שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים המלך עם מספר אצילים צעירים – בשתי קבוצות -  היוצאים למלחמות הפלורנטיניות; בֶּרְטְרָאם ופָּארוֹל; מלווים. תרועת קרנות)

 

מלך:   שלום לאצילים הצעירים;

        אל תחרגו מעקרונות הקרב;

        ואצילים, שלום רב גם לכם.

        חַלקוּ עֵצה זו ביניכם; אך לא

        חֲצי-חֲצי, המתנה כולה  

        ניתנת לכולכם.

אציל א':                 אנו תקווה,

        אדון, שאחרי שנצטיין

        כחיילים, נחזור למצוא את הוד

        רוממותך בריא.

מלך:   לא, לא, זה לא יקרה; אם כי לבִּי - 

        הוא ממאן עדיין להכיר

        במחלה שצָרָה על חיי.

        שלום לאצילים הצעירים.

       בין אם אחיה בין אם אמות, אתם

        הֱיו-נא בני צרפת טובים. הראו

       להם, לבני איטליה הגאים –

        יורשי אימפריה מתמוטטת - כי         

        אתם לא באתם לחזֵר אחר     

        התהילה, אלא להתחתן

        איתה. כשהאמיץ בלוחמים

        ייסוג, תשיגו את מבוקשכם,

        וחצוצרת המוניטין תכריז

        תהילתכם. אני אומֵר שלום.

אציל א': שהבריאות תבוא כשרק תקרא לה!

מלך:   הנערות האלה של איטליה,

        היזהרו מהן: אומרים

        שאין בצרפתית מספיק מילות

        סירוב כשהן דורשות. היזהרו

        שלא תפלו בַּשֶּבי עוד לפני

        הטירונות.      

שני האצילים:      האזהרה נרשמת.

מלך:   שלום. (למלווים) אתם – בואו אלי.

       (מתרחק)

אציל א': אח, איך אתה נשאר, חבר, בעורף!...

פָּארוֹל: הוא לא אשם, הזיקוּקוֹן.

אציל ב':                          שָווֹת,

          המלחמות האלה!

פָּארוֹל:                       אדירות!

          ראיתי את המלחמות האלה.

בֶּרְטְרָאם: רוּתקתי פה, וטוחנים אותי עם   

          "צעיר מדי" ו"עוד שנה" ו"עוד לא".

פָּארוֹל: יש לך דם - אז, ילד, ברח באומץ! 

בֶּרְטְרָאם: להישאר כמו סוס לוחֵך מָחוֹך,

          לחרוק בנעל על רִצפּה של שַיש

          עד שאקנה כבוד, ולנופף 

          בחרב רק בריקודים!... לא, לא,

          באלוהים, אני אפרוץ החוצה!

אציל א: פריצה כזאת - לא פשע.  

פָּארוֹל:                              פְּרוֹץ, רוזן.

אציל א':  אני בעדך; שלום בינתיים.

בֶּרְטְרָאם: לבי אתכם, ופרידתנו היא גוף מבוּתר לשניים. 

אציל א':  אַדְיֶה, קפיטן.

אציל ב':  מסיה פָּארוֹל מתוק!

פָּארוֹל: גיבורים נעלים, החרב שלי והחרב שלכם אחיות. טווסים שלי, זיקוקים שלי, מילה, ברזלים טובים. אתם תמצאו בגדוד של הסְפּיניים אחד קפיטן סְפּוּרְיוֹ, עם צלקת, מזכרת מהמלחמה, פה על הלחי המאיימת שלו; החרב הזאת היא זאת שחרתה אותה. תגידו לו שאני חי, ותמסרו לי מה שהוא אומר עלי.

אציל א:  נעשה את זה, קפיטן.

          (יוצאים האצילים)

פָּארוֹל:    שיפנק אתכם אל המלחמה בתור שוליות שלו! (לבֶּרְטְרָאם) אתה מה?

בֶּרְטְרָאם: נשאר. המלך!...

פָּארוֹל:  תן לאדונים האצילים טקס לבבי יותר; אתה הגבלת את עצמך למסגרת של אַדְיֶה קר מדי. תפגין להם יותר כבוד, כי הם היהלום בַּכובע של הדוֹר; ושם הם מתרגלים את הצעדים הנכונים; אוכלים, מדברים, ומתנועעים לפי הכוכבים הכי מקובלים; וגם אם השטן מכתיב את הריקוד, צריך לרקוד לפי החליל שלו. קדימה אחריהם, ותן להם שלום טיפה יותר מורחב.

בֶּרְטְרָאם: ואעשה כך.

פָּארוֹל:  בחורים מצויינים, ובטוח יהיו אנשי-חרב גמישֵי גִיד.

          (יוצאים בֶּרְטְרָאם ופָּארוֹל.

       נכנס לָה-פֶה. המלך צועד קדימה)

לָה-פֶה (כורע): סלח לי, אדון, ולבשורות שלי.

המלך:  שלם לי בְּקִימָה.

לָה-פֶה: אז כך קם איש אשר קנה סליחה.

          הלוואי אתה היית, אדוני,

          כורע שאמחל לך, ולפי

          בקשתי היית קם כך.

המלך:                             כן,

          הלוואי; הייתי אז שובר לך

          את הגולגולת ומבקש סליחה.

לָה-פֶה: זה דו-קרב של חֵרשים... אבל, אדון

          חביב שלי, זה כך: אתה רוצה 

          להתרפא?

המלך:               לא.

לָה-פֶה:                      מה-זה, לא תאכל

          שום ענבים, שועל מלכות שלי?

          כן כן, את ענבָי תאכל, אם רק

          תגיע אליהם, הוד שועלוּת.

          ראיתי מין תרופה אשר תנשוף

          חיים בְּאבן ותניע סלע,

          תקפיץ אותך כמו אש במחולות

          בּוֹלֶרוֹ; נגיעה אחת שלה

          תקים שוב לתְחִיָה מַלְכֵי צרפת

          מִזְמן נושן; יותר: תיתן להם

          גם עט ביד, לכתוב בו לה שורה 

          אוהבת.

מלך:             "לה"? מי זאת  ה"לה" הזאת?

לָה-פֶה: לַדוקטור היא! אדון, הגיעה פה

          אחת, תואיל לראות אותה. כי בִּי

          נשבעתי, אם יורשה להתבטא

          בכובד-ראש בנאום הקל הזה,

         דיברתי עם אחת שלפי מינה,

          גילה, נחישותה, שִכְלָה הטוב  

          ועדותה על יכולתה, אותי

          הדהימה עד כדי כך שלא אוּכל

          להאשים בזה את חולשתי.

          תואיל לפגוש אותה - זו משאלתה –

          ולהבין מה עניינה? אחר-

          כך צְחק עלי כרצונך.

מלך:                          ובכן,

          מסיה לָה-פֶה, הכְנס-נא את הנס,

          שנשתתף בַּהשתאות שלך 

          או נסלק אותה כשנִשְתאה

          ממה כה השְתאֵיתָ.

לָה-פֶה:                        כבר, בדרך. 

          לא תחכה אפילו יום.

          (הולך לדלת)

מלך:   אצלו לכל שטות יש תמיד פרולוג.       

לָה-פֶה: לא, בואי.

          (נכנסת הלנה)

מלך:                  זה ממש זריז-בּהוּל. 

לָה-פֶה: לא, בואי.

          זה הוד רוממותו: גלי לו מה

          שבלבך. יש לך מראה זומם,

          אבל מזוֹממים כאלה אין

          לו מה לחשוש. אני סרסור מושלם

          כך להשאיר פה זוג לבד. שלום.

       (יוצא)

מלך:   ובכן, יפָה, זה עסק מקצועי?

הלנה:  כן, אדוני הטוב.

          ז'ראר דה-נרבּוֹן היה אבי,

          לעיסוקו הביא ברכה. 

מלך:                            הכרתי.

הלנה:  אם כך אחסוך בהמנונים; הספיק

          להכירו. על ערש דווי, נתן

          לי מרשמים רבים. ראשון להם,

          פרי מחקריו הכי יקר, ומשוש

          חייו היחידי לעת זקנה,

          עליו השביע שאשמור כמו על

          עיין שלישית, יותר משאשמור

          על שתי עיני. בתור יקר מהן 

          שמרתיו, וכששמעתי שכבודו

          נגוע באותות המחלה            

          נֶגְדה מתנת אבי היא חזקה,   

          הגעתי להגיש טיפול בכל

          ההכנעה.

מלך:               נודה לך, נערה,

          אך בְּמרפא אנחנו לא כל כך 

          בוטחים, כשהרופאים המלומדים

          מכל זונחים אותנו, ומועצת

          הרפואה כולה פסקה שאין

          מדע אנוֹש המסוגל לפדות

          אי פעם את הטבע ממצב

          אנוּש. אני אומר, בל-נא נכתים

          את שיפוטנו, או נשחית תקווה,

          נַזנה את מחלתנו הממארת

          בידי שרלטנים, כי נחבל

          בשם הטוב שלנו אם נשליך 

          את יהבנו על עזרה של חול 

          כשרק הקודש לעזור יכול.

הלנה:  אז נאמנותי תהיה שכרי.

          לא אאנוס יותר את שירותַי

          עלֵיךָ, רק אפציר, כדי לנחמני,

          זכור אותי לטובה, ובלי תרעומת.  

מלך:   אינני כפוי טובה, לא אסרב לך.

          הִצָעְת עזרה, תודות אני חייב,

          כמו כל גוסס לשוחרי חייו.

          אך לי ברורה היטב כל התמונה:

          את לא רופאה, אני בסכנה. 

הלנה:  שום נזק אין במה שאעשה:

          כל ההימור - תרופה. לא תנסה?

          אמן דגול לא פעם נעתר

          להיעזר בְּתַת-שוליה זוטר. 

          חוכמה, כָּתוּב, תצא מעוללים;  

          וממָקור דל – מפּלים גדולים;

          לָעם הפך הים לחורבה -

          גדולים שיוועו לנס, והוא לא בא. 

          כשהתקווה גדולה, הציפיה

          נוחלת מפלה; היא תתאושש

          דווקא כשיש עִילָה להתייאש.

מלך:    עד כאן. לכי. על העמל שלא עמלְת                

          שלמִי אַת לעצמך. ממני כבר קיבלת:

          תודות הן פרס על שי שלא נִלְקח.

הלנה:  ברכה שמימית בהבל-פה נחסמת כך.

          אנו עבדי העין ותוּ לא,  

          אך היודע-כל מעל - הוא לא;  

          על כן חוצפה גדולה היא כשהאֵל

          מושיט עזרה, ואנו נזלזל.

          אדון יקר, הסכם כעת וכאן.

          את השמיים, לא אותי, תִבחן.

          אני לא מתחזה שמתרברבת, 

          אני יודעת שאני חושבת, 

          חושבת שיודעת אל נכון:

          לך עוד יש סיכוי, לי יש מתכּוֹן.

מלך:   כה בטוחה? ואת מעריכה    

          כמה זמן זה ייקח?

הלנה:                          אם יש ברכה,

          לפני שהסוסים של החמה

          ישלימו הקפה של יממה,

          לפני שהמנורה הישנונית

          של הלבנה מעל תִכְבה שנית,

          וּצְוואר-זכוכית יִמְנע מגרגרי החול

          עשרים-וארבע פעם בשעון לִזְחול,

          כל נֶגַע מגופך יעוף, ימריא, 

          המחלה תמות, הגוף יבריא.

מלך:   ומה, מול בטחונֵךְ, אַת מוכנה

          לשים על כּף?

הלנה:                     חרפה, בושת זונה,

          קלון, ובוז, וקלס עולמי;

          שירי רחוב גסים כנגד שמי;

          שיוכפשו בתולי, ובעינויים     

          יקחו מנשמתי את החיים.

מלך:   נדמֶה רוח קדושה בך מפעמת,

          מכלי קטן יוצאת תרועה רועמת;

          וכל מה שנראה לא הגיוני

          נראה כן הגיוני מצד שני.

          חייך יקרים, כי בכל מטמון

          של טוּב את מלאה כמו רימון: 

          חכמה, ואומץ, נעורים וזיו -

          כל אושר החיים והאביב.

          אם מול איוּם כזה אינך חוששת,

          את בוודאי מוכשרת - או נואשת.

          רופאה מתוקה, אקח את תרופתך,

          שאם אמות תקבע גם את מותך.

הלנה:  אם המילה שלי אינה מילה, 

          הוצא את נשמתי ללא חמלה.       

          המוות כשָכָר יגיע לי.

          אך אם אושיע, מה תציע לי?

מלך:   נִקְבִי מחיר.

הלנה:                 והוא גם ישולם?          

מלך:   חֵי תקוותי בגאולת עולם. 

הלנה:  אז תן לי בידך האצילית

          כל בעל שעליו אני אחליט:

          אל פחד, לא אבחר בחוצפתי

          איש בן בית-המלוכה הצרפתי

          כדי לפאר את שמי, דל ונחוּת,

          בנצר משושלת המלכוּת;

          אלא נתין שברשותי לדרוש

          וביכולתך לתת; הבטח מראש. 

מלך:   קחי כף; התנאי אוּשר ויבוצע,

          את תקבלי את מה שאת רוצה.

          בחרי שעה, בָּמָה שמתאימות,

          אבטח בך בעיניים עצומות.

          לחקור אותך יותר היה כדאי, 

          אם כי לבטוח בך, בוטח די:

          מנין באת, כיצד צמחת, אך מילֵא;

          ברוך בואך, ברוכה אַת, בלי כל אלה.

          תני לי עזרה פה, אה? אם היא תִצְלח

          אגמול לך על המעשה שלך.

          (יוצאים)