שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט סוף טוב הכל טוב - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

(נכנסים הרוזנת, רינלדו סוכן-הבית שלה, ולאוואש הליצן)

 

רוזנת: עכשיו אני אשמע. מה אמרת על  בת-הלוויה הזאת?

רינלדו: מאדאם, הטרחה שטרחתי לספק את רצונך, הלוואי היתה כתובה בְּקטלוג מאמצָי בעבר, כי אנחנו מזיקים לצניעותנו ומעכירים את בְּרק מעלותינו  כשאנחנו מפרסמים אותן במו פינו.

רוזנת: מה עושה פה הליצן המנוול הזה? תסתלק, אתה. התלונות ששמעתי עליך, לא לכולן אני מאמינה; אבל זה רק בגלל החולשה שלי; כי אתה מספיק משוגע  לעשות כל שטות, ויש לך מספיק יכולת מְנוּוָלוּת.

ליצן: זה לא בלתי-ידוע לך, מאדאם, שאני בן-אדם עני.

רוזנת: כן, טוב, אדוני.

ליצן:  לא, מאדאם, זה לא-כל-כך טוב זה שאני עני, אפילו שהרבה מבין העשירים הם ארורים; אבל אם גברתי בטוּבה היתה נותנת לי רשות לצאת לעולם, אז הנקבה איזָבּל ואני היינו עושים מה שהיינו עושים.

רוזנת: אתה רוצה להיות מחזר על פתחים?

ליצן:  תרשי לי בטובך לחזר על הפּתח הזה.

רוזנת:  איזה פתח?

ליצן:  הפתח של איזבל, עם המַפתח שלי. להיות משרת זאת לא ירושה טובה, ואני חושב שאלוהים לא יברך אותי אף פעם עד שאני אֶפְרה ואֶרבּה; כי אומרים שצאצאים זה ברכה.

רוזנת:  תאמר לי מדוע-זה אתה רוצה להתחתן.

ליצן:   הגוף המסכן שלי, מאדאם, לוחץ. הבשר דוחף אותי, וכשהשטן מזיז - השד חייב לזוז.

רוזנת:  זאת הסיבה היחידה של כבודו?

ליצן:   האמת, מאדאם, יש לי עוד סיבות נורא-קדושות, בסוגן.

רוזנת:  מותר לעולם לדעת מה הן?

ליצן:   אני הייתי, מאדאם, יצור חוטא, כמוך וכמו כל בשר-ודם אחר, ואני מתחתן בדיוק בשביל להתחרט.

רוזנת:  אתה תתחרט על הנישואים לפני שתתחרט על החטאים.

ליצן:    אני חסֵר לי חברים, מאדאם, ואני מקווה שיהיו לי חברים בזכות אשתי.

רוזנת:   חברים כאלה הם אויבים שלך, אידיוט.

ליצן:     את שִטחית, מאדאם; אלה חברים טובים פי-אלף, כי הם באים לעשות בשמי מה שאני עייף מדי לעשות. זה שחורש באדמה שלי חוסך לי כוח-עבודה  ומשאיר לי את היבול. אני אולי פּתי שלו, אבל הוא פועל שחור שלי. מי שמביא נחמה לאשתי, שומר על הבשר-ודם שלי; מי ששומר על הבשר-ודם שלי אוהב את הבשר-ודם שלי; מי שאוהב את הבשר-ודם שלי הוא חבר שלי; יוצא מזה – מי שמנשק את אשתי הוא חבר שלי. חלקם של הגברים בַּנישואים זה לגדל קרניים; ואם הגברים היו שמחים בחלקם, לא היו שום בעיות בחיי הנישואים; כי גם זוללי צפרדעים וגם צמחוניים, אולי הם שונים זה מזה באמונות של נצח, אבל הם מאד דומים במצח: הם יכולים בשקט לשלב קרניים לתפארת העדר.

רוזנת:   למה אתה מוכרח תמיד להיות נבל מנובּל-פּה?

ליצן:     לא נבל, מאדאם, נביא. ואני אומֵר את האמת לאמיתה בצורה הכי קצרה:

                   כי זאת בלדה לכולם

                   בלי הבדלי דת, מין וצבע:

                   נישואים זה רק מזל,

                   אבל קרניים זה צו טבע.

