| < אחורה |  סוף טוב הכל טוב -
מערכה 4, תמונה 3 |
קדימה > |
(נכנסים שני האצילים הצרפתים, ושניים או שלושה חיילים)
אציל א': לא נתת לו את המכתב של אמו?
אציל ב': העברתי אותו לפני שעה כבר. יש בו משהו שעוקץ אותו, כי עם הקריאה הוא כמעט הפך להיות בן-אדם אחר.
אציל א: רובצת עליו אשמה רצינית מאד על שנפנף אשה טובה וגברת מתוקה כל כך.
אציל ב': יותר חמוּר - שהוא הקים על עצמו את זעמו הנצחי של המלך, שכבר כּיוֵון את מיתרי הנדיבות שלו לשיר לו שירים שמחים. אני אגיד לך משהו, אבל תישבע לי שהוא יישאר חתוּם אצלך עמוק בחושך.
אציל א': אחרי שתגיד – זה פֶּגר, ואני קֶבר.
אציל ב': הוא השחית והדיח בחורה אחת פה בפירנצה, שיש לה שֵם טוב, והלילה הוא תוקע את שיפוד החשק שלו בִּבשר הכבוד שלה. הוא נתן לה את טבעת השושלת שלו, וחושב שעשה מעצמו גבר בכל הקומבינציה הזאת.
אציל א': אח שאלוהים ידכא את ההתפרעויות שלנו! אנחנו כשלעצמנו, מי אנחנו!
אציל ב': אנחנו הבוגדים הכי גרועים בנו. אבל כל בגידה תחשוף את עצמה בסוף עד השורש הרקוב שלה. הוא בַּמעשה הזה חותר תחת האצילות שלו – ומטביע את עצמו בזֶרֶם שהוא חותר בו.
אציל א': זאת לא קללה להיות השופר של הפשעים שלך? אז אני מבין שהלילה לא נִזכה בחברתו?
אציל ב': לא לפני חצות, כי לפי התפריט יש לו רק שעה.
אציל א': זה עוד מעט. אני אשמח שהוא יראה את השותף שלו עובר ניתוח-ראש-פתוח, אולי הוא יתפוש דבר או שניים על השיפוט שלו, איך הוא התקשט באופן לא מובן בתכשיט המזויף הזה.
אציל ב': עם התכשיט לא נתעסק עד שהוא יבוא, כי נוכחוּתו צריכה להיות השוט של התכשיט.
אציל א': בינתיים, מה אתה שומע על המלחמות האלה?
אציל ב': אני שומע שיש איזו הקדמה לשלום.
אציל א': לא, תאמין לי, השלום סוכם.
אציל ב': אז מה יעשה הרוזן? ימשיך לנדוד, או שיחזור שוב לצרפת?
אציל א': אני מסיק מהשְאלה שאתה לא ממש שותף לתכניות שלו.
אציל ב': אלוהים ישמור, אחרת היתה לי שותפוּת במעשים שלו.
אציל א': אדוני, אשתו לפני אולי חודשיים ברחה מביתו. המטרה שלה היתה מסע צליינות לקבר ז'אק הקדוש; ואת המטלה הקדושה הזאת היא השלימה באדיקות חמורה; ובשהותה שם, הטבע הרך שלה נעשה טֶרף לַיָּגון; ובסופו של דבר, גנחה את נשימתה האחרונה, ועכשיו היא מזמרת בשמיים.
אציל ב': איך יודעים את זה?
אציל א': בעיקר ממכתביה עצמה, שמתארים את ההשתלשלות כולה ממש עד סף מותה. המוות עצמו, שהיא מנועה מלדווח עליו, אוּשר נאמנה על ידי הכומר המקומי.
אציל ב': לָרוזן הגיע כל המידע הזה?
אציל א': כן, עם כל האסמכתאות, מאל"ף עד ת"ו.
אציל ב': צר לי מכל הלב שאותו זה ישמח.
אציל א': איך לפעמים אנחנו עושים מן ההפסדים שלנו נחמות!
אציל ב': ואיך לפעמים אנחנו מטביעים את הרווחים שלנו בדמעות! הכבוד הגדול שאוֹמץ לבּו קנה לו פה יפגוש בַּבּית קלון לא פחות גדול.
אציל א': רשת החיים שלנו טְווּיָה שְתי-וערב, רע וטוב ביחד. המעלות שלנו היו שחצניות אילולא הצליפו בהן הפגמים שלנו, והפשעים שלנו היו נואשים אילולא ניחמו אותם המעלות שלנו.
(נכנס שליח)
כן? איפה האדון שלך?
