< אחורה | ![]() |
קדימה > |
(נכנסים הרוזנת והליצן)
רוזנת: קדימה, אדוני. עכשיו תידָרש להוכיח כמה תרבות הצלחת לעכל.
ליצן: אני אוכיח שאני קל-עיכול ותת-תרבות. אז מה, בסך הכל אני צריך לצאת לארמון.
רוזנת: לארמון! מה, איזה מקום כן מיוחד בעיניך, אם את הארמון אתה מנפנף ככה? בסך הכל לארמון!
ליצן: שכה אחיה, מאדאם, אם אלוהים נתן לַבּן-אדם טיפונת גינונים והליכות, הארמון זה המקום לנפנף אותם. מי שלא יודע לקפּל רֶגל, לנופף מגבעת, לנשק יד, ולא להגיד כלום, אין לו רגל, יד, שפתיים, מגבעת או כלום; ובן-אדם כזה הוא באמת, אם נקרא לַילד בשמו, לא מתאים לארמון. אבל אני, לי יש תשובה שתתאים לכל אדם.
רוזנת: אוּ-אָה, זו בטח תשובה מאד מלאה, שמתאימה לכל שאלה!
ליצן: היא כמו כּסא של סַפָּר שמתאים לכל תחת: לְתחת סיכּה, לְתחת בלון, לְתחת שרירי – בקיצור נחת לכל תחת.
רוזנת: התשובה שלך יכולה להתאים לכל השאלות?
ליצן: כמו כסף שחור ליד של עורך-דין, כמו עגבת לעגְבן וזִיבה לזַיָין, כמו הטבעת של זֶהו לָאצבע של זוֹתי, כמו קצֶפת לָעוגה, כמו ריקודי-עם לאביב, כמו המסמר לחוֹרוֹ והקרְנָן לקרנוֹ, כמו חוצפנית מקללת לבריון משתולל, כמו שפתיים של נזירה לפֶה של כומר; לא, כמו נקניקיה לקרוּם שלה.
רוזנת: יש לך, אני אומרת, תשובה שתתאים עד כדי כך לכל השאלות?
ליצן: מפָּחוֹת-מרוזן ועד לְמַטָה-משוטר, היא תתאים לכל שאלה.
רוזנת: זאת בודאי תשובה עם נֶפח מפלצתי, אם היא עונה על כל דרישה.
ליצן: לא רק שלא – אלא להיפך, אם מותר לַנחתום להעיד על דַיסָתו. הנה היא, וכל היוצא בּה. תשאלי אותי אם אני איש-חצר; לא יזיק לך לדעת.
רוזנת: להיות שוב צעירים, לוּ רק יכולנו! אני אשחק את השוטה בִּשאלה, בתקווה שאהיה גברת חכמה יותר מתשובתך. סלח לי, אדוני, אתה איש-חצר?
ליצן: תודה לאל! – זה השימוש הבסיסי, לְמתחילים. עוד, עוד, תביאי עוד מאה.
רוזנת: אדוני, אני חבר מסכן שלך שאוהב אותך.
ליצן: תודה לאל! – בקילוגרם, בקילוגרם, אל תחוסי עלי.
רוזנת: נדמה לי, אדוני, שאתה לא יכול לאכול את הבשר הזה.
ליצן: תודה לאל! – לא, אל תרחמי עלי, תני לי עוד, 'בַקְשה.
רוזנת: אתה זכית למלקות לא מזמן, אדוני, אם אני לא טועה.
ליצן: תודה לאל! – אל תחוסי עלי.
רוזנת: אתה צועק "תודה לאל" כשאתה חוטף מלקות, וגם "אל תחוסי עלי"? באמת נורא מתאים ה"תודה לאל" הזה: ככה תַעֲנֶה כְּשתעוּנה.
ליצן: אף פעם לא היה לי כזה מזל רע עם ה"תודה לאל" שלי! אני רואה שדברים יכולים לעבוד הרבה זמן, אבל לא לַנֶּצח.
רוזנת: אני משחקת מארחת של הזמן,
לשעשע אותו ככה עם שוטה.
ליצן: תודה לאל! – או, הנה זה עובד שוב.
רוזנת: די, סוף, אדון! לעבודה: את זה
תן להלנה, ותאיץ בה כי
תשיב מהר. דרישת שלום לבני
ולקרובַי. זה לא הרבה.
ליצן: מה, לא הרבה דרישת שלום להם?
רוזנת: לא, לא הרבה תעסוקה לך. מבין אותי?
ליצן: בתפוקה מלאה. אני ֹשָם עוד לפני הרגליים שלי.
רוזנת: זוז כבר.
(יוצאים)
< אחורה | ![]() |
קדימה > |