רוזנת:   לך תסתלק, אדון. אני אדבר איתך אחר כך.

רינלדו:   ברשותך, מאדאם, שיבקש מהלנה לסור אלייך: עליה אני רוצה לדבר איתך.

רוזנת:   שמע-נא, תגיד לבת-הלוויה שלי שאני מבקשת לדבר איתה – להלנה, זאת אומרת.

ליצן:            למען זו, כך היא אמרה,

                   לחם כל צבא יוון?

                   כמה טפשית המטרה,

                   בלי פשר, בלי מובן.

                   אז קמה לה, עצובה,

                   אז קמה לה, עצובה,

                   ומלמלה ת'מֶסֶר:  

                   אם בין תשע רעות יש אחת שטובה,

                   אם בין תשע רעות יש אחת שטובה,

                   יש טוב באחת מתוך עשר.

רוזנת:  מה זה? טוב באחת מתוך עשר? אתה מסלף את השיר, כלב.

ליצן:   אשה טובה אחת מכל עשר, מאדאם, זה משפּר את השיר. שאלוהים ישרת ככה את העולם כל השנה! לא הייתי משמיע עשירית תלונה אפילו אם הייתי אסיר במלוּנה. אחת מעֶשֶר! אם אשה טובה היתה נולדת על כל ליקוי חמה או על כל רעידת-אדמה, זה היה מגדיל פי עשר את הסיכויים בַּפַּיִס; בן-אדם יכול הרי לפשוט את הרגל ואת הלב לפני שהוא מגריל אחת כזאת.

רוזנת:  אתה תלך, אדון מה-שמו, ותמלא את הפקודה שלי?!

ליצן:  אני רוצה לראות גבר שממלא פקודה של אשה בלי שייצא מזה נזק! טוב, טוב! הלכתי!… עניין גדול: לדאוג שהלנה תבוא להֵנָה… שלְהֵנָה תבוא הלנה… הלנה! לְהֵנָה!… הלנה!… איננה…

        (יוצא)

רוזנת:  יפה. עכשיו.

רינלדו: אני יודע, מאדאם, שאת אוהבת את בת-הלוויה שלך מכל הלב.

רוזנת:  בהחלט. אביה הפקיד אותה בידי, והיא עצמה, גם בלי תירוץ אחר, ראויה לכל אהבה. חייבים לה יותר ממה שמשלמים, וישלמו לה יותר ממה שהיא מבקשת.

רינלדו:  מאדאם, לא מזמן יצא לי להיות קרוב אליה יותר מכפי שלדעתי היתה רוצָה. היא היתה לבד, והעבירה מלים מפיה עצמה לאוזניה עצמה; היא לא חשבה, בזה אני יכול להישבע בשמה, שהן מגיעות לחוּש שמיעה זר. הנושא היה, שהיא אוהבת את הבן שלך. אֵלת המזל, היא אמרה, היא לא אֵלָה, אם יצרה פער כזה בנסיבות החיים של שניהם; ואֵל האהבה לא אֵל, אם הוא מתווך רק בין שווים; ומלכת הבתולות לא מלכה, אם היא מפקירה את הנתינות שלה  בפעם הראשונה שהן נופלות בשבי בלי להצילן, ובלי לשלם דמי כופר אחרי זה. את כל זה היא ביטאה בנימת הצער המרירה ביותר שאי-פעם שמעתי מפה של עלמה, וסָברְתי שמחובתי ליידע אותך בזה במהירות, היות ו, מה שלא יקרה, מפה לשם עלייך לדעת.

רוזנת:   פעלת ביושר; שמוֹר זאת בסוד. רמזים רבים גרמו לי כבר לחשוד בזה, והם התנדנדו על הכף כל כך שלא יכולתי להאמין ולא יכולתי שלא לפקפק. עכשיו לֵך. שמור את זה בינך לבינך. ואני מודה לך על דאגתך הכנה. אדבר איתך  אחר כך.

         (יוצא רינלדו.

          נכנסת הלנה)

            כך גם אני הייתי בימים עבָרו;

            זוהי גזירת הטבע לאדם;

            הקוץ של ורד הנעורים אכזר הוא;

            אם יש דם בעורְקֵינו, אש תִבְער בַּדם. 

            כְּשְלֵב צעיר מרוב תשוקה שותת,

            הטבע העניק לו תעודת אמת.

            אותן חולשות היו גם לנו, אם זוכרים, 

            אבל הן לא נראות חולשות בגיל עשרים.

            היא נְמֵקה; אני רואה עכשיו.  

הלנה:     מה תבקש מאדאם?

רוזנת:                              הלנה, אַת

          יודעת שאני לך אמא.

הלנה:                             אַת

          גבירתי הנכבדה.

רוזנת:                      לא; אמא. למה

           לא אמא? כשאמרתי "אמא", כמו

           ראית נחש. מה כה מקפיץ אותך

           ב"אמא"? אז נחזור: אני לך אמא,   

          ותירָשמי בקטלוג יוצאֵי 

          רחמִי. לא פעם האימוץ לוחם

          בַּטבע, ובְחירה תצמיח גם 

          עָלֶה מזרע זָר על גבעולנו.         

          אַת לא חילצת ממני אנקות   

          של אֵם, אבל זכית בדאגת אֵם.               

          ישמור האל, ילדה! מה, זה מחמיץ

          לך את הדם לומר: אני אמך?  

         למה מצטופפים אצלך בעין 

         שליחים מטעם הרטיבות בכל

         צבעי הקשת? מה, בגלל שאת

         בתי?

הלנה:            בגלל שאני לא.

רוזנת:                                אני

         אמך, אמרתי.

הלנה:                       ברשותך, גברתי;

         רוזן רוֹסְיוֹן אינו יכול להיות 

         אחי. שמי דל מאד, ושמו נכבד;

         הורי פשוטים, הוריו בני אצולה.

         הוא אדוני, יקר, רב רוממוּת,

         בשירותו אחיה, תחתיו אמות.

         אַל לו להיות אחי.

רוזנת:                        או לי אמך?

הלנה:    אַת כן אמי, מאדאם; הלוואי היית -

          בכדי שאדוני בנך לא יהיה

          אחי - אכן אמי! או לוּ היית

          שתי אמהות של שנינו – זאת אֶרְצה   

          יותר מגן העדן, ובלבד

          שלא אהיה אחות. זה הכרחי

          שאם אני בתך, אז הוא אחי?

רוזנת:    את יכולה להיות כּלה, הלנה.

          זאת לא כוונתך, חלילה! "בת"

          ו"אמא" משגעים לך ככה את 

          הדופק! מה, חִיוֶורת שוב? פְּחדָי

          תפסו אותך בחולשתך. עכשיו

          הבנתי את סוד ההתבודדות

          שלך, מה המקור למלח דמעותייך.

          עכשיו שקוּף לגמרי: אַת אוהבת

          את בני. התירוצים יֵבוֹשוּ מול

          עדוּת אהבתך אם הם יכחישו.

           לכן דַבּרִי אמת; כי לחָיַיִך,

           הביטי, מתוודות זו בפני זו,

           ושתי עינייך בכל ניד שלך  

          רואות עד כמה זה בולט וגם 

          אומרות זאת בדרכן; רק עקשנות

           שטנית וחטא קושרות את לשונך

          כדי להחשיד את האמת. דבּרי,

          זה כך? אם כן, בישלת דיסה יפה; 

           אם לא כך, הישבעי; בכל מקרה,

          אני תובעת שתאמרי אמת,

          והמרומים יעירו בי כוחות

          לעזרתך.

הלנה:               גבירה טובה, סלחי לי.

רוזנת:    אוהבת אַת אֶת בני?

הלנה:                            סליחה, גבירה.

רוזנת:    אֶת בני אוהבת אַת?

הלנה:                           אַת לא, מאדאם?

רוזנת:    אל תתחמקי; לאהבה שלי

          יש עבותות שהעולם מכיר.

          קדימה, בואי, גלי לי מה מצב

          הלב, שכן ההתרגשות שלך  

          הסגירה כבר הכל.

הלנה:                           אז כן, מודָה

          פה על ברכַּי, מול פְּנֵי מרום ומול

          פָּנַיִיך, שלְפנייך, ואחרי

          כְּבוד המרום, אני אוהבת את

          הבן שלך. 

          קרובַי היו דלים, אך ישרים;

          אהבָתי גם היא. אל תתרגזי, 

          כי לוֹ זה לא יכאב כלל שאוהב.

           איני רודפת אחריו בשום

          יומרות חיזור, הוא לא יהיה שלי

          אלא בִּזְכות, אם כי כיצד זוכים

          בַּזכות איני יודעת. כן, אני   

          יודעת כי לשווא אני אוהבת,

          כנגד כל תקווה; בכל זאת עוד

          אשפוך למסננת זו את מֵי   

          אהבתי, וככל שאאבּד -   

          יש לי יותר. כן, כך, כמו אינדיאנית,

          דתית בטעותי, אסגוד לשמש  

          אשר צופֶה על המְקדשים אותו, 

          אבל אדיש להם. מאדאם טובה,

          אל תגייסי את שנאתך לצאת 

          אל מול אהבתי, על שפלשה 

          לתחום שלך; אך אם אי פעם אַת,

          שכְּבוד גילך מעיד על נעורים

          זכּים, בְּלהבה כה אמיתית 

          קיווית בתוֹם, אהבְת בחוֹם, ביקשת

          שצניעותך לא תיפּגם על אף

          שהיא אוהבת – רחֲמי על זו  

          שאין לה שום ברירה מלבד לתת

          ולאבד עד שתֹאבד; יוצאת

          לצוּד לא כדי לזכות במטרה,

          ומתה כמו חידה בלתי פתורה.

רוזנת:    לא התכוונת לאחרונה – דבְּרִי

          אמת - לנסוע לפריז?

הלנה:                            מאדאם,

          נכון.

רוזנת:            מדוע? האמת!

הלנה:                             אומָר

          את האמת, נשבעת לך בַּקודש.

          אבי, הרי ידוע לך, הותיר 

          לי כמה מִרשמים שעוצמתם

          היא נדירה אבל בדוקה. נסְיון

          חייו ומחקריו ליקטו אותם

          כמושיעֵי חיים; והוא הורָה לי 

          להשתמש בהם רק במקרה 

          חֵרוּם. כוחם גדול יותר מכל  

          מה שמוכּר לרפואה. בין אלה

          ישנה תרופה, בדוקה, לַמכאובים

          הנואשים שבעטְיָים המלך 

          נחשב אבוּד.

רוזנת:                   וזה מה שדחף

           אותך פָּרִיזָה, אה? דבּרי.       

הלנה:    בנך אדוני הביא אותי לחשוב

          על זה; אחרת גם פריז,

          גם התרופה וגם המלך לא

          היו עולים כלל לְדיון אצלי

          בראש.

רוזנת:              אבל הלנה, את סבורה

          שאם תגישי לו את מה שאַת  

          קוראת "עזרה שלך", הוא יקבל 

          אותה? הוא ורופאיו תמימי דעים:

          הוא שהם לא יודעים איך לעזור לו;

          והם שהם אינם יודעים. כיצד   

          יתנו אמון באיזו בתולה

          בלי השכלה, אחרי שהפקולטות

          שָטְפו את קיבתן מכל דוקטְרִינה   

           עד שהפקִירו את הסכנה 

          בידי עצמה?

הלנה:                   יש משהו אחר פה,

          חזק ממומחיוּת אבי - ולא  

          היה גדול ממנו במקצוע - 

          שיקדש את המרשם הטוב 

          שלו כירושה שלי מידֵי 

          כוכְבי בּרכה; ואם גברתי תואיל

          לתת לי לנסות זאת, אשלם   

          במחיר חיי הלא-שווים אם לא

          אביא מרפא למלך עד יום זה

          וזה, עם השעה המדויקת.

רוזנת:    ואת מאמינה בכך?

הלנה:                         כן, גברת,

          בבטחון.

רוזנת:   אז קחי, הלנה, צרור ברכות וצרור                  

          לדרך, כסף ומלווים, דרישות               

          שלום ליקרים לי בחצר.

          אני פה אשאר ואתפלל

          לָאל שיברך את נסיונך.

          מחר צאי, וזכרי - מילה שלי! –

          שכל עזרה ממני, תקבלי.

         (יוצאות)


אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט סוף טוב הכל טוב - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >