שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט שני אדונים מוורונה - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

[נכנסים אנטוניו ופאנטינו.]

 

אַנְטוֹנְיוֹ:    בְּאֵילוּ מִין נוֹשְׂאִים כְּבֵדִים, פַּנְטִינוֹ,

               עִכֵּב אוֹתְךָ אָחִי שָׁם בַּמִּנְזָר?

פַּנְטִינוֹ:      עַל אַחְיָנוֹ, בִּנְךָ, עַל פְּרוֹטֵאוּס.

אַנְטוֹנְיוֹ:    כֵּן, מָה אִתּוֹ?

פַּנְטִינוֹ:                   אָחִיךָ קְצָת תָּמֵהַּ

               שֶׁאֲדוֹנִי מַתִּיר לוֹ לְבַזְבֵּז

               אֶת נְעוּרָיו בַּבַּיִת, כְּשֶׁאָבוֹת

               עִם מוֹנִיטִין כָּחוּשׁ יוֹתֵר שׁוֹלְחִים

               בָּנִים אֶל הָעוֹלָם, לְהִתְקַדֵּם:

               חֶלְקָם לַמִּלְחָמוֹת, לְהִתְנַסּוֹת קְצָת;

               חֶלְקָם כְּדֵי לְגַלּוֹת אִיִּים אֵי-שָׁם;

               חֶלְקָם לָאוּנִיבֶרְסִיטָה, לִלְמֹד.

               לְכָל עִסּוּק מֵאֵלֶּה, אוֹ לְכֻלָּם –

               אָמַר לִי – פְּרוֹטֵאוּס בִּנְךָ יַתְאִים,

               וְאָז בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְהַפְצִיר

               שֶׁלֹּא תִּתֵּן לוֹ עוֹד לִרְבֹּץ בַּבַּיִת;

               כִּי זֶה יַכְתִּים מְאוֹד אֶת בַּגְרוּתוֹ

               אִם לֹא יֵדַע מַסָּע בִּנְעוּרָיו.

אַנְטוֹנְיוֹ:    לֹא תִּצְטָרֵךְ גַּם לְהַפְצִיר הַרְבֵּה,

               כְּבָר חֹדֶשׁ אֲנִי דָּשׁ בְּזֶה בָּרֹאשׁ.

               חוֹשֵׁב אֵיךְ הוּא מַשְׁחִית זְמַנּוֹ לָרִיק,

               אֵיךְ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת אָדָם שָׁלֵם

               לִפְנֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּמִבְחָנָיו

               שֶׁל הָעוֹלָם: הַנִּסָּיוֹן נִקְנֶה

               בְּהַתְמָדָה וּבְמַעַשׂ, וּמְעוֹף

               הַזְּמַן מַשְׁלִים אוֹתוֹ. מָה דַּעַתְךָ,

               לְאָן מוּטָב לִי שֶׁאֶשְׁלַח אוֹתוֹ?

פַּנְטִינוֹ:      כְּבוֹדוֹ לְלֹא סָפֵק יוֹדֵעַ כִּי

               הָעֶלֶם וָלֶנְטִין, מְיֻדָּעוֹ,

               נִסְפַּח לַחֲצֵרוֹ שֶׁל הַדֻּכָּס.

אַנְטוֹנְיוֹ:    יוֹדֵעַ טוֹב.

פַּנְטִינוֹ:      יִשְׁלַח אוֹתוֹ כְּבוֹדוֹ אוּלַי לְשָׁם:

               הוּא יְתַרְגֵּל שָׁם מִשְׂחֲקֵי כִּידוֹן,

               יִשְׁמַע שִׂיחוֹת טְרַקְלִין, וְיִתְרוֹעֵעַ

               עִם אֲצִילִים; כָּל מָה שֶׁבֶּן-גִּילוֹ

               וּמוֹצָאוֹ רָאוּי לוֹ הוּא יֶחְוֶה שָׁם.

אַנְטוֹנְיוֹ:    יָפֶה אָמַרְתָּ. זֹאת עֵצָה טוֹבָה.

               קִבַּלְתִּי וְאִמַּצְתִּי. לֹא רַק זֹאת:

               אֲנִי מַכְרִיז עַל בִּצּוּעָהּ. בְּשִׂיא

               הַמְּהִירוּת וּבְלִי דִּחוּי אֶשְׁלַח

               אוֹתוֹ לַחֲצֵרוֹ שֶׁל הַדֻּכָּס.

פַּנְטִינוֹ:      מָחָר – יָדַעְתָּ? – דּוֹן אַלְפוֹנְסוֹ עִם

               עוֹד אֲצִילִים מְיֻחָסִים יוֹצְאִים

               לַדֶּרֶךְ, לְהַצְדִּיעַ לַדֻּכָּס,

               וּלְהַצִּיעַ לוֹ אֶת שֵׁרוּתָם.

אַנְטוֹנְיוֹ:    חֶבְרָה טוֹבָה: יָאָה לְפְּרוֹטֵאוּס.

             [נכנס פרוטאוס, קורא מכתב.]

               מַמָּשׁ בַּזְּמַן. עַכְשָׁו בּוֹא נְבַשֵּׂר לוֹ.

פְּרוֹטֵאוּס [הצִדה]: מִלִּים דְּבַשׁ, אַהֲבָה דְּבַשׁ, וְחַיִּים דְּבַשׁ!

               הִנֵּה פֹּה כְּתַב יָדָהּ, שַׁגְרִיר לִבָּהּ;

               זֶה נֶדֶר אַהֲבָה, מַשְׁכּוֹן כְּבוֹדָהּ.

               אָבוֹת, הָרִיעוּ נָא לָאֲהָבוֹת

               שֶׁלָּנוּ, תְּנוּ לָנוּ אִשּׁוּר לָאֹשֶר.

               הוֹ, יוּלְיָה אֱלוֹהִית!

אַנְטוֹנְיוֹ:    מָה זֶה? אֵיזֶה מִכְתָּב אַתָּה קוֹרֵא שָׁם?

פְּרוֹטֵאוּס:  בִּרְשׁוּתְךָ, אָדוֹן, מִלָּה אוֹ שְׁתַּיִם

               שֶׁל דָּ"שׁ וְאִחוּלִים מִוָּלֶנְטִין,

               מָסַר אֶת זֶה חָבֵר שֶׁבָּא מִמֶּנּוּ.

אַנְטוֹנְיוֹ:    תֵּן, תֵּן לִקְרֹא; לָדַעַת מָה חָדָשׁ.

פְּרוֹטֵאוּס:  אֵין שׁוּם חָדָשׁ, רַק דָּ"שׁ. כּוֹתֵב שֶׁהוּא

               שָׂמֵחַ, וְאָהוּב, שֶׁהַדֻּכָּס

               מַרְעִיף עָלָיו בְּרָכוֹת, כֻּלּוֹ תְּפִלָּה

               שֶׁאֶהֱיֶה אִתּוֹ, שֻׁתָּף לָאֹשֶר.

אַנְטוֹנְיוֹ:    מָה יֵשׁ לְךָ לוֹמַר עַל תְּפִלָּתוֹ?

פְּרוֹטֵאוּס:  שֶׁעֲבוּרִי מִלַּת אָבִי הִיא חֹק

               יוֹתֵר מִכָּל תְּפִלַּת יָדִיד רָחוֹק.

אַנְטוֹנְיוֹ:    יָצָא שֶׁתְּפִלָּתוֹ וּמִלָּתִי

               שִׁלְּבוּ כּוֹחוֹת. עַל הַפִּתְאוֹמִיּוֹת

               אַל תִּתְפַּלֵּא. כִּי כְּשֶׁאֲנִי מַחְלִיט,

               אֲנִי מַחְלִיט, וְזֶהוּ. אָז קָבַעְתִּי

               שֶׁתְּבַלֶּה עִם וָלֶנְטִין קְצַת זְמַן

               בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל הַדֻּכָּס: כָּל סְכוּם

               שֶׁמִּשְׁפַּחְתּוֹ סִפְּקָה לוֹ, תְּקַבֵּל

               גַּם מִכִּיסִי. הֱיֵה מוּכָן מָחָר

               לָלֶכֶת. שׁוּם תֵּרוּץ, אֲנִי נֶחְרָץ.

פְּרוֹטֵאוּס:  כְּבוֹדוֹ, לְהֵעָרֵךְ מַהֵר כָּל כָּךְ –

               קָשֶׁה. בְּבַקָּשָׁה, שְׁקֹל יוֹם-יוֹמַיִם.

אַנְטוֹנְיוֹ:    מָה שֶׁיֶּחְסַר אֶשְׁלַח לְךָ אַחַר כָּךְ.

               בְּלִי שׁוּם עִכּוּב; מָחָר אַתָּה יוֹצֵא.

               פַּנְטִינוֹ, בּוֹא; אַתָּה תִּדְאַג שֶׁהוּא

               יֵצֵא אֶל הַמַּסָּע הַזֶּה מַהֵר.

             [יוצאים אנטוניו ופאנטינו.]

פְּרוֹטֵאוּס:  מֵאֵשׁ בָּרַחְתִּי, לֹא לְהִשָּׂרֵף;

               בָּלַע אוֹתִי הַיָּם, אֲנִי טוֹבֵעַ:

               פָּחַדְתִּי לְהַרְאוֹת אֶת הַמִּכְתָּב

               שֶׁל יוּלְיָה לְאָבִי, פֶּן יִתְנַגֵּד

               לָאַהֲבָה, וְהַתֵּרוּץ שֶׁלִּי

               סִפֵּק לוֹ נֶשֶׁק מוּל אַהֲבָתִי.

               הוֹ, כַּמָּה שֶׁאֲבִיב-הָאַהֲבָה

               דּוֹמֶה לְתִפְאַרְתּוֹ הַמְּתַעֲתַעַת

               שֶׁל יוֹם אַפְּרִיל: לְרֶגַע הַחַמָּה

               נִגְלֵית בִּמְלוֹא יָפְיָהּ, וּכְבָר עָנָן

               אַחַר עָנָן בָּאִים וּמַשְׁחִירִים.

                   [נכנס פאנטינו.]

פַּנְטִינוֹ:      מַר פְּרוֹטֵאוּס, לְאַבָּא כְּבָר בּוֹעֵר;

               וְהוּא קוֹרֵא לְךָ; אָז לֵךְ מַהֵר.

פְּרוֹטֵאוּס:  אָבוּד! לִבִּי נִכְנָע לְגוֹרָלוֹ,

               וּבְכָל זֹאת הוּא מַתְרִיס בְּלִי הֶרֶף: "לֹא".

                   [יוצאים.]


< אחורה הדפסת הטקסט שני אדונים מוורונה - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >