שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הדוכסית מאמלפי - קדימה >


ג'ון וובסטר


 

 

 

  ג'וֹן וּוֶבְּסְטֶר

 

  וובסטר היה אחוז דיבוק מוות

  וראה את הגולגולת מתחת לעור;

  ויצורים בלי חזה מתחת לאדמה

  נשענו לאחור עם חיוך בלי שפתיים.

 

  פקעות נרקיסים במקום אישונים

  בהו מתוך חורי העיניים!

  הוא ידע שהמחשבה נכרכת סביב אברים מתים

  מהדקת את התאוות וההפקרויות שלה.

                                                         ת. ס. אליוט


              וובסטר נולד בסביבות 1578-1580 (כ – 15 שנה אחרי הולדת שייקספיר). בסרט "שייקספיר מאוהב" נתקל "וויל" שייקספיר, בכניסה לתיאטרון, בילד-רחוב בן 13 המשתעשע עם חתול, ואומר: "כשאני אכתוב מחזות, הם יהיו כמו טיטוס... אני אוהב שחותכים ראשים." וויל שואל אותו לשמו. "ג'ון וובסטר. הנה קִיצִי, קִיצִי" – והוא מעביר לחתול עכבר לבן וצופה בסקרנות. "ים דם. רק ככה שווה לכתוב." וויל פונה משם, מוטרד. "חכה", אומר הילד, "תראה איך החתול נושך לו את הראש."

              וובסטר למד משפטים תקופה קצרה, והתחיל לכתוב לתיאטרון בשנות העשרים המוקדמות לחייו. בתחילה כתב, כמו מחזאים רבים של התקופה, בשיתוף פעולה עם מחזאים אחרים – אנתוני מנדיי, מייקל דרייטון, תומס מידלטון, הנרי צ'טל, תומס הייווד, ג'ון מארסטון, ג'ורג' צ'פמן ובן ג'ונסון.

              לקח לו זמן רב עד שכתב את הטרגדיה הגדולה הראשונה שלו, "השטן הלבן", ב – 1612. "לאלה הטוענים שהשתהיתי עד שגמרתי את הטרגדיה הזאת", כתב בהקדמה, "אני מודה שאיני כותב בעט-אווז שעל כנפיה שתי נוצות". והוא מביא כדוגמה את אוריפידס שענה למשורר זוטר שטען כנגדו שהוא כותב שלושה חרוזים כשהוא עצמו כותב שלוש-מאות: "אבל זה ההבדל: את שלך יקראו שלושה ימים, ואת שלי שלושה דורות". הנצח, כפי שכותב סטנלי וולס, הוכיח את דבריו של וובסטר: "השטן הלבן" ו"הדוכסית מאמלפי" עדיין מוצגים, נקראים ומעוררים התפעלות.

              הטרגדיות של וובסטר דנות את גיבוריהן לחוויות ביזאריות וקיצוניות. הן מציירות תמונות איומות של סבל, אובססיה, מתח מיני וטירוף, ומותחות את דמיון הקהל והדמויות עד לסף שבירה ממש, ולפעמים אף מעבר לו. המעברים אצל וובסטר חדים ומהירים, וחושפים בבת אחת תהומות מבעיתות. תמונת מותה של "הדוכסית מאמלפי" היא מן השיאים הדרמטיים של המחזאות העולמית. 

              כל זה כתוב בשפה חיה ועזה, אכזרית בפיוט, ופיוטית במיידיות. רלף ברי כותב כי "התנועה שבשירתו – מהירה, גמישה, פתאומית – משקפת את התנועות שבנפשות גיבוריו, שבהן נראים האינסטינקטים בהתהוותם, והרגשות כשהם נשפכים ללא סדר, ללא תודעה, במפלים או בנתזים שבאים מבפנים, כפי שנראה לא אחת בבני אדם אמיתיים."

              הרולד פינטר מספר בראיון אתו שהשורה של פרדיננד למראה גופת הדוכסית – "כסו פניה; עיני מסתנוורות; היא מתה צעירה" – צמררה אותו עוד כנער, ועדיין מעבירה חידודים בבשרו.    

 

 

                  ב – 1615 יצא לאור הקובץ "דמויות", המכיל 32 קטעים קצרים המתארים טיפוסים שונים של בני אדם. הספר יצא כנספח לפואמה  "אשת איש" של סר תומס אוברברי, והוא מיוחס לג'ון וובסטר.

                  בין הטיפוסים הכלולים בו - "מצביא ראוי", "פחדן רברבן בפיקוד", "פירט", "חלבנית יפה ועליזה", "שיכור הולנדי שמתגורר באנגליה," "שופט מכובד", "טבח צרפתי", "ספק טבק", "חרזן", ועוד.

 

אלמנה צדיקה

              היא עץ הדקל: כמותו לא תשגשג לאחר שבעלה נעקר. למען ילדיה היא מתחתנת לראשונה, שכן התחתנה כדי שיהיו לה ילדים, ולמענם לא תתחתן שנית.

              היא כזהב הטהור מכל, שמשתמשים בו רק למדליות של נסיכים – לא יוטבע בה חותם אלא של איש אחד. נדוניות עשירות לא משפיעות עליה, תארי כבוד לא יסיטו אותה. להחליף את שמה, היא סבורה, משמע לעשות חטא שיבייש את זכר בעלה. היא סבורה כי עברה את העולם כולו בגבר אחד; את שארית זמנה, אם כן, היא מקדישה לשמיים.

              האמונה הטפלה העיקרית שלה היא שרוח בעלה תוטרד ממשכבה אם לא תעשה כרצונו; היא תעשה את רצונו גם ללא צו משפטי.

              היא תשקיע עצמה בפעולות צדקה, וכיוון שהיא נחוצה לאדמה הזאת, אלוהים לא קורא לה השמיימה עד שתבוא בימים עד מאד; וגם אז, על אף שכוחה הטבעי בוגד בה, היא ניצבת כפירמידה עתיקה, אשר ככל שתלך ותתקטן בעיני האדם, כך היא הולכת וקרבה לשמיים.

              עליה לשמש כמראה לגברות הצעירות שלנו, שעל פיה תתלבשנה.

              שום פורענות לא יכולה להתקרב אליה, שכן כשהיא מתייסרת על אובדן בעלה, כל השאר נחשב בעיניה כזוטות. היא טמנה את גופו באנדרטה הנעלה ביותר: היא קברה אותו בלבה.

              לסיכום, היא שריד קודש: אמנם אין לנשקה, אך חובה לסגוד לה.

 

אלמנה רגילה

              היא כמו הבד שמכסה את עגלת ההלוויות: היא שימשה בהלוויות רבות מדי, מבלי שצבעה ישתנה. קצו של בעלה מתחיל בדמעות; וקץ דמעותיה מתחיל בבעל.

              עיקר גאוותה בשפע מחזריה; ומהם היא מרוויחה: שכן כל אחד מביא עוד אחד.

