שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט שני אדונים מוורונה - מערכה 4, תמונה 4 קדימה >

[נכנס לאנס [עם כלבו].]

 

לַנְס:         כְּשֶׁהַיְּצוּר שֶׁמְּשָׁרֵת אוֹתְךָ מִתְנַהֵג כְּמוֹ בֶּן-כֶּלֶב, תַּאֲמִינוּ לִי, זֶה קָשֶׁה: אֶחָד שֶׁאֲנִי גִּדַּלְתִּי מֵאָז שֶׁהוּא גּוּר; אֶחָד שֶׁאֲנִי הִצַּלְתִּי מִטְּבִיעָה, כְּשֶׁשְּׁלוֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אַחִים וַאֲחָיוֹת עִוְּרִים שֶׁלּוֹ הָלְכוּ מִזֶּה. אֲנִי נָתַתִּי לוֹ חַיִּים, וְאֵיזֶה חַיִּים, מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים "חַיֵּי כֶּלֶב". הֵבֵאתִי אוֹתוֹ בְּתוֹר מַתָּנָה לְגִיבֶרֶת סִילְבִיָּה, מֵהָאָדוֹן שֶׁלִּי; וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְהִכָּנֵס לַחֶדֶר-אֹכֶל, הוּא קוֹפֵץ לִי לַצַּלַּחַת שֶׁלָּהּ, וְגוֹנֵב לָהּ רֶגֶל עוֹף. אָח, זֶה מַכָּה שֶׁלֹּא כְּתוּבָה, שֶׁכֶּלֶב לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּחֶבְרָה. הָיִיתִי רוֹצֶה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, אֶחָד שֶׁיִּקַּח עַל עַצְמוֹ לִהְיוֹת כֶּלֶב מֵהַסְּפָרִים, לִהְיוֹת, אִם כְּבָר, כֶּלֶב שֶׁלֹּא יִתְנַהֵג כְּמוֹ חַיָּה. אִם לֹא הָיָה לִי יוֹתֵר שֵׂכֶל מִמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, לָקַחַת עַל עַצְמִי אֶת הַבּוּשָׁה שֶׁהוּא עָשָׂה, אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהָיוּ תּוֹלִים אוֹתוֹ. וְשֶׁכָּכָה יִהְיֶה לִי טוֹב, הוּא הָיָה מַרְוִיחַ אֶת זֶה בְּיֹשֶר. תִּשְׁפְּטוּ אַתֶּם: הוּא נִדְחַף לִי לְחֲבוּרָה שֶׁל כְּלָבִים-כָּאֵלֶּה-בְּנֵי-טוֹבִים, מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן שֶׁל הַדֻּכָּס; בְּקֹשִי הוּא הָיָה שָׁם מַסְפִּיק – סְלִיחָה עַל הַבִּטּוּי – לִזְמַן פִשְׁתּוּן, כְּבָר כָּל הַחֶדֶר מֵרִיחַ אוֹתוֹ. "לְהוֹצִיא אֶת הַכֶּלֶב," אֶחָד אוֹמֵר; "מָה זֶה הַחַיָּה הַזֹּאת?" אַחֵר אוֹמֵר. "תַּצְלִיפוּ בּוֹ הַחוּצָה," הַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר; "תִּתְלוּ אוֹתוֹ," הַדֻּכָּס אוֹמֵר. אֲנִי, שֶׁיֵּשׁ לִי עִם הָרֵיחַ הֶכֵּרוּת אִישִׁית עוֹד מִמִּקֹּדֶם, יָדַעְתִּי שֶׁזֶּה חֹמֶץ; אָז אֲנִי הוֹלֵךְ לַבֶּן-אָדָם שֶׁמַּצְלִיף בַּכְּלָבִים: "חָבֵר," אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ, "אַתָּה הוֹלֵךְ לְהַצְלִיף בַּכֶּלֶב?" "כֵּן, בְּדִיּוּק, תָּאֵר לְךָ," הוּא עוֹשֶׂה לִי; "אַתָּה עוֹשֶׂה לוֹ עָוֶל סְתָם," אֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ; "זֶה אֲנִי אָשֵׁם בַּגֹּעַל-נֶפֶשׁ." הוּא לֹא-חוֹשֵׁב-פַּעֲמַיִם וְמַצְלִיף בִּי. כַּמָּה אֲדוֹנִים הָיוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה בִּשְׁבִיל מְשָׁרֵת? לֹא, אֲנִי נִשְׁבָּע, אֲנִי יָשַׁבְתִּי בְּתוֹךְ סַד עַל קְצִיצוֹת שֶׁהוּא הֵרִים, אַחֶרֶת הָיוּ מוֹצִיאִים אוֹתוֹ לְהוֹרֵג; הָיִיתִי קָשׁוּר לְעַמּוּד עַל אֲוָזִים שֶׁהוּא הָרַג, אַחֶרֶת פֹּה הוּא הָיָה קָבוּר, הַכֶּלֶב. אַתָּה עַכְשָׁו בִּכְלָל לֹא חוֹשֵׁב עַל זֶה, אָהּ? לֹא, רַק אֲנִי זוֹכֵר אֵיזֶה תַּרְגִּיל דָּפַקְתָּ לִי כְּשֶׁנִּפְרַדְתִּי לְשָׁלוֹם מֵהַגִּיבֶרֶת סִילְבִיָּה: מָה, לֹא בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ לָשִׂים לֵב אֵלַי כָּל הַזְּמַן, וְלַעֲשׂוֹת בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי? תַּגִיד לִי, מָתַי בּחַיִּים אַתָּה רָאִיתָ אוֹתִי מֵרִים אֶת הָרֶגֶל שֶׁלִּי, וְמַרְטִיב עַל שִׂמְלָה שֶׁל גִּיבֶרֶת? רָאִיתָ אוֹתִי עוֹשֶׂה פַּעַם תַּרְגִּיל כָּזֶה?

