שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

[נכנס לאנס [עם כלבו חומץ].]

לַנְס:         לֹא, זֶה יִקַּח לִי שָׁעָה עַד שֶׁאֲנִי יַפְסִיק לִבְכּוֹת. כָּל הַשֵּׁבֶט שֶׁל מִשְׁפַּחַת לַנְס יֵשׁ לוֹ הַמּוּם הַזֶּה. קִבַּלְתִּי אֶת עֶרְכַּת-הַדֶּרֶךְ וּבְרָכָה בְּעֵרֶךְ, וַאֲנִי יוֹצֵא עִם אָדוֹן פְּרוֹטֵאוּס לַחָצֵר שֶׁל הַדֻּכָּס. לְדַעֲתִי הַכֶּלֶב שֶׁלִּי חֹמֶץ הוּא הַכֶּלֶב הֲכִי חֲמוּץ-אֹפִי בָּעוֹלָם. אִמָּא שֶׁלִּי מְיַבֶּבֶת; אַבָּא שֶׁלִּי מְיַלֵּל; אָחוֹת שֶׁלִּי מְמָרֶרֶת; הַמְּשָׁרֶתֶת שֶׁלָּנוּ צוֹוַחַת; הַחֲתוּלָה שֶׁלָּנוּ מוֹרֶטֶת אֶת שַׂעֲרוֹת הַשָּׂפָם שֶׁלָּהּ, וְכָּל הַבַּיִת מְהוּמַת אֱלוֹהִים; רַק הַבֶּן-כֶּלֶב הָאַכְזָר הַזֶּה לֹא הִזִּיל דִּמְעָה אַחַת. הוּא אֶבֶן, פָּשׁוּט אֶבֶן קֶלַע, אֶבֶן כֶּלֶב, חַיַּת מַחְמָץ, גַּם לְכֶּלֶב יֵשׁ רַחֲמִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. יְהוּדִי הָיָה מְמָרֵר לִרְאוֹת אוֹתָנוּ נִפְרָדִים. מָה, סָבְתָא שֶׁלִּי, שֶׁכְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתָהּ, הִיא בְּלִי עֵינַיִם, בָּכְתָה עַד שֶׁיָּצְאוּ לָהּ הָעֵינַיִם כְּשֶׁיָּצָאתִי. לֹא, אֲנִי אַדְגִּים לָכֶם אֶת הַמַּצָּב. הַנַּעַל הַזֹּאת זֶה אַבָּא שֶׁלִּי. לֹא, הַנַּעַל הַזּוֹתִי שְׂמֹאל זֶה אַבָּא שֶׁלִּי; לֹא, לֹא, הַנַּעַל שְׂמֹאל זֶה אִמָּא שֶׁלִּי; לֹא, זֶה גַּם-כֵּן לֹא כָּכָה. כֵּן, זֶה כָּכָה, זֶה כָּכָה: הַסֻּלְיָה שֶׁלָּהּ יוֹתֵר בְּלוּיָה. הַנַּעַל הַזֹּאת שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֹר זֶה אִמָּא שֶׁלִּי; וְזֶה אַבָּא שֶׁלִּי. אָח קַדַּחַת – הִנֵּה כָּכָה זֶה. עַכְשָׁו, הַמַּקֵּל הַזֶּה זֶה אָחוֹת שֶׁלִּי; כִּי, תָּבִינוּ, הִיא לְבָנָה כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה וְרָזָה כְּמוֹ שַׁרְבִיט. הַכּוֹבַע הַזֶּה זֶה נָאן, הַמְּשָׁרֶתֶת שֶׁלָּנוּ. אֲנִי זֶה הַכֶּלֶב. לֹא, הַכֶּלֶב הוּא הוּא, וְאֲנִי הַכֶּלֶב. אֲהָהּ, הַכֶּלֶב זֶה אֲנִי, וְאֲנִי אֲנִי עַצְמִי. זֶהוּ; כָּכָה, כָּכָה. עַכְשָׁו אֲנִי בָּא לְאַבָּא שֶׁלִּי: "אַבָּא, הַבְּרָכָה שֶׁלְּךָ". עַכְשָׁו הַנַּעַל צְרִיכָה לֹא לְדַבֵּר מִלָּה מֵרֹב בֶּכִי; עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לְנַשֵּׁק אֶת אַבָּא שֶׁלִּי; טוֹב, הוּא בּוֹכֶה לוֹ הָלְאָה; עַכְשָׁו אֲנִי בָּא לְאִמָּא שֶׁלִּי. הַלְוַאי אָמֵן שֶׁהִיא יָכְלָה לְדַבֵּר עַכְשָׁו כְּמוֹ אִשָּׁה מֻטְרֶפֶת-צַעַר! טוֹב, אֲנִי מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ. הִנֵּה, בְּדִיּוּק: הָרֵיחַ שֶׁל הַפֶּה שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי מִכַּף-זֶרֶת עַד כַּפְכַּף. עַכְשָׁו אֲנִי בָּא לְאָחוֹת שֶׁלִּי: תִּרְאוּ אֵיזֶה יְלָלוֹת הִיא עוֹשָׂה. עַכְשָׁו, הַכֶּלֶב כָּל הַזְּמַן הַזֶּה לֹא מַזִּיל אַף דִּמְעָה; לֹא מְדַבֵּר אַף מִלָּה; אֲבָל תִּרְאוּ אֵיזֶה בֹּץ אֲנִי עוֹשֶׂה בַּחוֹל עִם הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי.

            [נכנס פאנטינו.]

פַּנְטִינוֹ:      לַנְס, קָדִימָה, קָדִימָה; לַסִּפּוּן; הָאָדוֹן שֶׁלְּךָ כְּבָר עַל הָאֳנִיָּה, וְאַתָּה צָרִיךְ לְמַהֵר אַחֲרָיו עִם הַמְּשׁוֹטִים. מָה קָרָה? לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה, בֶּן-אָדָם? קָדִימָה, חֲמוֹר, אִם תִּתְעַכֵּב עוֹד תְּאַבֵּד אֶת הַגֵּאוּת. הִיא מְכַסָּה אֶת קַו הַחוֹף, אֶת כָּל הָרְצוּעָה.

לַנְס:         הָיָה טוֹב אִם הִיא תְּכַסֶּה אֶת כָּל הָרְצוּעָה, כִּי בַּקָּצֶה נִמְצָא הַיְּצוּר הֲכִי קַר-לֵב שֶׁבֶּן-אָדָם קָשַׁר.

פַּנְטִינוֹ:      מִי זֶה בִּקְצֵה הָרְצוּעָה?

לַנְס:         מִי? זֶה, הַכֶּלֶב שֶׁלִּי חֹמֶץ.

פַּנְטִינוֹ:      בֶּן-אָדָם! אִם תְּאַבֵּד אֶת הַזֶּרֶם, תְּאַבֵּד הִזְדַּמְּנוּת לְמַסָּע, וְאִם תְּאַבֵּד הִזְדַּמְּנוּת לְמַסָּע, תְּאַבֵּד אֶת אֲדוֹנְךָ, וְאִם תְּאַבֵּד אֶת אֲדוֹנְךָ, תְּאַבֵּד אֶת הַתַּפְקִיד, וְאִם תְּאַבֵּד אֶת הַתַּפְקִיד – לָמָּה אַתָּה מְכַסֶּה לִי אֶת הַפֶּה?

לַנְס:         שֶׁלֹּא תְּאַבֵּד אֶת הַלָּשׁוֹן.

פַּנְטִינוֹ:      אֵיפֹה אֲנִי אֲאַבֵּד אֶת הַלָּשׁוֹן?

לַנְס:         בַּדַּבֶּרֶת שֶלְּךָ.                                   

פַּנְטִינוֹ:      אֵין לִי דַּבֶּרֶת!                                  

לַנְס:         אֲנִי אֲאַבֵּד אֶת הַגֵּאוּת, אֶת הַמַּסָּע, אֶת הָאָדוֹן, אֶת הַתַּפְקִיד וְאֶת הַקָּשׁוּר בָּרְצוּעָה? תַּאֲמִין לִי, אִם הַנָּהָר הָיָה יָבֵשׁ, הָיִיתִי מְסֻגָּל לְמַלֵּא אוֹתוֹ עִם הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי; אִם לֹא הָיְתָה רוּחַ, יָכֹלְתִּי לְהָשִׁיט אֶת הַסְּפִינָה בָּאֲנָחוֹת שֶׁלִּי.

פַּנְטִינוֹ:      בּוֹא; בּוֹא כְּבָר, בֶּן-אָדָם, שָׁלְחוּ אוֹתִי לִקְרֹא לְךָ.

לַנְס:         אָדוֹן, תִּקְרָא לִי אֵיךְ שֶׁרַק תָּעִיז.

פַּנְטִינוֹ:      אַתָּה הוֹלֵךְ?

לַנְס:         נוּ טוֹב, אֲנִי הוֹלֵךְ.

                   [יוצאים.]