              ...וכך, כמו תפוח שהבשיל מדי, היא נושרת מעל עצמה: אך זה שזוכה בה, הוא אדון לרכוש מטונף.

              כאשר היא אלמנה, הביטו בה, היא לא אשה באבל. אם היא בטוחה אי פעם, הרי זה רק על בטן מלאה - לכיוון המיטה.

 

בעל מרה שחורה

              הוא סוטה מן העדר: אחד שהטבע עשה אותו חברתי, שכן עשה אותו אדם, ונטייה מטורפת שינתה זאת. הוא אינו נעים לאיש, ואיש אינו נעים אליו. מחשבות תועות הן החומר ממנו הוא עשוי, הן גורמות לו להתהלך כסהרורי, זו הנאתו. דמיונו לעולם אינו נח, הוא דואג שמוחו יהיה בתנועה מתמדת, כמו הקפיץ בשעון: הוא מותח את מחשבותיו לעתים קרובות, ולעתים קרובות לא פחות מרפה מהם.

              הוא נושא ענן בפניו, לעולם לא מזג אויר צח. חיצוניותו מותאמת לתוכו, בכך הוא מאוזן: שניהם אינם נאים.

              הוא חושב על עסקים, אך לעולם לא עושה אותם. כולו הגות, לא פעולה.

              הוא מחשל ומעצב את מחשבותיו, כאילו הוא מייעד אותם למטרה כלשהיא, אך בסופו של דבר אין בהן תועלת; כמו בול עץ חרוט אין חפץ.

              מצבי רוחו והשמש הם אויבים. השמש בהירה וחמה, מזגו שחור וקר.

               הוא שולל מן הטבע את השינה שמגיעה לו, ומשלם לו יותר מדי בעירנות דרוכה. דבר לא מסב לו עונג לאורך זמן, אלא מה שמענג את שגיונות דמיונו. שדים מכרסמים ורוע טורפני אוכלים אותו חיים. הוא אדם רק למראית עין, החלק הטוב יותר שבאדם לקוי אצלו: חסרה בו נשמה מלאה והגיונית, שהיא מעלתו העיקרית של האדם, המבדילה אותו מיצורים חסרי תבונה.

 

שחקן

              הוא יודע לאשורו את נוהגו של העולם, שלתוכו בא כדי לשחק תפקיד, ואז לצאת.

              חייו אינם עצלים, כי כולם פעולה, ואין מי שצריך להיזהר יותר במעשיו, כי עיני כל האנשים נעוצות בו. מקצועו יש בו דבר והיפוכו, כי משמיצים אותו ומריעים לו. הוא מתחזה לא רק על הבמה, אלא לפעמים גם ברחוב, כי שם הוא מתחזה לג'נטלמן. 

              ככל שהוא מעמיד פנים יותר, כך הוא מענג יותר. המשרתות שבקהל מאוהבות בו עד מעל לאוזניים, והגברות מזמינות אותו להופיע ולהפגין את ביצועיו בחדרי המיטות שלהן.

              רק המשורר, כותב המחזות, הוא הרודן שלו.

              אך, אם לומר את האמת, שחקן טוב אחד שווה חמישה ג'נטלמנים ממוצעים, ואם יש לו גוף טוב – אפילו ששה. באשר לנחישות ואומץ, מי ישווה לו? הרי הוא רגיל למות בגבורה.

 

שחקן מצויין

              שבו-נא בתיאטרון ויהיה נדמה לכם שאתם רואים הרבה קווים נמתחים מתוך כל כך הרבה עיניים, והשחקן הוא המרכז. הוא לא מתאמץ להפוך את אלת הטבע למפלצת; לעתים קרובות היא נראית משחקת אתו באותה תמונה, אך לא על קביים. בפעולתו הוא מחזק עקרונות בדוגמאות, כי מה שאנו רואים שהוא מגלם נדמה לנו כאילו קורה באמת לעינינו. הוא מוסיף הדר לעמל המשורר, כי מה שאצל המשורר אינו אלא חרוז, הופך באמצעותו לחרוז עם מוסיקה.

              כל בני האדם שותפים לעיסוקו; מה שהוא עושה למראית-עין, האחרים עושים לאמיתו של דבר. אחד משחק היום שליט, ולמחרת איש פרטי; פה אחד משחק רודן, ולמחרת גולה; איש זה הערב הוא טפיל, מחר איש אדוק; וכך עוד ועוד.

 


חומר קריאה מומלץ על ג'ון וובסטר:

הגולגולת מתחת לעור – צ'רלס פורקר  Skull beneath the Skin - Charles R. Forker (Southern illinois University Press) 1986   

ג'ון וובסטר - מרגרט לופטוס ראנאלד    John  Webster - Margaret Loftus Ranald (Twayne Press) 1989

 הפרספקטיבה של העולם (ג'ון וובסטר והדרמה היעקובינית) - לי בליס  The World's Perspecive - John Webster and the Jacobean Drama - Lee Bliss - Rutgers University Press 1983

אמנותו של ג'ון וובסטר- רלף ברי The Art of John Webster - Ralph Berry (Clarendon Pess Oxford) 1972

 ג'ון וובסטר – קובץ מאמרים בעריכת בריאן מוריס  John Webster - edited by Brian Morris (Ernest Benn Limited London) 1970

פרק 8 מתוך שייקספיר ושות' מאת סטנלי וולס (פנגווין, 2006)

מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית - ג'ון וובסטר מאת דוויויד גאנבי  Oxford Dictionary of National Biography  - online 


הנפשות הפועלות


הדוכסית מאָמָלְפִי

THE DUCHESS OF MALFI

   (1613-4)

מאת ג'ון וּוֶבְּסְטֶר

תרגום: דורי פרנס

 

הנפשות הפועלות

 

פֶרְדיננד, דוכס קָלָבְּרִיָה, אח תאום לדוכסית

הקרדינל, אחיו

דניאל דה בּוסוֹלָה, השב מריצוי עונש בספינת עבדים בעקבות שירות לקרדינל; מאוחר יותר אחראי על הסוסים של הדוכסית, ובשירות פרדיננד

אנטוניו בּוֹלוֹניה, סוכן משק-הבית של הדוכסית; מאוחר יותר בעלה

דֶלְיו, חברו; איש-חצר

קַסְטְרוּקְיוֹ, אציל זקן; בעלה של ג'וליה

המרקיז מפֶּסְקָרָה, חייל

הרוזן מָלָטֶסְטֶה, איש-חצר ברומא

סילביו, איש-חצר באָמָלְפִי וברומא

רודריגו, גְרִיזוֹלָן, אנשי-חצר באָמָלְפִי

רופא

הדוכסית של אָמָלְפִי אלמנה צעירה; מאוחר יותר אשת אנטוניו; אחותו של הקרדינל ואחות תאומה של פרדיננד

קאריוֹלה, האשה-המשרתת שלה

ג'וליה, אשת קַסְטְרוּקְיוֹ ופילגשו של הקרדינל

גברת זקנה, מיילדת

שני צליינים

שמונה מטורפים, שהם אסטרולוג, נוטריון, כומר, רופא, חייט אנגלי, משרת ראשי, חוואי וסוחר

קציני חצר; משרתים; שומרים; מוציאים להורג; מלווים; אנשי כנסיה

בנות לוויה

 

המקום: אָמָלְפִי, לוֹרֶטוֹ, מחוץ לעיר אַנְקוֹנָה, ומילאנו


מערכה 1, תמונה 1 -


    (נכנסים אנטוניו ודליו)

 

דֶלְיו:   בָּרוּך הבא הביתה שוב, יקר שלי, אנטוניו;

          היית בצרפת הרבה זמן, ואתה  

          חוזר לָבוּש כמו צרפתי רשמי.

          מה דעתך על החצר הצרפתית?

אנטוניו:                                      סוגד לה -

          בְּנסיונו לקבוע סדר גם בַּמדינה

          וגם בָּעם, המלך שלהם, ברוב תבונה, 

          מתחיל בַּבּית. קודם מנקה את ארמונו

          מעלוקות של חנופה, ממופקרים

          ומסואבים, ואת הנקיון מגדיר בְּנועם

          מִפְעל שמֵימי לכבוד בורא עולם  

          כי הוא סבור - בצדק - שחֲצַר שליט

          היא מזרקה כללית, שאמורה לשפוך

טיפות כסופות של טוהר על כולם. אך אם 

          מקור המים יש בו הַרְעָלָה

          תִמְלָא הארץ מוות, מחלה.

          ומה הוא שמחזיק מִמְשל כה מבורך אם לא

          מועֶצֶת נבונים, שמֵעֵזָה ללא חשש

          לִמְסוֹר מידע על שחיתויות הדור לַמלך?

          אמנם ישנם מדינאים אשר סבורים

          כי להדריך שליט מה לעשות זו הגזמה,

          אך אין חובה קדושה מלדווח לו

          מה הוא צריך לצפות מראש.

          (נכנס בּוסוֹלָה)

                                                            הנה בא בּוסוֹלָה.

          נביא הזעם היחיד של החצר; אבל

          התוכחות שלו, לדעתי, הן לא מתוך

          יִרְאַת מרום פשוטה: בעצם הוא מוקיע

          את מה שהוא חושק בו, והיה זנאי, חמדן,

          גאה, שְטוּף דם וגם קנאי כמו כל אחד אחר,

          לו רק היה יכול. 

          (נכנס הקרדינל)

                                        הנה הקרדינל.

בּוסוֹלָה: אני הַצֵּל שלך, עדיין.   

קרדינל: רואים.                             

בּוסוֹלָה:            מגיע לי מעט יותר

          מן הזלזול הזה על שירותי לך.

          עלוב הדור, אם התגמול היחידי

          על מעשים טובים הוא לעשות אותם!

קרדינל: אתה מדגיש את ערכך יותר מדי.

בּוסוֹלָה: אני נפלתי לספינת עבדים בגלל השרות שעשיתי לך, שם, שנתיים תמימות,

לבשתי שתי מגבות במקום חולצה, עם קשר על הכתף, בסגנון גלימה רומאית. זלזול כזה? אני אשגשג באיזו דרך: העפרוני משמין בְּאקלים קשה; למה לא אני, בִּיְמֵי הצחנה האלה?

קרדינל: אם רק יכולת להפוך להיות ישר.

בּוסוֹלָה: עם כל קדושתך, רק תראה לי את הדרך. (יוצא הקרדינל) הִכּרתי הרבה שנדדו

רחוק למצוא את היושר, אבל חזרו כלבים מנוולים כפי שיצאו; כי הם לקחו איתם לַדרך את עצמם. - מה זה, הלכת? יש טיפוסים, אומרים, שהשתלט עליהם שד, אבל הטיפוס הדגול הזה יכול היה לשלוט על השד הכי גדול, ולהשחית אותו יותר.

אנטוניו: פנית אליו באיזה עניין והוא סירב?

בּוסוֹלָה: הוא ואחיו הם כמו עצי שזיפים, שצומחים עקום מעל בריכות מים מעופשים; הם

עשירים ועמוסי-פרי, אבל רק עורבים, תולעים וזחלים ניזונים מהם. אם הייתי מסוגל להיות אחד הסרסורים המתלקקים שלהם, הייתי נתלֶה להם על האוזניים כמו עלוקה, עד שהייתי מתמלא, ואז נושר ארצה. בבקשה עזוב אותי. - איך אפשר לחיות חיים של תְלוּת עלובה כזאת, בְּצִפִּיָה שיקדמו אותך מחר? איזה יצור סובל יותר מזה שמקווה ומתאכזב? ואין מוות איום יותר מזה שנופל על בן-אדם כשהוא ממתין לְחנינה. לְנצים ולכלבים - גם לזונות! - נותנים גמול, כשהם עשו לנו שירות; אבל לְחייל, שמסכן את אבריו בקרב, לא נותנים כלום, רק איזה סוג של גיאומטריה בתור משען אחרון.

דליו:   גיאומטריה?

בּוסוֹלָה: כן, להיתלות על זוג נאה של מקלות, לעשות נפנוף אחרון בָּעולם על זוג מכובד

של קביים, מבית-חולים לבית-חולים. שלום רב לך אדוני. ובכל זאת נא לא ללעוג לנו, כי מִשְרוֹת בֶּחָצר הן כמו מיטות בבית-חולים, הראש של פלוני מוטל ליד הרגל של אלמוני, וכך מַטָה, וכך מַטָה.

          (יוצא)

דליו:   מכיר טוב את האיש הזה: שבע שנים

          חתר בְּאניה של עבדים, על רֶצח

          ידוע לְשמצה; וְהַסְברה  

          היא שהקרדינל עומד מאחורי העסק:

          מי שחנן אותו הוא גנרל צרפת, גאסטון

          דֶה פוּאָה, כשהוא שיחרר את נאפולי.

אנטוניו:                                                חבל מאד

          שככה מזניחים אותו; שמעתי, יש לו לב

          אמיץ. הדיכאון המטונף הזה

          ירעיל את כל הטוֹב שבו, כי - שְמע ממני -

          כמו ששֵינה בלי גבול נחשבת, ובצדק,

          לַחֲלוּדה פנימית בַּנשמה,                 

          גם חוסר-מעשה מוליד רק בעלֵי

          מרה שחורה, שמתרבָּה לבד,

          אוכלת את הפְּנים כמו עש בְּבַד.

(נכנסים קַסְטְרוּקְיוֹ, סילביו, יוליה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

דליו:   מתחיל להתמלא. הִבְטחתָ לספּר

          לי על טבעם של כמה מהאנשים

          הנעלים פה.