            [נכנסים פרוטאוס ויוליה.]

פְּרוֹטֵאוּס:  סֵבַּסְטִיאָן שִׁמְךָ? אַתָּה נִרְאֶה לִי,

               אֶשְׂכֹּר אוֹתְךָ מִיָּד לְשֵׁרוּתִי.

יוּלְיָה:        כָּל שֶׁתִּרְצֶה; כָּל מָה שֶׁבִּיכָלְתִּי.

פְּרוֹטֵאוּס:  הַלְוַאי, נִרְאֶה. [ללאנס] אַתָּה, זְבוּב בֶּן-זוֹנָה,

               אֵיפֹה אַתָּה כְּבָר מִתְמַזְמֵז יוֹמַיִם?

לַנְס:     תִּסְלַח לִי, אָדוֹן, אֲנִי לָקַחְתִּי לְגִיבֶרֶת סִילְבִיָּה כֶּלֶב כְּמוֹ שֶׁבִּקַּשְׁתָּ.

פְּרוֹטֵאוּס:  וּמָה הִיא אוֹמֶרֶת עַל הַתַּכְשִׁיט?

לַנְס:    הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֶּלֶב בֶּן-כֶּלֶב, וְשֶׁעַל מַתָּנָה כָּזֹאת לֹא מַגִּיעַ לְךָ תּוֹדָה  מֵעֹמֶק הַלֵּב – אֶלָּא מֵעֹמֶק-כַּלֶּבֶת.

פְּרוֹטֵאוּס:  אֲבָל הִיא לָקְחָה אֶת הַכֶּלֶב?

לַנְס:     לֹא, הָאֱמֶת לֹא לָקְחָה: הִנֵּה הֵבֵאתִי אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה אִתִּי.

פְּרוֹטֵאוּס:  אַתָּה הִצַּעְתָּ לָהּ אֶת זֶה, מִמֶּנִּי?

לַנְס:     מָה-לַ'שׂוֹת, אָדוֹן, אֶת הַגּוּרוֹן שֶׁהִשַּׂגְתִּי גָּנְבוּ לִי בַּשּׁוּק – יְלָדִים נְבֵלוֹת! – אָז הִצַּעְתִּי לָהּ אֶת הַכֶּלֶב שֶׁלִּי חֹמֶץ, שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵהַכֶּלֶב שֶׁלְּךָ פִּי עֶשֶׂר, וְמִשּׁוּם כָּךְ הוּא מַתָּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה.

פְּרוֹטֵאוּס:  לֵךְ, תִּסְתַּלֵּק, תִּמְצָא לִי אֶת הַכֶּלֶב

               שֶׁלִּי, אַחֶרֶת אַל תַּחְזֹר אַף פַּעַם.

               אָמַרְתִּי, עוּף! נִשְׁאָר פֹּה לְעַצְבֵּן

               אוֹתִי? בּוּשָׁה אַחֲרֵי בּוּשָׁה עוֹשֶׂה לִי.

            [יוצא לאנס.]

                   סֵבַּסְטִיאָן, לְקַחְתִּיךָ לְשֵׁרוּת,

               חֶלְקִית כִּי יֵשׁ לִי צֹרֶךְ בְּבָחוּר

               שֶׁבִּתְבוּנָה יִפְעַל בְּעִנְיָנַי –

               כִּי אֵין לִסְמֹךְ עַל גֹּלֶם כְּמוֹ הַקּוֹף שָׁם –

               אַךְ בְּעִקָּר בִּזְכוּת תָּוֵי פָּנֶיךָ

               וְאָרְחֲךָ, שֶׁאִם נִחַשְׁתִּי טוֹב,

               יָעִידוּ עַל חִנּוּךְ, בְּרָכָה וָיֹשֶר.

               אָז דַּע – עַל כָּךְ נִלְקַחְתָּ לְשֵׁרוּת.

               בּוֹא קַח טַבַּעַת זוֹ, וְתֵן אוֹתָהּ

               מִיָּד לַגְּבֶרֶת סִילְבִיָּה; אָהֲבָה

               אוֹתִי מְאוֹד זוֹ שֶׁאוֹתָהּ נָתְנָה לִי. [נותן לה טבעת]

יוּלְיָה:        אַתָּה אוֹתָהּ לֹא. כָּךְ לִזְרֹק מַזְכֶּרֶת...

               אוּלַי הִיא מֵתָה?

פְּרוֹטֵאוּס:                        לֹא: נִדְמֶה לִי חַיָּה.

יוּלְיָה:        אוֹי לִי!

פְּרוֹטֵאוּס:  לָמָּה אַתָּה קוֹרֵא "אוֹי לִי"?

יוּלְיָה:        כִּי אֵיךְ לֹא אֲרַחֵם עָלֶיהָ.

פְּרוֹטֵאוּס:  מַדּוּעַ תְּרַחֵם עָלֶיהָ?

יוּלְיָה:        כִּי הִיא לָבֶטַח אָהֲבָה אוֹתְךָ

               כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אֶת גְּבֶרֶת סִילְבִיָּה: הִיא

               הוֹזָה עַל זֶה אֲשֶׁר שָׁכַח אוֹתָהּ;

               אַתָּה נִכְרָךְ אַחֲרֵי זוֹ שֶׁדּוֹחָה

               אוֹתְךָ. חֲבָל שֶׁאַהֲבָה תָּמִיד

               רַק הֲפָכִים. לָכֵן קָרָאתִי "אוֹי לִי".

פְּרוֹטֵאוּס:  טוֹב, טוֹב; תִּמְסֹר אֶת הַטַּבַּעַת, גַּם

               מִכְתָּב. [נותן לה מכתב] זוֹהִי הַכְּתֹבֶת. וֶאֱמֹר לָהּ

               שֶׁהִיא הִבְטִיחָה לִי תְּמוּנָה, דְּיוֹקַן

               אֵלָה. וְאָז תָּרוּץ אֵלַי לַחֶדֶר,

               שֶׁבּוֹ תִּמְצָא אוֹתִי, עָצוּב, גַּלְמוּד.

              [יוצא.]

יוּלְיָה:        כַּמָּה נָשִׁים הָיוּ עוֹשׂוֹת שְׁלִיחוּת

               כָּזֹאת? אָח, פְּרוֹטֵאוּס מִסְכֵּן, שָׂכַרְתָּ

               שׁוּעָל לִשְׁמֹר עַל הַכְּבָשִׂים שֶׁלְּךָ.

               אָח, אֻמְלָלָה טִפְּשָׁה, מָה לָךְ לַחְמֹל

               עַל מִישֶׁהוּ שֶׁבָּז לָךְ מִכָּל לֵב?

               מֵאַהֲבָה אֵלֶיהָ, הוּא בָּז לִי.

               מֵאַהֲבָה אֵלָיו, אֶחְמֹל עָלָיו.

               אֶת הַטַּבַּעַת הוּא קִבֵּל מִמֶּנִּי

               בִּשְׁעַת פְּרֵדָה, מַשְׁכּוֹן שֶׁל נִשְׁמָתִי.

               עַכְשָׁו עָלַי – שָׁלִיחַ בִּישׁ-מַזָּל –

               לִקְנוֹת דְּבַר-מָה שֶׁאוֹי לִי אִם יֻשַּׂג:

               לִמְסֹר מָה שֶׁהַלְּוַאי לֹא יִתְקַבֵּל;

               לָשִׁיר שִׁבְחֵי יָשְׁרוֹ, שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח.

               אֲנִי כַּלַּת אֱמֶת שֶׁל אֲדוֹנִי;

               אַךְ אֶהֱיֶה לוֹ מְשָׁרֵת אֱמֶת

               רַק אִם אֶחְטָא בְּשֶׁקֶר לְנַפְשִׁי.

               כֵּן, אֲחַזֵּר בִּשְׁמוֹ; אֲבָל צוֹנֵן,

               כִּי מִי יִתֵּן – אָמֵן – שֶׁלֹּא יַצְלִיחַ.

            [נכנסת סילביה.]

               יוֹם טוֹב, גְּבִרְתִּי. אוּלַי תּוּכְלִי לִסְלֹל

               לִי דֶּרֶךְ לְדַבֵּר עִם גְּבֶרֶת סִילְבִיָּה.

סִילְבִיָּה:     וּמָה לְךָ אִתָּהּ, אִם זוֹ אֲנִי?

יוּלְיָה:        אִם אַתְּ הִיא, רַק שִׁמְעִי בְּסַבְלָנוּת

               מַהִי הַהוֹדָעָה לִשְׁמָהּ נִשְׁלַחְתִּי.

סִילְבִיָּה:     מִמִּי?

יוּלְיָה:                 מֵאֲדוֹנִי, מַר פְּרוֹטֵאוּס.

סִילְבִיָּה:     מָה, הוּא רוֹצֶה אֵיזוֹ תְּמוּנָה?

יוּלְיָה:                                              כֵּן, גְּבֶרֶת.

סִילְבִיָּה [קוראת]: אוּרְסוּלָה, הַתְּמוּנָה שֶׁלִּי, תָּבִיאִי!

             [התמונה מובאת.]

               לֵךְ, תֵּן לוֹ. וְתִמְסֹר בִּשְׁמִי: אַחַת,

               שְׁמָהּ יוּלְיָה, שֶׁמּוֹחוֹ הַהֲפַכְפַּךְ

               מָחַק, הוֹלֶמֶת אֶת כָּתְלֵי חַדְרוֹ

               הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַצְּלָלִית הַזֹּאת.

יוּלְיָה:        גְּבִרְתִּי, קִרְאִי נָא גַּם אֶת הַמִּכְתָּב.

             [נותנת לה מכתב.]

                   סְלִיחָה, גְּבִרְתִּי, טָעוּת! מָסַרְתִּי לָךְ

               נְיָר שֶׁלֹּא הָיָה עָלַי לִמְסֹר.

               זֶה הַמִּכְתָּב לְהוֹד מַעֲלָתֵךְ.

            [היא נותנת מכתב אחר ולוקחת חזרה את הראשון.]

סִילְבִיָּה:     בְּבַקָּשָׁה, תֵּן לִי לִרְאוֹת אֶת זֶה שׁוּב.

יוּלְיָה:        לֹא, לֹא, אָסוּר: גְּבִירָה טוֹבָה, סִלְחִי לִי.

סִילְבִיָּה:     בְּבַקָּשָׁה.

               לֹא אֶסְתַּכֵּל מָה אֲדוֹנְךָ כּוֹתֵב לִי.

               בָּרוּר לִי, הוּא דָּחַס שָׁם הַבְטָחוֹת,

               שְׁבוּעוֹת לְעֵת מְצֹא, שֶׁהוּא יָפֵר

               כְּמוֹ שֶׁאֲנִי קוֹרַעַת: בְּקַלּוּת.

             [קורעת את המכתב.]

יוּלְיָה:        גְּבִרְתִּי, הוּא גַּם שׁוֹלֵחַ לָךְ טַבַּעַת.

סִילְבִיָּה:     חֶרְפָּה כְּפוּלָה לִשְׁלֹחַ לִי אוֹתָהּ;

               מִפִּיו שָׁמַעְתִּי אֶלֶף פַּעַם אֵיךְ

               כְּשֶׁהוּא נִפְרָד קִבֵּל אוֹתָהּ מִיּוּלְיָה.

               הוּא מְחַלֵּל אוֹתָהּ בְּיָד גַּסָּה

               יָדִי לְיוּלְיָה כָּךְ לֹא תַּעֲשֶׂה.

יוּלְיָה:        וְהִיא תּוֹדֶה לָךְ.

סִילְבִיָּה:     מָה זֶה אָמַרְתָּ?

יוּלְיָה:        אֲנִי מוֹדֶה לָךְ כִּי חָמַלְתְּ עָלֶיהָ.

               אֻמְלֶלֶת, אֲדוֹנִי עוֹשֶׂה לָהּ עָוֶל.

סִילְבִיָּה:     אַתָּה מַכִּיר אוֹתָהּ?

יוּלְיָה:        כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתִי.

               בָּכִיתִי מֵאָה פְּעָמִים, יוֹתֵר,

               כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי עַל סִבְלָהּ, נִשְׁבָּע.

סִילְבִיָּה:     נִדְמֶה לָהּ – פְּרוֹטֵאוּס עָזַב אוֹתָהּ?

יוּלְיָה:        אֲנִי חוֹשֵׁב; זֶה שֹׁרֶשׁ יְגוֹנָהּ.

סִילְבִיָּה:     הִיא לֹא יְפֵהפִיָּה?

יוּלְיָה:        פַּעַם הָיְתָה יָפָה יוֹתֵר: כְּשֶׁהִיא

               בָּטְחָה בַּלֵּב שֶׁל אֲדוֹנִי, הָיְתָה,

               לְדַעֲתִי, יָפָה כָּמוֹךְ. אֲבָל

               מֵאָז שֶׁהִיא זָנְחָה אֶת הַמַּרְאָה

               וְנֶחְשְׂפָה לַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹדֶפֶת,

               נָבְלוּ הַשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁבְּלֶחְיָהּ,

               וְהָאֲוִיר צָבַט וַרְדֵי פָּנֶיהָ,

               עַד שֶׁעַכְשָׁו הָפְכָה כֵּהָה כָּמוֹנִי.

סִילְבִיָּה:     מַהוּ גָּבְהָהּ?

יוּלְיָה:        בְּעֵרֶךְ כְּמוֹ שֶׁלִּי; כִּי בָּאָבִיב,

               כְּשֶׁחָגְגוּ אֶצְלֵנוּ קַרְנָבָל,

               נָתְנוּ לִי לְשַׂחֵק תַּפְקִיד אִשָּׁה,

               הִלְבִּישׁוּ לִי שִׂמְלָה שֶׁל גְּבֶרֶת יוּלְיָה,

               וְזוֹ הִתְאִימָה לִי – כֻּלָּם אָמְרוּ! –

               כְּאִלּוּ נִתְפְּרָה עָלַי; לָכֵן

               אֲנִי יוֹדֵעַ: הִיא גְּבוֹהָה כָּמוֹנִי.

               וְהִיא הִזִּילָה בִּגְלָלִי דְּמָעוֹת אָז,

               כִּי תַּפְקִידִי בַּהַצָּגָה הָיָה

               עָצוּב: שִׂחַקְתִּי שָׁם אֶת אָרִיאַדְנֶה,

               הַמְּקוֹנֶנֶת אֵיךְ נָטַשׁ אוֹתָהּ

               תֵּזֵאוּס, שֶׁהֵפֵר אֶת שְׁבוּעָתוֹ.

               שִׂחַקְתִּי חַי כָּל כָּךְ, וְעִם דְּמָעוֹת,

               עַד שֶׁגְּבִרְתִּי הָאֻמְלָלָה פָּרְצָה

               בְּבֶכִי מַר; נִשְׁבַּע לָךְ כִּי הִרְגַּשְׁתִּי

               בְּדִמְיוֹנִי אֶת צַעֲרָהּ מַמָּשׁ.

סִילְבִיָּה:     הִיא לֹא תִּשְׁכַּח אוֹתְךָ, צָעִיר עָנֹג.

               אָח, גְּבֶרֶת מִסְכֵּנָה, זְנוּחָה, בְּלִי נֹחַם;

               לִבִּי נֶחְמָץ מִכָּל מִלָּה שֶׁלְּךָ.

               הִנֵּה, צָעִיר: זֶה אַרְנָקִי. תִּקַּח,

               לְזֵכֶר גְּבִרְתְּךָ, וְכִי אָהַבְתָּ.

                   שָׁלוֹם.

          [יוצאת.]

יוּלְיָה:        וְהִיא עַל זֶה תּוֹדֶה לָךְ, אִם תַּכִּירִי

               אוֹתָהּ אֵי-פַּעַם. גְּבֶרֶת עֲדִינָה,

               זַכָּה, יָפָה. הַלְוַאי שֶׁהַחִזּוּר

               שֶׁל אֲדוֹנִי יִהְיֶה לָרִיק, אִם יֵשׁ לָהּ

               כָּבוֹד כָּזֶה לְאַהֲבַת גְּבִרְתִּי.

               בְּאֵילוּ אַשְׁלָיוֹת הָאַהֲבָה

               נִתְפֶּסֶת! הִנֵּה, זֶה דְּיוֹקְנָהּ. נִרְאֶה.

               אִם כָּךְ הָיִיתִי מְסֻפֶּרֶת, גַּם

               פָּנַי הָיוּ יָפִים, נִדְמֶה לִי, כְּמוֹ

               שֶׁלָּהּ כָּאן. הַצַּיָּר הֶחְמִיא לָהּ קְצָת

               בְּכָל זֹאת, אִם אֲנִי לֹא מַחְמִיאָה

               מִדַּי לִי לְעַצְמִי. שְׂעַר רֹאשָׁהּ

               הוּא עַרְמוֹנִי, שֶׁלִּי צָהֹב. אִם זֶה

               כָּל הַהֶבְדֵּל בָּאַהֲבָה שֶׁלּוֹ,

               אַשִּׂיג פֵּאָה בְּצֶבַע בְּדִיּוּק

               כָּזֶה. עֵינֶיהָ אֲפֹרוֹת-זְכוּכִית,

               וְגַם שֶׁלִּי; אֲבָל מִצְחָהּ נָמוּךְ,

               שֶׁלִּי גָּבוֹהַּ. מָה כָּל כָּךְ שָׁוֶה בָּהּ,

               שֶׁלֹּא אוּכַל לְהִשְׁתַּוּוֹת אֵלָיו?

               הָאַהֲבָה הִיא בֶּאֱמֶת עִוֶּרֶת.

               בַּת-צֵל, תִּשְּׂאִי אֶת בַּת-הַצֵּל הַזֹּאת,

               הִיא הַיְּרִיבָה שֶׁלָּךְ. צוּרָה לְלֹא

               מַמָּשׁ, אוֹתָךְ יָצִיפוּ בִּנְשִׁיקוֹת,

               הַעֲרָצָה וְאַהֲבָה. אַךְ אִם

               הָיָה מַמָּשׁ בִּסְגִידָתוֹ, הָיָה

               מִשְׁתַּחֲוֶה לְחֹמֶר שֶׁל מַמָּשׁ,

               כְּמוֹתִי. אֶנְהַג בָּךְ טוֹב, וְלוּ לְשֵׁם

               גְּבִרְתֵּךְ, שֶׁנָּהֲגָה בִּי טוֹב. אַחֶרֶת

               הָיִיתִי מְנַקֶּרֶת אֶת עֵינַיִךְ

               הַלֹא-רוֹאוֹת, אֲנִי נִשְׁבַּעַת, כְּדֵי

               שֶׁאֲדוֹנִי לֹא עוֹד יֹאהַב אוֹתָךְ.

          [יוצאת.]


< אחורה הדפסת הטקסט שני אדונים מוורונה - מערכה 4, תמונה 4 קדימה >