שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הדוכסית מאמלפי - מערכה 5, תמונה 5

(נכנס הקרדינל, עם ספר)

 

קרדינל: אני טרוד בְּסוגיה על גיהינום: הוא

          אומר, בגיהינום יש אש אחת,

          ובכל זאת היא שורפת כל אדם אחרת.

          נשים אותו בצד. - כמה מעיק מצפון

         אשם! כשאני מביט אל תוך בריכות-דגים

          בַּגן שלי, נדמה לי שאני

          רואה יצור, חמוש בְּמגרפה,

          עומד לתקוף אותי.

        (נכנסים בּוסוֹלָה ומשרת עם גופת אנטוניו)

                             סוף סוף הגעת?

            אתה נראה נורא; יושבת על

           פניך נחישות גדולה שמהולה

           באיזה פחד.

בּוסוֹלָה:                 כך היא מתלקחת לִפְעולה:      

          אני פה להרוג אותך.

קרדינל:                           הה? המשמר! הצילו!

בּוסוֹלָה: אתה בְּאַשליות;

          הם רחוקים מהַיְללות שלך.

קרדינל: עצור: ואני באמונה אחלוק אתך את כל

          ההכנסות.

בּוסוֹלָה:               ההצעות והתפילות שלך

          שתיהן לא לעניין.

קרדינל:                      לקום, משמר!

          בוגדים בנו!

בּוסוֹלָה:                 אני הגבלתי את נתיב

          המנוסה שלך; אתן לך

          לסגת עד חדרה של ג'וליה, לא

          יותר.

קרדינל:        הצילו-שם! בוגדים בנו! 

         (נכנסים למעלה פֶּסְקָרָה, מָלָטֶסְטֶה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

מָלָטֶסְטֶה:                                תקשיבו.

קרדינל: הדוכּסוּת שלי תמורת חילוץ!

רודריגו:                               לעזאזל

          עם ההתחזויות שלו.

מָלָטֶסְטֶה:                     זה לא הקרדינל.

רודריגו: כן, כן, זה הוא, אבל אני אֶראה 

          אותו תלוי טרם ארד אליו.

קרדינל:  פה מזימה נגדי. אני מותקף!

          אני אבוד, אם לא תבוא עזרה.

גְרִיזוֹלָן:                       עושה את זה

          יפה, אך לא מספיק כדי שאשים

          את הכבוד שלי לצחוק. 

קרדינל:                          סכין

          על הגרון שלי!

רודריגו:                      אז איך אתה צורח ככה?...    

מָלָטֶסְטֶה: בואו, בואו,

          נלך לישון; הוא בדיוק לַזֶּה

          הכין אותנו קודם. 

פֶּסְקָרָה:                       הוא ביקש

          שלא תגשו אליו; אך האמינו לי,

          לפי נימת קולו זו לא בדיחה.

          ארד אליו בכל מקרה, ועם

          כלים כבדים אפרוץ את הדלתות.

          (יוצא)

רודריגו: נתפוס מרחק ונעקוב אחריו,

נראה איך שהקרדינל צוחק עליו.

          (יוצאים למעלה מָלָטֶסְטֶה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

בּוסוֹלָה:                            הנה

          לךָ ראשון, (הוא הורג את המשרת)

                    בכדי שלא תפתח לי את

          הדלת ותכניס עזרה.

קרדינל:                           מה הסיבה שלך 

          לרדוף אחר חיי?

בּוסוֹלָה:                     הבט.

קרדינל:                               אנטוניו!

בּוסוֹלָה: נשחט במו ידַי בלי דעת. - 

          בוא תתפלל וגְמור. כשהרגת את אחותך,

          גזלת את מאזני הצדק והשארת 

         רק את החרב.   

קרדינל:                  אאח חמלה!

בּוסוֹלָה: עכשיו נראה שגדולתך היתה רק מראית עין;

         אף פגע לא היה מפיל אותך מהר

          כמו שאתה מפיל את עצמך.

         לא אבזבז עוד זמן. הנה.

          (דוקר את הקרדינל)

קרדינל: כואב לי.

בּוסוֹלָה:             שוב.

          (דוקר אותו שוב)

קרדינל:                      מה, שאמות

          כמו גור שפנים, בלי התנגדות? הצילו, הצילו,

          הצילו! שוחטים אותי!

          (נכנס פרדיננד)

 פרדיננד:                       תרועות קרב? תנו לי סוס

          חדש. חֵיל החלוץ - היכון, או שנובס.

          להיכנע, להיכנע! אנהג בך

          כבוד של חיילים, אקח אותך

         בן ערובה. - אתה נכנע?

קרדינל:                                  תציל אותי;

         אני אחיך.

פרדיננד:             השטן! אחי

          נלחם בַּצד של האויב? - הנה

          הכּופֶר על חייך עף.

       (הוא פוצע את הקרדינל ובהתגוששות פוצע את בּוסוֹלָה למוות)

קרדינל:                      הו צדק!

          על כל מה שהיה אני סובל כעת.

          אומרים, הצער בן בכור לַחטא.

פרדיננד: אתם באמת בחורים כארז. הגורל של יוליוס קיסר היה קשה מזה של פּוֹמְפֵּאוּס; קיסר מת בזרועות השפע, פומפאוס לרגלי ההשפּלה – אתם שניכם מַתֶּם בִּשדה-הקרב. הכאב זה שום דבר; כאב פעמים רבות נעלם למראה כאב גדול יותר, כמו כאב-שיניים למראה זה שבא לעקור את השן. - הנה פילוסופיה בשבילכם.

בּוסוֹלָה: עכשיו הנקמה שלי מושלמת: (הוא הורג את פרדיננד)

                                      צלוֹל, רד, שְקע,  

         גורם ראשי לאסוני! - הפרק הסופי

          של החיים שלי, הוא לפחות

          הוסיף לי נקודות.   

פרדיננד:                       תנו לי חציר רטוב,

          נשימתי נשברת.

          אני מחשיב את העולם הזה כִּמלוּנה

          של כלב: אדלג מעל המוניטין

          של העולם הזה, ואייחל

         לְעינוגים עילאיים אחרי המוות.

בּוסוֹלָה:                              זה

          נראה שהוא שב לעצמו עכשיו

          כשהוא קרוב כל כך אל התחתית.

פרדיננד:                                  אחות שלי!

          הו, אחותי! זאת הסיבה. אם דם,

          יומרה או חשק מחישים את אסוננו - 

          כמו יהלום, חותך אותנו רק אבק עצמנו. 

          (מת)

קרדינל: וגם אתה קיבלת את שכרך.

בּוסוֹלָה: כן, נִשמתי היגעה תלויה לי בין שינַי, 

         כבר מוכנה להיפרד ממני. -  

          אני מְלֵא-אושר שאתה, אשר ניצבְתָ

          כמו פירמידה ענקית בנויה מעל

          בסיס רחב, סופך רק נקודה

          קטנטונת, מין לא כלום.

          (נכנסים פֶּסְקָרָה, מָלָטֶסְטֶה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

פֶּסְקָרָה: מה, מה קורה?

מָלָטֶסְטֶה:                אסון עצוב!

רודריגו:                                מה פשר כל זה?

בּוסוֹלָה: נקם, על כבוד הדוכסית מאמלפי, שרצחו

          שני האחים האראגונים; על

          אנטוניו, שנשחט בַּיד הזאת;

          על ג'וליה התאוותנית, שהורעלה

          בְּיד האיש הזה; ולבסוף, עלי,

          שבְּמרכז העלילה שיחקתי דמות  

          שמנוגדת לאופְיי, ובכל זאת בסוף

          הופקרתי.

פֶּסְקָרָה (לקרדינל):  מה שלומך?

קרדינל:                                   תביט בָּאח שלי:

          הוא שפצע אותי לָעומק ככה,

          כשנאבקנו כאן על הקרשים. 

          ועכשיו, אנא מכם, תנו לי לשכב בַּצד,

          ואל תחשבו עלי יותר.

          (מת)

פֶּסְקָרָה: צחוק הגורל איך הוא מנע את הַצלת

          עצמו!

מָלָטֶסְטֶה (לבּוסוֹלָה): אתה, יצור עלוב של דם,

          איך בא אנטוניו אל מותו?

בּוסוֹלָה:                               בְּערפל:

          איני יודע איך -

          טעות כמו שראיתי לא אחת

          בַּתיאטרון. אני נגמר! כולנו רק

          חוֹמות בלי סוף, כּוכים של קבר, אָטוּמים,

          שבחורבנם אפילו הד לא יִשָּמַע מהם. 

          כואב, אך לא מזיק למות למען ריב

          צודק כל כך. הוי העולם הקדורני הזה!

          בְּאיזה צל, או בור עמוק של חושך

          חי בן-אנוש כמו נקבה נפחדת?

          בל יירתעו יפֵי הנשמה

          לסבול בְּצדק מוות או כלימה -          

          לי יש מסע אחר.

          (מת)

פֶּסְקָרָה: דליו האצילי, כשבאתי לארמון,

          סיפר לי שאנטוניו פה, וגם הציג לי

          אדון נאה כבנו וכיורשו.

          (נכנס דליו עם בנו של אנטוניו)

מָלָטֶסְטֶה: הו אדוני, הגעת מאוחר מדי.

דליו:                                    שמעתי,

          והתכוננתי טרם באתי. הבה ננצל

          לְטוֹב את החורבן הענקי הזה,

          וּנלכּד כוחות כדי לבסס את האדון

          רך-השנים, רב-התקוות, בזכויותיה של

          אמו. התהילה שמותירים אלה שֶפּה,

          דגולים ועלובים, אינה אלא כמו מישהו

         אשר נופל בַּכּפור, מותיר חותם בשלג;

          בָּרגע שתזרח השמש היא

          תמיס הן את החומר הן את הצורה. -

          אני תמיד חשבתי שהטבע

          מיטיב עם הגדולים רק כאשר  

          יואיל לעשותם אנשי אמת:  

          הֱיה אדם בימי חייך ותקטוף

          שבחים ותהילה בְּפֶרק-סוף.

       (יוצאים. סוף)


< אחורה הדפסת הטקסט הדוכסית מאמלפי - מערכה 5, תמונה 5