אנטוניו:                 האדון הקרדינל

          ויתר האורחים שבחצר עכשיו?

          מסכים.

(נכנס פרדיננד)

           הנה בא דוכס קָלָבְּרִיָה הגדול.

פרדיננד: מי זכה בַּטבעת בַּתחרות?

סילביו: אנטוניו בּוֹלוֹנְיָה, אדוני.

פרדיננד: מנהל האחוזה של אחותנו הדוכסית? תנו לו את הפרס, שיֶהֱנה. - מתי כבר נפסיק

          עם הפעילות הספורטיבית הזאת וניכנס לפעילוּת ממשית?

קַסְטְרוּקְיוֹ: נדמה לי, אדוני, שלא ראוי שתשתוקק לצאת לְמלחמה אתה גופא.

פרדיננד (הצידה): עכשיו נשמע איזו חוכמת-חיים. - למה, אדוני?

קַסְטְרוּקְיוֹ: יאה שחייל יעפיל להיות נסיך, אבל לא נחוץ שנסיך ישתפּל לדרגת קפיטן!

פרדיננד: לא?

קַסְטְרוּקְיוֹ: לא, אדוני; מוטב לו בהחלט לעשות זאת באמצעות בא-כוח.

פרדיננד: למה שגם לא יישן, או יאכל, באמצעות בא-כוח? זה יפטור אותו ממעשים עצלים,

          המוניים וגסים, והבא-כוח הצבאי ינשל אותו מכבוד.

קַסְטְרוּקְיוֹ: האמן לנסיוני: הממלכה אף פעם לא שקטה לטווח ארוך כשהשליט חייל.

פרדיננד: סיפרת לי שאשתך לא סובלת מלחמות.

קַסְטְרוּקְיוֹ: אמת, אדוני.

פרדיננד: ועל בדיחה שהיא הרביצה, על איזה קפיטן שהיא פגשה מלא פצעים - שכחתי

          כבר מה זה היה.

קַסְטְרוּקְיוֹ: היא אמרה לו, אדוני, שאבוי לו שהוא שוכב, כמו בני ישראל, חבוש

          באוהלים ומייחל לאלוהים.

פרדיננד: אוה, זאת יש לה שֶכל שיכול לחסל את כל המנתחים של העיר, כי גם אם בני-

טובים שמחפשים צרות יחזיקו כּלֵי-זין ויהיו מוכנים להסתער - הלשון שלה תעמיד

אותם.

קַסְטְרוּקְיוֹ: בהחלט, אדוני.

פרדיננד: מה דעתך על הסוס הספרדי שלי?

רודריגו: אש.

פרדיננד: לדעתי הרוח הולידה אותו; הוא דוהר כמו כספית.

סילביו: נכון, אדון, לפעמים לפני שהַמִשְחק אפילו מתחיל הוא כבר גומר.

רודריגו וגְרִיזוֹלָן: הה, הה, הה!

פרדיננד: למה אתם צוחקים? נדמה לי שאתם בתור אנשי חצר צריכים להיות לי חומר

הצתה, להתלקח כשאני מדליק; כלומר לצחוק כשאני צוחק, גם אם הנושא לגמרי לא משעשע -

קַסְטְרוּקְיוֹ: אמת, כבודו, אני עצמי שמעתי בדיחה טובה מאד, וסירבתי להבין אותה, כדי לא

          לא להיראות שוטה.

פרדיננד: אבל אני יכול לצחוק מהשוטה שלך, אדוני.

קַסְטְרוּקְיוֹ: הוא לא יודע לדבּר, אתה יודע, אבל הוא עושה פרצופים; אשתי לא יכולה

          לשאת אותו.

פרדיננד: לא?

קַסְטְרוּקְיוֹ: וגם לא חֶבְרה עליזה: כי היא אומרת שיותר מדי צחוק, ויותר מדי חֶברה,

          ממלאים אותה יותר מדי קמטים.

פרדיננד: אז הייתי מתקין לה מכשיר מתמטי לַפָּנים, שלא תצחק מעבר למידה. - אני

          אבקר אותך בקרוב במילאנו, סילביו.

סילביו: מעלתך כשיגיע יתקבל בברכה.

פרדיננד: אתה רוכב טוב, אנטוניו: יש פרשים מצוינים בצרפת שלך, איך אתה

          מחשיב את אמנות הרכיבה?

אנטוניו: בתור דבר אצילי, אדוני: כשם שמתוך הסוס הטרוֹיאני יצאו הרבה נסיכים

מפורסמים, כך מתוך חכמת הרכיבה האמיצה עולים ניצוצות של נחישות גדולה, שמעלָה את     הנפש לפעול באצילות.

פרדיננד: יפה דיברת.

          (נכנסים הדוכסית, הקרדינל, קאריולה [עם מלווים])

סילביו: אחיך, האדון הקרדינל, ואחותך הדוכסית.

קרדינל: ספינות העבדים הפכו כיוון?

גְרִיזוֹלָן: הפכו, מעלתך.

פרדיננד: הנה האדון סילביו, בא להיפרד.

דליו (הצידה לאנטוניו): עכשיו מה שהבטחת: מי הקרדינל הזה?

          כלומר אופיו? אומרים שהוא טיפוס נועז,

          ישים חמשת אלפים על טניס,

          רוקד, מקסים את הגברות, נלחם לא פעם דו-קרב.

אנטוניו: כל הניצוצות האלה הם רק מראית-עין, כלפי חוץ: אבל תבחן את אופיו

הפנימי: הוא איש-כנסיה רב-דיכאון. האביב שעל פניו אינו אלא בריכת תרבּית        לְקרפדות; כשהוא חושד במישהו, הוא רוקם נגדו מזימות גרועות יותר מאלה שנפלו על הֶרְקוּלס, כי הוא זורע על דרכו חנֵפים, סרסורים, מלשינים, אנשים בלי אלוהים, ואלף מפלצות תככים כאלה. הוא כמעט היה לְאפיפיור: אבל במקום להגיע לזה במדרגות הכנסיה ההגונות, הוא פיזר שוחד, בְּשפע כזה ובעזות-מצח כזאת כאילו שהוא יכול לצאת מזה בלי ידיעת השמיים. מעט טוב הוא גם עשה. 

דליו:   דיברת בו יותר מדי: מה עם אחיו?

אנטוניו: מה, הדוכס שם? טבע מעוּוָת מאד, סוער;

          מה שנראה אצלו עולץ, זה רק בחוץ;

          אם הוא צוחק מכל הלב, זה רק בכדי

          לצחוק על יושר, ולהוציא אותו

          מהאופנה.  

דליו:                  הם תאומים?

