| < אחורה |  סוף טוב הכל טוב -
מערכה 1, תמונה 2 |
קדימה > |
(תרועת קרנות. נכנס מלך צרפת עם מכתבים, ומספר מלווים)
מלך: פירנצה ובני סְיֶינָה נלחמים
בַּציפורניים; זה בינתיים תיקו,
המלחמה נמשכת.
אציל א': כך אומרים.
מלך: לא, זה מוסמך. קיבלנו פה אישור
ממלך אוסטריה, עם אזהרה:
הפלורנטינים מתכוונים לפנות
אלינו לסיוע מיידי;
כך ידידנו מנבא, והוא
מציע שנסרב.
אציל א': עד כה יעץ
לך באהבה ושכל, זה
מקנה לו אמינות.
מלך: כן, הוא חימש
אותנו בתשובה, ונסרב
לבקשת פירנצה למַפְרֵעַ;
אך כל אציל שלנו שחפֵץ
לחוות קרבות טוֹסְקניים, רשאי
לצאת להילחם עם איזה צד
שהוא בוחר.
אציל ב': יפה, זה ישמש
בית-ספר טוב לאצולה שלנו,
שמשתוקקת למעללים
ולפעולה.
מלך: מי זה שבא לפה?
(נכנסים בֶּרְטְרָאם, לָה-פֶה ופָּארוֹל)
אציל א': זה הרוזן של רוֹסִיוֹן, כבודו,
בֶּרְטְרָאם הבּן.
מלך: בחור, אתה נושא
את פני אביך; מה יפֶה עיצב
אותך הטבע הנדיב, ללא
רישול ובדייקנות. כולי תפילה
שגם ירשת את מוסר אביך.
ברוך הבא לעיר פריז.
בֶּרְטְרָאם: תודה,
מלכי, לנצח אציית לך.
מלך: הלוואי גופי היה יציב עכשיו
כמו כשאביך ואני צעדנו
לראשונה - זוג חברים - בִּנתיב
החיילוּת. הוא התקדם רחוק
באסטרטגיה בזמנו, הדריך
את אמיצי הדור. זמן רב שָרַד,
אבל על שנינו התגנבה זִקְנה
מִרְשעת, והוציאה מפעולה.
זה מאושש אותי קצת לדבּר
בָּאב הטוב שלך. בנעוריו
היתה לו הפיקחות אשר ניתַן
לראות בָּאדונים הצעירים
כיום; רק הם, מרוב שהם עושים
מכל דבר צחוק, בעצמם הופכים
לִצחוק, בלי שחיפּוּ על השנינות
בְּמעשים. אך הוא היה אציל;
גאֶה, חריף - נכון, אך בלי שום בוז
או אֶרֶס; הוא עָקַץ בְּלעג רק
את מי שהשתווה לו. הכבוד
שלו היה שעוֹן אשר יָדע
עד לדקה מתי יש לדבר,
אז מחוגו תיקתק, פעמונו
צִלְצֵל. לכל הנחותים ממנו
הִסְבּיר פּנים, כופף את צמרתו
לשֵפֶל דרגתם; הם התגאו
בצניעותו, והוא לא התרברב
בכּתר הצנוע שקשרו לו.
אדם כזה צריך להיות מופת
לצעירֵי זמננו. אם ילכו
על פיו, יראו כמה אחורה הם
הלכו.
בֶּרְטְרָאם: זכרוֹ מונצח בקרבך
יותר מעל המצבה שלו.
בְּאבן לא חקוק לו שיר הלל
כמו בַּנאום שלך.
מלך: הלוואי אני איתו! תמיד נהג
לומר – אני ממש שומע את
קולו עכשיו; הוא לא טָמַן בָּאוזן
את המלים שלו, הראויות
לְשבח, הוא זרע אותן בְּשֶפע
שיצמחו, ישאו פרות – "הלוואי
שלא אחיה", (תמיד בתוֹם איזה
בילוי תוסס, כשנגמר, קפצה
עליו עצבות) "הלוואי שלא
אחיה", היה אומר, "כשיֶאֱזַל
בַּלהבה שלי השֶמֶן, ולא
אחנוק בקיומי את הנפשות
הצעירות, שבְּחושים חדים
בזוֹת לכל מה שאינו חדש;
שמתעמקות מאד רק בלבוש;
ושבעקביוּת הן יציבות
כמו האופנה". כך הוא ביקש. אני,
שחי בעקבותיו, גם מבקש
בעקבותיו, שאם איני יכול
שוב להביא הביתה דבש, הלוואי
שאיעלם מהר מן הכוורת,
לתת מרחב לפועלים.
אציל ב': אתה
אהוּב, אדון; תחסר לאוהביך.
מלך: אני תופס מקום, אני יודע.
כמה זמן כבר, רוזן, מאז שמת
רופא אביך? היללו אותו
מאד.
בֶּרְטְרָאם: חצי שנה, אדון, בערך.
מלך: לוּ חי, אותו הייתי מנסה עוד...
תן זרוע, תן - האחרים התישו
אותי, כל דוקטור עם תרופה אחרת;
אז שהטבע והמחלה
ידונו בעניין בינם לבין
עצמם. ברוך הבא, רוזן, בְּנִי לא
יקר יותר.
בֶּרְטְרָאם: תודה, הוד מלכותך.
יוצאים.
| < אחורה | סוף טוב הכל טוב -
מערכה 1, תמונה 2 |
קדימה > |