שליח: הוא פגש את הדוכס ברחוב, אדון, ונפרד ממנו לשלום: מחר בבוקר כבודו ייצא לצרפת. הדוכס נתן לו מכתבי המלצה לַמלך.
אציל ב': גם אם ימליצו פי אלף, הם לא יעזרו לו.
(נכנס בֶּרְטְרָאם)
אציל א': הם לא ימתיקו את החומץ של המלך. הנה כבודו עכשיו. אז מה קורה, מעלתך? לא אחרי חצות כבר?
בֶּרְטְרָאם: אני הלילה סידרתי ששה-עשר עניינים, כל אחד עבודה של חודש. אם לְפָרט: נפרדתי מהדוכס, אמרתי אַדְיֶה לַמקורבים שלו, קברתי אשה, התאבּלתי עליה, כתבתי לגברתי-אמי שאני חוזר, עשיתי סידורים לַמסע הביתה, ובין כל העניינים הרציניים האלה הצלחתי לספק צרכים נחמדים יותר; האחרון היה הכי נחמד, אבל איתו עוד לא גמרתי.
אציל ב': אם יש בַּעסק איזה קושי, ובבוקר אתה יוצא לדרך, צריך שאדוני יזדרז.
בֶּרְטְרָאם: אני גמרתי, אבל העסק לא גמור, כי יש לי הרגשה שעוד אשמע עליו. אבל מה, נשמע עכשיו את הדיאלוג של השוטה והחייל? קדימה, תביאו לי פה את השרלטן שרימה אותי כמו נביא-שקר כפול.
אציל ב': תביאו אותו.
(יוצאים החיילים)
יָשב לילה שלם בַּסַּד, שֶרץ מסכן.
בֶּרְטְרָאם: לא נורא. הוא זכה בזה בצדק. שמו כבר לא ילך לפניו, מעכשיו שמו יזחל מאחוריו. איך הוא מחזיק במעצר?
אציל ב': אמרתי לך, הסַד מחזיק אותו. אבל ברצינות: הוא מילל כמו נערה שנשפך לה החלב. הוא התוודה בפני מוֹרְגַן שלנו, שהוא מאמין שהוא נזיר, על הכל - מזִכְרון הילדוּת הראשון שלו ועד לאסון-הסד הנוכחי שלו. ומה לדעתך הוא התוודה?
בֶּרְטְרָאם: לא משהו עלי, אה?
אציל ב': הוידוי שלו נרשם, ויוקרא בפניו; אם כבודך כּלוּל בו, והוא עלוּל להיות כלוּל, אתה צריך להתאפק כשתשמע.
(מוכנס פָּארוֹל תחת משמר, עם חייל א' כמתורגמן שלו)
בֶּרְטְרָאם: מגפה על נשמתו! סד ברגל בד בַּעין! הוא לא יכול להגיד עלי כלום.
אציל א' (הצידה לבֶּרְטְרָאם): שה-שה-שה! המשחק מתחיל: שלוש ארבע - פּר עיוור! (בקול רם) פּוֹרְטוֹ-טארְטָארוֹסָה.
חייל א': הוא מזמין להנה את המיכְשוּרים של החיתוך. מה תוכל לומר בִּלְעדֵיהֵמָה?
פָּארוֹל: אני אתוודה על כל מה שאני יודע בלי שום אמצעי לחץ. אם תִפרסו אותי כמו פשטידה אני לא אוכל לדבר יותר כלום.
חייל א': בּוֹסקוֹ צ'ימוּרצ'וֹ.
אציל א': בּוֹבְּליבּינְדוֹ צ'ימוּרְצ'וֹ וַחֵצ'י.
חייל א': אתה גנרל רחוּם וְחְנוּן. - גֶנֶרַלֵנוּ צִוְוךָ עַנוֹת לכל שאשאלֶך מן הכתב.
פָּארוֹל: האמת וכל האמת, כמו שאני מקווה לחיות.
חייל א' (קורא): "ראשית-כל תַחְקרֵהוּ כמה כוח סוס יש לדוכס". מה תֹאמַרְתָ על זה?
פָּארוֹל: חמישה-ששה-אלף, אבל מאד חלשים ולא שְמישים. הגדודים כולם מפוזרים והדֶה-גנרלים דגנרטים, חי המוניטין והנִסָיון שלי, וכשם שאני מקווה לִחיות.
חייל א': שאכתוב בכתב תשובתֶך?
פָּארוֹל: אנא. אני אעיד עליה בשבועה מול כל בית דין.
בֶּרְטְרָאם: בית דין לא יעזור לו. בן-גועל שאין לו גאולה.
אציל א': אתה טועה, אדוני; זהו מסיה פָּארוֹל, המיליטריסט האלגנטי – ביטוי שלו – שכל תורת המלחמה מצויה בתוך קֶשר הצעיף שלו, וכל הפרקטיקה בשְפּיצוֹ של פגיונו.
אציל ב': לעולם לא אתן שוב אמון באדם כי החרב שלו מצוחצחת, ולא אאמין שיש במישהו משהו מתחת לבגדים המבריקים שלו.
חייל א': ובכן-חן, כל זה כּוּתָב.
פָּארוֹל: "חמישה ששה-אלף" אמרתי – ואני רוצה לומר אמת – "או משהו כזה", תכתוב, כי אני אומַר את האמת.
אציל א': הוא קרוב לאמת ב"או משהו כזה".
בֶּרְטְרָאם: אבל הוא לא ישמע תודה ממני על האמת הזאת.
פָּארוֹל: "דֶה - גֶה – נֶה- רָאטים", תקפיד לומר.
חייל א': אכן-חן, כל זה כּוּתב.
פָּארוֹל: אני מודה לך בהכנעה, אדון. אמת זו אמת.
חייל א' (קורא): "תחקרֵהו על כוח הרגלים שיש לַהֵמָה". מה אומֶרְתָ על זה?
פָּארוֹל: בהן צדקי, אדון, גם אם נותרה לי רק שעה לחיות, אני אגיד אמת. תן לי לראות: סְפּוּרְיוֹ, מאה וחמישים; סבסטיאן, כנ"ל; קוֹרָאמְבּוּס, כנ"ל; ז'ק, כנ"ל; גִילְטָאנוֹ, קוֹסְמוֹ, לוּדוֹבִיק וגֵרָאטִי, מאתיים-וחמישים כל אחד; הפלוגה שלי, קיטוֹפֶר, וָאוּמוֹנְד, בּנְטי, מאתיים חמישים כל אחד; כך שסך-כל המִפְקד, סָפוּר, נקוב ורקוּב, בחיים שלי – בקושי חמשת-אלפים ראש; מתוכם חצי לא מעיזים לנער את השלג מהמדים מפחד שיפרקו את עצמם לגורמים.
בֶּרְטְרָאם: מה לעשות לו?
אציל א': שום דבר, רק להודות לו. שאל אותו עלי אישית, ואיזה מין אשראי יש לי אצל הדוכס.
חייל א': אכן-חן, כל זה כּוּתב. (קורא) "חקרהו אם יש במחנה אחד קפיטן דוּמֵן, צרפתי; מה מעמדֵהו אצל הדוכס, מה גְבוּרָתֵהוּ, יוֹשְרֵהוּ, וְנִסְיוֹנֵהוּ הקְרבי; או האם לְדעתֵהוּ אפשר בזהב כבד על המשקל להשחיתהו למרידה." מה אומֵרְתָ? מה תֵדַעְתָ?
פָּארוֹל: אני מבקש לענות על כל סעיף בפני עצמו. תשאל לפי הסדר.
חייל א': מכּירֶך את קפיטן דוּמֵן זה?
פָּארוֹל: מכּירֶכי, מכּירֶכו: הוא היה שולְיָת-סנדלר בפּריז, משם העיפו אותו כשהוא הכניס להריון מפגרת אחת, מוגבלת מסכנה שלא יכלה להגיד לו לא.
בֶּרְטְרָאם: לא, ברשותך, בלי ידיים –
חייל א': ובכן, קפיטן זה מחוּיל במחנה דוכס פירנצה?
פָּארוֹל: מוסמך ממני – כן, מחויל, ומחורבן.
אציל א': לא, אל תסתכל עלי ככה; עוד מעט נשמע גם על כבודו.
חייל א': מה מעמדהו אצל הדוכס?
פָּארוֹל: הדוכס מכיר בו כלא יותר מקְצין-משנה נחוּת אצלי, וכָתב לי ממש היום-אתמול לנפנף אותו מהכוח. נדמה לי שיש לי את המכתב בכיס.
חייל א': יפה, אנוכֵנוּ נְחפֵּשְנוֹ.
פָּארוֹל: במיטב הסליחה והצער, אני לא בטוח; או שהוא פה או שהוא בתיק עם המכתבים האחרים של הדוכס אצלי באוהל.
חייל א': הנהו זה; הנהו נייר. שאקראהו באוזניך?
פָּארוֹל: אני לא יודע אם זה זה או לא.
בֶּרְטְרָאם: המתורגמן - מצויין.
אציל א': מחונן.
חייל א' (קורא): "דיאנה, הרוזן הוא אידיוט, וממולא זהב."