אנטוניו:                                 במהותם:

          הוא מדבר אחד בַּפֶּה אחד בַּלב,

          מקשיב לְבקשות בְּאוזן ערלה;

          על כס-משפט הוא מעמיד פנים שהוא ישן

          רק כדי לתפוס נאשמים במילתם;

          על פי רכילויות גוזר דין מוות, מזכה 

          על פי שמועה.

דליו:                       החוק אם ככה עבורו

          הוא כמו לָעכביש קורים שחורים של רשת:

          מעון, וגם בית סוהר כדי ללכוד

          את המזון.

אנטוניו:             נכון מאד: הוא לא

          מחזיר חובות, אלא אם הם סכין בגב;           

          רק בְּחובות כאלה הוא מודה.

          ולסיום, לגבי אחיו, הקרדינל שָם:

          המתחנפים אליו אומרים שפיו מפיק

          מלים של כוח על-טבעי; בַזֶּה אני

          גם מאמין, כי השטן דובר מפיו.

         מה שקשור לאחותם, מעלת הדוכסית, 

         אף פעם לא ראית עוד שלושה סוגי מטבע

         זהים כל כך בתבניתם, שונים כל כך בָּערך.

         אשר לשיחתה, היא מהפנטת עד כדי כך 

         שתתמלא בְּעצב כשהיא מסיימת את  

         דבריה, ותבקש, מוקסם, שהיא לא

         תחשיב דיבור כְּיוהרה, כי להקשיב

         לה זו התרוממות-הנפש עבורךָ.   

         כשהיא דוברת, היא נותנת בָּאדם

         מבט מתוק כזה, אשר היה 

         מקפיץ בִּמחולות אחד שכבר שכב

         דום בְּשיתוק של מוות, להזיל ריר           

         על הפנים המתוקים האלה: אך

         מן המבט הזה נובע טוהר כה שמֵימי

         אשר גודע כל תקווה של חשק וזימה.

         שגרת ימיה כה זכה ואצילית   

         שבטח לילותיה - לא, יותר,

         חלומותיה - טהורים יותר

         מוידויים של כל אשה אחרת.

         תשבורנה כל הגברברות המתוקות

         את המראָה המתחנפת שלהן, 

         ותִתְייפּנה רק על פיה.

דליו:                                 הוּ, אנטוניו,

          אתה מפליג בִּמליצות של המלצות.  

אנטוניו: אשים מסגרת לתמונה רק כך;

          זה סְכום מעלותיה בְּחישוב מהיר:

          את העבר היא מכתימה, את העתיד תאיר.

קאריולה: עליך לחכות לַדוכסית גבירתי,

          פה בָּאולם, בעוד איזה חצי שעה.

אנטוניו: מסכים.

פרדיננד: אחות, יש לי אלייך בקשה.

דוכסית:                                      אלי, כבודו?

פרדיננד: אדון פה, דניאל דה בּוסוֹלָה;

          שימש כְּעבד בִּספינה.

דוכסית:                             כן, מכירה אותו.

פרדיננד: בן-אדם שווה: הרשי לי להפציר שהוא יהיה

          המנהל של האורוות אצלך.

דוכסית:                                   היכרותך

          אתו היא המלצה, וגם קידום.

פרדיננד:                                     קרא לו לכאן.

          (יוצא בן לוויה)

          עכשיו פּרידה. תדרוש בשמנו, אדוני  

          המכובד, בשלום כל הידידים האצילים

          בַּמחנה.

סילביו:           אדרוש, כבודך.

דוכסית:                               אתה לאן, מילאנו?

סילביו: אמת.

דוכסית:            הַביאו את הכרכרות:

          ניקח אותך אל הנמל.

          (יוצאים כולם חוץ מהקרדינל ופרדיננד)

קרדינל: תדאג להעסיק את בּוסוֹלָה הזה

          בתור מלשין. אני מחוץ לָעסק;        

          לכן זלזלתי בו לא פעם כשביקש

          קידום אצלנו, למשל הבוקר.

פרדיננד: אנטוניו, מנהל האחוזה שלה, 

          היה מתאים יותר.

קרדינל:                        אתה טועה בו.

          (נכנס בּוסוֹלָה)

          הוא מטבעו ישר מדי לְעסק שכזה.

          הוא בא. אשאיר אתכם.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה:  משך אותי אליך חוט של קסם.            

פרדיננד: אחי הקרדינל אף פעם לא

          סבל אותך.

בּוסוֹלָה:             נכון, מאז שנעשָה חייב לי.

פרדיננד: אולי איזה תו מעוּות בְּפרצופך

          החשיד אותך עליו?

בּוסוֹלָה:                           הוא מתמחה בפיזיונומיה?

          אסור לסמוך על הפרצוף יותר

          מעל שתן של חולה, שיש קוראים

          לו הזונה של הרופא, כי הוא מוליך אותו

          שולל.  בלי צדק הוא חשד בי.

פרדיננד:                                        בעניין הזה

          תניח לאישים גדולים לא למהר:

          כשלא בוטחים - בקושי מרוּמים.

          אתה מבין, טלטול חוזר של עץ אלון

          רק מחזק את שורשיו יותר.

בּוסוֹלָה:                                      רק תיזהר,

          כי אם חושדים שלא בְּצדק בְּידיד

          אז זה מביא אותו מהר לחשוד

          בך, ומעודד גם לרמות

          אותך.

פרדיננד:        הנה זהב.

בּוסוֹלָה:                        ו? מה אחרי זה? ממטרים

          כאלה לא יורדים אף פעם בלי מכות ברק

          על הזנב. איזה גרון אני צריך לחתוך?

פרדיננד: אתה דוהר לשפוך דם טרם שביקשו

          ממך. לא לשם כך אני צריך אותך.

          אני נותן לך את זה בכדי לחיות פה בחצר,

          לִצְפּות בַּדוכסית, לשים לב לכל פרט 

          בהתנהגותה, מי המחזרים אשר חומדים

          ידה, למי תפגין חיבה. היא אלמנה רכה,

          אני לא רוצה שתתחתן שוב.

בּוסוֹלָה:                                     לא, אדון?

פרדיננד: ואל תשאל מה הסיבה: פשוט קבל את זה,

          אמרתי לא רוצה.

בּוסוֹלָה:                       אתה רוצה,

          מה, להפוך אותי אחד מהמסתופפים

          סביבך.   

פרדיננד:        מה מסתופף! מה זה?

בּוסוֹלָה:                                      שד-חבלה

          בשר ודם     ולא-נראֶה         : מלשין.

פרדיננד: הייתי מאחל לך להיות דבר כזה,

          זה משתלם; ולא רחוק היום

          שזה עוד יקדם אותך.

בּוסוֹלָה:                             קח את

          המשחיתים שלך, או תכשיטים  

          בִּלְשון השְאוֹל: המתנות האלה יעשו 

          אותך מדיח, ואותי בוגד חסר בושה; אם

          אקח אותם, הם עוד יקחו אותי לַגיהנום.

פרדיננד: אדון, מה שנתתי לא אקח ממך.

          יֶשנה משרה אשר השגתי עבורך

          הבוקר: מנהל של האורוות. שמעת על   

          תפקיד כזה?

בּוסוֹלָה:                לא.

פרדיננד:                      הוא שלך - זה לא שווה תודה?

בּוסוֹלָה: הלוואי שתקלל את עצמך

          על שנדיבותך, זו שהופכת בני אדם

          לְאצילים אמיתיים, עושה

          ממני מנוול. אוי לי שכְּדֵי  

          לא להפוך לכפוי טובה על הקידום

          הזה, אני צריך להתפלש 

          בְּכל טינופת שאדם המציא! כך השטן

          ממתיק כל חטא, ומה שהשמיים מגדירים

          חלאה מחשיב כְּמחמאה.

פרדיננד:                              תהיה

          מה שאתה: שמור על גלימת הדיכאון

          הרגילה שלך; היא מעידה 

          שאתה מקנא בְּאלה מעליך,    

          אבל נשמר מקרבתם. וכך תִקְנה 

          גישה אל תוך חדרי-החדרים,

          ששם תוכל כמו עכברוש פוליטי -

בּוסוֹלָה: ראיתי כבר כאלה, שסמוכים

          על שולחנו של האדון, חצי מנמנמים,

          בקושי מקשיבים - נדמה כך - לשיחה:

          אבל הַבְּנֵי-כלבים חתכו לו ת'גרון

          כשהוא חָלם. מה המִשְרָה שלי?

          ניהול אורוות? אמוֹר אם כך שהשחיתות שלי

          גָדְלה מתוך צואת סוסים. אני האיש שלך.

פרדיננד: החוצה!

בּוסוֹלָה: שהטובים יקנו שם טוב ממעשים טובים,

          כי כסף ומשרה הם שוחד של מתועבים. -  

          גם לַשטן יש פתגמים.     

          (יוצא בּוסוֹלָה.

            נכנסים הקרדינל והדוכסית)

קרדינל: עלינו לעזוב אותךְ: עכשיו

          יַנחה אותך שכלך הטוב.

פרדיננד:                                אַת אלמנה:

          את כבר יודעת מה זה גבר, ולכן

          שלא תתני לִנעורים, עמדה, דיבור רהוט -

קרדינל: לא-לא, ששום דבר מלבד עיטור אחד, כבוד,

          יסעיר בך את דמך האצילי.

פרדיננד: אח! רק שטופות בְּחשק מתחתנות   

          פעם שניה. 

קרדינל:                בושה!

פרדיננד:                         מיוחמות 

          כמו הכבשים בָּעדר של לבן

          מבראשית. 

דוכסית:               יהלומים, אומרים, שווים

          יותר אם הם עברו תכשיטנים

          רבים. 

פרדיננד:        זונות, לפי הכלל הזה,

          הן יקרות.

דוכסית:              אתה תקשיב לי?

          לא אתחתן אף פעם.

קרדינל:                           רוב האלמנות אומרות כך;

          אבל בדרך כלל ההחלטה הזאת 

          תְקפה רק לשעה; היא מסתיימת יחד עם

          ההלוויה.

פרדיננד:             עכשיו תקשיבי לי:

          את חיה בְּמִרְעה מַבְאִיש פה בחצר:

          יש איזה דבש דביק מֵמית פה; הוא ירעיל

          את שמך הטוב. אז הישמרי לך; בלי

          ערמומיוּת, כי אלה שפניהן

          יסתירו את לבן הן כבר מכשפות

          לפני שיִמְלאו להן עשרים - כן, וחוֹלצוֹת

          שדיים לַשדים.

דוכסית:                    עצה מאד-מאד טובה.   

פרדיננד: צביעוּת נטווית בְּחוט עדִין קטן, דקיק     ולא

          נראה: אך, האמיני, הָאפל בְּמעשייך -

          לא, אפילו הפְּרטִי בְּהרהורייך -

          ייצא לאור.

קרדינל:               אולי תחמיאי לעצמך

          שאת חופשית לבחור; להתחתן

          בְּמחסה הַלַיִל בחשאי -

פרדיננד:                             לחשוֹב:

          זה המסע הכי טוב שעשיתי;

          כמו סרטן-החול המקרטע

          שזז אחורה וחושב שהוא הולך נכון,

          כי הוא הולך על פי דרכו. אך שימי לב:

          כאלה חתונות אפשר אולי לחתום

          אך לא לחגוג.

קרדינל: ליל הכלולות הוא שער הכניסה

          לְאיזה כלא.

פרדיננד:               והעינוגים

          האלה, הנאות התאווה האלה,

          הם כמו תנומות כבדות שמבשרות

          אסון לְבן-אדם.

קרדינל:                     היי שלום.

          ראשית חוכמה בַּסוף; זכרי את זה.

          (יוצא הקרדינל)

דוכסית: נדמה לי שתירגלתם בין שניכם את הנאום,

          כה משומן יצא.

פרדיננד:                    אַת אחותי -

          וזה היה פגיון אבי. רואה?

          אשנא לראות אותו מחליד מדם, כי הוא

          היה שלו. אני מציע, תוותרי

          על כל ההילולות; המסכה

          והתחפושת הם חדרֵי סתרים שלא

          נבנו לְמטרה יפה. כל טוב לך; ו -

          נשים מאוהבות בָּאֵבֶר ש, כמו הצלופח,

          אין בו אף עצם.

דוכסית:                      תתבייש, אדון!

פרדיננד: לא, התכוונתי לַלָשון: עוגבת מגוּוֶנת.

          מה לא יכול בחור חלק ומחודד-לשון

          למכור לְבת-חווה? שלום לך, אלמנה חמה.

          (יוצא פרידננד)

דוכסית: שזה יסיט אותי? לו גם שכבו

          כל הקרובים האצילים שלי

          בַּדרך אל הנישואים האלה, הם היו לי

          רק מדרגות לִדְרוך. וגם עכשיו,

          אל מול שנאה כזאת, כמו לוחמים בִּקְרב

          שכשהריחו סכנה הצליחו בִּמְשימה

          לא אפשרית כמעט - שמעתי חיילים

          אומרים כך - גם אני, חרף האִיוּמים

          והגזירות, אקח את הסיכון.

          ושרכלניות זקנות תאמרנה כי

          עצמתי עין ובחרתי בעל. - קָרְיוֹלָה,

          (נכנסת קָרְיוֹלָה)

          לנאמנותך שלא מוטלת בְּספק

          מסרתי לא רק את חיי - את שמי הטוב.

קָרְיוֹלָה:  שניהם שמורים אצלי לָבֶטח.

          אני אסתיר סוד זה מן העולם בְּאדיקות

          כמו שסוחרים בְּרעל מרחיקים אותו

          מילדיהם.

דוכסית:                 ההצהרה שלך  

          היא נבונה ולבבית; מאמינה לה.   

          אנטוניו בא?

קָרְיוֹלָה:                 הוא מחכה לך.

דוכסית:                                        נפש יקרה,

          עזבי אותי, אבל עמדי מעבר לַמסך,

          משם תוכלי לשמוע. תאחלי לי הצלחה

          שכן אני הולכת לִיְשימון,

          שלא אמצא בו שביל או חוט ידידותי

          כדי להדריך אותי.

          (קָרְיוֹלָה הולכת אל מאחורי הפרגוד; נכנס אנטוניו)

                                     קראתי לך. שב:

          קח עט ודיו, וכתוב. אתה מוכן?

אנטוניו:                                          כן.

דוכסית: אז מה אמרתי?

אנטוניו:                     שעלי לכתוב דבר מה.

דוכסית:                                                    אה,

נזכרתי.

          אחרי ההילולות וכל הבזבוזים ראוי,

          כמו בעל-בית חסכוני, שנברר מה

          נִשְמָר לקראת מחר.

אנטוניו: אם תבקשי זאת, הוד יופייך.

דוכסית:                                       יופיי? באמת

          תודה: אני נראית עוד צעירה רק בזכותך.  

          לקחת את דאגותי על עצמך.

אנטוניו:                                     אביא

          לַגברת את פְּרָטֵי כל הוצאה והכנסה.

דוכסית:                                                  הו,

          אתה גזבר חרוץ. אבל טעית,

          כי כשאמרתי "לברר מה שנשמר

          לקראת מחר", כַּוָונָתי היתה מה

          שָמוּר לי שם.

אנטוניו:                    שם איפה?

דוכסית:                                    בַּמרומים.

          אני עורכת צוואה (כַּיאה 

          לְאצילים לְזכר שמם הטוב)

          אז בוא אשאל אותך, אדון, מה, לא מוטב

          שנערְכֵנָה ככה, בְּחיוך, במקום

          בַּאֲנחות כבדות ומבטי אימים,  

          כאילו הפּרידה מאוצרותינו מולידה  

          התקף טירוף?

אנטוניו:                   הו, בהחלט מוטב.      

דוכסית: אם עכשיו היה לי בעל, הדאגה היתה נחסכת;

          אך אֲמַנה אותך לְאפוטרופוס. מה הוא

          המעשה הטוב אשר עלי לזכור

          דָבָר ראשון? אמור.

אנטוניו:                             פִּתחי בזה אשר

          התחיל את העולם, אחרי בריאת אדם,

          שבועת הנישואים: היה יפה

          אם תדאגי לְבעל טוב, תני לו

          הכל.

דוכסית:       הכל?

אנטוניו:                כן, את עצמך, בכל טובך.  

דוכסית: מה, בְּתכריך?

אנטוניו:                      בְּזוּג.

דוכסית: הו זה מוזר מאד כְּצוואה!

אנטוניו: היה מוזר אם לא חשתְ מְצוּוָה

להתחתן שנית.

דוכסית:                    מה דעתך על נישואים?

אנטוניו: לדעתי, כמו מאמין אדוק,

          הם תופת או גן-עדן; אין מקום

          שלישי.

דוכסית:          אתה בעד או נגד?

אנטוניו: פְּרישוּת חיי, שמזינה בי את הדיכאון,

          על פי רוב מנתחת כך - 

דוכסית:                             כן, בוא נשמע.

אנטוניו: נאמר אדם לא מתחתן, ואין לו ילדים,

          מה אז חסר לו? רק התואר אבא, או   

          העונג הקלוש לראות פרחח קטן

          רוכב על מוט צבוע רוץ-בן-סוס, או לשמוע

          אותו קַשְקֵש כמו תוכי.  

דוכסית:                               אוף, אוף, מה כל זה?

          אחת משתי עיניך אדומה מדם –

          שים את טבעתי עליה. זו תרופה טובה,

          אומרים - היא היתה טבעת נישואי;

          נדרתי כי לא אפרד ממנה לעולם,

          אלא לַבּעל השני שלי.

אנטוניו: עכשיו נפרדת ממנה.

דוכסית: כן, לעזור לך לראות.

אנטוניו: עשית אותי עיוור גמור.

דוכסית: איך?

אנטוניו: יש איזה שד חצוף ושאפתן

          שמרקד פה בָּעיגול.

דוכסית:                           סלק אותו.

אנטוניו:                                          כיצד?

דוכסית: אין צורך בְּהרבה כישוף, תספיק

רק אצבע: כך. - מתאים? 

          (היא שמה את הטבעת על אצבעו. הוא כורע)

אנטוניו:                                  אמרת מה?

דוכסית:                                                  אדוני,

          הגג שלך יפה אבל נמוך מדי,

          קשה לי לעמוד זקופה, או לשוחח, בלי

          להגביהו. הרם את עצמך,  

          או אם תרצה, ידִי לעזרתך כאן: כך. (מקימה אותו)

אנטוניו: שאפתנות, גבירתי, היא שגעון של הגדולים,

          לא שגעון שמוּר תחת בריחים, או בְּשלשלת,

          אלא בִּמגורים שטופים בְּאור, מוקף

          בַּהֲמוּלת אורחים פטפטנים,

          אשר עושָה אותו סהרורי חסוך מרפא.

          אל תחשבי אותי טפש מלהבין

          לאן נוטֶה חסדך; אבל טפש מי שכּשקר לו

          דוחף ידיו לתוך האש כדי לחמם אותן.

דוכסית: ובכן, עכשיו כשנפערה הקרקע,

          הבט וראה לאיזה מין מכרה עשיר

          אני עושה אותך אדון.

אנטוניו:                             אח מי אני!

דוכסית: גרוע בְּלִמְכּור את עצמך. אתה מחשיך 

          את זוהַר ערכך לא כמו הסוחרים בַּשוק; 

          הם מאירים סחורות גרועות בְּאור קלוש

          בכדי להיפטר מהן. ואני

          חייבת להגיד לך, שאם

          תדע היכן נושם אדם מושלם -

          אני אומרת זאת בלי חנופה - הַפְנה עיניך,

          והתבונן בעצמך.

אנטוניו: גם אם אין תופת או גן-עדן,

          אני אהיה ישר: תמיד הייתי משרת

          של הצניעות, ולא גביתי שום

          תשלום על כך.

דוכסית:                    עכשיו היא משלמת.

          אנחנו שנולדנו לַגדוּלה, נגזר 

          עלינו לחזר, כי איש לא מחזר אחרינו;

          כמו שעריץ אומר דבר והיפוכו

          בכפל משמעות מפחיד, אנחנו אנוסים

          לתת ביטוי לרגשותינו העזים

          בַּחֲלומות וּבְחידות, וכך

          סוטים מנתיב היושר הפשוט

          שלא נועד להעמיד פנים.

