שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

מידלטון

 

נכנסים שלושה סנאטורים מצד אחד, אלקיביאדבס פוגש אותם, עם מלווים.

סנאטור 1 (לסנאטור אחר): אני כמותך בעד. הפשע הוא

          חמור. חובה שהוא ימות.

          מרחמים חוטאים רק מתחזקים.

סנאטור 2: אמת; החוק ימחץ אותם.

אלקיביאדס: כבוד, בריאות, חמלה, אנשי סנאט!

סנאטור 1: כן, המפקד?

אלקיביאדס: אני בּקשן צנוע ללבכם;

          כי החמלה היא לב החוק, ורק

          עריץ אוֹכֵף אותו באכזריות.

          הזמן והגורל הכבידו על

          חבר שלי, שהסתבך בְּבוץ

          החוק, אשר לאלה ששוקעים

          בו אין עמוק ממנו. זה אדם

          ש - חוץ מן העֲבֵרה הזאת - הוא כליל

          המעלות;

          גם את חטאו לא הכתים בפחדנות -

          וזה כבוד שקונה לו זכות. פשוט

          בזעם של אציל וטוהר נפש,

          כשפצעו את שמו הטוב עד מוות,

          תקף את יריבו;

          ובשיא הרוגז הוא היה כל כך

          שפוי ומאופק, עם חוש מידה,

          כמו בְּדיון על ענייני מדע.

סנאטור 1: בנית פרדוקס די מאולץ,

          למרוח על כיעור צבעים יפים.

          המלים שלך כל כך הזיעו כדי

          לברוא צורה יפה לָרֶצח, או

          לטעון שכתר אומץ-לב הוא ריב!

          לא, ריב הוא אומץ שנולד בחטא,

          אֶחַיו הם הפילוג והפיצול.

          אמיץ באמת מי שסובל בְּשכל

          כל מה שמטיחים בו, מתעלם

          מעלבונות, נושא אותם כמו

          מעיל שלא נדבק לגוף, ולא

          מזרים כל עוול אל הלב שלו

          כדי לסכן אותו.

          רָשע הוא העוול שדוחף אל פשע.

         טרוף להסתכן למען רֶשע.

אלקיביאדס: כבודו -

סנאטור 1: לא תהפוך עֲבֵרה לטהורה.

          לנקום - לא; להבליג, זאת הגבורה.

אלקיביאדס: אז, רבותי, ברשותכם, סלחו לי

          אם אדבר כמו איש צבא.

          למה אנשים טפשים חושפים עצמם

          לקרב, לא מבליגים על אִיומים,

          קצת ישנים על זה ומניחים

          לָאויב לחתוך בשקט את גרונם

          בלי להחזיר מכה? אם להבליג

          זה אומץ לב כזה, מה אנחנו יוצאים

          למלחמות? נשים הן אמיצות

          יותר, אם כך - הן נשארות בבית,

          וחמור גדול מאריה, ואסיר כָּפוּת

          חכם מן השופט, אם סבל הוא

          אות החוכמה. הו רבותי, כשם

          שיש בכם גדוּלה, גלו חמלה.

          מי בְּלב קר לא יגנה דם חם?

          נכון, להרוג זה פשע מלוכלך,

          אך כהגנה עצמית זה חטא נסלח.

          הכעס הוא חילול מצווה, אבל

          מי לא נקי מכעס?

          שקלו את הפשע כך.

סנאטור 2:                         אתה נואם

          לשווא.

אלקיביאדס:         לשווא? פעילותו בספרטה

          וביזנטיון היא שוחד מספּק

          בעד חייו.

סנאטור 1:          מה זה?

אלקיביאדס:                     אני אומר,

          כבודכם, שהוא תרם שרות מופת,

          שחט בִּקְרב רבים מאויביכם.

          איזה עוז-לב הפגין רק בַּסכסוך

          האחרון, הנחית פצעים בשפע!

סנאטור 2: ועליהם בנה חיים של שפע.

          הולל מושבע. יש בו מין חטא אשר

          מטביע אותו, לוקח את גבורתו

          בַּשְבי. לולא היו אויבים, זה כבר

          היה מחסל אותו. ידוע איך

          בְּזעם חֲיָּיתי כזה חולל

          שערוריות, סכסך, פילג. דוּוח

          לנו שכל ימיו שטופים בִּסְחי

          ושכרותו היא מסוכנת.

סנאטור 1:                            הוא

          בן מוות.

אלקיביאדס:         צחוק גורל! היה כבר מת

          במלחמה. כבודכם, אם לא בזכות

          מעלותיו - למרות שיְמִינוֹ

          יכלה לקנות לו, בלי שום חוב לאיש,

          חיים - כדי להגיע ללבכם,

          צָרפו את פעלַי לפעליו.

          אני יודע עד כמה בטחונות

          הם יקרים לכם, הוד שֵיבתכם,

          אז את כבודי וכל נצחונותי

          אתן לכם ערבוּת על כך שהוא

          יחזיר לכם גמול עם ריבית. 

          אם על פשעו הוא חב לַחוק חיים,

          שיֵיצא לקרב, חיי אויבים למחוק.  

          שדה-קטל הוא קשוח כמו החוק.

סנאטור 1: אנו החוק. דינו למות. אז שתוק,

          פן נתרגז. יהא חבר או אח,

          דם ישלם כל מי שדם שפך.

אלקיביאדס: אה ככה זה? ככה זה לא.

          בבקשה חשבו רק מי אני.

סנאטור 2: איך?

אלקיביאדס:        חדדו את זכרונכם בי.

סנאטור 3:                                        מה?

אלקיביאדס: גילכם השכיח מה אני לכם.

          אחרת לא הייתם מבזים

          אותי כך, לא הייתם מעזים.

          פצעַי כואבים מכם.

סנאטור 1:                       מה, מתגרה

          בנו? אז במלים קצרות אבל

          לטווח ארוך: אנחנו מנדים

          אותך לנצח.

אלקיביאדס:             מנדים אותי?

          נדו את הסניליוּת שלכם,

          נדו ריבית קצוצה שמכערת

          את הסנאט.

סנאטור 1:              אם עוד תכיל אותך

          אתונה בעוד שתי זריחות, צפּה

          לדין המר מכל; וכדי לבלום

          את שטף זעמנו, הוא יוּצא

          להורג מיד.

          (יוצאים כולם חוץ מאלקיביאדס)

אלקיביאדס: שהאלים יתנו לכם זִקְנה

          עד שתהיו רק עצמות, ולא

          יעזו להסתכל בכם! אני

          נטרף מזעם. את כל אויביהם

          הדפתי כשהם ספרו כספים,  

          הלוו מזומנים בריבית כפולה,        

          ואני הרווחתי רק פצעים כפולים.

          וכל זה בשביל זה? זו התרופה

          שמטפטף סנאט הסחר-מֶכר

          על פצע לוחמים? נידוי! זה לא

          נורא. אני לא שונא להיות מנודה.

          זוהי עילה נכבדת לִמרירות

          וְזעם שבהם אכּה את כל

          אתונה. בגדודַי הנרגנים

          אפיח רוח, את לבם - אצוד. 

          כבוד ללחום נגד גופים גדולים.

          לא משפילים אלים - או חיילים.

       יוצא.