הטיפּוס פה, אדון טימון, הכּפיף

          שלך, עושה לי ביקורי-בית

          בלילה. אני אדם שמנעוריו

          חתר לרווח, ובמעמדי

          מגיע לי יורש מוּרם יותר

          מאיזה מְמַלצר.

טימון:                      כן, ו - ?

אתונאי זקן:                            יש לי

          רק בת אחת, בלי אף קרוב אחר

          להעניק לו מה שיש לי. היא ילדה

          יפה, בתור כלה היא עוד אפרוח,

          השקעתי את מיטב כספי לתת לה

          חינוך סוג א.' המשרת שלך

          פה משדל אותה לאהבה -

          אני מבקש, אדון, תן לי כתף

          ותאסור עליו גישה    אליה;

          כל דיבורַי היו לשווא.

טימון:                               האיש

          הגון.

אתונאי זקן:      אז, טימון, שיהיה הגון.

          הגינותו תהיה שכרו, ולא

          הבת שלי.

טימון:               היא מאוהבת בו?

אתונאי זקן: היא צעירה והיא נלהבת.

          מהתשוקות של עברֵנוּ עוד

          נזכור מה היא פזיזות של נעורים.

טימון (ללוקילוס): אתה אוהב את העלמה?

לוקילוס:                                              אמת,

          וגם היא מסכימה, אדון טוב. 

אתונאי זקן:                                אם

          היא מתחתנת בלי הסכמתי,

          אני אבחר לי - האלים עדים -

          יורש מקבצנֵי האדמה,

          ואנשל אותה מכל רכוש.

טימון: מה היא הנדוניה שלה

          אם תשתדך לבן מעמדה?

אתונאי זקן: שלוש ככרות זהב על המקום;

          ובעתיד, הכל.

טימון:                     האדון הזה

          ותיק אצלי; כדי לבסס אותו

          בהצלחה, אחרוג מן המקובל,

          זו החובה האנושית. תן לו

          את הילדה; כל סכום אשר תשים

          אשווה, והוא ישקול כמותה.

אתונאי זקן:                                  אדון

          אציל, רק תתחייב לי בכבוד

          על זה, והיא שלו.

טימון:                          תן יד, קח יד,

          כבודי בָּהבטחה.

לוקילוס:                       תודה מכל

          הלב, אדון. כל הון או נחלה

          שיפלו בידַי אי פעם הם החוב       

          שלך.

          (יוצא, עם האתונאי הזקן)

משורר:  קבל נא את עמלי, ושא ברכה.   

טימון: תודה, תשמע ממני בקרוב.

          חכה פה. (המשורר עומד בצד)

                         מה יש לך שם, חבר?

צייר:  איזה ציור, שאשמח אם אדוני

          בטובו ייקח.  

טימון:                 אני בעד ציור.

          ציור מראה כמעט את האדם

          טבעי, כי נכלולֵי המציאוּת     

          רק מעקמים אותו, כולו רק חוץ.   

          דמויות מכחול הן מה שהן נראות.   

          העבודה שלך טובה בעיני,

          וגם תרגיש עד כמה – בוא חכה

          פה, ותשמע ממני.

צייר:                            שיברכו

          אותך אלים.

טימון:                   כל טוב לרבותי,

          תנו יד. אנחנו חייבים לסעוד

          ביחד. אדוני, היהלום

          שלך נמחץ מרוב ביקורת.

צורף:                                      מה,

          אדון, קטילות?

טימון:                        מפולת מחמאות.

          אם עלי לשלם על פי השער

          של השבחים, זה ירושש אותי

          לגמרי.

צורף:             אדוני, זה מתומחר

          לפי התעריף המקובל.

          אבל אתה יודע, גם דברים   

          זהים - ערכּם שונה, תלוי למי

          הם שייכים. אתה, אדון יקר,

          האמן לי, תשפר את התכשיט

          כשתענוד אותו.

טימון:                       טוב! בראבו, בראבו! 

          (נכנס אַפֶּמַאנְטוּס)

סוחר: לא, אדוני, הוא מדבר ממש

          כמו שכולם אומרים.

טימון: תראו מי בא – רוצים לחטוף מנה?

צורף:  נסבול ביחד עם כבודו.

סוחר:                                 הוא לא

          יחוס על אף אחד, זה.

טימון:                               בוקר טוב,

          אַפֶּמַאנְטוּס הנחמד.

אַפֶּמַאנְטוּס:                     עד שאני

          אהיה נחמד, צנזר את ה"בוקר טוב",

          עד שאתה תהיה כלבו של טימון,

           והשרצים האלה ישרים.

טימון: למה אתה קורא להם שרצים?

          אינך מכיר אותם.

אַפֶּמַאנְטוּס: הם לא בני אתונה?

טימון: הם כן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז אני לא חוזר בי.

צורף:  אתה מכיר אותי, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה יודע שכן, קראתי לך בשם שלך.

טימון: אתה נורא גאה, אַפֶּמַאנְטוּס.

אַפֶּמַאנְטוּס: בעיקר בזה שאני לא כמו טימון.

טימון: לאן אתה הולך?

אַפֶּמַאנְטוּס: לפוצץ את המוח לאיזה אתונאי ישר.

טימון: זה עונש מוות.

אַפֶּמַאנְטוּס: בטח, אם יש עונש מוות על אי יכולת ביצוע.  

טימון: איך מוצא חן בעיניך הציור הזה, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: שיא פסגת הפשטות.

טימון: נכון שמי שצייר את זה התכוון לטוב?

אַפֶּמַאנְטוּס: גם מי שעשה את הצייר התכוון לטוב, ויצא לו טינופת.

צייר:   אתה כלב!

אַפֶּמַאנְטוּס: אמא שלך ואני גדלנו יחד - אז מה היא, אם אני כלב?

טימון: תסעד אתי, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אני לא ניזון מבשר של אדונים.

טימון: היית מרגיז את הגברות אם כן.

אַפֶּמַאנְטוּס: או, הן ניזונות מאדונים – ככה מתנפחת להן הבטן.

טימון: זה פירוש גס.

אַפֶּמַאנְטוּס: אם כך אתה מפרש, זאת בפירוש הפְרשה שלך.

טימון: איך מוצא חן בעיניך היהלום הזה, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: פחות ממסחר הוגן, שלא עולה לאף אחד פרוטה.

טימון: כמה אתה חושב הוא שווה?

אַפֶּמַאנְטוּס: לא שווה שאחשוב עליו. מה נשמע, משורר?

משורר: מה נשמע, פילוסוף?

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה משקר.

משורר: אתה לא פילוסוף?

אַפֶּמַאנְטוּס: אני כן.

משורר: אז אני לא משקר.

אַפֶּמַאנְטוּס: ואתה משורר?

משורר:  כן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז אתה משקר: תסתכל ביצירה האחרונה שלך, שבה הצגת אותו בתור ברנש ראוי כאילו.

משורר:  לא כאילו, הוא באמת ראוי.

אַפֶּמַאנְטוּס: כן, הוא ראוי לך, ולשלם לך על המאמצים שלך. מי שאוהב להיות מוחנף ראוי לְחנפנים. איי אלוהים, אילו הייתי אדון גדול!

טימון: מה היית עושה, אַפֶּמַאנְטוּס, אז?

אַפֶּמַאנְטוּס: מה שעושה אַפֶּמַאנְטוּס עכשיו: שונא אדון גדול מכל הלב.

טימון: מה, את עצמך?

אַפֶּמַאנְטוּס: כן.

טימון: על מה ולמה?

אַפֶּמַאנְטוּס: שאיבדתי את השכל הזועם כדי להיות אדון גדול. אתה לא סוחר?

סוחר: כן, אַפֶּמַאנְטוּס.

אפמנאנטוס: שישמידו אותך העסקים, אם לא יעשו את זה האלים.

סוחר: אם יעשו זאת עסקים, זה מעשה של האלים.

אַפֶּמַאנְטוּס: העסקים הם האל שלך, והאל שלך ישמיד אותך!

          (חצוצרות נשמעות. נכנס שליח)

טימון: מה התרועה הזאת?

שליח: זה אַלְקיבּיָאדֶס, עם עשרים סוסים

          בחבורה אחת.

טימון: שיתקבלו יפה ויובאו אלי.

          (יוצא משרת, או שניים)

          אתה חייב לסעוד אתי. - שלא

          תלך לפני שאודה לך. - אחרי

          הסעודה, תראה לי היצירה. -

          אני ממש שמח לראותכם.

     (נכנס אלקיביאדס עם חבורתו)

          ברוך הבא.

אַפֶּמַאנְטוּס (הצידה, מגיב על הקידות ההדדיות): ככה ,ככה – הִנה! שכאבים יכווצו ויסיידו לכם את המִפְרקים הגמישים! חלאות מתוקות, כמה מעט אהבה יש ביניכם, וכל כך הרבה נימוס. הבן-אנוש הפך לבן-בבון סוג  קוף.

אלקיביאדס: השֹבעת את כיסופי, אדון, ואני

          זולל בתאווה את זיו פניך.

טימון: ברוך הבא מכל הלב! לפני

          שניפרד נחלוק תענוגות

          בְּשפע מכל סוג. בוא ניכנס.

          (יוצאים כולם, חוץ מאַפֶּמַאנְטוּס. נכנסים שני אצילים)

אציל 1:  מה השעה בדיוק, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: בדיוק השעה להיות ישר.

אציל 1:  לזה השעה תמיד מתאימה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז אתה ארור כפליים, שאתה תמיד מפספס אותה.

אציל 2:  אתה הולך לַמשתה של האדון טימון?

אפמנאנטוס: בטח, לראות בשר מְפטם מנוולים ויין מחמם מטומטמים.

אציל 2:  כל טוּב, כל טוב.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה מטומטם לְכּל-טוּב אותי פעמיים.

אציל 2:  למה, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: היית צריך לשמור אחד לעצמך, כי ממני לא תקבל אף אחד.

אציל 1:  לך לעזאזל!

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אני לא אעשה שום דבר לפי פקודה שלך - בדרישות פּנה לַחבר שלך.

אציל 2:  לך, כלב מחרחר סכסוך, או שאני אבעט אותך מכאן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני אברח כמו כלב מפרסה של חמור.

          (יוצא)

אציל 1: הוא מנוגד לָאנושות.

          בוא, ניכנס לטעום משפע טימון?

          הוא שובר כבר את מושג הנדיבות.

אציל 2: שופך בלי גבול. פְּלוּטוּס, אל הזהב,

          סתם משרת שלו. על כל כיבוד

          מחזיר כפל כפליים. שי אליו

          מצמיח לַנותן הֶחזר וגם

          ריבית.

אציל 1:            נפש כה אצילה עוד לא

          שלטה בְּאיש.

אציל 2: שיצליח כך גם הלאה. ניכנס?

אציל 1:  אני בא אתך.

          יוצאים.


תמונה 2


תמונה  2 

מידלטון

 

אבובים מנגנים מוזיקה רועשת. משתה גדול מוכנס. ואז נכנסים טימון, הסנאטורים, האצילים האתונאים, אלקיביאדס, וונדיטיוס אשר טימון פדה מן הכלא. אז נכנס, מהלך בעקבות כולם, אַפֶּמַאנְטוּס, נרגן כהרגלו.

וונדיטיוס: טימון מכובדי,

          האלים הואילו להיזכר בַּגיל

          של אבי, והם קראו לו לִמנוחה

          ארוכה. הוא הלך שמֵח והשאיר

          אותי עשיר. אז - כי אני חייב

          טובה לנדיבות הלב שלך -  

          אני מחזיר את אותן כִּכּרות זהב,

          עם ריבּיות של חן-חן ושרוּת,

          לזה שבעזרתו השגתי חופש.  

טימון: לא בא בחשבון, וונדיטיוס הישר.

          אתה טועה באהבתי; תמיד

          נתתי אותה חינם, ומי יכול

          לומר שהוא נותן אם הוא מקבל?

          אם יש גדולים מאיתנו שמשחקים

          משחק כזה, לא נחקה אותם.

          חולשות של איש עשיר הן לזכותו.  

וונדיטיוס: לב אצילי!

טימון:                   לא, רבותי, טקסים

          נוצרו בראשית לתת לְמעשים

          קלושים ולדיבור חלול ברק,

          הודפים טוּב לב ומתחרטים עליו

          מראש. אך ידידות אמת אינה

          זקוקה לְטקס. שבו, שבו. חלקכם

          באוצרותי נעים לי אף יותר 

          מאוצרותי עצמם.

אדון 1: בזה תמיד הודינו, אדוני.

אַפֶּמַאנְטוּס: הודיתם, אה? ולא תלו אתכם?

טימון: הו, אַפֶּמַאנְטוּס, ברוך הבא.

אַפֶּמַאנְטוּס:                            עזוב

          ברוך הבא. הגעתי כדי שתעיף

          אותי החוצה.

טימון:                     תתבייש, אתה

          בהמה, יש לך אישיות שלא 

          הולמת בן-אדם. זה מגונה.

          אומרים שכעס, רבותי, הוא אי-

          שפיות זמנית. אבל האיש הזה שם

          הוא כועס תמיד.

          תנו לו איזה שולחן לבד, כי הוא

          לא מחבב חֶברה, והאמת -

          גם לא מתאים לה.

אַפֶּמַאנְטוּס: תן לי להישאר פה, טימון, קח

          סיכון. באתי להתבונן, אני

          אזהיר אותך.

טימון: אני מתעלם ממך. אתה אתונאי, אז ברוך הבא. לי עצמי, מסתבר, אין כוח; הבה נתפלל שהבשר שלי ישתיק אותך.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני בז לַבשר שלך, הלוואי שאיחנק ממנו לפני שאי-פעם אתחנף אליך. הו אלים, איזה המון אדם אוכל את טימון והוא לא רואה! זה כואב לי לראות כל כך הרבה טובלים את הבשר שלהם בְּדם של איש אחד, והטרוף הוא - שהוא מריע וגם מעודד אותם.

          איך בני-אדם סומכים על בני-אדם!

          אם לא תיתן סכין בידי אורחים,

          תחסוך בשר, ותשיג חיים בטוחים.

          יש אינסוף דוגמאות לזה. הטיפוס שיושב על ידו, שעכשיו חולק אתו לחם, שותה לחייו משקה משותף, הוא הראשון שיהרוג אותו - זה כבר הוכח. אם אני הייתי מענקי הארץ הייתי פוחד לשתות בסעודות;

          כשמרוקנים כוסית חושפים גרון.  

          אז שים שריון על הצוואר, פטרון.

טימון (לאורח): מכל הלב. ולחיי כולם!

אדון 2: בשטף ובקצף, אדוני.  

אַפֶּמַאנְטוּס: בשטף ובקצף? הבחור גאון! עם חוש קצף לכסף. כל ההרמות-כּוֹסית האלה יורידו אותך עם רכושך, טימון, לטמיון, טימון.

          אני שותה כוס מים טהורה.

          זה לא סיבך עוד אף איש בצרה.

          מים - ולחם צר. מי שזולל

          רק מתנפח, לא מודה לאל.

          ברכת המזון של אַפֶּמַאנְטוּס

          אלים, לא אבקש גדולות.

          רק על נפשי אומַר תפילות.

          בל אהיה אוויל מושבע

          לסמוך על איש אשר נשבע,

          או על זונה בוכה מרה,

          או כלב נם לכאורה,

          או על סוהר בשביל חרוּת,

          או בעת צרה על חברוּת.

         אמן. העשירים  פושעים קשים,

          ואני אוכל שורשים.

          ממש יושיע את נשמתך הטובה, אַפֶּמַאנְטוּס.

טימון: קפיטן אלקיביאדס, הלב שלך בשדה הקרב עכשיו.

אלקיביאדס: הלב שלי תמיד לשרותך, אדוני.

טימון: אתה מעדיף להיות בארוחת-בוקר בין אויבים מאשר בארוחת-ערב בין חברים.

אלקיביאדס: כשהם שותתים דם טרי, אדוני, אין בשר שמשתווה להם. מאחל לחבר הכי טוב שלי משתה כזה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אז הלוואי שכל החנפנים האלה היו אויביך, שתוכל להרוג אותם ולהזמין אותי לזלול.

אדון 1:  לו רק היינו זוכים, אדוני, שפעם אחת תנצל את הלב שלנו, כדי שנוכל להביע לפחות חלק ממסירותנו הלוהטת, נרגיש שעשינו את שלנו.

טימון: הו אין ספק, חברים טובים שלי, שהאלים עצמם גזרו שאזדקק להרבה עזרה מכם - אחרת איך הייתם חברים שלי? מדוע קיבלתם את התואר האוהב הזה אם לא הייתם הבכירים בלב שלי? אני סיפרתי עליכם לעצמי יותר ממה שאתם יכולים בצניעותכם להגיד בשם עצמכם. ואני מכתיר אתכם בנעלה שבכתרים. הו אלים, אני אומר לעצמי, מה צורך יש לנו בחברים אם לעולם לא נזדקק להם? הם היו היצורים המיותרים ביותר אילו לא היינו צריכים אותם אף פעם, והיו דומים לכלי נגינה מתוקים נעולים במכסים, ששומרים את צליליהם לעצמם. בחיי, לא פעם התפללתי שאהיה קצת עני יותר  כדי שאוכל להתקרב אליכם יותר. אנחנו נולדים לעשות צדקה, ולְמה נוּכל באמת ובתמים לקרוא שלנו אם לא לאוצר החברים שלנו? הו איזו רווחה יקרה מפז היא כשיש כל כך הרבה אחים בדם ששותפים איש למזל של רעהו. הו, השמחה מתמוססת עוד לפני שהיא נולדת - העיניים שלי לא חסינות לְמים, נראֶה לי. כדי לשכוח את המום שלהם, אני שותה לחייכם.

אַפֶּמַאנְטוּס: הם ישתו לך גם את הדמעות, טימון.

אדון 2:   שמחה כזאת נולֶדת גם בעינינו,

          נפלטת כמו תינוק בזה הרגע.

אַפֶּמַאנְטוּס: הה, הה, תרשו לי, התינוק ממזר!

אדון 3:   שמע, אדוני, ריגשת אותי ממש.

אַפֶּמַאנְטוּס: ממש.

          (נשמעת תרועה)

טימון: מה התרועה?

          (נכנס משרת)

          כן, מה?

משרת: ברשותך, אדוני, יש כמה גברות שמשתוקקות לרשות כניסה.

טימון: גברות? במה הן חושקות?  

משרת: בא איתן כרוז, אדוני, שתפקידו לבשר למה הן מתאוות.

טימון: בבקשה.

        (יוצא משרת. נכנס קופידון)

קופידון: ברכות עליך, טימון הגדול, ועל כל הטועמים מחסדו! חמשת החושים הכי טובים מכירים בך בתור פטרונם, ובאים מרצונם להצדיע לחיק השופע שלך.

          מישוש, טעם, כולם שְבעים, אך הן

          באו לשטוף בך את עיניהן. 

טימון: ברוך בואן, קבלו אותן בנועם.

מוזיקה, קדמי את פניהן.

אדון 1: תראה איך אוהבים אותך, כבודך.

          (נכנסות הגברות המחופשות כאמזונות, עם לאוטות בידיהן, רוקדות ומשחקות)

אַפֶּמַאנְטוּס: אוֹ הוֹ!

          איזה סחרור חנחון פורץ עד פה!

          רוקדות? נשים מטורפות;

          פאר הוא הטרוף של החיים,

          כמו היִפְיוף הזה מול קצת שֶמן

          ועשב. אנו עושים מעצמנו צחוק

          להשחית זמן וכוסות של חנפנות

          על אלה שעם הזמן נקיא אותם

          עם רעל של טינה ושל שִטְנה.

          מי חי בלי שהכפיש או שהוכפש?

          מי מת מבלי שאל קברו גורש

          מבעיטה תוצרת חברים?

          שנן כך: אלה שרוקדים מולי

          עכשיו, עוד ידרכו עלי. זה כבר 

          קרה. האנושות המהוללת

          מול שמש ששוקעת תסגור דלת. [/ בפני כוכב נופל סוגרת דלת.]

(האדונים קמים מן השולחן, בגינוני סגידה רבים לטימון; וכדי להראות את אהבתם, בוחר כל אחד אמזונה, וכולם רוקדים, גברים ונשים, לצלילי האבובים, סיבוב אחד או שניים; וחדלים)

טימון: הנעמתן לנו ברוב חן, גברות;

          הקניתן זוהַר לַבּילוי שלנו,

          הכפלתן יופי ואוירה חמה.

          הוספתן ערך וברק, ולי -

          המבקש לענג - הסבתן עונג.

          עלי להודות לכן.  

גבירה 1: כבודך גומר עלינו את ההלל.  

אַפֶּמַאנְטוּס: בדיוק; כי מי שגומר עליכן אחרת - לא מאחל לו מה הוא יקבל.

טימון: גבירות, מזנון קליל ממתין לכן,

          הואלנה להתכבד.

הגברות:  אלפי תודות, כבודך.

          (יוצאות הגברות, עם קופידון)

טימון: פלאביוס.

פלאביוס:  אדוני.

טימון: הבא לי את התיבה הקטנטנה.

פלאביוס: כן, אדוני. (הצידה): עוד תכשיטים? –

          אין איך לפטור אותו מן החולשה,

          חוץ מלומר ברור – כפי שעלי

          לעשות בעצם: כשיתרוקנו כיסיו,

          אז יבקש פטור מנושיו – לשווא.

          שבע עיניים הנדיבוּת צריכה,

          אחרת נפשך תפיל אותך.

          (יוצא)

אדון 1:   איפה המשרתים שלנו?

משרת: פה, מוכנים, אדון.

אדון 2:  הסוסים שלנו.

          (יוצאים כמה משרתים. נכנס פלאביוס סוכן-הבית, עם הקופסה)

טימון: היי חברים,

          מילה אחת. שמע-נא, אתה חייב

          לכבדני ולהדֵר את התכשיט

          הזה. קבלהו ועַנְדֵהו, ברוב

          טובך.

אדון 1:   אין לי מלים כבר מרוב מתנות.

כולם:  גם לנו.

          (טימון נותן להם תכשיטים. נכנס משרת)

משרת: אדוני, יש כמה אצילים של הסנאט שנחתו כאן כרגע ובאו לבקר אותך.

טימון: ברוך בואם בשמחה.

          (יוצא משרת)

פלאביוס:  יורשה לי לבקש, אדון, מלה אחת; זה נוגע אליך, אישית ביותר.

טימון: אישית? נו טוב, בהזדמנות אשמע אותך. בבקשה, בוא ונדאג להעניק להם אירוח.

פלאביוס (הצידה): ממש אין לי מושג איך.

          (נכנס עוד משרת)

משרת 2: ברשותך, כבוד לוציוס

          בהתנדבות אהבתו מגיש

          לך רביעיית סוסים צֶבע

          חלב צח, עם רתמה מכסף.

טימון: ואקבל אותם יפה. לך דאג

          שיטפלו בם טוב.

          (יוצא משרת. נכנס משרת שלישי)

                                   כן, מה חדש?

משרת 3: בטובך, אדוני, האדון הנכבד הזה לוּקוּלוּס מפציר שתתלווה אליו מחר לצוד, ושלח לכבודך שני זוגות כלבי-ציד.

טימון: אצוד אתו, ותן שם גמול נאה. 

          (יוצא משרת)

פלאביוס:  לאן כל זה יוביל? הוא מצווה

          שנעניק, נציף במתנות

          גדולות, והכל מתוך קופּה ריקה.

          הוא לא מוכן להכיר בארנקו,

          גם לא מרשה לי להראות לו עד

          כמה לבּו דלפון, בלי שום יכולת

          להגשים אף משאלה. הבטחותיו

          עפות כל כך מעל לאמצעיו,

          שכל דיבור שלו הוא חוב, על כל 

          מלה יש הצמדה. על הנדיבות

          הוא משלם ריבית. כל אדמותיו

          ממושכנות אצלם בַּפּנקסים כבר.

          אח, הלוואי שהיו מפטרים אותי

          ממִשְרָתי בעדינות, לפני

          שאֶזרק בכוח.

          מוטב בלי ידידים שסועדים

          מאשר אויבים בלבוש של ידידים.

         בַּלב אני זב דם על אדוני.

טימון (לאדונים): אל תחטאו לעצמכם ואל

          תמעיטו בערככם. (לאדון 2): הנה, סתם אות

          של שטות לאהבתנו.

אדון 2:                               אקבל

          אותו ביותר מסתם תודות.

אדון 3: הו, הוא ממש נִשמת הנדיבות!

טימון (לאדון 1): ועכשיו אני נזכר, אדוני, אמרת מלים טובות לפני יום-יומיים על סוס אדמדם שרכבתי עליו. הוא שלך, כי מצא חן בעיניך.

אדון 1:   לא, סלח לי.

טימון:                       אין מה לדבר: אדם

          לא מהלל אם הוא לא מחבב.

          מה שחביב על ידידַי, חביב

          עלי, זאת האמת. אבוא לבקר

          אתכם.

כולם:            תהיה אורח הכבוד.

טימון: לבי חוגג עם כל ביקור מכם,

          לחוד, ביחד - אין לי די לתת.      [/ בפרט, בכלל – אין לי מספיק לתת.]

          יכולתי לחלק לידידַי,

          נדמה לי, ממלכות, ולעולם

          לא להתייגע. אלקיביאדס,

         אתה חייל, אף פעם לא עשיר.   

      (מעניק מתנה): זוהי מצוות צדקה, כי מִחְיָתך

          בין המתים, והשדות שלך

          זרועים בדם.

אלקיביאדס:   ובזבובי פגרים.

אדון 1:   אנחנו משועבדים לחסדך -

טימון: וגם אני לכם.

אדון 2:   מחוייבים לעד -

טימון: ולהיפך. אור, עוד אור!

אדון 1:  שילוו את טימון עד עולם

          שמחה, כבוד והצלחה.

          טימון: זמינים לחבריו.

          (יוצאים האדונים וכולם, חוץ מטימון ואַפֶּמַאנְטוּס)

אַפֶּמַאנְטוּס: איזו קלחת,

          כפיפוֹת קידה והבלטות של תחת!

          אף ברך לא שווה פה, גם בערך,

          לָעֶרך ששילמו לה, בשום דרך.

          החברוּת אשפה. מרגיז לראות      

          שלַשֶּקר יש רגליים כה בריאות.     

                           [החברוּת אשפה. מרגיז קשות  

                        / שלַשֶּקר יש רגליים כה גמישות.] 

טימון: שמע, אַפֶּמַאנְטוּס, אילו לא היית

          זעפן, הייתי טוב אליך.

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אני לא רוצה כלום. כי אם גם אני הייתי מקבל שוחד, לא היה נשאר אף אחד שיפתח עליך פֶּה, ואז היית חוטא יותר מהר. אתה מפזר כל כך רחוק, טימון, שאני חושש בקרוב תפזר את עצמך בשטרות. לְמה צריך את כל הנשפים האלה, התפארת והרברבנות?

טימון: לא, אם אתה מתחיל שוב להטיף נגד החברה, נשבע שאני לא מתייחס אליך. שלום, ותחזור עם פזמון יותר מוצלח.

אַפֶּמַאנְטוּס: ככה. אם לא תקשיב לי עכשיו, אחר כך לא תוכל. אני אסגור בפניך את שערי מרום.

          איך איש יכול להיות - איי, זאת חרפּה! -

           חרש לעצות, אך לא לחנופה!

יוצא. 


תמונה 3


שייקספיר

 

נכנס סנאטור עם שטרות חוב.

סנאטור:  ולאחרונה חמשת-אלפים.

          תשעת-אלפים הוא חייב לְוָוארוֹ ואיזידור,

          בנוסף לַסכום שלי מקודם, סך        

          הכל עשרים-וחמישה-אלף.

          טייפון בזבוז שלא נרגע! זה לא

          יכול להחזיק, זה לא יחזיק. חסר  

          לי קצת זהב? מספיק שאגנוב מפושט-

          יד כלב ואתן לטימון - הופ,

          הכלב מנפק זהב. אֶרצה

          למכור את סוסִי ולקנות עשרים טובים

          יותר? יפה, אתן לטימון את

          הסוס - לא אבקש כלום, רק אתן לו -  

          ישר ימליט לי עדר של סוסים

          משובחים. אין לו שומר-סף, רק

          איזה חייכן שמזמין פנימה כל

          עובר ושב. זה לא יכול להחזיק.

          כל הגיון מבין שמצבו

          רעוע. קאפיס, היי! קאפיס, אמרתי!

       (נכנס קאפיס)

קאפיס:  כאן, אדוני. מה תבקש?

סנאטור:                                   לבש

          מעיל ולך מהר אל אדון טימון.

           תדרוש ממנו את הכספים שלי.

          אל תתקפל אם יִפְטרו אותך

          בלא כלום, ואל תושתק מול שום "דרישת

          שלום לאדונך", עם גינונים

          של יד ימין בכובע, ככה; לא,

          אמור לו שצרכַי דחופים, אני

          זקוק לַמזומנים שלי, יומו

          ומועדו עבר, ובטחונִי

          בָּהתחייבויות הרופפוֹת שלו

          הכתים לי את האשראי. אני אוהב

          ומכבד אותו, אך לא אשבור

          לעצמי את הגב כדי לרפא לו אצבע.

          צרכַי מִיָדִיים, ואין לדחות

          אותי הלוך ושוֹב בדיבורים,

          אלא בהזרמת כסף נזיל.

          קדימה לך. לבש מראֶה נוקשה,

          פרצוף דורש; כי, אני חושש, כשכל

         נוצה של הון תוצמד שוב לַכּנף    

          שלה, מר טימון המנצנץ לו כמו

          טווס כרגע יישאר כמו עוף

          מרוט. קדימה לך.

קאפיס:                          אני הולך,

          אדון.

סנאטור:           "אני הולך, אדון"! קח את

          שטרות החוב אתך, ותסמן

          תחת התאריכים קו. בוא.

קאפיס:                                    כן.

סנאטור:                                        לך.

          יוצאים משני צדדים שונים.


תמונה 4


שייקספיר / מידלטון

 

נכנס פלאביוס, בידו חשבונות רבים.

פלאביוס: בלי ראש, בלי גבול; שְווה נפש לַבזבוז,

          הוא לא יטרח ללמוד איך למתן

          אותו, לעצור את גל ההילולות,

          לא סופר מה יוצא לו מן הכיס, ולא

          דואג מה יקרה. לא היתה עוד נשמה

          כה נדיבה, כל כך לא חכמה.

          אז מה עושים? עד שירגיש - הוא לא

          יקשיב. אני צריך להיות בוטה

          אתו, כשהוא יחזור עכשיו מהציִד.

          אוף, אוף, אוף, אוף!

          (עומד בצד. נכנס קאפיס, פוגש את משרתי וארו ואיזידור)

קאפיס:  ערב טוב למשרת של וארו. מה,

          הגעת בשביל כסף?

משרת וארו:                        אתה לא?

קאפיס:   בהחלט. ואתה מטעם איזידור? 

משרת איזידור: נכון.

קאפיס:                     הלוואי שישלמו לכולנו.

משרת וארו: אני בספק.

קאפיס:                         הנה בא האדון.

          (נכנס טימון עם פמלייתו, ביניהם אלקיביאדס, הם חוזרים מן הציד)

טימון: מיד אחרי הארוחה נצא שוב, 

          אלקיביאדס שלי.

     (קאפיס ניגש אל טימון)

                             אלַי? מה רצונך?

קאפיס:  כבודך, יש פה שטר עם כמה חובות.

טימון: חובות? מניין אתה?

קאפיס:  מאתונה פה, כבודך.

טימון: לך לַפּקיד שלי.  

קאפיס:  ברשותך, הוא כבר דחה אותי

          מיום ליום כבר חודש. האדון

          שלי נדרש, מלחץ נסיבות,

          לַמזומנים שלו, והוא מבקש

          בהכנעה שבנוסף לִשאר

          מעלותיך תעניק לו את

          זכותו.

טימון:             חבר ישר, בבקשה

          בוא רק תסור אלי מחר בבוקר.

קאפיס:   לא, בטובך.  

טימון:                     טיפה איפוק, חבר טוב.   

משרת וארו: המשרת של אחד בשם וארו, כבודך.

משרת איזידור (לטימון): מאיזידור. הוא מבקש מאד

          תשלום זריז.

קאפיס (לטימון):           אילו ידעת מה

          הצרכים של אדוני -

משרת וארו (לטימון):            התוקף פג

          לפני ששה שבועות, עם עירבון

          של נכס -

משרת איזידור (לטימון): הפקיד שלך דוחה

          אותי בלי הרף, אז שלחו אותי

          אישית אליך.

טימון:                   תנו לנשום. - אחים

          טובים, תמשיכו הלאה. כבר אני

         אתכם.  

          (יוצאים אלקיביאדס ופמלייתו של טימון. לפלאביוס):

                       בוא הנה. מה, סליחה, הולך 

          פה שתוקפים אותי בטרטורי

          תביעות על שטרות-חוב שלא כובדו,

          ואי-תשלום חובות במועדם,

          כנגד הכבוד שלי?

פלאביוס (למשרתים):             בבקשה,

          זה רגע לא מתאים לָעניין הזה;

          חכו עם הדרישות עד אחרי

          ארוחת-הערב, כדי שאבאר

          לו לָאדון מדוע לא שלמו

          לכם.

טימון (למשרתים): כן, חברים, עשו כך. (לפלאביוס): דאג

          שיטפלו בהם טוב.

          (יוצא)

פלאביוס (למשרתים):             בואו שמה.

          (יוצא. נכנסים אַפֶּמַאנְטוּס והשוטה)

קאפיס:  חכו, חכו! השוטה עם אַפֶּמַאנְטוּס.

          נעשה איתם בידור קצת.

משרת וארו: שיישרף, הוא יבזה אותנו.

משרת איזידור: מגפה על נשמתו, הכלב!

משרת וארו: מה נשמע, שוטה?

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה בדיאלוג עם הצל שלך?

משרת וארו: לא דיברתי אליך.

אַפֶּמַאנְטוּס: נכון, לעצמך. (לשוטה): הולכים. (השוטה [כנראה] לא הולך)

משרת איזידור (למשרת של וארו): הנה כבר נתקעת עם שוטה על התחת.

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, אתה עומד לך סולו; עוד לא תקעת לו. 

קאפיס (למשרת של איזידור): נו, מי השוטה עכשיו?

אַפֶּמַאנְטוּס: האחרון ששאל.

כל המשרתים: מה אנחנו, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: חמורים.

כל המשרתים: למה?

אַפֶּמַאנְטוּס: כי אתם שואלים אותי מה אתם, ולא יודעים לבד. משרתי נבלים עלובים ומלווים בריבית, מסרסרים בין זהב לתאווה. תורך, שוטה.

שוטה: מה נשמע, רבותי?

כל המשרתים: רוב תודות, שוטה טוב. מה שלום גברת-מאדאם שלך?

שוטה: בדיוק מחממת פרגית, תרנגולים מיוחמים שלי. נתראה בבית-זונות, אם יזרימו לכם מזומנים. 

אַפֶּמַאנְטוּס:  בראבו. רוב תודות.

          (נכנס שרת, עם שני מכתבים)

שוטה: תביטו, הנה השרת של הבוס שלי.

שרת:  הו, מה נשמע, קפיטן? מה אתה עושה בחברה הנבונה הזאת? מה נשמע, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: לו היה לי שוט בפה, הייתי מושיט לך תשובה. אבל כתוב בספר מִשְלֵי: אל תענה לכסיל.

שרת: בבקשה, אַפֶּמַאנְטוּס, תקריא לי את הכתובת-מען של המכתבים האלה. אני לא יודע איזה הוא איזה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה לא יודע קרוא?

שרת:  לא.

אַפֶּמַאנְטוּס: מעט מאד השכלה תמות ביום שיתלו אותך. זה לאדון טימון, זה לאלקיביאדס. לך, נולדת ממזר ותמות סרסור.

שרת:  אתה הושרצת כלב ותמות כמו כלב. אל תענה; אני הלכתי.

          (יוצא)

אַפֶּמַאנְטוּס: כאשר הלכת לִכְלכת. אני נכנס אל טימון, שוטה.

שוטה: ומשאיר את השוטה בַּחוּץ?

אַפֶּמַאנְטוּס: לא אם טימון בבית. (למשרתים): אתם שלושתכם משרתים שלושה מלווים בריבית?

כל המשרתים: כן. הלוואי שזה ישרת אותנו.

אַפֶּמַאנְטוּס: אמן. שיתנו לכם שרות סוג א', כמו של התליין לגנב.

שוטה: שלושְתֵתְכם משרתים של מלווים בריבית?

כל המשרתים: אה-הה, שוטה.

שוטה: לדעתי, אין מלווה בריבית בלי משרת שהוא שוטה. גברתי המאדאם מלווה ריבוֹת-ליווי, ואני שוטה אצלה. כשאנשים באים לִלְוות מהאדונים שלכם, הם נכנסים עצובים ויוצאים שמחים, אבל כשהם נכנסים בבית שלנו הם באים שמחים ויוצאים עצובים. והסיבה לזה?

משרת וארו: הייתי יכול לספק לך אחת.

אַפֶּמַאנְטוּס: ספֵּק, ספֵּק, שנחשיב אותך בתור לא רק בן-זנונים, אלא גם זיין-זונות. ואם לא תספק, לא נורא, הכבוד שלך בכל זאת.

משרת וארו: מה זה זיין-זונות, שוטה?

שוטה: שוטה לָבוּש יפה, ומשהו כמוך. זה מין רוח שד: לפעמים הוא מופיע כמו אציל, לפעמים כמו עורך-דין, לפעמים כמו קוסם שמוציא שני ביצים מכובעון ושפנפנות מהשרוּול-וּול. המון פעמים הוא מין אביר; ובאופן כללי בכל צורה שבן-אדם עומד לו ונופל לו מגיל ששים עד שלוש-עשרה, הרוּח-שד הזה נדחף.

משרת וארו: אתה לא לגמרי שוטה.

שוטה:   ואתה לא לגמרי חכם. כמה שיש לי שוֹטיוּת, ככה חסר לך שכל.

אַפֶּמַאנְטוּס: תשובה שאַפֶּמַאנְטוּס לא היה בוש בה.

כל המשרתים: הצידה, הצידה, הנה אדון טימון.

          (נכנסים טימון ופלאביוס)

אַפֶּמַאנְטוּס: בוא אתי, שוטה, בוא.

שוטה: אני לא נוהג ללכת אחרי אוהב, אח בכור או אשה. לפעמים אחרי  הפילוסוף.

          (יוצאים אַפֶּמַאנְטוּס והשוטה)

פלאביוס:      עשו סיבוב, כבר אדבר אתכם.

            (יוצאים המשרתים)

טימון: מפליא אותי מדוע עד עכשיו

          לא הצגת לי ברור את מצבי        / לא הצגת לי את המאזן שלי

          הכלכלי, כך שאוכל להתאים       / לאשורו, כך שאוכל להתאים

          את ההוצאות לָאמצעים.

פלאביוס:                                  לא היית

          מוכן לשמוע! כמה פעמים

          נסיתי ל -

טימון:                   שטויות! פעם אחת

          אולי נסית וְויתרת כי

          הייתי בדיוק טרוד קצת, אז

          מהרישול שלי בנית כבר

         לעצמך תרוץ.

פלאביוס:                       הו, אדוני!

          פעמים אינספור הבאתי את הדו"חות

          שלי, פרשֹתי אותם לפניך;

          אתה נפנפת אותם, אמרת כי

          אתה סומך עלי בכל חשבון.

          כשהורית לי, על איזה שי טפשי,

          להחזיר כפול, טלטלתי ראש, ייללתי,

          חרגתי מסמכות והפצרתי בך

          לכבוש קצת את ידך. ננזפתי לא

          אחת ולא בעדינות כאשר

          הזכרתי לך את השפל בַּקופּות

          מול הגאוּת של החובות. אדון

          אהוב, גם אם עכשיו אתה מקשיב

          לי מאוחר מדי, עכשיו הזמן.

          כל מה שיש לך לא מְכסה

          חֲצי ממה שאתה חייב.

טימון:                                תמכור

          את כל האדמות שלי.

פלאביוס:                                 כולן

          ממושכנות, חלקן מעוקלות,

          אינן, מה שנותר אין בו מספיק    

          לסתום את לוע הקנסות. העתיד

          בא בריצה. איך נתגונן לטווח

          קצר, ומה הפִּתְרון לטווח ארוך?

טימון: עד ספרטה הגיעו האדמות שלי.

פלאביוס: הו אדוני, העולם הוא רק מלה.

          אילו היה שלך במלואו

          לתת אותו בהבל פה, כמה

          מהר היה נעלם כל העולם.

טימון: אמת אמרת.

פלאביוס:                 אם אתה חושד

          בְּניהול החשבונות שלי, זַמֵּן

          אותי מול הקשוחים שבַּחוקרים,

          ובְחן אותי. שכך יהיה לי טוב,

          כשפּלש למטבחינו גדוד

          אוכלֵי חינם, כשרוק של שיכורים

          נטף לנו מן הקירות, כשבכל

          פינה דלק לפיד ושיר-שתיה

         ננער, עינַי, כמו ברז מקולקל,

         דלפו בקילוחים.

טימון:                      לא, די, מספיק.

פלאביוס:  "אלים!" אמרתי, "איזו נדיבות!

          כמה שְיירים, כמה גֵרה בּלסו

          הלילה אפסים וחזירים!

          מי לא חבר של טימון? איזה לב,

          ראש, חרב, כוח, כיס לא מתמסרים  

          לאדון טימון? טימון הגדול!

          טימון אציל, נשגב, הוד מלכוּטימוֹן!"

          אח, כשאוזל ממון לקנות המנון

          כזה, גם אין אוויר לשיר אותו.

          אתמול זיקוק, היום זה ריק. ענן  

                                           [/ אתמול חמים, היום שומם. ענן]

          אחד של חורף, והעלוקות

          האלה מתחפּרות.

טימון:                          די, אל תטיף

          לי עוד. לבי היה נדיב בלי שום

          זדון. לא בחכמה, אך בלי צל של  

          חרפה, נתתי. למה אתה בוכה?

          נדמה לך אולי שיחסרו

          לי חברים? תרגיע את נפשך.

          כל לב שם הוא חבית של אהבה;                        

          רק אנסה ללוות מהם טיפה,

          הם לרשותי עם רכושם, ממש

          כמותך כשאצווה שתדבר.

פלאביוס:  מפּיךָ לָאלים!

טימון:                       ובאיזה אופן,

          למצוקותי יש כתר של ברכה,  

          שכן דרכן אבחן את ידידַי.

          עוד תיווכח כמה אתה שוגה

          בפענוח מצבי.  אני

עשיר בחברַי - היי שם, פלאמיניוס,

סֶרְוויליוס!

            (נכנסים שלושה משרתים: פלאמיניוס, סרוויליוס ומשרת שלישי)

המשרתים: אדון! אדון!

טימון: אני אשלח אתכם אחד-אחד, (לסרוויליוס) אתה לאדון לוּציוס, (לפלאמיניוס) לאדון לוּקוּלוּס אתה – יצאתי היום לצוד עם כבודו - (למשרת שלישי) אתה לסֶמְפְּרוֹניוּס. מִסרו להם דרישות שלום חמות, ואני גאה, אִמרו להם, שהנסיבות זִמנו לי הזדמנות להסתייע בהם באיזו אספקה של כסף. הבקשה היא חמישים ככרות זהב.

פלאמיניוס: מה שאמרת, אדוני.

          (יוצאים המשרתים)

פלאביוס: האדונים לוציוס ולוקולוס? הממ!

טימון: אתה, לך לַסנאטורים,

          שעל תרומתי למדינה אני

          ראוי שיקשיבו לי. בקש מהם

          לשלוח לי מיד אלף ככרות

          זהב.

פלאביוס:         העזתי כבר להגיש להם       

          פניה בחותמך ובשמך;

          אבל הם נדו בראשם, ואני

          חזרתי הנה לא עשיר יותר.

טימון: זאת האמת? זה יתכן?

פלאביוס:                              בקול

          אחד ורוב קולות הם משיבים

          שהם דחוּקים כעת, חסר להם,

          רוצים ולא יכולים, מצטערים,

          אתה אדם יקר, מאחלים

          לך - הם לא יודעים - זה עסק ביש -

          איך איש הגון יכול להסתבך -

          יהיה טוב - הלוואי - עצוב מאד;

          ואחרי הגמגומים האלה הם

          פנו לעניינים כבדי משקל,  

          ואותי, עם שליש קידה קרירה ועם

          מבט חמוץ, הקפיאו לִדממה.

טימון: אלים, שַלמו להם! די, תתעודד, איש.

          אצל הישישֵי-דחליל האלה

          כפיות-טובה זה משהו תורשתי.

          הדם אצלם זורם בקושי, קר,

          קרוש. הגוף צינן להם כל חום

          בלב. כשמתקרב הזמן לשוב

          לאדמה, אדם נהיה בול-עץ.

          לך אל וונדיטיוס. לא, אל תהיה

          עצוב! אתה ישר ונאמן -

          אני מדבר מכל הלב - אינך

          אשם בכלום. וונדיטיוס לאחרונה

          קָבר אָב, ובמותו הוא התיישב

          על נכסים. כשהיה אביון,

          כלוּא, בלי חברים, סילקתי לו

          חוב של חמש ככרות זהב. מסור

          לו את ברכותי. הסבר לו שנפלה

          על חברו צרה צרורה, והוא

          מזכיר בדחילו ורחימו להחזיר

          את החמש ההן. כשתקבל

          אותן, מסוֹר לאלה שלהם

          מגיע. אל תחשוב אף לדקה

          שכבוד טימון בין חבריו ישקע.   

פלאביוס: אז איאבק במחשבה,

          כי היא לא נדיבה,

          ונדיבות רואה רק נדיבים סביבה.

          יוצאים [לחוד].


תמונה 5


מידלטון

 

נכנס פלאמיניוס, מחכה לדבר מטעם אדונו עם האדון לוקולוס. נכנס משרת.

משרת: הודעתי לָאדון שלי עליך. הוא יורד אליך.

פלאמיניוס: תודה לך.             

            (נכנס לוקולוס)

משרת: הנה האדון שלי.

לוקולוס (הצידה): אחד מהמשרתים של טימון? מתנה, מתערב. אח, זה בא ממש מהשמיים: הלילה חלמתי על קערה מכסף פלוס קנקן. - פלאמיניוס, פלאמיניוס ידידי, ברוך הבא באופן אישי. (למשרת): תמלא לי כוס יין.              

     (יוצא המשרת)

          ומה שלום האציל הנכבד, המושלם, הלב-טוב של אתונה, האדון הנדיב הדגול שלך?

פלאמיניוס: הוא בריא, אדוני.

לוקולוס: אני מאד שמח שהוא בריא, אדוני. ומה יש לך שם מתחת למעיל, פלאמיניוס-פרח?

פלאמיניוס: האמת, שום דבר חוץ מקופסה ריקה, אדון, שבאתי לבקש את כבודך למלא מטעם אדוני שזקוק מאד ומיד לחמישים ככרות זהב, ושלח אותי אל כבודך שתשריין לו, בלי צל פקפוק שתגיש לו סיוע מִיָדי בנידון.

לוקולוס:  לה, לה, לה, לה. "בלי צל פקפוק", הוא אומר? איי, אדון גדול! זה בן-אדם אציל, אם רק לא היה מחזיק כזה בית גדול. לא פעם ולא פעמיים סעדתי אתו ואמרתי לו את זה, וחזרתי לסעוד אצלו בכוונה שיבזבז פחות; אבל הוא לא אימץ אף עצה, לא למד מאף ביקור שלי לקח. לכל אדם יש פגם, ואצלו זה רוחב-לב. הזהרתי אותו, רק לא הצלחתי להזיז אותו מזה.

          (נכנס המשרת עם יין)

משרת: בבקשה, אדון, היין.

לוקולוס:  פלאמיניוס, תמיד הבחנתי שאתה פיקח. (שותה) לחייך!

פלאמיניוס: מאד נחמד מצדך, כבודך.

לוקולוס:  שמתי לב שאתה יעיל, אמין, אין מה לדבר, אחד שיודע מה נבון; ויכול לנצל הזדמנות כשיש הזדמנות לנצל. (שותה) לחיי התכונות שבנפש! (למשרת): תסתלק.

     (יוצא המשרת)

          בוא תתקרב, פלאמיניוס ידידי. האדון שלך אישיות נדיבה; אבל אתה פיקח, ואתה מבין יפה, גם אם אתה בא אלי, שזה לא זמן להלוות כסף, ביחוד לא על סמך ידידות גרידא בלי בטחונות. (נותן לו מטבעות) הנה שלושה סולידארים בשבילך. בחור טוב, תעצום לי עין ותגיד שלא ראית אותי. כל טוב.

פלאמיניוס: העולם יכול כל כך להתהפך?

          ואנחנו שחיִינו קודם עוד

          חיים?

          (משליך את המטבעות בחזרה אל לוקולוס)

                   תעופו, ארורים זולים,

          אל זה שם שסוגד לכם.

לוקולוס: הה! עכשיו אני רואה שאתה טפש, ומתאים לאדון שלך.

          (יוצא)

פלאמיניוס: שמטבּעות כאלה מותכים

          יִצְלו אותך בַּגיהינום! סרטן

          ממאיר ולא חבר. כזהו לב

          החברוּת? קלוש וחלבי,

          ומתהפך תוך שני לילות? אֵלים,

          אני מרגיש את ייסורי האדון!

          זה, המקק, מלא עוד בַּבשר

          של אדוני. מדוע שיפרח

          ויִתחזק ממנו כשהוא

          הפך לרעל?

          הו, רק זיהום שיידבק בו, כן! 

          וכשיגסוס, שאף פרור שאדוני שילם

          עליו לא ירפא אותו, הלוואי;

          שרק יסבול יותר על ערש דווי.   

          יוצא.


תמונה 6


מידלטון

 

נכנס לוציוס, עם שלושה זָרים.

לוציוס:   מי, האדון טימון? הוא חבר מאד טוב שלי, ואדם מכובד.

זר 1:  כך שמענו, אף שאנחנו לא מכירים אותו. אבל אני יכול לומר לך דבר אחד, אדוני, שהגיע אלי מן השמועות שרוֹוחות: שעותיו היפות של האדון טימון עכשיו מאחוריו סופית, והשגשוג שלו כּמֵש וקמֵל.

לוציוס:   פחחח, לא, אל תאמינו לזה. כסף לא יכול להיות חסר לו.

זר 2: תאמין לי אתה, אדוני, שלא מזמן אחד ממשרתיו היה אצל אדון לוקולוס כדי לִלוות כך-וכך ככרות זהב - לא, הוא ממש התחנן בדחיפות, ללמדך עד כמה זה חמוּר, ובכל זאת הוא סורב.

לוציוס:    מה-זה?

זר 2:   אני אומר לך, סורב, אדוני.

לוציוס:  איזה ספור מוזר! לא, שיעידו האלים, אני ממש מתבייש בזה. לסרב לאיש הנכבד? זה מצביע על חוסר-כבוד משווע. אני כשלעצמי, חייב להודות, קיבלתי ממנו פה ושם איזו תשורה, כמו כסף, צלחות, יהלומים, כל מיני זוטות כאלה – כלום בהשוואה אליו; אבל אילו לא היה טועה כך והיה פונה אלי, לעולם לא הייתי מסרב לעזור לו בכך-וכך ככרות זהב.

          (נכנס סרוויליוס)

סרוויליוס (הצידה): תראו, במזל הוא שם. כולי זיעה מהמפגש הזה. (ללוציוס): אדוני הנכבד!

לוציוס:  סרווילוס! יופי לפגוש אותך. כל טוב, להתראות. דרישת שלום לאדונך המכובד, הצדיק, החבר המעולה שלי ומעלה!

סרוויליוס: ברשותך, כבודו, אדוני שלח -

לוציוס:  הה! מה הוא שלח? האדון ואני בחיבּוּב כל כך נלבּב, הוא כל הזמן

שולח. איך אפשר להודות לו, אתה חושב? ומה הוא כבר שלח עכשיו?

סרוויליוס (מציג פתק): רק את מצבו הנוכחי עכשיו, כבודך, עם בקשה שתספק לו צורך מיידי עם כך-וכך ככרות זהב.

לוציוס:  ברור, הוא מתלוצץ על חשבוני.

          הוא לא זקוק לחמישים - (קורא שוב) חמש-

          מאות ככרות זהב!

סרוויליוס:                         הוא יסתפק,

          אדון, גם בפחות בינתיים. רק

          בגלל שהוא נופל ממניעים

          טובים, אני מפציר כל כך בלהט.

לוציוס:   אתה מדבר ברצינות, סרוויליוס?

סרוויליוס: חי נשמתי, זאת האמת, אדון.

לוציוס:  איזה בהמה מגעיל הייתי, שרוקנתי את הארנק שלי דווקא כשיש הזדמנות יפה כזאת להפגין את כבודי! איזה חוסר מזל שאתמול הוצאתי על  איזו רכישה - אל תשאלו, ואיבדתי כבוד - שלא תדעו! סרוויליוס, אני נשבע מול האלים, אני פשוט לא יכול - איזה בהמה, באמת! - בדיוק התכוונתי לנצל את האדון טימון בעצמי - האדונים האלה יכולים להעיד - אבל עכשיו, בעד כל הון אתונה, מזל שלא עשיתי את זה. תמסור בשמי שפע של שלומות לאדון הטוב; ואני מקווה שכבודו יחשוב עלי טובות כי אין בידי להיות נדיב. ותמסור לו ממני כך: זה בעיני אחד האסונות הגדולים של חיי, שאני לא יכול לגרום עונג לאדם נשגב כזה. סרוויליוס טוב, תואיל כחבר למסור לו את זה מילה במילה?

סרוויליוס: כן, אדוני, אמסור.

לוציוס:   ואל תדאג, טובה תחת טובה.

          (יוצא סרוויליוס)

            צדקתם: טימון באמת כּמֵש.

          אדם נופל, נדיר שיתאושש.

          (יוצא)

זר 1:   ראית את זה, הוסטיליוס?

זר 2:                                     ועוד איך.

זר 1:  כן, זאת הנשמה של העולם,

          ומאותו הבד תפור גם החנפן.

          אפשר לקרוא חבר למי שאוכל

          אתך מאותה קדירה? כי למיטב

          ידיעתי טימון היה כמו אב

          לָאדון הזה, תִחְזק לו מכיסו

          את האשראי, ביסס את אמצעיו.

          משכורת משרתיו - מימוּן של טימון.

          הוא לא לוגם בלי ששפתיו נוגעות

          בגביע טימון; ובכל זאת - הו,

          תראו איזו מפלצת האדם

           כשהוא כפוי טובה - הוא מסרב, כשזה

          נוגע בעצמו, לתת לו מה

          שאיש הגון מציע לפושט-

          יד.

זר 3:           המוסר מקיא מזה.

זר 1:                                   אני

          אישית לא טעמתי מימַי מטימון,

          גם לא נשפך עלי שום מענק

          ממנו, לסמן אותי בתור

          ידיד; אבל אני מצהיר, לכבוד

          אופיו האצילי, מעלותיו

          ומנהגיו כאיש כבוד,

          אילו היה נזקק לי בעת צרה,

          הייתי מעניק לו כתרומה

          את חלק הארי של נכסי,

          כל כך אני אוהב את לבבו.

          אבל אני תופש שבני-אדם

          צריכים לשכוח מחמלה כעת.  

          לא המצפּון, רק החישוב שולט.        

        יוצאים. 


תמונה 7


מידלטון

 

נכנס המשרת השלישי של טימון עם סמפרוניוס, עוד אחד מידידי טימון.

סמפרוניוס: חייב להטריד אותי בזה? המממ! דווקא

          אותי? יכול היה לנסות את לוציוס

          או לוקולוס; וגם וונדיטיוס, זה

          שהוא פדה מכלא, הוא עשיר

          עכשיו. כל אלה חייבים לו את

          מעמדם.

משרת:              כל אלה מוּששו

          והתגלו כמתכות זולות,

          אדון, כי הם כולם סרבו לו.

סמפרוניוס:                                מה,

          סרבו? וונדיטיוס, לוקולוס סרבו,

          והוא פונה אלי? שלושה? הה! זה

          מראה כמה הוא שוגה בְּאהבה

          ובְשיפוט. אני צריך להיות

          המפלט האחרון? רעיו, כמו

          רופאים, רק מתעשרים ומפקירים

          אותו - אז הטיפול נופל עלי?

          הוא מעליב אותי. אני כועס

          עליו, שכך הוא מדרג אותי.

          צריך היה לחזר אחרי ראשון,

          זה הגיוני, כי הייתי הראשון

          שקיבל ממנו מתנה.

          ועכשיו הוא ממדר אותי להיות  

          האחרון שיגמול לו? לא.            

          כל החֶברה תצחק עלי, ייצא

          לי שם של סתם שוטה. אילו פנה

          אלי ראשון, הייתי משלם

          כפליים מהסכום מרצוני

          הטוב. אבל עכשיו תחזור אליו,

          ולתשובתם הוסף, אני תובע:

          מי שמשפיל אותי לא יראה מטבע.

       (יוצא)

משרת:   מצוין. כבודך מנוול על רמה. השטן לא ידע מה הוא עשה כשהוא הפך את הבן-אדם לְשועל - הוא זרק קלף נגד עצמו, אבל לדעתי הנבזות של בני-אדם תוציא אותו הכי נקי בַּסוף. כמה שהאדון הזה משתדל להיות נופת, הוא נראֶה יותר טינופת! נתלֶה במצוות ומופתים כדי להיות נְבֵלה, כמו אלה שמרוב אמונה בוערת ישרפו מדינות. בדיוק מזן כזה עשויה האהבה האסטרטגית שלו.

             והוא היה לאדוני תקווה.

             עכשיו נטשו כולם, פרט לָאלים.

             עכשיו כל חבריו מתים. דְלתות

             שלא יָדעו מה זה מנעול צריכות

             מרגע זה לשמור על אדונם

             שנים רבות.

             לְרוחב יד - וְלב - יש השלכה:

             פתח כיס, ותיסגר בתוך ביתך.

          יוצא.


תמונה 8


מידלטון

 

נכנסים שני משרתיו של וארו, פוגשים אחרים, כולם משרתים של נושי טימון, לחכות לו בצאתו. אז נכנסים משרתים של לוציוס, טיטוס והורטנסיוס.

משרת 1 של וארו: שלום לַמשרת של הורטנסיוס, תַּת-

          הורטנסיוס, ולתַּת של טיטוס.

מ. טיטוס:                                      גם

          לך, תת-וארו.

מ. הורטנסיוס: אז מה, תת-לוציוס, נפגשים שוב?

מ. לוציוס:                                                      כן,

          ועל אותו עניין, אה? כי שלי

          הוא כסף.

מ. טיטוס:            שלהם גם, גם שלנו.

         (נכנס המשרת של פילוטאס)

מ. לוציוס: וגם תת-מר פילוֹטוּס!

מ. פילוטוס: יום נעים גורף.     

מ. לוציוס: ברוך הבא, אחי.

             מה השעה לדעתך?

מ. פילוטוס:                         זוחל

             אל תשע.

מ. לוציוס:               כל כך מאוחר?

מ. פילוטוס:                                  ראו

             את האדון כבר?

מ. לוציוס:                       עוד לא.

מ. פילוטוס:                                  זה מוזר.

             הוא תמיד זרח בשבע.

מ. לוציוס:                               התקצרו

          הימים שלו עכשיו. תדע לך

          שהמסלול של הפּזרן הוא כמו

          של השמש,

          רק לא מעגלי. יש לי תחושה

          שבָּארנק של טימון התחפּר

          החורף. כמה שתחפור - צחיח. 

מ. פילוטוס: לי יש אותו חשש כמוך.

מ. טיטוס: שים לב לתופעה תמוהה כמו פלא.

             האדון שלך שלח לתבוע כסף?

מ. הורטניוס: נכון מאד.

מ. טיטוס:                     כשהוא מקושט באבני-

          חן, מתנות מטימון, שעליהן

         אני מחכה לכסף.

מ. הורטנסיוס: הלב שלי שונא את זה.   

מ. לוציוס:                                        שים לב

          כמה זה משונה. טימון צריך

          אם ככה לשלם יותר ממה  

          שהוא חייב, כי אדונך עמוּס

          יהלומים וגם דורש בעדם

          כספים.

הורטנסיוס: זה ג'וב מבחיל, בחיי. ידוע לי    

          שאדוני בזבז הרבה מההון

          של טימון, ועכשיו כפיות טובה

          עושָה את זה גרוע מגניבה.

משרת 1 של וארו: כן, החשבון שלי שלושת-אלפים

          כתרים. שלך?

מ. לוציוס:                   חמשת-אלפים שלי.

משרת 1 של וארו: כבד מאד. נראה לפי הסכום

          שהאמון של אדונך היה

          גדול משל אדוני.

          (נכנס פלאמיניוס)

מ. טיטוס:                   עובד של טימון.

מ. לוציוס: פלאמיניוס! אדוני, מלה. תגיד,

          האדון מוכן לצאת כבר?

פלאמיניוס:                             לא, ממש לא.

מ. טיטוס: אנחנו ממתינים לו. בבקשה

          יידע אותו.

פלאמיניוס:            אני לא צריך לומר

          לו. הוא יודע שאתם שוברים

          שיאים של חריצות.

          (יוצא. נכנס פלאביוס, בגלימה, מוסתר)

מ. לוציוס: הה! זה לא הפקיד שלו, אפוף?

          חולף לו בְּענן. קראו, קראו לו.

מ. טיטוס (לפלאביוס): אתה שומע, אדוני?

מ. 2 של וארו: סלח לי, אדון!

פלאביוס:  מה אתה מבקש, חבר?

מ. טיטוס: מחכים פה לכספים, ודאי שמעת.   

פלאביוס: ודאי ודאי, אם הכספים היו

          ודאיים כמו המתנתכם,

          הכל היה ודאי נפתר ודי.

          למה לא הבאתם חשבונות, דו"חות,  

          כשאדוניכם השקרנים אכלו

          מבשר האדון שלי? הם חייכו

          אז, התמרחו על חובותיו, בלעו

          את הריבית בלוֹע של טורפים.

          יֵיצא לכם רק רע מלהציק לי.

          תנו לעבור בשקט.

          אדוני ואני סגרנו חשבונות.

          לו אין מה לבזבז, לי אין מה לִמְנות.

מ. לוציוס: טוב, התשובה הזאת לא עובדת.

פלאביוס: אם היא לא עובדת היא טובה יותר

          מכם, כי אתם עובדים אצל כלבים.

          (יוצא)

מ. 1 של וארו: מה-זה? מה הוא מלמל, הוד מובטלותו?

מ. 2 של וארו: לא חשוב מה; הוא עני, וזאת מספיק נקמה. מי יכול לדבר חופשי כמו זה שאין לו בית לשים בו את הראש? הוא יכול לגדף בנייני פאר. 

          (נכנס סרוויליוס)

מ. טיטוס: הו, הנה סרוויליוס. עכשיו נדע איזה תשובה.

סרוויליוס: אם תואילו, רבותי, בטובכם, לשוב בהזדמנות אחרת, תעשו לי טובה גדולה. כי, תאמינו לי, אדוני נוטה באופן יוצא מגדר הרגיל לרוגז. המזג הנוח שלו זנח אותו. הוא מאד לא בריא, ולא יוצא מהחדר.

מ. לוציוס: הרבה בריאים סוגרים את עצמם בחדר.

          ואם הוא כן חולה כל כך, כדאי

          שישלם את חובותיו מהר

          ויסלול לו שביל נקי אל האלים.

סרוויליוס: אלים טובים!

מ. טיטוס:                     זאת לא תשובה, סליחה.

          (נכנס טימון, בחמת זעם)

טימון: מה זה, חוסמים דלתות שלי נגדי?              

          פעם לא היה לי גבול, ועכשיו ביתי

          הפך אויב, שובה שלי, בית כלא?

          המקום שבו חגגתי - הוא מראה לי,

          כמו כל האנושות, לב של ברזל?

מ. לוציוס: תגיש.

מ. טיטוס:            זה סכום הפירעון שלי.

מ. לוציוס: זה שלי.

מ. הורטנסיוס:         שלי, אדון.

מ. 1,2 של וארו:                      וזה שלנו.

מ. פילוטוס: כל הפירעונות שלנו.

טימון: הַכּו אותי עם פירעון פראי. 

מ. לוציוס: אני מצטער, אדון -

טימון: חִתכו לי את הלב בִּסְכום.

מ. טיטוס: שלי על חמישים - 

טימון: תִמנוּ לי את הדם.

מ. לוציוס:                      חמשת-אלפים,

          אדון.

טימון:             חמשת-אלפים טיפות

          יהיו הֶחזר. ומה שלך? שלך?

מ. 1 של וארו: כבודו -

מ. 2 של וארו: כבודו -

טימון: קִרעו, קחו, והאלים יפלו עליכם.

          (יוצא)

מ. הורטנסיוס: תשמעו, אני קולט שהאדונים שלנו יכולים להגיד שלום לַכּסף שלהם. זה מה שנקרא חובות מטורפים, כי בעל-החוב משוגע.

       יוצאים.


תמונה 9


מידלטון

 

נכנסים טימון ופלאביוס.

טימון: לקחו לי גם את הנשימה, בני-כלב.

          נושים? שדים!

פלאביוס:  אדון יקר -

טימון: ומה אם יהיה ככה...?

פלאביוס:   אדון -

טימון: ככה יהיה. סוכן הבית!

פלאביוס:                               כאן.

טימון: בדיוק! הזמֵן עוד פעם את חברַי

          כולם: סמפרוניוס, לוציוס, לוקולוס - כל

          הלוקסוסים. אזמין את הנבֵלות

          לעוד נשף אחד.

פלאביוס:                       הו אדוני,

          אתה מדבר מבלבול נפש. לא

          נשאר כלום בשביל סעודה,

          אפילו ממוצעת.

טימון:                         אל תדאג.

          קרא לנבלים, לכל הלהקה.

          הטבח ואני נדאג לָאספקה.

          יוצאים.


תמונה 10


מידלטון

 

נכנסים שלושה סנאטורים מצד אחד, אלקיביאדבס פוגש אותם, עם מלווים.

סנאטור 1 (לסנאטור אחר): אני כמותך בעד. הפשע הוא

          חמור. חובה שהוא ימות.

          מרחמים חוטאים רק מתחזקים.

סנאטור 2: אמת; החוק ימחץ אותם.

אלקיביאדס: כבוד, בריאות, חמלה, אנשי סנאט!

סנאטור 1: כן, המפקד?

אלקיביאדס: אני בּקשן צנוע ללבכם;

          כי החמלה היא לב החוק, ורק

          עריץ אוֹכֵף אותו באכזריות.

          הזמן והגורל הכבידו על

          חבר שלי, שהסתבך בְּבוץ

          החוק, אשר לאלה ששוקעים

          בו אין עמוק ממנו. זה אדם

          ש - חוץ מן העֲבֵרה הזאת - הוא כליל

          המעלות;

          גם את חטאו לא הכתים בפחדנות -

          וזה כבוד שקונה לו זכות. פשוט

          בזעם של אציל וטוהר נפש,

          כשפצעו את שמו הטוב עד מוות,

          תקף את יריבו;

          ובשיא הרוגז הוא היה כל כך

          שפוי ומאופק, עם חוש מידה,

          כמו בְּדיון על ענייני מדע.

סנאטור 1: בנית פרדוקס די מאולץ,

          למרוח על כיעור צבעים יפים.

          המלים שלך כל כך הזיעו כדי

          לברוא צורה יפה לָרֶצח, או

          לטעון שכתר אומץ-לב הוא ריב!

          לא, ריב הוא אומץ שנולד בחטא,

          אֶחַיו הם הפילוג והפיצול.

          אמיץ באמת מי שסובל בְּשכל

          כל מה שמטיחים בו, מתעלם

          מעלבונות, נושא אותם כמו

          מעיל שלא נדבק לגוף, ולא

          מזרים כל עוול אל הלב שלו

          כדי לסכן אותו.

          רָשע הוא העוול שדוחף אל פשע.

         טרוף להסתכן למען רֶשע.

אלקיביאדס: כבודו -

סנאטור 1: לא תהפוך עֲבֵרה לטהורה.

          לנקום - לא; להבליג, זאת הגבורה.

אלקיביאדס: אז, רבותי, ברשותכם, סלחו לי

          אם אדבר כמו איש צבא.

          למה אנשים טפשים חושפים עצמם

          לקרב, לא מבליגים על אִיומים,

          קצת ישנים על זה ומניחים

          לָאויב לחתוך בשקט את גרונם

          בלי להחזיר מכה? אם להבליג

          זה אומץ לב כזה, מה אנחנו יוצאים

          למלחמות? נשים הן אמיצות

          יותר, אם כך - הן נשארות בבית,

          וחמור גדול מאריה, ואסיר כָּפוּת

          חכם מן השופט, אם סבל הוא

          אות החוכמה. הו רבותי, כשם

          שיש בכם גדוּלה, גלו חמלה.

          מי בְּלב קר לא יגנה דם חם?

          נכון, להרוג זה פשע מלוכלך,

          אך כהגנה עצמית זה חטא נסלח.

          הכעס הוא חילול מצווה, אבל

          מי לא נקי מכעס?

          שקלו את הפשע כך.

סנאטור 2:                         אתה נואם

          לשווא.

אלקיביאדס:         לשווא? פעילותו בספרטה

          וביזנטיון היא שוחד מספּק

          בעד חייו.

סנאטור 1:          מה זה?

אלקיביאדס:                     אני אומר,

          כבודכם, שהוא תרם שרות מופת,

          שחט בִּקְרב רבים מאויביכם.

          איזה עוז-לב הפגין רק בַּסכסוך

          האחרון, הנחית פצעים בשפע!

סנאטור 2: ועליהם בנה חיים של שפע.

          הולל מושבע. יש בו מין חטא אשר

          מטביע אותו, לוקח את גבורתו

          בַּשְבי. לולא היו אויבים, זה כבר

          היה מחסל אותו. ידוע איך

          בְּזעם חֲיָּיתי כזה חולל

          שערוריות, סכסך, פילג. דוּוח

          לנו שכל ימיו שטופים בִּסְחי

          ושכרותו היא מסוכנת.

סנאטור 1:                            הוא

          בן מוות.

אלקיביאדס:         צחוק גורל! היה כבר מת

          במלחמה. כבודכם, אם לא בזכות

          מעלותיו - למרות שיְמִינוֹ

          יכלה לקנות לו, בלי שום חוב לאיש,

          חיים - כדי להגיע ללבכם,

          צָרפו את פעלַי לפעליו.

          אני יודע עד כמה בטחונות

          הם יקרים לכם, הוד שֵיבתכם,

          אז את כבודי וכל נצחונותי

          אתן לכם ערבוּת על כך שהוא

          יחזיר לכם גמול עם ריבית. 

          אם על פשעו הוא חב לַחוק חיים,

          שיֵיצא לקרב, חיי אויבים למחוק.  

          שדה-קטל הוא קשוח כמו החוק.

סנאטור 1: אנו החוק. דינו למות. אז שתוק,

          פן נתרגז. יהא חבר או אח,

          דם ישלם כל מי שדם שפך.

אלקיביאדס: אה ככה זה? ככה זה לא.

          בבקשה חשבו רק מי אני.

סנאטור 2: איך?

אלקיביאדס:        חדדו את זכרונכם בי.

סנאטור 3:                                        מה?

אלקיביאדס: גילכם השכיח מה אני לכם.

          אחרת לא הייתם מבזים

          אותי כך, לא הייתם מעזים.

          פצעַי כואבים מכם.

סנאטור 1:                       מה, מתגרה

          בנו? אז במלים קצרות אבל

          לטווח ארוך: אנחנו מנדים

          אותך לנצח.

אלקיביאדס:             מנדים אותי?

          נדו את הסניליוּת שלכם,

          נדו ריבית קצוצה שמכערת

          את הסנאט.

סנאטור 1:              אם עוד תכיל אותך

          אתונה בעוד שתי זריחות, צפּה

          לדין המר מכל; וכדי לבלום

          את שטף זעמנו, הוא יוּצא

          להורג מיד.

          (יוצאים כולם חוץ מאלקיביאדס)

אלקיביאדס: שהאלים יתנו לכם זִקְנה

          עד שתהיו רק עצמות, ולא

          יעזו להסתכל בכם! אני

          נטרף מזעם. את כל אויביהם

          הדפתי כשהם ספרו כספים,  

          הלוו מזומנים בריבית כפולה,        

          ואני הרווחתי רק פצעים כפולים.

          וכל זה בשביל זה? זו התרופה

          שמטפטף סנאט הסחר-מֶכר

          על פצע לוחמים? נידוי! זה לא

          נורא. אני לא שונא להיות מנודה.

