| < אחורה |  הדוכסית מאמלפי -
מערכה 2, תמונה 1 |
קדימה > |
(נכנסים בּוסוֹלָה וקאסטרוקיו)
בּוסוֹלָה: אתה אומר שהיית שמח להיות שופט משכמו-ומעלה?
קסטרוקיו: זאת עיקר השאיפה שלי.
בּוסוֹלָה: תן לראות, יש לך כבר פרצוף סביר לזה, והפֵּאה תבליט מספיק את האוזניים הגדולות שלך. הייתי ממליץ שתלמד לסלסל את שרוכי הצווארון בחן והדר, וכשאתה נושא נאום בעל-פה, תהמהם בְּסוף כל פסקה שלוש או ארבע פעמים, או תקנח את האף, עד שתיזכר בַּפסקה הבאה. כשאתה בא לכהן בענייני פלילים, אם אתה מחייך אל האסיר, תְלה אותו, אבל אם אתה מזעיף פנים ומאיים, שיהיה ברור שאתה פוטר אותו מעמוד-התליה.
קסטרוקיו: אני אהיה שופט עליז מאד.
בּוסוֹלָה: אל תסעד בַּלילה; זה יוליד בך שכל חריף.
קסטרוקיו: מצד שני זה יעשה לי בטן מלאה לִמְריבות, כי אומרים שחמומי-מוח הם מחרחרי ריב כי חסר להם בשר. אבל איך אדע אם מחשיבים אותי כאיש משכמו-ומעלה?
בּוסוֹלָה: אני אַלֵמד אותך תרגיל לדעת איך: תפיץ שאתה שוכב גוסס, ואם תשמע שהעם מקלל אותך, תהיה בטוח שאתה נחשב שופט מופת.
(נכנסת גברת זקנה, שהיא המיילדת)
את באה מִצְביעה עכשיו?
גברת זקנה: ממה?
בּוסוֹלָה: מה, מפרכּוּס הפנים המאוס שלך. לראות אותך לא צבועה זה כמעט נושק לְנס. אֵלֶּה, בַּפּרצוף שלך כאן, היו תלמים עמוקים ושיבושים בַּכּביש, בַּמסע הממלכתי האחרון. היתה גברת בצרפת, שחטפה אבעבועות, ופשטה את העור מהפנים שלה, כדי להחליק אותו יותר: אם קודם היא נראתה כמו פומפייה, אחרי זה היא דמתה לפג של קיפוד.
גברת זקנה: אתה קורא לזה צביעה?
בּוסוֹלָה: לא, אלא קרצוף של ספינה חלודה, כדי שהיא תוכל להפליג שוב. זאת דעתי בשתי מלים לא צבועות על קסמי הקוסמטיקה שלך.
גברת זקנה: עושה רושם שאתה מכיר את מגירת האיפור שלי מקרוב מאד.
בּוסוֹלָה: אפשר לחשוד שהיא חנות לְכישוף, למצוא בה שומן שפיפונים, שרצי נחשים, ריר של יהודים, וצואת ילדיהם - וכל זה בשביל הפָּנים. הייתי בשמחה אוכל יונה מתה שדרך עליה חולה מוכה צרעת, ולא מנשק אחד מכם כשאתם בצום. הנה שניים מכם, שחטאֵי הנעורים שלכם מפרנסים את הרופא, שהוא יוכל לקנות אוכף חדש כל אביב, ולהחליף את הזנזונת היקרה שלו כל שלכת. פלא בעיני שאתם לא מתעבים את עצמכם. שימו לב לַהגיג שלי עכשיו:
מה יש פה לאהוב בצורתו
החיצונית של האדם? אנו רואים
אות מבשר רעה כשהטבע מייצר
סייח, כבש, עופר, עז, דומה באיזה אבר
לְבן-אדם, בורחים מזה כמו ממפלצת.
אדם נדהם לראות את עיוותיו
בכל יצור חי, רק לא בעצמו.
אך בַּבשר שלנו, גם אם יש למחלותינו
שמות שנלקחו מן החיות,
כמו זָאֶבת, או חזרת חזירית, גם אם
אוכלים אותנו תולעים, כינים,
גם אם נגרור סביבנו גוף רקוב ומת,
כמה נשמח להסתירו בתוך
קטיפה או משי. החשש שלנו -
לא, הסיוט שלנו - הוא פן הרופא
יטמון אותנו בְּעָפר, כדי להמתיק אותו. -
אשתך יצאה לרומא; תזדווגו שניכם, ולכו
לְמעיינות מרפא, למצוא מזור לַתחלואים.