פָּארוֹל: זה לא המכתב של הדוכס, אדון; זאת חוות-דעת לנערה משובחת בפירנצה, אחת דיאנה, שתישמר מהפיתוי של אחד בֶּרְטְרָאם, רוזן רוסיון, ילד טפשִי ומפונק, אבל עם כל זה מיוּחם אֵש. בבקשה ממך, אדון, עזוב את זה.
חייל א': לאו-לאו, קודם-כל אקראהו, אם אין אכפתֵךָ.
פָּארוֹל: הכוונה שלי, אני מצהיר, היתה מאד ישרה לטובת הנערה; כי אני מכיר את הרוזְנוֹן, הוא ילד מסוכן ומחורמן, לִוויתן של בתולים שבולֵע כל דְגיגה שהוא מדגדג.
בֶּרְטְרָאם: טינופת דו-סטרית!
חייל א' (קורא): "כשהוא נשבע – שישלם לך דמי קְדימה.
כי כשיבקיע - שער המטבע פּג.
תִגְבּי את התשלום בעת החתימה;
הוא לא פורע שום חובות אחרי החג.
אומֵר לך פה חייל, ישיר בלי בִּרבּוּרים:
עזבי תַ'ילדים, תלכי על הגברים.
בֶּרְטְרָאם הוא מטוּמְטְרָם, מכיר אותו מזמן:
חותם על האשראי, ואין לו מזומן.
שלך, כפי שנשבע לך באוזנך –
פָּארוֹל."
בֶּרְטְרָאם: יעבירו אותו דרך כל הצבא עם שוט, ועם החמשיר הזה על המצח.
אציל ב': זה החבר המסור שלך, אדון, אשף השפה, חַלְחָלַת החֵילות.
בֶּרְטְרָאם: אני לא יכולתי אף פעם לסבול חתולים, והנה חתול אצלי בבית.
חייל א': אנוכי קולֵטְנִי, מתוך פרצוף גנרלנו, כי הלוֹך-הלך-עליך, אנוכנוּ תָלוֹךָ-נִתְלֵיךָ.
פָּארוֹל: אֶת החיים שלי, אדוני, רק זה לפחות! לא שאני פוחד למות, רק ש - מכיוון שהחטאים שלי כל כך רבים, הייתי רוצה להעביר את שארית ימי על פני הטבע בכפרה. תן לי לחיות, אדון, בְצינוק, בְסד, באיפה-לא, רק שאני אחיה.
חייל א': נשקול מה אפשר לעשות, באם תְמַלְשֵנְתָ חופשי. נשוב לגנרל דוּמֵן זה: ענית מה מוניטינֵהו אצל הדוכס, ענית מה אוֹמְצֵהוּ. מה יושְרֵהוּ?
פָּארוֹל: הוא יגנוב, אדון, קליפת ביצה שהוא ימצא בכנסיה. זנאי, אנס, ושגל כמו קניבל. הוא דוגל בהפרת שבועות; בזה הוא חזק יותר מהרקולס. הוא משקר, אדון, בקול תרועה כזה שאפשר להאמין כי האמת היא טִפּשות. שיכרוּת היא המעלה הכי טובה שלו, כי כשהוא שיכור כמו חזיר הוא ישן, ואז הוא לא מזיק לכלום, רק לסדינים שלו; אבל כבר מכירים אותו אז משכיבים אותו לישון על חציר וקש. אין לי עוד הרבה מה לומר, אדון, על היושר שלו: יש לו כל מה שבן-אדם ישר לא צריך שיהיה לו; ומה שבן-אדם ישר צריך, אין לו.
אציל א': אני ממש מתחיל להתאהב בו על זה.
בֶּרְטְרָאם: על תיאור היושר שלך? מוּגְלָה על נשמתו! חתול כפול!
חייל א': מה תאמֵרתָ על מומחיתֵהו בְּמִלְחֶמֶת?
פָּארוֹל: בנשמתי, אדוני, הוא היה מתופף אצל האנגלים בתיאטרון – לא שאני רוצה לשמוֹץ לו את הקרקע – אבל זה כל הנסיון החיילי שיש לו למיטב ידיעתי, חוץ מזה שהיה לו הכבוד באנגליה לאמן מתנדבים ב"עמוֹד נוח". אני רוצה לתת לַאיש את כל הכבוד שמגיע לו, אבל זה כל הכבוד שמגיע לו.
אציל א': הוא משפיל את השִפְלוּת כל כך שהמקוריות תהיה ישועתו.
בֶּרְטְרָאם: מוגלה על נשמתו! חתול בן-עכבר!
חייל א': אם זהו סך-פְּלוּסוֹ, לא צָרִיכְנִי לשאולְךָ אם זהב ישחיתֵהו למַלְשֵן.
פָּארוֹל: אדוני, בשביל פרוטה סדוקה הוא ימכור בַּטאבּו את הגאולה שלו, עם הקרקע שעליה היא עומדת, וינשל את היורשים שלו מכל חלקיק אחוז לנצח.
חייל א': מה לגבי אחיהו, הקפיטן דומן בֵּיתָא?
אציל ב': למה הוא שואל אותו עלי?
חייל א': מה הוא?
פָּארוֹל: עורב מאותו קן; לא גדול כמו הראשון במה שטוב בו, אבל גדול כפליים בכל מה שרע בו. הוא מתעלה על אחיו בפחדנות, ואסור לשכוח שאחיו נחשב שם-דבר בַּתחום. בְּהתקפלות ונסיגה הוא מהיר יותר מנער שליח; יותר מזה, בהתקפה, ישר הוא מחרבן.
חייל א': אם יחְנוֹנוּ חייך, תהיה מוכנְתָ בְּגוד בְּדוכס פירנצי?
פָּארוֹל: כן, בו וגם בראש חיל הפרשים שלו, הרוזן בֶּרְטְרָאם מרוסייון.
חייל א': אלחַשֵשְנִי לגנרלנו ואודיעֶך מה החלטתֵהו.
פָּארוֹל: אני עם תיפופים גמרתי! שיישרפו כל התופים! רק בשביל להיראות שווה ולמרוח את הדמיון של הילד המופקר הזה, הרוזן, יצאתי לסכנה הזאת. אבל מי היה חושד שאני אפול בכזה אמבוש?
חייל א': אין תרופה, אדון, אלא שמוֹת-תָמוּתה. גנרלנו אומר כי חשפְת בבוגדניות כזאת סודות צְבאֶך והִשְמצת בטינוֹפְתיוּת כזאת אישִיוּיוֹת משִכְמֵיהֵמָה-מַעְלָה, אין בעולם שימוש בך ליוֹשְרִיוּת; לכן עליך מוֹת-לָמוּתה. בוא, גַרדוֹמָן, ראש זה חוֹתְכֵהו!
פָּארוֹל: אלוהים, אדוני, תן לי לחיות, או תן לי לראות את המוות שלי!
חייל א': את זה אכן תִרְאֵיתָ, וְפָּרֵד מחבריך.
(מסיר את כסוי העיניים)
ובכן: הבט סביבֶך. מכּירֶך מי ומי?
בֶּרְטְרָאם: בוקר טוב, קפיטן אציל.
אציל ב': אלוהים יברך אותך, קפיטן פָּארוֹל.
אציל א': אלוהים ישמור עליך, קפיטן אציל.
אציל ב': קפיטן, איזה ד"ש אתה מוסר למסיה לָה-פֶה? אני בדרך לצרפת.
אציל א': קפיטן טוב, תהיה מוכן לתת לי עותק מהשיר שכתבת לדיאנה בשם הרוזן רוסיון? אם לא הייתי פחדן מדופלם הייתי חומס אותו בכוח; אבל כל טוּב.
(יוצאים בֶּרְטְרָאם והאצילים)
חייל א': אתה גמוּר, קפיטן. סוף תוף הכל תוף. הלכו לך כל הקשרים, חוץ מהקשר בצעיף שלך.
פָּארוֹל: מי לא יכול להימחץ מתעלול?
חייל א': אם תמְצא ארץ שבה יש רק נשים שאכלו בושות כמוך, תוכל להקים אוּמה בלי בושה. כל טוּב, אדוני. אני גם - לצרפת. נדבר עליך שם.
(יוצאים החיילים)
פָּארוֹל: ובכל זאת אני אומר תודָה.
אילו לבי היה גדול, היה
נשבר פה. קפיטן שוב לא אהיה,
אבל אוֹכל, אשתה, אשן בנוח
כמו קפיטן. אחיה פשוט בתור
אני עצמי. מי שיודע כי
הוא רברבן חלול – יהא לו זה
שיעור: כל רברבן חלול יחשוף
את פרצופו בתור חמוֹר בסוף.
החְלִידי, חֶרב; סומק, הימחק;
יחיה פָּארוֹל בבטחון בַּחֵיק
של הבושה; שיטו בו כבר כולם -
יחיה לו כַּשוטה המדופלם.
יש די מקום לכל איש בעולם.
אני – אחריהם.
(יוצא)
| < אחורה | סוף טוב הכל טוב -
מערכה 4, תמונה 3 |
קדימה > |