          זוהי עילה נכבדת לִמרירות

          וְזעם שבהם אכּה את כל

          אתונה. בגדודַי הנרגנים

          אפיח רוח, את לבם - אצוד. 

          כבוד ללחום נגד גופים גדולים.

          לא משפילים אלים - או חיילים.

       יוצא.


תמונה 11


שייקספיר, חוץ מהפתיחה והסיום

 

נכנס מגוון מידידיו של טימון, [ביניהם לוקולוס, לוציוס, סמפרוניוס, ועוד אדונים וסנאטורים] ממספר דלתות.

סנאטור 1: שעה טובה ומוצלחת לך, אדוני.

סנאטור 2: מאחל גם לך. אני חושב שהאדון הנכבד הזה סתם מתח אותנו לפני יום-יומיים.     

סנאטור 1: בדיוק על זה שברתי את הראש כשנפגשנו. אני מקווה שמצבו לא גרוע כמו שהוא הציג אותו בַּמבחן שהוא עשה לכמה מן הידידים שלו.

סנאטור 2: כנראה שלא, אם הוא מחדש את ההילולות. 

סנאטור 1: גם לדעתי. הוא שלח לי הזמנה לוהטת, שהתכוונתי לדחות בגלל התחייבויות לוחצות, אבל הוא השביע אותי שאשכח מהן, ושאני חייב להגיע.

סנאטור 2: גם אני הייתי מחויב לעסקים הבוערים שלי, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע שום תירוץ. צר לי שכאשר הוא ביקש ממני הלוואה הייתי בדיוק דחוק באמצעים.

סנאטור 1: גם אני ממש חולה מצער על זה, ביחוד כעת כשאני מבין את הסיפור.

סנאטור 2: כולם פה ככה. כמה הוא ביקש ללוות ממך?

סנאטור 1: אלף.

סנאטור 2: אלף?

סנאטור 1: כמה ממך?

סנאטור 2: ממני הוא ביקש - הנה הוא.

          (נכנס טימון, עם מלווים העורכים שולחן ומושבים לסעודה)

טימון: מכל הלב, שניכם; ומה שלומכם?

סנאטור 1: תמיד מצוין, כשאנחנו שומעים שכבודך בטוב.

סנאטור 2: הסנונית לא עפה בעקבות הקיץ בכזה חפץ-לב כמונו בעקבות כבודך.

טימון ([הצידה?]) וגם לא בורחת כל כך בחפץ-לב מחורף, כאלה ציפורי-קיץ הם הבני-אדם. -  רבותי, הסעודה שלנו לא תפצה על העיכוב הארוך הזה. השֹביעו בינתיים את האוזניים בַּמוזיקה, אם החצוצרות לא חריפות מדי בשבילכם. תיכף נתחיל.

סנאטור 1: אני מקווה שכבודך לא נוטר לי על שהשבתי לך שליח בידיים ריקות.

טימון: אח, שזה לא יטריד אותך.

סנאטור 2: הו אדוני האציל -

טימון: אה, חבר שלי טוב, הכל בסדר?

          (הסעודה מוכנסת)

סנאטור 2: אדוני הנעלה, אני ממש חולה מבושה ש - כשכבודו לא מזמן פנה אלי - הייתי כזה דלפון ביש-מזל.

טימון: אל תחשוב על זה, אדוני.

סנאטור 2: אילו פנית אלי רק שעתיים קודם -

טימון: אל תכביד על הזכרון שלך. רק דברים טובים. - קדימה, להכניס הכל.

          (נכנסים משרתים עם מנות מכוסות)

סנאטור 2: כל המנות מכוסות.

סנאטור 1: תקרובת מלכותית, מתערב אתך.

סנאטור 3: בטוח, כל מה שכסף ו/או העונה יכולים להניב.

סנאטור 1: מה שלומך? מה החדשות?

סנאטור 3: אלקיביאדס מנודה. שמעתם על זה?

סנאטור 1 ו- 2: אלקיביאדס מנודה?

סנאטור 3: זה ככה, בדוק.

סנאטור 1: איך זה, איך?

סנאטור 2: תגיד, על מה?

טימון: ידידי הנכבדים, תואילו לגשת?

סנאטור 3: אספר לכם עוד מעט. עכשיו - סעודת פאר.

סנאטור 2: הוא חזר לעצמו כמו בימים ההם.

סנאטור 3: וזה יחזיק, זה יחזיק?

סנאטור 2: עובדה, זה מחזיק. אבל הזמן - איך אומרים -

סנאטור 3: הבנתי.

טימון: כל אחד למושבו בחשק כמו אל השפתיים של הפילגש. התפריט יהיה זהה איפה שלא תשבו. אל תעשו מזה ישיבה עירונית, שהבשר לא יתקרר עד שתחליטו איזה כסא הולך למי. שבו, שבו.

     (הם מתיישבים)

          יש לומר דברי תודה לאלים.

          אתם, פטרונים גדולים, הרעיפו על החברה הזאת הכרת טובה. על מתנותיכם הקפידו שיהללו אתכם; אבל אל תתנו הכל, פן יבוזו לקדושתכם. העניקו לכל איש מספיק בכדי שאיש לא יצטרך להלוות לאחר; שכן אילו אתם במלוא אלוהותכם תזדקקו להלוואה  מבני-אדם, בני-האדם יזנחו את האלים. עשו שהבשר יהא אהוב יותר מן האיש שנותן אותו. לא יתכנסו עשרה איש יחד בלי שיהיה בהם מִנְין של נבלים. אם תשבנה שתים-עשרה נשים לשולחן, שתריסר מהן תהיינה - מה שהן. שאר אויביכם, הו אלים - הסנאטורים של אתונה, ביחד עם שרצי האספסוף – מה שקלוקל בהם, אלים, היכונו להשמיד ולאבד. באשר לְאלה, הידידים שלי, כשם שעבורי הם לא כלום, ברכו אותם בלא כלום. ובלא כלום שיבושם להם.

          פִּתחו מכסה, כלבים, ולקקו.

       (המנות נחשפות, ומתגלה שהן מלאות מים רותחים ואבנים)

כמה סנאטורים: מה כבודו רוצה להביע?

סנאטורים אחרים: לא ברור.

טימון: שלא תראו משתה יפה יותר,

          צרור חבְרֵי פֶּה ולשון. אדי עשן

          ומים פושרים - אלה התגלמותכם.

          זוהי הסעודה האחרונה

          של טימון. הוא, שנעוץ ומנצנץ 

          בַּחנופּות שלכם, שופך הכל,

          מתיז בפרצופכם את נבזותכם

          המצחינה.

          (משליך את המים על פניהם)

                          תחיו הרבה ובגועל,

          צבא עלוקות חַיְכן, זוחל, דוחה,

          רוצחים זכּים, זאבים חביבים, דובים

          מעודנים, גלמי מזל, זבובים,

          מלחכֵי פִּנכּה, גוש מתרפס,

          עשן חולף, בובות סמרטוט! כל נֶמק

          של אדם ובהמה יאכל אתכם

          חיים!

          (אחד פונה ללכת)

                     מה, אתה הולך? שניה, תבלע

          קודם תרופה. וגם אתה, ואתה.

          (זורק עליהם אבנים)

          חכו, אלְווה לכם כספים, חינם.

          (יוצאים הסנאטורים, משאירים את כובעיהם ומעיליהם)

          זזים? בל ייערך שום נשף עוד

          בלי שזבלים יהיו אורחי כבוד.

          בְּער, בית! אַרְצה, עיר! שנאה, קללה

          מטימון על האנושות כולה!

          (יוצא.

            נכנסים הסנאטורים ואדונים אחרים)

סנאטור 1: מה קורה, רבותי?

סנאטור 2: אתם יודעים את הסיבה להשתוללות של אדון טימון?

סנאטור 3: קדחת! ראיתם את הכובע שלי?

סנאטור 4: איבדתי את המעיל.

סנאטור 1: האדון משוגע על כל הראש, ורק מצבי-רוח שולטים בו. הוא נתן לי אבן-חן לא מזמן, ועכשיו העיף לי אותה מהכובע. ראיתם את האבן-חן שלי?

סנאטור 3: ראיתם את הכובע שלי?

סנאטור 2: הוא פה.

סנאטור 4:             הנה המעיל שלי זרוּק.

סנאטור 1: נזוז מהר.  

סנאטור 2:               האדון טימון מטורף. 

סנאטור 3: אני מרגיש את זה בָּעצמות.  

סנאטור 4: יום אחד הוא נותן לנו פנינים,

          ויום אחרי זה אבנים.

          יוצאים.


תמונה 12


שייקספיר

 

נכנס טימון.

טימון: אביט בךְ שם, מאחורי. חומה

          שמקיפה את הזאבים האלה -

          לקרוס, אל תְּגדרי עוד את אתונה! 

          נשות-איש, בְּזימה להתפלש!   

          ילד, שְכח את הוריך! עבדים

          ומפגרים, תִּלשו את הסנאט

          המקומט ממושבו, שִלטו

          במקומו! בתולות תמות, לִזְנוּת

          קדשו את עצמכן מיד! עשו 

          את זה מול עיני הוריכן! פושטי

          הרגל, אל תחזירו חוב, שִלפו

          סכין, וְלַנושים חִתכו גרונות!

          המשרתים, לגנוב! אדוניכם

          הנכבדים הם שודדים חומדֵי                 

          בצע, שבוזזים בשם החוק.             

          את, חדרנית, קפצי אל המיטה

          של אדונך! גבירתך מאדאם של בית-

          זונות! בן שש-עשרה, קטוֹף למולידך,  

          צולע וישיש, את המקל,

          פוצץ לו את המוח! אמונה,

          יראה,  שלווה, צדק,  אמת, שְלום-בית,

          לֵיל מנוחה, שכנוּת, חינוך, נימוס,

          מסחר, אּומנויות, מעמדות,

          כללים, מנהג, חוקים - קפצו לִתהום   

          ההיפך המשמיד, ושימשול

          תוהו ובוהו! מגפות זוועה,  

          התקיפו והדביקו את אתונה,

          כי היא בשלה ליפול! ששיגרון

          קר ישתק את הסנאטורים,

          יהא גופם נכה כמו האופי!

          פראות ותאווה, זִחלו אל תוך

          המוח והמֵח של הנוער,

          שנגד זרם המצוות ישחו

          ויִטְבּעו בְּהפקרות! גֵרוּד,

          יבלת, הִיזרעו בַּחיק של כל

          האתונאים, ושיְבוּלם יהיה

          צרעת! תזהם הנשימה

          את הנשימה, שחֶברתם, כמו

          חֲברותם, תהיה רק רעל! לא

          אקח ממךְ, עיר תועבה, דבר 

          חוץ מעירום. (תולש את בגדיו)  קחי גם את זה, קחי, עם

          קללות משולשות. טימון יפרוש

          לַיער. הגסה שבחיות

          תנעם לו שם יותר מן הבריות.

          אלים, שמעו לי, את כל בני אתונה

          בין החומות או מחוץ להן הכּו נא.

          ובטימון השנאה כל יום תגדל  

          לגזע האדם, כבד עד קל.           [/ לגזע האדם, בפרט, בכלל.]

          אמן.

       יוצא.


תמונה 13


שייקספיר, עם נגיעות קלות של מידלטון

 

נכנס פלאביוס, עם שניים או שלושה משרתים.

משרת 1:   המנהל, תגיד, איפה האדון שלנו?

          אנחנו הרוסים, טרופים, בלי כלום?

פלאביוס:  איי, בחורים, מה אני יכול לומר?

          שהאלים יתעדו: אני

          אביון כְּמוכם.

משרת 1:                   בית כזה - נחרב?

          אדון אציל כזה נפל? הכל

          הלך, ואין חבר שייתן לו יד

          בָּאסון וילך אתו?

משרת 2:                             כשם שאנחנו

          מפנים גב לְחבר שנזרק לַקֶּבר,

          כל אלה ששמעו על מזלו

          המת חומקים להם, ומשאירים

          אצלו שְבועות ריקות, כמו ארנקים

          שכּוּיסו. והוא עצמו, קבצן

          מסור לאוויר פתוח, וחולה            

          בָּעוני, שכולם בורחים ממנו, 

          הולך לבד כמו התגלמות הבוז.

          עוד שותפים שלנו.  

          (נכנסים עוד משרתים)

פלאביוס:  כלים שבורים של בית מתמוטט.

משרת 3: אבל הלב לובש עוד מדי-שרד

          של טימון. כן, רואים על כל פרצוף כאן.

          עדיין צוות. סגל משרתי

          הצער. הספינה דולפת לה,

          ואנחנו, מלחים תועים, עומדים 

          כאן על סיפון שוקע ושומעים

          את הגל שמאיים. צריך לקפוץ,

           כולנו, אל הים של האוויר.

פלאביוס: אחים טובים, את שארית כספי

          אחלוק אתכם. היכן שניפגש

          נהיה תמיד אחים, לזכר טימון.

          ננוד בָּראש, כאילו זה פעמון

          האשכבה של מזלו, ונאמר:

          "ימים טובים יותר ראינו".         

       (נותן להם כסף)

                                                כל

         אחד ייקח קצת. נו, תושיטו יד.

          ואף מילה. כך ניפרד בַּשער,  

          כדלפונים אך עשירים בְּצער.

       (מתחבקים, והמשרתים עוזבים איש איש לדרכו)

          כמה כְּאֵב תפארת מביאה!

          מי לא ירצה להיות פטוּר מרכוש,

          אם בסופו רק השפלה ויאוש?

          מי יסכים לתהילה כל כך נלעגת,

          לחיות בהזיה של חברוּת,

          על יסודות של הוד ושל הדר

          צבועים כמו הידידים המצועצעים?

          אדון מסכן ישר, קרבן לבו

          שלו, רמוס בידי הטוּב! זה זן

          מוזר, סוטה, בו חטא ותועבה        

          הוא לעשות יותר מדי טובה!

          מי יעז להיות נדיב? יד רחבה

          היא זכות אלים. אדם היא מחריבה.

          אדון יקר, אשר בורך בכדי

          להתאמלל, והתעשר רק כדי

          להתרושש, הצלחתך היתה

          לאובדנך. אדון נדיב! גוּלגל

          בְּזעם מהֵיכל כפיות-טובה

          של חברים מפלצתיים.

          ואין לו כלום אתו למחייתו,

          או כדי לקנות מִחיה.

          אצא למצוא אותו.

         האיש הזה - את נשמתי אקדיש לו.

          כל עוד יש לי פרוטה, שרוּת אגיש לו. 

       יוצא.


תמונה 14


שייקספיר, חוץ מאשר הדיאלוג עם פלאביוס

 

נכנס טימון ביער [עם את חפירה]

טימון: שֶמש בּרוּך, מַפרֶה, שאב את לחוּת

          האדמה הרקובה; זהֵם

          את האוויר תחת אור אחותך

          הלבנה. זוג תאומי רֶחם

          אחד, שנזרעו, צמחו, נולדו

          יחדיו - יגע בהם מזל שונה,

          גדול יירק על הפּחוּת. טֶבע

          אדם נתון לכל מוגלה; הוא לא

          יצליח בלי בוז לְאדם וטבע.

          שירומַם קבצן, יושפל אציל,

          תהא מִשְרת סנאטור אות קלון,

          קבצן - תואר כבוד.

          אחד משמין, אחד כחוש - זה רק

          תלוי בָּעֶשב שבאחו. מי

          יעז, הו מי יעז בלב טהור

          לעמוד זקוף ולהגיד "האיש

          הזה חנפן"? אם הוא חנפן - מי לא!

          כל מדרגת מזל-טוב לוקקה

          בִלשון זו שתחתיה. ראש משכיל

          רוכן בפני אוויל מוזהב. הכל

          שחיתות. אין בטבענו הארור

          שום קו יציב חוץ מנבזות עקבית.

          שיקוּללו כל מסיבה, משתה  

          ושֶבת-יחד. טימון מתעב

          את בן דמותו, כן, גם אותו עצמו.

          תושמד האנושות. אדמה, ספקי לי

          שורשים.

       (הוא חופר)

          מי שמחפש בךְ טוב מזה,

          מרווה חֵך רק בָּרעל המזיק

          שלךְ. (מוצא זהב) מה זה? זהב? זהב זהוֹב,

          נוצץ, יקר? לא-לא, אלים, אני

         לא מעובדי העגל. רק קמצוץ

          מזה עושה מן השחור - לבן,

          מרוע - טוּב, מעוְולה - מצווה, מבָּזוי -

          אציל, מזקֵן - צעיר, מפחדן - גיבור.    

          אלים! הה! למה זה, מה, זה, אלים?

          לא, זה יגרור מכם מאמינים

          גם כוהנים, זה ידרבן רוצחים.

          השרץ הצהוב הזה

          יקים ויהרוס דתות, יצדיק

          חטא, יקדש צרעת, יְמנה

          פושעים, ייתן להם כבוד, סגידה,

          והכרה כמו של סנאטורים.

          זה מה שמגרה את האלמנה

          המקומטת שוב להתחתן.

          את זו אשר זבֵי-מוגלה מוכֵּי-

          שְחין מקיאים מולה, זה מייפה

          ומבשם כמו יום אביב שוב. בואי,  

          אדמה, קללה, זונת האנושות,

          שמסכסכת בין אספסופים

          של האומות, אתן לךְ לעשות 

          את מלאכתך.  

    (נשמע מארש מרחוק)

                            הה! תוף? קמְתָּ מהר.

          אבל אקבור אותךָ.

       (קובר את הזהב)

                                   תחזור לצעוד,

          גנב גדול, כשהשומרים שלך

          לא יעמדו. (משאיר מעט זהב אצלו) לא, תישאר אתה

         לעירבון.                                  [/ על החשבון.]  

(נכנס אלקיביאדס  [עם חיילים],  ערוך לקרב, עם תוף וחלילים. נכנסות גם פְרינְיה וטימאנְדְרָה.]

אלקיביאדס:           מי אתה שם? דבּר.

טימון: חיה, כמוך. רעל שיכרסם

          לך את הלב שהראית לי עיני

          אדם שוב.

אלקיביאדס:             מה שמך? כל כך שנוא

          עליך האדם, כשאתה 

          בעצמך אדם?

טימון: שמי מיזַנְטְרוֹפּוֹס, ושונא אדם.

          אתה, הלוואי היית כלב, אז

          הייתי קצת אוהב אותך.

אלקיביאדס:                           אני

          יודע מי אתה, רק זר לי מה 

          קרה לך.

טימון:                     גם אני יודע מי

          אתה, ויותר אני לא רוצה לדעת.

          לך אחרי התוף שלך. צְבע את

          האדמה בדם אדם, אדום,

          אדום. חוקי המדינה, דיני

          הדת, הם אכזרים; אז מה נורא

          בְּמלחמה? זונת הבר שלך

          שם קטלנית יותר מחרבך,

          עד כמה שהיא תציג צורת מלאך.

פְריניה:  שריקבון יאכל 'ךָ ת'שפתיים!

טימון: לא אנשק אותךְ; הריקבון

          יחזור שוב אל שפתייך.

אלקיביאדס: איך השתנה כבוד טימון ככה, איך?

טימון: כמו הירח כשחסר לו אור

          לתת. רק לא יכולתי להתחדש

          כמו הירח; לא היו שְמשות

          לִלְוות מהן.

אלקיביאדס:               כבוד טימון, איזה אות

          של חברות אוכל לתת לך?

טימון: רק לאמץ את הדעה שלי.

אלקיביאדס: ומהי, טימון?

טימון: תבטיח לי חברות, אבל אל תקיים. אם תבטיח, שיכו אותך השמיים, כי אתה אדם. אם לא תקיים, לך לעזאזל, כי אתה אדם.

אלקיביאדס: שמעתי משהו על הצרות שלך.

טימון: ראית אותן אז, כששגשגתי.

אלקיביאדס: עכשיו רואים. אז היה זמן ברכה.

טימון: כמו שלך עכשיו, עם זוג זונות.

טימאנְדְרה: מה, זה המותק של אתונה, זה

          שדברו עליו כמו מלך?

טימון:                               את טימַאנְדְרָה?

טימאנדרה: כן.

טימון: תהיי זונה תמיד. המשתמשים בך

          לא אוהבים אותך. הם מפקידים

          בך תאווה, תני מחלות בהם.

          נצלי שעות עגבים לדחוף עגבת

          עד שיגוועו, כלבים. אל תעזבי

          זיו עלומים עד שיזוּב זיבה

          והוסיפי סיפיליס.

טימאנדרה:                      שתמות, מפלצת!   

אלקיביאדס: טימאנדרה חמודה, סלחי לו, כי

          מוחו טבע, נספָּה בַּפּוּרענות

          שלו. לי יש לאחרונה רק קצת

          זהב, טימון דגול, והמחסור

          הזה מגביר כל יום בחבורה

          הדלפונית שלי מִרְמור. שמעתי

          בעצב איך אתונה הארורה,

          מתוך זלזול בערכך, ובלי

          לזכור את פועלך, כשמדינות

          שכנות בלי חרבך או מימונך

          היו רומסות אותה -

טימון:                              בבקשה,

          תכה בתוף שלך ותסתלק.

אלקיביאדס: אני חבר שלך, טימון יקר,

          וחומל עליך.

טימון:                      איך אתה חומל

          על זה שאתה מטריד? אני רוצה

          להיות לבד.

אלקיביאדס:               טוב, אז כל טוּב. הנה

          לךָ זהב.

טימון:                  החזֵק בו. אני לא

          יכול לאכול אותו.

אלקיביאדס:                    כשאהפוך

          את אתונה לגל הריסות -

טימון:                                       אתה

          יוצא להילחם נגד אתונה? 

אלקיביאדס: כן, טימון, ויש לי סיבה טובה.

טימון: שהאלים יכו אותם בכל

          הכיבושים שלך, ואז אותך,

          אחרי שתנצח.

אלקיביאדס:               למה אותי,

          טימון?

טימון:            כי שרצחת נבלים

          כבשת את ארצי. שמור את הזהב

          שלך. (מגיש לו זהב) קדימה; קח זהב; קדימה.

          הֱיה כמו מגפה מכוכבים,

          הָרַעַל בו עוטף זֶאוּס הָאֵל

          אויר נגוּע בְּעיר חטאים.

          שחרבך לא תדלג על אף

          אחד. אל תרחם על כְּבוד ישיש

          בִּזכות שֵֹיבת זְקנו. גם הוא גובֶה

          ריבית קצוצה. הַכֵּה בה בַּגבירה

          המזויפת; רק בִּגְדָהּ הגוּן,

          היא סרסורית. בל תרכּך לֶחיה

          של הבתולה את עוקץ חרבך;

          שְדֵי-החלב האלה שנִקרו

          עינֵי גברים מבין סורְגי חלון

          לא רשומים בספר החמלה;

          סווג אותם בתור בוגדים פושעים.

          ואל תחוס על העולל אשר

          הִקְסים טפשים בגומות חן; חשוֹב

          עליו בתור ממזר שהנבואה

          בִּשְרה שהוא יחתוך גרונך, וּקְצוֹץ

          אותו בלי חרטה. אמוֹר שְבועה

          נגד פקפוק. על זוג אוזניך, על

          עיניך שים שריון שצעקות

          של אמהות, נערות ותינוקות,

          או דם של כוהנים על גלימות קודש,

          לא יחדרו דרכו. הנה זהב,

          שלם לחייליך. זְרע חורבן,

          וכשחמתך תִּכְלה, הלוואי תושמד

          בעצמך. אל תדבר. תלך.

אלקיביאדס: עוד יש לך זהב? אקח אותו,

          אך לא את עצתך.

טימון: תיקח או לא, קללת שמיים עליך!

פריניה וטימאנדרה: תן קצת זהב, טימון טוב. יש 'ךָ עוד?

טימון: מספיק כדי שזונה תשלב רגליים,

          ותתחיל לסחור בְּחור של אחרות.

          הפשילו חצאית, זונות!

          (זורק להן זהב לחצאיות)   אַתן

           וְנדר לא זיווג, אבל ברור

          שתישבעו, שתישבעו נורא,

          עד שהאלים-שם יחטפו צמרמורת.

          חִסכו את השְבועות. אני סומך

          על כשרונכן. תהיו זונות גם הלאה,  

          וְלַצּדְקָן שינסה לתקן

          אתכן, הַראו את כוח הזונה,   

          פַּתו אותו, שִרפו אותו. שאש

          הנֶקב שלכן תקטול לו את

          הפתיל. ואל תסטו מייעודכן,                   

          גם כשתהיו חולות מתפוררות. 

          תדביקו לַקרחת גג-פאה,

          שיער של המתים - חלק נתלו,

          לא משנה - חבשו אותם, שַדלו

         איתם; תזנו לעד; מרחו איפור

          שסוס ישקע בַּבוץ של פרצופכן.

          לעזאזל קמטים!

פריניה וטימאנדרה:  טוב, עוד זהב; מה יש?

          נעשה הכל בעד זהב, בחיינו.

טימון: זִרעו נֶמק

          בְּעצְמות גבר חלולות, שַתקו

          להם שוקיים, שלא יוכלו לרכּוב.

          הצרידו את הפרקליט, שרק יחרוק,

          לא יתלהם בטיעונים כוזבים

          או פלפולים צורמים. זִרְקו שיבה

          באיש-דת המטיף נגד חטאֵי             

          בשר, ולא מאמין לעצמו. ייפול

          החוטם, שינשור סופית לזה

          שלכל חור דחף אף ורִחְרֵח.

          עשו מִיַפיופים פרועי בלורית

          קרחים, ושהשחצן שלא נפצע

          בַּקרב יידע מכּן מה זה כְּאֵב.

          הַדביקו את כולם, שפעילותכן

          תביס, תמחה, תכרית את המקור 

          של כל זקפּה. הנה עוד, עוד זהב.

          תביאו קללה על אחרים, ושזה

          יביא קללה עליכן. וּתעלות

          יהיו לכן בור קבר!

פריניה וטימאנדרה: עוד, עוד עצות ועוד כסף, טימון-מלך!

טימון: קודם עוד זנות, עוד סְחי. זאת מקדמה.

אלקיביאדס: הכו בתוף, לאתונה. כל טוב, טימון.

          אם אנצח, אז אשוב אליך.

טימון: אם זה תלוי בי, שלא אראה אותך עוד.

אלקיביאדס: לא עשיתי לך שום עוול.

טימון: כן, דיברת עלי טובות.

אלקיביאדס: זה עוול בעיניך?

טימון:                              מסתבר.

          לך, לך, וקח את הצעצועות

          שלך.

אלקיביאדס:   אנחנו רק פוגעים בו. תוף!

          (התוף מכה. יוצאים כולם חוץ מטימון)

טימון (חופר): איך זה הטבע, שאחוז בחילה

          מרוע בני-אדם, כל כך רעב

          עדיין! אמא עולמית - שמתוך

          רֶחם בלי גבול, חזה אינסוף, מפרָה

          ומזינה הכל, אַת אשר בנך  

          הגא, אדם יהיר, נופּח מאותו

          החומר שמוליד קרפד שחור,

          פתן כחול, טריטון מוזהב, תולעת

          ארסית עיוורת, וכל ההשרצות

          המתועבות תחת בְּרק המרום

          בהן צופֶה השמש המזריע -

          תני לַשונא כל בן של האדם  

          מתוך שפע חיקך שורש עלוב

          אחד. יבשי פריון בתוך רחמך;

         שלא יפלוט יותר זן כְּפוי טובה,  

          אדם. שְאי בבטנך רק נמרים

          ודרקונים, דובים וזאבים;

          המליטי מפלצות לא נודעות

          שפני האדמה שלך עוד לא

          הציגו לְכיפת השיש שם

          מעל כמותן.

          (מוצא שורש)  הו, שורש! רוב תודות לךְ.

          יבשי כל שְדה-חריש, עסיס גפנים,   

          שאדם כפוי הטובה, עם סיר דָשן

          ושיקויים של חשק, מְשַמן

          בהם את נשמתו הטהורה

           ומתחמק ממחשבה צלולה!

          (נכנס אַפֶּמַאנְטוּס)

            עוד בן-אדם? קללה, קללה!

אַפֶּמַאנְטוּס: כּוּוַנְתי הנה. מדווחים שאתה

          מעתיק את הסגנון שלי, בפועל.

טימון: אם כך, זה בטח כי אין לך כלב

          שאוכל לחקות אותו. לך תירקב!

אַפֶּמַאנְטוּס: בךָ זה רק איזה זיהום בַּנפש,

          חולשה של דכאון שצצה עקב   

          תהפוכת מזל. לשם מה אֵת-

          החפירה, והמקום הזה,

          הסמרטוטים, פרצוף דכדוך כזה?

          החנפנים שלך עוד שם, עם כוס 

         של יין, בגד משי, פוך נעים,

          חיבוק זונות של מחלות ובושם,

          הם שכחו שהיה אי פעם טימון. 

          אל תבזה את היער בהצגות

          של ציניקן מקצועני. תהיה

          אתה חנפן עכשיו, נסה להצליח

          באמצעות מה שהרס אותך.

          כופף ברכיים, והיצמד אל זה

          שתתרפס אליו. זַמר שירי

          הלל לַפגם הכי נבזי שלו,

          וקרא לו נעלֶה. ככה אמרו

          לך. ואתה הטֵית אוזן, כמו

          מוזג חביב, לכל לקוח בן  

          שטן. צודק שתהיה שועל.  

          אם תתעשר שוב, שועלים יעשקו

          אותך. אל תתחפש לַדמות שלי.

טימון: להיות כמותך? הייתי מתאבד.

אַפֶּמַאנְטוּס: איבדת את עצמך אבל נשארת

          כמו שאתה - אז מטורף, עכשיו

          טפש. מה, אתה חושב שהאוויר

          הקר ילביש לך, כמו משרת

          אישי, חולצה חמה? והעצים,

          שורדֵי דורות של נשרים, יהיו

          נושאי כליך וידלגו לאן

          שתסמן? הפלג הקפוא

          עם סוכריות קרח ירענן

          אותך בבוקר מלילות שתייה?

          קְרא לַיצורים העירומים אשר

          חיים תחת התעללות שחקים,

          קליפת גופם בלי-בית חשופה

          לַגחמות של איתני הטבע;

          בקש מהם להתחנף אליך.

          הו, אז תמצא -

טימון:                         אותך, טפש. זוז, לך.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני אוהב אותך עכשיו יותר

          מאי-פעם.

טימון:                  אני שונא אותך יותר.

אַפֶּמַאנְטוּס: למה?

טימון:                אתה מחניף לָאומללוּת.

אַפֶּמַאנְטוּס: לא, לא מחניף, אני רק אומר שאתה

          עלה נידף.  

טימון:                   למה חיפשת אותי?

אַפֶּמַאנְטוּס: כדי להרגיז אותך.

טימון:                                 תפקיד חייו

          של מנוול, או של טפש. אתה

          נהנה מזה?

אַפֶּמַאנְטוּס:                כן.

טימון:                              מה, גם בן-זונה?

אַפֶּמַאנְטוּס: אילו לבשת את כסות הקור המר

          הזה כדי לייסר את גאוותך,

          הָיָה טוב; אך אתה עושה זאת בְּלֵית

          ברירה. היית שוב רוזן לולא

          הָעוני. סֶבל מרצון הוא פרס

          גדול וגם עמיד יותר מכל

          תפארת מפוקפקת. זו תמיד

          רק מתמלאת ולא שלמה, אך הוא

          על ראש הגל. הנכסים, ללא

          סיפוק, הם אומללים, מבולבלים,

          גרועים מעוני, אם הוא שבע רצון.  

          אתה רוצה למות כי אתה אומלל.

טימון: לא בְּהַמְלצָת אחד אומלל ממני.

          אתה בן-עבד שאלת מזל

          אף פעם לא חָבְקה בְּרוך, אלא

          המליטה בתור כלב. לא טיפסת

          מחיתול ראשון, כמונו, בַּשלבים

          המתוקים שהחיים הכה-

          קצרים נותנים לאלה שזכותם

          לשלוט על נחותים; כי אז היית

          צולל בים של הילולות, ממיס

          את נעוריך במיטות זימה,

          מזניח עקרונות מוסר של קֶרח,

          וצד בלי הרף טרף מסוכּר.

          אבל אני, שהעולם היה

          מעדניה שלי, שפֶּה, לשון,

          עין ולב של בני-אדם שרתו

          אותי עד שנואשתי מלהמציא

          מִשְרות, שאינסוף ננעצו בי כמו

          עלים על עץ אלון, ובצליפה

          חורפית אחת נשרו מענפיהם,

          זנחו אותי עירום, חשוף לכל

          סופה - שאני אסבול את זה,

          אני, שרק הכרתי עונג - זה

          כבד. אתה למוד סבל מלידה,

         הזמן הכשיר אותך להיות קשוח.

          למה לך לשנוא בני-אדם? לךָ

          הם לא החניפו. מה נתת להם?

          כשאתה מקלל, קיללת את אביך -

          סמרטוט מסכן, שבְּזדון דחף

          דחיפה באיזו לכלוכית לפלוט

          אותך, שרץ עלוב בתורשה.

          לך, תסתלק. לולא נולדת בן-

          אשפה, היית מנוול חנפן.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה גאה עדיין?

טימון: כן, שאני לא אתה.

אַפֶּמַאנְטוּס: אני - שלא הייתי נדבן.  

טימון: אני - שאני נדבן עכשיו.

          לו כל ההון שלי היה נעול

          בך, הייתי מנדב לך

          רשות להישרף אתו ביחד.

          'סתלק. הלוואי שכל חיי אתונה

          היו פה, פה. ככה הייתי אוכל אותם!

     (נושך בשורש)

אַפֶּמַאנְטוּס (מציע מזון): בוא, אשפּר את המשתה שלך.

טימון: קודם שפּר לי את החֶברה: תעוף.

אַפֶּמַאנְטוּס: בלי חברתך זה אכן שיפור.

טימון:                                            אתה -

          לבד?  לא יאומן כי תשופּר.

          ואם כן - הלוואי שתשופּד, אמן.  

אַפֶּמַאנְטוּס: אז מה אתה רוצה למסור לאתונה?

טימון: אותך, במערבולת רוח. אם

          תואיל, אמוֹר שם שיש לי זהב.

          יש לי, תראה.

אַפֶּמַאנְטוּס:                 פה אין שימוש בְּזהב.

טימון: יש, השימוש הכי נכון וטוב:

          פה הוא ישֵן ולא מזיק בְּחוב.     

אַפֶּמַאנְטוּס: איפה אתה שוכב לילה-לילה, טימון?

טימון: מתחת לַלְמעלה. איפה אתה אוכל יום-יום, אַפֶּמַאנְטוּס?

אַפֶּמַאנְטוּס: איפה שהבטן מוצאת אוכל. או, בעצם, איפה שאני אוכל אותו.

טימון: אח, אילו רעל היה צייתן, וידע מה אני רוצה!

אַפֶּמַאנְטוּס: לאן היית שולח אותו?

טימון: לעשות לך רוטב.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה את אמצע האנושות אף פעם לא הכרת, רק את הקיצוני מכל צד. כשחיית בציפוי זהב עם בושם, לגלגו על הבררנות שלך; עכשיו כשאתה עני אתה כבר לא אנין, אבל בזים לך על ההיפך. הנה פרי, קצת רקוב אמנם. לקק.

טימון: אני לא מלקק מה שאני שונא.

אַפֶּמַאנְטוּס: מגעיל אותך רקוב?

טימון: מדי מזכיר לי אותך.

אַפֶּמַאנְטוּס: אם היית שונא ליקוק רקוב קצת קודם, היית אוהב את עצמך יותר עכשיו. הכרת בעל אמצעים שאהבו אותו באופן בלתי אמצעי?

טימון: את מי אי פעם אהבו בלי ה"אמצעים" שהזכרת?

אַפֶּמַאנְטוּס: אותי.

טימון: נכון: היו לך בכל זאת אמצעים להחזיק כלב.

אַפֶּמַאנְטוּס: איזה דבר בעולם נראה לך הכי דומה לחנפנים שלך?

טימון: נשים זה קרוב; אבל בני-אדם, בני-אדם זה הדבר עצמו. מה היית עושה עם העולם, אַפֶּמַאנְטוּס, אם זה היה בידיך?

אַפֶּמַאנְטוּס: נותן אותו לַחַיות, להיפטר מבני-אדם.

טימון:  היית משתולל בעצמך בשואת בני-האדם, וחי כמו חיה בין החיות?

אַפֶּמַאנְטוּס: כן, טימון.

טימון:   שאיפה חייתית, והלוואי ש, בעזרת האלים, תגשים אותה. אם תהיה האריה, השועל יוליך אותך שולל. אם תהיה הכבש, השועל יאכל אותך. אם תהיה השועל, האריה יחשוד בך אם במקרה יאשים אותך החמור. אם תהיה החמור, הטמטום יענה אותך, וגם תהיה בסך הכל ארוחת בוקר לזאב. אם תהיה הזאב, החמדנות תייסר אותך, ולא פעם תסכן את חייך בעד ארוחת-ערב. אם תהיה החד-קרן, שחצנות ורוגז ישמידו אותך, ותהיה בעצמך טרף של זעמך. אם תהיה הדוב, ירמוס אותך הסוס. אם תהיה הסוס, יתפוס אותך הנמר. אם תהיה הנמר, תהיה קרוב של האריה, אבל החברבורות שלך יעידו נגדך; רק אם תהיה חסוי תהיה חסין, ורק אם תתבודד תישרד. איזו חיה תוכל להיות בלי שתשלוט בך חיה אחרת? ואיזו חיה אתה כבר, שאתה לא רואה מה תאבּד כשתעבור גלגול!

אַפֶּמַאנְטוּס: אילו יכולת לענג אותי בדיבורים, פה כמעט קלעת. העיר אתונה הפכה ליער פרא של חיות.

טימון: מה, החמור פרץ את החומה, שאתה מחוץ לעיר?

אַפֶּמַאנְטוּס: מגיעים בקרוב גם משורר וצייר. מגפת החברותא תיפול עליך! אני פוחד להידבק בה, ואפנה את הדרך. כשלא יהיה לי משהו אחר לעשות, אבוא אליך שוב.

טימון: כשלא יהיה אף יצור חי חוץ ממך, ברוך הבא. אני מעדיף להיות כלב של קבצן מאשר אַפֶּמַאנְטוּס.

אַפֶּמַאנְטוּס: אתה פסגת כל השוטים בעולם.

טימון: אם תתנקה אוּכל לירוק עליך.      

אַפֶּמַאנְטוּס: שתישרף! אתה בזבוז קללות.

טימון: נבל גס לידך נראה טהור.

אַפֶּמַאנְטוּס: אין בעולם צרעת חוץ מפיך.

טימון: כשאני אומר את שמך.

          ארביץ לך, רק שזה יזהם לי יד.

אַפֶּמַאנְטוּס: הלוואי שלשוני תרעיל אותה.

טימון: תעוף, זֶרע של כלב מטונף!

          מטריף אותי שאתה עוד חי! עושה

          לי רע לראות אותך.

אַפֶּמַאנְטוּס: הלוואי שתתפוצץ!

טימון: תעוף, טרחן חלאה!

          (זורק אבן על אַפֶּמַאנְטוּס)

            חבל לי לבזבז עליך אבן.

אַפֶּמַאנְטוּס: חיה!

טימון: פשפש!

אַפֶּמַאנְטוּס: קרפד!

טימון: חלאה, חלאה, חלאה!

          יש לי בחילה מעולם השקר הזה,

          ולא אוהַב כלום שלא הכרחי.

          אז טימון, בוא הכן את קברך. 

          שכב בַּמקום בו קֶצף ים יכה

          בְּרוֹך יום יום בַּמצבה שלך.

          חקוֹק שם כתובת לזִכְרון עולם,

          ובמותך גחֵך, צְחק על כולם.

          (מביט בזהב): רוצח מלכים מתוק, הו, גט

          יקר של בן ואבא; מחלל

          בנצנוצים מיטת כלולות זכה;

          אתה, אל מלחמות ומְחזר,

          צעיר לַנצח, רענן, אהוב,

          ענוג, אשר ממיס בְּסומק את

          השלג המקודש בְּחֵיק אלת

          הבתולים; אתה, האֵל שכּן-

          נראה, שמזוֵוג בין הפכים,

          מצמיד אותם להתנשק, אתה

          המְדבר בכל לשון לכל

          כיוון; אתה, בוחן הלבבות -

          דמיין שעבדיך, בני-אדם,

          מורדים, ובעוצמתך שסה אותם   

          אלה באלה עד לאבדון,

          שהעולם ייפול לשלטונן         [/ שהעולם יהיה לממלכה] 

          של החיות.  

אַפֶּמַאנְטוּס:            כן, לו יהי, רק לא

          לפני שאני אמות. אגיד שיש

          לך זהב. בן רגע ינהרו

          אליך.

טימון:            ינהרו?

אַפֶּמַאנְטוּס:                  כן.

טימון:                                את הגב

          שלך, בבקשה.

אַפֶּמַאנְטוּס:                  תחיה, תאהב

          את האומללות שלך.

טימון:                            תחיה כך עד

          בלי די וגם תמות כך, נקודה.

          (מתרחק. נכנסים גנבים)

אַפֶּמַאנְטוּס: עוד יצורים בדמות אדם. תאכל,

          טימון, ותתעב אותם.

          (יוצא)

גנב 1:  מאיפה יש לו את הזהב הזה? זה איזה שריד, איזה עודף מהשאריות שלו. הרי רק בגלל שהוא נשאר מרוקן לגמרי מזהב ומגולח מחברים הוא נדחף ליאוש הזה.

גנב 2:  אומרים שיש לו כמויות של זהב.

גנב 3:     בואו נבחן אותו. אם זה באמת לא מזיז לו, הוא ייתן לנו אספקה בשמחה. אם הוא ישמור על זה בחמדנות, איך נשים על זה יד?

גנב 2:     נכון, כי הוא לא מסתובב עם החומר. הוא מוסתר.

גנב 1:     זה לא הוא?

גנבים אחרים: איפה?

גנב 2:     לפי התיאור - בדיוק.

גנב 3:     זה הוא, אני מכיר אותו.

הגנבים:  תציל את עצמך, טימון.

טימון:    אה, גנבים.

כל הגנבים: חיילים, לא גנבים.

טימון:                                  גם זה וגם

             זה, וילודי אשה.

כל הגנבים:                       לא גנבים,

             אנחנו במחסור, מחסור כבד.       

טימון:   מחסור? לא, חסרון: אתם צריכים

          בשר. איפה מחסור? בָּאדמה,

          תראו, יש שורשים. כמה פסיעות

          מפה נובעים מאות מעיינות.

          בָּאלונים יש אגוזים, ובין

          חוחים יש דומדמניות. עקרת

          הבית אמא טבע על כל שיח

          עורכת לכבודכם שולחן גדוש.

          מחסור? איך, מה חסר לכם?

גנב 1:                                        אנחנו

          לא יכולים לחיות על גרגרים,

          עשב או מים כמו דג, בהמה,   

          ציפור.

טימון: וגם לא על דג, בהמה, ציפור.

          אתם צריכים לטרוף אדם. כן, אם

          כי לזכותכם אומַר, אתם גונבים

          רשמית, לא מתחזים לצדיקים,

          כי הגניבה קיימת ונפוצה

          בכל סוג של מקצוע. גנבים

          פושעים, הנה זהב. לכו לינוק

          מדם הענבים הערמומי

          עד שתקציף קדחת את דמכם

          לַמוות ותחסוך לכם תליה. 

          אל תבטחו בָּרופא - כל תרופותיו

          הן רעל, והנרצחים שלו

          רבּים מאלה ששדדתם. קחו

          רכוש ונפש, תפשעו, עוד, כי

          זה כדי להתפרנס, אתם אומרים. 

          אדגים לכם עוד תקדימי גניבה:

          השמש הוא גנב, קרניו סופגות

          ושודדות אוקיינוס; הלבנה

          גנבת לְשמצה, גוזלת אש

          חיוורת מן השמש; והים

          גנב, גנב של מלח מדמעות

          הלבנה; האדמה גנבת,

          היא ניזונה והיא מופרית מדשן 

          אשר נגנב מכל צואת החי.

          מי לא גנב! בַּחוק - שהוא לכם

          רסן ושוט - יש כוח של גניבה

          בלי גבול. אל תאהבו את עצמכם.

          קדימה, תשדדו איש את רעהו.

          קחו, עוד זהב. שַספו גרונות; כל מי

          שתפגשו הם גנבים. לכו

          לאתונה, תפרצו לְחנויות;

          כל מה שתגנבו יביא הפסד

          לְגנבים. אם תגנבו פחות

          בגלל מה שאני נותן, ישמיד

          אתכם זהב בכל מקרה. אמן.

גנב 3:  הוא כמעט כישף אותי נגד המקצוע שלי מרוב שהוא שכנע בעד.

גנב 1:  זה משנאת אדם שהוא ככה מייעץ לנו, בשביל שלא נצליח בָּענף.

גנב 2: עוד רגע הייתי מאמין לָאויב ומוותר על הפרנסה שלי.

גנב 1:  אנחנו נראה את השלום באתונה לפני שנגיד שלום לַמקצוע. רק בזמן עלוב של שלום בן-אדם יכול להיות צדיק.

     (יוצאים הגנבים. נכנס פלאביוס, אל טימון)

פלאביוס: הו אלים!

          האיש שם, המושפל והרצוץ,

          הוא אדוני, כולו רקוב, רופף?

          אנדרטה, נס מופת למעשים

          טובים שבוזבזו על רוע. איזה   

          מהפך כבוד חולל מחסור נואש!

          מה רע יותר מידידים קרובים        

          המשפילים עד אפר נשגבים!       

                            [ מה רע יותר מידידים דגולים

                             / אשר מתעללים בנעלים!]

          כמה הולם לדור הזה הצו

          שמחייב איש לאהוב אויביו!

          שונא מוצהר מוטב לי שאוהב,     [/ מוטב אוהַב מי שפועל נגדי,

          ולא ידיד עם חיוכי כזב. -           / לא מי שמתחזה לידידי. -]

          רָאה אותי. אגיש לו אֶבל מר

          מכל הלב, ואשרת אותו

          במחיר חיי. - אדון יקר שלי.

טימון: לך! מי אתה?

פלאביוס:                  שכחת אותי, אדון?

טימון: למה לשאול? שכחתי כל אדם.

          אז אם אתה מודה שאתה אדם,

          שכחתי.

פלאביוס:              משרת הגון עלוב

          שלך.

טימון:             אז אני לא מכיר אותך.

          לא היה סביבי אף פעם איש הגון.

          החזקתי רק נִבְזים להגיש בשר

          לִמנוולים.

פלאביוס: האלים עדים,

          לא היה פקיד שהתאבל כל כך

          על נפילת אדון כמו עינַי עליך.

טימון: אתה בוכה? אז התקרב אלי.

          אני אוהב אותך כי אתה אשה,    

          ומתכחש לְגזע לב האבן,

          שרק מתַאֲווה או צחוק דומע.

          החמלה ישֵנה. זמנים מהופכים:

          בוכים מצחוק, מבֶּכי לא בוכים.

פלאביוס: אני מפציר בך לזכור אותי,

          אדון טוב, ולקבל את דמעותי;

          כל זמן שהון עלוב זה עוד ישרוד,

          החזק אותי בתור פקידך עדיין.

טימון: היה לי מין פקיד

          ישר כל כך, מסור כל כך, ועכשיו

          כה מלטף? כמעט זה מרכּך        [/ מפוצץ]     

          לי את הלב הפרא. תן לראות

          את הפנים שלך. האיש הזה -

          כן, הוא ילוד אשה.                             

          הכללתי בִּפזיזות מדי. סליחה,

          אלים של פיכחון תמידי! אני

         מכריז בזאת על בן-אדם הגון

          אחד - הבנתם? רק אחד, ולא

          יותר, לא-לא - והוא פקיד.

          הייתי ברצון שונא את כל  

          הגזע, ואתה פתאום פודה

          את עצמך! אבל על כולם חוץ

          ממך אני מפיל קללות.

          נדמה לי שאתה יותר הגון

          מאשר חכם, כי לו בגדת בי,

          רמסת, אז היית חיש מהר

          משיג משרה אחרת; יש רבּים

          שהגיעו אל אדון שני

          על הצוואר של אדון ראשון. אבל

          אמור לי באמת - כי אני חייב

          להטיל ספק ואף פעם לא לדעת -

          נדיבותך לא ערמומית, חומדת?

          נדיבות בהלוואה, שמצפָּה -

          כי עשירים מְתגמלים - לזכּות

          ברווח פי עשרים פה?

פלאביוס:                             לא, אדון

          ישר, שבלבו התנחלו

          ספק וחשדות, רק באיחור.

          הלוואי חששת משקרים בימי

          הנשף. החשד עולה כשהכיס  

          כבר לא מלא. מה שאני מביא,

          עדים שמיים, זה רק אהבה,

          חובה ומסירות לנפשך

          הנדירה. והאמן לי ש -

          אדון נכבד שלי -

          כל שביב תועלת שיצמח לי, אם

          כעת אם בעתיד, אחליף בעד

          רק משאלה אחת: שעוצמתך

          תשוב ורכושך יהיה מצוי.

          אם תתעשר אתה, לי זה פיצוי.

טימון: רְאה, זה כך. הנה, אדם הגון

          יחיד, תְפוֹס. האלים, מתוך שברי,

          שלחו לך אוצר. לךְ ותחיה

          עשיר ומאושר, בתנאי אחד:

          בנה את ביתך רחוק מבני-אדם,

          שנא את כולם, קלל אותם, ואל

          תַּראה צדקה לאף אחד; תביט

          על עור מורעב שמתקלף מעצם      

          ואל תגיש עזרה. תן לִכלבים

          מה שאתה שולל מבני-אדם.

          יבלע אותם בית סוהר, יְצמקו

          אותם חובות עד דק. שהם יהיו

          כמו יערות שדופים, שמחלות

          תמצוצנה את דם שקריהם עד כְּלות.   

          ובכן כל טוב, שגשג.

פלאביוס: הו תן לי להישאר ולנחם

          אותך, אדון. 

טימון: אם אין לך קללות, אל תישאר.

          ברח כל עוד אתה זך ומלא ברכה.

          אל תִראה איש, ושלא אראה אותך.

          (יוצא פלאביוס. [טימון פורש למערה שלו.]

        נכנסים המשורר והצייר.

צייר:  ממה שאני מבין לגבי המקום, הוא כנראה מתגורר לא רחוק מכאן.

משורר:  איך צריך להבין אותו? יש אמת בַּשמועה שהוא כל כך מלא בזהב?

צייר:  בטוח. אלקיביאדס אישר את זה. פְריניה וטימאנְדְרה קבלו ממנו זהב. הוא גם המטיר על גדוד עלוב של חיילים משוטטים כמויות. אומרים שהוא נתן לפקיד שלו סכום עתק.

משורר:  אז ההתרסקות הזאת שלו היתה רק מבחן לחברים שלו?

צייר: זה הכל. אתה תראה אותו פורח כַּתמר שוב באתונה ועושה חיל עם גדולי הארץ. לכן זה לא יזיק אם נציע לו את אהבתנו בַּמצוקה המדומָה שלו. זה יציג אותנו הגונים, ורוב הסיכויים שזה יזרים לכוונות שלנו את מה שהן חותרות אליו, אם צודק הדיווח שהאיש - יש לו.

משורר: מה יש לך עכשיו להגיש לו?

צייר: שום דבר מיָדי, חוץ מהביקור שלי; אבל מה שכן אני אבטיח לו יצירה מצוינת.

משורר:  אני צריך לתת לו הבטחה דומה, להגיד לו שיש לי בראש משהו בשבילו.

צייר: הכי טוב. להבטיח זה הרוּח והאוויר של ימינו. זה פותח את נחירי הציפיה. מימוש תמיד נופל מההבטחה. עקרונית, ממש לא נהוג להגשים, רק בקרב נשמות מאד פשוטות. להבטיח זה מאד מתורבת ואופנתי. מימוש הוא כמו צוואה של אדם עם שיקול דעת לקוי.

             (נכנס טימון מן המערה שלו, בלי שיבחינו בו)

טימון (הצידה): רב אמן מצוין שכמוך, לא תוכל לצייר אדם רע יותר ממך.

משורר (לצייר): אני מתלבט מה להגיד לו שהכנתי לכבודו. זה צריך להיות משהו שמגלם אותו, סאטירה נגד החולשה של השפע, משהו שחושף את החנופה האינסופית שנדבקת לעלומים ולבלוב.

טימון (הצידה): מה, תהיה מודל הנָבל ליצירה שלך? ותצליף באחרים על  המגרעות של עצמך? לך על זה. יש לי זהב בשבילך.

משורר (לצייר): טוב, בוא נחפש אותו.

             הרי נזיק לנו למוניטין

             אם נאחר לְרווח שממתין.

צייר:      אמת.

             עד שיוסתר כל חור בחשכה

             לך אחרי האור לִמְבוקשך.

טימון (הצידה): אפגוש את שניכם בַּסיבוב.

         איזה מין אל הוא הזהב, סוגדים

         לו במקדש עלוב מזה שבו

          מלחכים החזירים! אתה

          משיט ספינות, חורש בְּקצף גל,

          מפיח השתאות בעבד.

          הלוואי שחסידיך, אל עליון,

          ידעו רק מגפות עד כּילָיון. -

          כדאי שאפגוש אותם.

          (מתקדם אליהם)

משורר:  ברכות, כבוד טימון!

צייר:                                   אֶקס-פטרון אציל!   

טימון: זכיתי והכרתי שני אנשי

          אמת?

משורר:            בתור מי שללא הֶפסק

          טעם מנדיבותך, לשמוע כי

          פרשת, כי נשרו כל חבריך,

          שללבם כפוי הטובה - חלאות! -

          אף שוט שמיים לא גדול מספיק -

          איך זה, לךָ,

          שכמו כוכב הִקרנת אור, מזל,

          לקיומם! אני המום, אין לי

          מספיק מלים כדי לכסות אִתן

          בגידה בממדי ענק כאלה.

טימון: תשאיר אותה בעירום; יִראו אותה 

          יותר טוב כך. אתה, בכך שאתה

          אתה, איש של אמת, תחשוף אותם

          לעֵין כולם.      

צייר:                     הוא ואני נשטפנו

          בגשם הברכה של מתנותיך,

          וחשנו את מתיקותן.

טימון:                             כן, כן,

          אתם אנשי אמת. 

צייר:                            הגענו הנה

          כדי להציע לך את שירותינו.

טימון: אנשי אמת דגולים. לא, איך אגמול

          לכם? בְּמֵי כְּפור ובשורש? לא.