(יוצאים קסטרוקיו והגברת הזקנה)
לי יש עניין אחר לחפור בו. שמתי לב,
דוּכּסיתנו כל היום חולה, היא מקיאה,
בטנה נסערת, עור-הדג על עפעפיה
תופח ומכחיל, היא מצטמקת בלחיים,
ומשמינה בַּצלע, וְ - כנגד האופנה
האיטלקית שלנו - היא לובשת על הגוף
שמלה די משוחררת - יש שם משהו!
יש לי תכסיס, אולי הוא שיחשוף זאת,
תכסיס יפה; קניתי כמה משמשים,
הראשונים שהאביב הניב.
(נכנסים אנטוניו ודליו [מדברים בינם לבין עצמם, בצד])
דליו: ונשואים
זמן רב כל כך? אתה מדהים אותי.
אנטוניו: תן לי לחתום
לַנֶצח את שפתיך, כי לו האמנתי
שהאוויר אשר יוצא מפיך
ישא אתו את המלים האלה, אז
הייתי מבקש שלא תדע עוד נשימה.
(לבּוסוֹלָה) שלום, אדון! אתה בַּהֲגיגים? לומד להיות חכם מאד גדול?
בּוסוֹלָה: הו אדון, מוניטין החוכמה הוא צרעת מטונפת, שמתפשטת על כל הגוף של בן-אדם: הפשטות מכוונת אותנו לא להיות רעים, ומדריכה אותנו לְחיים שמחים; כי הטפשות המטומטמת נובעת מן החוכמה המִתְחַכּמת. הלוואי שאהיה פשוט ישר.
אנטוניו: אני בהחלט מבין מה יש לך בפנים.
בּוסוֹלָה: מה אתה אומר.
אנטוניו: אתה לא מוכן להיראות בעיני העולם מנופח מהקידום שלך, ולכן אתה ממשיך עם הדיכאון הזה. זמנו עבר. עזוב את זה, עזוב.
בּוסוֹלָה: תרשה לי להיות ישר בכל דיבור, בכל ביטוי שיש. שאתוודה בפניך? אני לא שואף ליותר ממה שאני יכול להשיג: רק אלים ובני-אלים חייבים לרכוב על סוסים עם כנפיים, לעסקים שלי יספיק גם פרד איטי. כי, תרשום בשמי, כשדעתו של אדם רוכבת יותר מהר מהסוס שלו, שניהם ביחד מתעייפים מהר.
אנטוניו: אתה רוצה לראות את השחקים, אבל
אני חושב שהשטן, אשר שולט
על האוויר, עומד בינך לבין האור.
בּוסוֹלָה: הו אדון, אתה כוכב עולה, איש ראשי של הדוכסית; דוכס היה אחיין שני שלך מצד שלישי. נאמר היית נֵצר ישיר של המלך פֶּפּין, או הוא בכבודו ובעצמו, אז מה? חקור את מקורות הנהרות הגדולים ביותר בעולם, תמצא שהם רק בועות של מים. יש הסבורים שנשמות של נסיכים נוצרו למען מטרה נעלה יותר מאלה של בני-אדם פשוטים יותר; טעות, אותה יד עשתה אותם: אותן תשוקות מטלטלות אותם, אותו הגיון, שמביא כומר כפרי ללכת למשפט ולהרוס את שכניו כי לא נתנו לו כל חזיר עשירי, מניע אותם לבזוז מחוז שלם, למחוק ערי בירה בְּתותחים.
(נכנסת הדוכסית [עם בני לוויה וגברות])
דוכסית: אנטוניו, תן לי יד - אני לא משמינה?
הנשימה שלי קצרה עד מוות. - בּוסוֹלָה,
בבקשה ממך, אדון, תשיג לי אפיריון,
כמו זה שבו נשאו את דוכסית פירנצה.
בּוסוֹלָה: לדוכסית היה בו צורך כשהיתה
בהריון.
דוכסית: יכול להיות. בואי הנה; תיישרי
לי את הצווארון. לכאן כבר. נו?
את משרתת כל כך מזדחלת, ו -
הפה שלך מריח מקליפות לימון
כנגד סירחון. אולי כבר תגמרי! רוצה
שאתעלף לך בין האצבעות? יש לי בחילה,
סחרחורת, חם לי, קר.
בּוסוֹלָה (הצידה): אני חושש מדי.