 צייר ומשורר: נעשה כל מעשה כדי לעשות

          לך שרוּת.

טימון:                  אתם אנשי אמת.

          שמעתם כי יש לי זהב, אין לי

          ספק, שמעתם. נא לא לשקר.

          אתם אנשי אמת.

צייר:                          זאת השמועה,

          אדון, אך לא הגענו בשל כך,

          לא ידידִי ולא אני.

טימון:    אנשי אמת טובים. (לצייר): אתה אמן

          התעתוע של אתונה, כן,

          ממש קוסם, מתעתע כה  

          אמין.

צייר:               נו, ככה-ככה, אדוני.

טימון:  כן, ככה, בדיוק כמו שאמרתי.

         (למשורר): והבדיות שלך - איי, חרוזי

          שיריך נסחפים בחומר כה

          חלק ורך, אתה זורם טבעי

          בָּאמנות שלך. אך עם כל זאת,

          זוג נְשמות אמת שלי, אני

          חייב לומר שיש בכם מין פגם

          פּעוּט. לא משהו מפלצתי, חלילה,

          גם אין סיבה שתתאמצו מדי

          כדי לתקן את זה.

משורר וצייר:                 בבקשה,

          גלה לנו.

טימון:                 לא תקבלו את זה

          בנוח.

משורר וצייר:      בתודות רבות, אדון.

טימון: כן, באמת?

משורר וצייר: אל תפקפק בזה, אדון יקר.

טימון: אין בין שניכם אחד שלא סומך

          על מנוול שמוליך אתכם באף.

משורר וצייר: אנחנו, אדוני?

טימון:                                כן, ואתם

          שומעים אותו זומם, רואים איך שֹם

          תחפושת, מכירים כל הוקוס פוקוס,

          אוהבים, ומטפחים ומפנקים;

          אך דעו לכם שהוא נבל מושלם.

צייר:   אני לא מכיר אחד כזה, אדון.

משורר:  גם לא אני.

טימון: תראו, אני אוהב אתכם. אתן

          לכם זהב, רק תיפַּטרו לי מן

          הנבלים האלה. תלו אותם,

          דִקרו, הַטביעו בבורות שופכין,

          הַשמידו איכשהו, אז בואו אלי,

          אתן לכם מספיק זהב.

משורר וצייר: תגיד מה שמם, אדון, תן שנדע.

טימון: אתה לכאן, אתה לשם, תמיד

          תהיו בזוג: כל איש לחוד, לבד,

          נבדל, אבל צמוד למנוול.

      (לאחד מהם): אם לא יעמדו שני נבלים היכן

         שאתה עומד, אל תתקרב אליו.

       (לשני): אילו תרצה לחיות רק במחיצת

          נבל אחד, נטוש אותו. 'סתלקו!

          להתקפל! (משליך אבנים) הנה זהב. באתם בשביל זהב, שרצים. (לאחד מהם): יש לך יצירה בשבילי; הנה תשלום. 'סתלק! (לשני): אתה אלכימאי: תעשה מזה זהב. לעוף, כלבים מטונפים!

     (יוצאים המשורר והצייר. טימון פורש למערה שלו. נכנסים פלאביוס ושני סנאטורים)

פלאביוס: לשווא אתם רוצים שיחה עם טימון.

          הוא מבוצר בתוך עצמו כל כך

          שאף דמות של אדם חוץ מעצמו

          לא יכולה לְהִתְחָבֵר אתו.

סנאטור 1: הבא אותנו לַמערה שלו.

          הבטחנו, התחייבנו לאתונה

          שנדבר עם טימון.

סנאטור 2:                     בִּזמנים

          שונים גם משתנים האנשים.

          פגעי הזמן עשו אותו כזה.  

          עכשיו כשהזמן מושיט לו יד  

          כדי לחדש את מזלו כקדם, 

          יחזור ודאי גם האדם של אז.

          הבֵא אותנו אליו, מה שיהיה

         יהיה.

פלאביוס:          הנה המערה שלו.  -

          שלוה ורוגע ישררו כאן! טימון,

          טימון נכבד, הוצא ראש ודבּר

          עם ידידים. האתונאים שולחים

          לך, בידי כבוד הסנאט הרם,

          ברכה. דבר איתם, טימון אציל.

          (נכנס טימון מתוך המערה)

טימון: חמה של נחמה, שרפי! דַבּרו 

          ותתפגרו. על כל מִלת אמת -

          שלפוחית, כל שקר שיצרוב כוויות

          עד שורש הלשון, יאכל אותה

          עם הדיבור.

סנאטור 1:               כבוד טימון הראוי -

טימון: לכאלה שכמותכם, ואתם לטימון.

סנאטור 1: סנאט אתונה מברך אותך. 

טימון: מודה להם כולם, והייתי גם

          מחזיר להם כוֹלֶרה, לו יכולתי

          לחטוף אותה בשבילם.

סנאטור 1:                            הו שְכח את מה

          שמייסר אותנו בְּאשמה

          כלפיך. הסנאט מפציר בך

          ברוב קולות אוהב, שוב לאתונה,

          וגם חָשבו שם על מִשרות כבוד

          פנויות המחכּות רק שתלבש

          ותמלא אותן.

סנאטור 2:                הם מתוודים             

            שהם זנחו אותך באופן גס,

          ועל כך הגוף הממלכתי - אשר

          על פי רוב לא שש לכפר - כעת,

          כשחש על בשרו חֶסרון תמיכה

          מטימון, מתעשת, מכה על חטא,

          על שהגביל את העזרה לטימון.

          נשלחנו כדי לפרוע חוב של צער,

          עם הבטחת פיצוי שְמֵחה, כבדה

          כפליים מן העוול. ערימות, 

          כן, אוצרות של אהבה, שגשוג,

          שימחקו כל חטא שאולי חטאוּ,  

          ויכתבו בך את מאזן

          אהבתם, שתישאר שלך

          לקרוא בה.

טימון:                    אתם מכשפים אותי,

          ומרגשים אותי עד סף דמעות.

          תנו לי לב של שוטה, עיני אשה -

          על הנחמות האלה אייבב,

          סנאטורים דגולים.

סנאטור 1:                        אז אנא שוב

          אִתנו, תפוס פיקוד באתונה שלנו,

          שלך, שלנו. תתקבל ברוב

          תודות, יתנו לך שלטון מוחלט,

          וסמכותך תחזור. כך נהדוף

          מהר את התקיפות של אלקיביאדס,

          הפרא, שתולש כמו חזיר-בר

          את שורש השלום במדינתו.

סנאטור 2: ועל חומות אתונה מאיים

          בחרב.

סנאטור 1:          על שום כך, כבוד טימון -

טימון:                                                    טוב,

          אדון, הריני מתרצה. וזאת,

          אדון, אני רוצה: אם אלקיביאדס

          יהרוג את בני ארצי, טימון מוסר

          לאלקיביאדס כך: לטימון לא

          אכפת. אבל אם אֶת אתונה היפה

          יבזוז, יגרור קשישים כְּבודים בְּשֵער

          זְקנם, ויטמא את בתולותינו

          בַּטרוּף החייתי של מלחמה,

          אז שיידע לו, ואִמרו כי טימון

          אומר זאת מחמלה על הישישים

          והצעירים שלנו, כן, אני

          חייב לומר לו: לא אכפת לי; ו -

          שייזהר לו - לא אכפת לי גם

          מהסכינים שלו, כל עוד לכם

          עוד יש גרונות שאפשר לחתוך. אני

          מחשיב את האולר הכי קטן

          בַּחַיִל המופרע שלו יותר    

         מאת הגרון הכי נכבד באתונה.

         וכך אשאיר אתכם בידי אלֵי

          שמיים הנדיבים כמו גנבים

          בידי סוהר.

פלאביוס (לסנאטורים): לכו; זה לחינם.             

טימון: בדיוק כתבתי לי את המצבה.

          מחר זה יתגלה. החולי הארוך

          שלי, חולִי בריאוּת, חיים, מתחיל    

          סוף סוף להירפא, והלא-כלום

          הוא בשבילי הכל. לכו; תחיו עוד.

          שאלקיביאדס יהיה לכם קללה,

          ואתם קללה שלו, כמה שרק

          אפשר.

סנאטור 1:         לשווא אנחנו מדברים.

טימון: אך את ארצי אני אוהב בכל זאת,

          אני לא כזה שיחגוג על החורבן

          כמו שמפיצים עלי.

סנאטור 1:                      יפה דיברת.

טימון: לבני ארצי האוהבים מִסרו

          שלומות -

סנאטור 1:            אלה מלים אשר הולמות

          את לשונך.

סנאטור 2:             ונכנסות אל תוך

          אוזנינו כמו צְבא נצחון בַּשער.

טימון: מסרו להם שלומות, אִמרו שכדי

          להקל על יגונם, על פַּחֲדם

          משוֹט אויב, על כאבם, פצעי

          אהבתם ואובדנם, ועוד

          פגעים אשר סופגת הספינה

          הרעועה של הטבע בַּמסע

          המסוכן של החיים, אגמול

          להם באיזה טוֹב. אדריך אותם

          כיצד לחמוק מזעם אלקיביאדס.

סנאטור 1 (הצידה): זה מוצא חן בעיני; כן, הוא יחזור.

טימון: יש בַּמסתור שלי פה עץ

          שהנחיצות דורשת כי אֶכרות,

          ובקרוב אגדע אותו. אִמרו

          לידידַי, לכל אתונה, על פי

          סולם החשיבות, מן הגדול

          עד לקטן, שכל מי שירצה

          לשים סוף לסבלו - שיזדרז,

          יבוא לכאן לפני שגרזני

          יונף לגדוע, ויתלה את עצמו.

          אנא מסרו להם את ברכתי.

פלאביוס (לסנאטורים): די להציק לו. כך הוא יישאר.

טימון: אל תחזרו אלי, אבל אִמרו

          לָעיר: טימון בנה משכן נצחי

          על גדת מפל המלח. פעם ביום

          הגל, זב קצף, יכסה אותו.  

          לשם בואו, ותהיה לכם

          מצבתי כְּתב נבואה. שפתיים,

          ארבע מלים עוד, וסוף לַשפה.

          כל פגם, שתתקן המגפה.

          עמל אדם - קברים, ומוות התשלום.

          שמש, הסתירי אור. שלטון טימון - לא כלום.

     (יוצא, אל תוך המערה)

סנאטור 1: מרירותו כבר מזוּוגת בלי

          הֶפרד לָאופי.

סנאטור 2: ממנו אין תקווה. נחזור, נסחט

          כל אמצעי אחר שנותר מול פני

          הסכנה.

סנאטור 1:          דרושה רגל זריזה.

          יוצאים.


תמונה 15


שייקספיר

 

נכנסים שני סנאטורים אחרים, עם שליח.

סנאטור 3: המידע שלך מכאיב. גדודיו רבים

          כמו שדיווחת?

שליח:                      לפחות. וחוץ 

          מזה, בַּמהירות הזאת - הוא כבר

          מגיע.

סנאטור 4: אם הם לא מביאים את טימון, פה

          צפוי אסון.

שליח:                  פגשתי איזה בלדר,

          ידיד מזמן. בענייני הכלל

          אנחנו לא מאותו המחנה,

          אבל האהבה הישנה -

          אישית יש לה משקל, דיברנו כמו  

         שני חברים. הוא בדיוק רכב

          מאלקיביאדס לַמערה של טימון,

          עם מכתבים שמזמינים אותו

          להצטרף למערכה שהוא

          מנהל נגד אתונה, שחלקית

          היא גם בשמו.

סנאטור 3:                   הנה באים אחֵינו.

          (נכנסים הסנאטורים האחרים)

סנאטור 1: על טימון אף מלה. ממנו אין

          מה לְצפּות. שומעים כבר תוף אויב, 

          גיחת אימים חונקת בְּאבק    [/ פרסות אימים חונקות כבר בְּאבק]

          את האוויר. פנימה, התכוננו.  

         המלכודת כבר פרושה, אני פוחד,

          והאויב ממתין שנילכד.

     יוצאים.


תמונה 16


שייקספיר

 

נכנס חייל, ביער, מחפש את טימון.

חייל:   מכל התיאורים, זה המקום.

          מי שם? דבּר, הֵיי! אין תשובה?

          (מגלה מצבה)                     מה זה?

          "מת טימון, ששרד יותר מדי.

          חיה קוראת את זה. אדם לא חי."

          מת, בטח, וזה הקבר. מה חרוט

          פה - לא יכול לקרוא. אני י'שֵה

          העתק של האותיות עם שעווה.

          המפקד שלנו מלומד בכּל

          סוג אל"ף-ביתא. הוא מְתרגמַן

          ותיק, אפילו שהוא צעיר בגיל.

          הוא בטח שם, מול עיר השחצנים,

          שהוא מת להפיל על הפנים.

    יוצא.


תמונה 17


שייקספיר, חוץ מכמה שורות בסוף דברי אלקיביאדס הראשונים

 

נשמעות חצוצרות. נכנס אלקיביאדס עם כוחותיו, לפני אתונה.

 

אלקיביאדס: הַשמיעו את בואנו הנורא

          לָעיר הפחדנית והמופקרת.

     (תרועה. הסנאטורים מופיעים על החומות)

          עד כה הצלחתם להשחית זמן עם

          פּריצוּת, הפכתם את החשקים

          לספר החוקים. עד כה אני

          וכל מי שחסה בְּצל כוחכם

          שוטטנו חפויי ראש, ולשווא

          מלמלנו כמה רע. עכשיו לַזמן

          יש דם, והזחילה זוקפת ראש,

          היא קמה וצועקת "די, לא עוד".

          עכשיו יתחיל להשתנק, לרעוד

          העוול הנמרח על כורסתכם,

          והיהירות קצרת הנשימה

          תעשה במכנסיים בִּמְנוסה

          של פחד מוות.

סנאטור 1:                 איש אציל, צעיר,

          כשטינתך היתה עוד בְּאִבּה,

          לפני שהיו לך כוחות, או לנו

          סיבות לחשוש, הצענו כל פשרה

          כדי לפייס את זעמך, למחות

          כפיות-טובה שלנו במחוות

          של אהבה.

סנאטור 2:               וכך ניסינו גם

          למשוך את טימון שהשתנה אל חיק

          העיר בהתנצלות, בהבטחת

          פיצוי טוב. לא כולנו התאכזרנו,

          לא לכולנו מגיעה מכה

          כללית של מלחמה.

סנאטור 1:                           את החומות

          פה לא הקימו ידי אלה אשר

          פגעו בך; גם אין שום הצדקה

          שמִגְדלים, פסלים, מבנים, יפלו

          בשל טינה פרטית.

סנאטור 2:                      ואלה אשר

             נגדם יצאת ממֵילָא כבר לא

           חיים. בושה צורבת על אזלת

          ידם שברה את לבבם. אז צְעד,

          אדון אציל, אל תוך עירנו עם

          דגליך. קבע לנו מִכְסָה, מס מוות,

          אם נִקְמתך מורעבת לְבשר

          כה לא טבעי; קח מַעֲשֵר, תפיל

          גורל, ונתפלל שהמוגרל           [/ גורל, וכל מוגרל שהוא טפיל -    

          יהיה טפיל.                             / תן לו טיפול.]   

סנאטור 1:               לא, לא כולם חטאו.                    

          זה לא צודק לנקום במי שלא

          על מי שכן. פשעים אינם עוברים

          בירושה כמו אדמות. לכן,

          אחינו היקר, הכנס לעיר

          את החֵילות אבל השאר בחוץ

          את החֵמות. חוס על עריסתך

          האתונאית, על הקרובים שלך

          שבשטף זעמך דינם ליפול

          עם אלה שחטאו. בוא אל הצאן     

          כמו רועה, בחר את הנגועים,

          אל תהרוג את כל העדר.

סנאטור 2:                              את

          הדין שלך השלט פה בחיוך,

          ואל תחצוב אותו בְּחרב.

סנאטור 1:                               רק

          דְרוך על סף השער המוגף -

          הוא ייפּתח, כדי שלבך הטוב

          יבוא בתור שליח להכריז

          שתיכנס בידידות.

סנאטור 2:                     אילו

          תשליך כפפה, או איזה אות אחר

          כהתחייבות שבאת כדי ללחום

          בעוול, לא כדי להשמיד אותנו,       

          עירנו תארח את גדודיך

          עד שנחתום הסכם שיספק

          אותך.

אלקיביאדס:      אז הנה הכפפה שלי.

          רדו, פתחו מחסום שלא הותקף.

          אותם אויבים של טימון ושלי

          שתסמנו במו ידכם לעונש -

          יפלו, ואיש לא מלבדם. וכדי

          להרגיע אתכם לגבי תום לבי:

          חייל אשר יחרוג מעמדתו, 

          או יזהם את נהר החוק בעיר,

          שפטו אותו ודונו לַחמוּר

          שבעונשיכם.

שני הסנאטורים:         מלים של איש אציל.

אלקיביאדס: רדו, ותקיימו את דבריכם.

(נשמעות חצוצרות. יוצאים הסנאטורים על החומות, ונכנסים למטה. נכנס החייל, עם לוח השעווה)

חייל:  המפקד, כבוד אלקיביאדס, טימון מת;

          קבוּר ממש נושק לים, ועל

          המצבה - החקיקה הזאת,

          שהעתקתי. שעווה רכה

          תהיה פרשן של הבּוּרות שלי.

אלקיביאדס (קורא את הכתובת):

               הנה גופה בזויה מנשמה בזויה נקרעת.

                שמי מיותר. כל מנוול שעוד נותר- 

                תאכל אותו צרעת.

                מוטל פה טימון, שהיה לְכל  איש חי שונא.

                עבור פה וקלל, אבל עבור, אל תחנה.

        זה מבטא היטב את תחושתך

          בַּסוף. אמנם תיעבת את אֶבלנו

          האנושי, בזת לְבכיינות

          המוח, לַטפטוף אשר דולף

          מנפש קמצנית, אבל דמיון

          עשיר לימד אותך לסחוט דִמְעות-

          תמיד מאל הים על קברך,   

         על חטא ומחילה. מת טימון, איש

          אציל, ועל זכרו עוד ידובר.

          קחו אותי אל העיר, אביא עלה

          של זית כחרבי. המלחמה

          תוליד שלום, שלום אותה יכבוש,

         כזוג שיחד ירפא, יקיז, יחבוש.

          הכו בתוף.

          תופים. יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט טימון בן אתונה - תמונה 17