דוכסית: שמעתי כי אמרת, בצרפת אנשי-חצר
חובשים בפני המלך כובע.
אנטוניו : כך
ראיתי.
דוכסית: בנוכחותו?
אנטוניו: כן.
דוכסית: למה לא ננהג
כמותם? זה טקס לא נחוץ, סתם להסיר
פיסה של לֶבֶד. תשמש אתה
דוגמה ליתר החצר, תהיה ראשון:
שים כובע על הראש.
אנטוניו: את מוכרחה לסלוח לי.
ראיתי, במקומות קרים גם מצרפת,
שאצילים עומדים גלויי ראש מול שליט;
ובעיני יש בַּמנהג משום
יראת כבוד.
בּוסוֹלָה: יש לי פה שי להוד
חסדך.
דוכסית: לי, אדוני?
בּוסוֹלָה: זה מִשְמוּשים,
אֶה, מִשְמֵשים, גבירתי.
דוכסית: הו איפה? השנה עוד לא
ראיתי אף משמש.
בּוסוֹלָה (הצידה): יפה, עולה בה צבע.
דוכסית (לוקחת את הפירות): אני מודה לך מקרב לב; יפהפיים.
אח, הגנן שלנו לא שווה כלום! לנו לא
יהיו שום משמשים החודש. (היא אוכלת)
בּוסוֹלָה: לא תקלפי את זה, כבודך?
דוכסית: לא-לא, זה עסיסי כמו בשר, נדמה לי; כן, ממש.
בּוסוֹלָה: אין לי מושג; בכל זאת, עצתי שתקלפי.
דוכסית: מדוע?
בּוסוֹלָה: כי שכחתי לספר שהגנן,
כדי להגדיל את רווחיו מוקדם - נוֹכל! -
הבשיל אותם בְּזבל של סוסים.
דוכסית: אתה צוחק!
(לאנטוניו) תשפוט אתה: בוא טְעם אחד.
אנטוניו: סליחה, גבירתי,
זה פרי שאני לא אוהב.
דוכסית: אדון, אתה
הורס לי את התענוג. (לבּוסוֹלָה) זה פרי עדין,
אומרים שיש בו גם סגולות מרפא.
בּוסוֹלָה: זו אמנות
יפה, ההכלאה הזאת.
דוכסית: זה כך; שיפור הטבע.
בּוסוֹלָה: תפוח-אדמה צומח על תפוח-עץ,
שזיף על קוץ. (הצידה): באיזה להט היא בולעת!
שתנפנף רוח סופה את כל המלמלות
הזנותיות, כי, אם לא הן והשמלה
המשוחררת, כבר הייתי מגלה ברור
את הפשוש-גוזל שמקפץ לה שם
בַּבּטן, עם הפרי, בתור פרי-בטן.
דוכסית: חן-חן, מר בּוסוֹלָה, הם היו טובים מאד, אם רק
לא יעשו אותי חולה.
אנטוניו: איך זה, גבירתי!
דוכסית: בטני
לא מיודדת עם הפרי הזה. איך
הם מנפחים אותי!
בּוסוֹלָה (הצידה): לא, את כבר מנופחת
מספיק.
דוכסית: אני כולי זיעה קרה!
בּוסוֹלָה: צר לי מאד.
דוכסית: הַדליקו לי אורות בחדר! הוי אנטוניו, זה
הסוף שלי.
(יוצאת הדוכסית)
דליו: הי אור שם, אור!
(יוצאים כולם חוץ מאנטוניו ודליו)
אנטוניו: הו דֶליו נאמן שלי, הכל אבוד!
אני חושש תקפו אותה צירים; ואין
זמן להרחיק אותה מכאן.
דליו: הֵכַנְתָ
את הגברות שיטפלו בה, ודאגת
איך להגניב באופן חשאי את המיילדת
כפי שתכננה הדוכסית שלך?
אנטוניו: כן.
דליו: אז נצל את המצב: תפיץ
שבּוסוֹלָה הרעיל אותה בַּמשמשים
האלה; זה יהיה תירוץ לכך
שהיא סגורה בַּחדר.
אנטוניו: לך, לך, הרופאים
כולם יעוטו על חדרה.
דליו: כנגד זה תטען
שהיא הכינה לה תרופה פרטית, בכדי
שהרופאים לא יגרמו לְהרעלה חוזרת.
אנטוניו: אני תועה בְּהלם. לא יודע מה לחשוב.
(יוצאים)
| < אחורה | הדוכסית מאמלפי -
מערכה 2, תמונה 1 |
קדימה > |