          לך, לך, ותתגאה על שנשארתי ללא לב - 

          לבי הוא בחיקך, הלוואי יַפרה-

          יַרבּה שם אהבה. אתה רועד: אל

          תניח ללבך להיות פיסת בשר

          מתה כזאת שתחת לאהוב אותי

          תִפְחד. בְּטח בעצמך. מה מבלבל

          אותך? זהו בשר ודם, רואה?

          זאת לא הדמות החצובה בְּשיש

          אשר כורעת לה על קבר בעלי.

          בוא, בן-אדם, בוא תתעורר! אני פה משירה

          כל גינונֵי כָּבוד אין-חפץ, וניצבת  

          מולך פשוט כאלמנה, וצעירה, אשר

          דורשת את ידך כְּבעל, וכמו אלמנה

          לא מסמיקה; רק קצת.

אנטוניו:                              האמת תעיד

בשמי: אני אהיה מקלט-תמיד

          לשמך הטוב.

דוכסית:                 אני מודה לך, אהוב

          יקר, ומעכשיו, בכדי שלא

          יעיק עליך חוב, בתור גזבר

          לשעבר, אחתום פה על שפתיך פְּטוֹר

          מלא.   

          (מנשקת אותו)

אנטוניו: ומה עם האחים שלך?

דוכסית:                                  תשכח מהם:

          (מחבקת אותו)

          כל צליל צורם, מחוץ לַתחוּם הזה,

          ראוי לְרחמים, ולא לְפחד. אם

          בכל זאת הם יֵדעו, הזמן בלי קושי ישכך

          את הסופה.

אנטוניו:               אלה היו צריכות להיות

          מלים שלי, מאל"ף ועד ת"ו, אלא

          אם יש בם תו אחד של חנופה.

דוכסית: כְּרע ברך.

          (קָרְיוֹלָה יוצאת מאחורי הפרגוד)

אנטוניו: הה?

דוכסית:       אל תהיה נדהם, זאת אשת סוד שלי.

          שמעתי עורכי-דין אומרים, חוזה 

          "בַּבּית בְּעל-פה מפי הנמצאים

          הנוכחים" תקף כְּנישואים. (הם כורעים)

          בָּרכו, שמיים, קשר זה, לבל תתיר אותו 

          האלימות.

אנטוניו: חַבְלֵי אהבתנו, כמו כוכבי הלכת,

          בל יחדלו לנוע -

דוכסית:                       הלאה, מנגנים

          ביחד את אותה המוזיקה.

אנטוניו: הלוואי נהיה כמו הדקלים האוהבים,

          סמל שלוות הנישואים, שלא

          נושאים פירות אלא ביחד.

דוכסית: מה יכולה הכנסיה לכפות יותר?

אנטוניו: בל יעלה על דרך הגורל מקרה      

          שמח או עצוב אשר יפריד בין

          משאלותינו השלובות.

דוכסית:                              איך יכולה 

          הכנסיה לקשור חזק יותר? עכשיו

          אנחנו בעל ואשה, הכנסיה צריכה  

          להיות רק הד לזה. - עמדי בצד. - אני

          עכשיו עיוורת.

אנטוניו:                    מה את מתכוונת?

דוכסית: קח והובל את מזלך ביד,

          אל ערש כלולותיך.

          אתה הוא הדובר כאן, כי עכשיו אנו אחד.

          נשכב רק, נשוחח, ונתכנן

          איך לְרַצות את שני אחַי חוֹרְקֵי השן; 

          ואם תרצה, כמו בספור אחד ישן, נשים

          בינינו חרב עירומה, לשמור על תומתנו.

          הו תן לקבור את סומק לְחָיַי כאן בחיקך,

          כי הוא כּסֶפת סודותי כולם.

          (יוצאים הדוכסית ואנטוניו)

קָרְיוֹלָה: אם רוח של גדוּלה או של אשה מושלת בה

          יותר, איני יודעת, אך נראֶה

          כי משתולל בה הטרוף. לבי לבי עליה.   

          (יוצאת)


מערכה 2, תמונה 1 -


(נכנסים בּוסוֹלָה וקאסטרוקיו)

 

בּוסוֹלָה: אתה אומר שהיית שמח להיות שופט משכמו-ומעלה?

קסטרוקיו: זאת עיקר השאיפה שלי.

בּוסוֹלָה: תן לראות, יש לך כבר פרצוף סביר לזה, והפֵּאה תבליט מספיק את האוזניים הגדולות שלך. הייתי ממליץ שתלמד לסלסל את שרוכי הצווארון בחן והדר, וכשאתה נושא נאום בעל-פה, תהמהם בְּסוף כל פסקה שלוש או ארבע פעמים, או תקנח את האף, עד שתיזכר בַּפסקה הבאה. כשאתה בא לכהן בענייני פלילים, אם אתה מחייך אל האסיר, תְלה אותו, אבל אם אתה מזעיף פנים ומאיים, שיהיה ברור  שאתה פוטר אותו מעמוד-התליה.

קסטרוקיו: אני אהיה שופט עליז מאד.

בּוסוֹלָה: אל תסעד בַּלילה; זה יוליד בך שכל חריף.

קסטרוקיו: מצד שני זה יעשה לי בטן מלאה לִמְריבות, כי אומרים שחמומי-מוח הם מחרחרי ריב כי חסר להם בשר. אבל איך אדע אם מחשיבים אותי כאיש משכמו-ומעלה?

בּוסוֹלָה: אני אַלֵמד אותך תרגיל לדעת איך: תפיץ שאתה שוכב גוסס, ואם תשמע שהעם מקלל אותך, תהיה בטוח שאתה נחשב שופט מופת.

     (נכנסת גברת זקנה, שהיא המיילדת)

            את באה מִצְביעה עכשיו?

גברת זקנה: ממה?

בּוסוֹלָה: מה, מפרכּוּס הפנים המאוס שלך. לראות אותך לא צבועה זה כמעט נושק לְנס. אֵלֶּה, בַּפּרצוף שלך כאן, היו תלמים עמוקים ושיבושים בַּכּביש, בַּמסע הממלכתי האחרון. היתה גברת בצרפת, שחטפה אבעבועות, ופשטה את העור מהפנים שלה, כדי להחליק אותו יותר: אם קודם היא נראתה כמו פומפייה, אחרי זה היא דמתה לפג של קיפוד.

גברת זקנה: אתה קורא לזה צביעה?

בּוסוֹלָה: לא, אלא קרצוף של ספינה חלודה, כדי שהיא תוכל להפליג שוב. זאת דעתי בשתי מלים לא צבועות על קסמי הקוסמטיקה שלך.  

גברת זקנה: עושה רושם שאתה מכיר את מגירת האיפור שלי מקרוב מאד.

בּוסוֹלָה: אפשר לחשוד שהיא חנות לְכישוף, למצוא בה שומן שפיפונים, שרצי נחשים, ריר של יהודים, וצואת ילדיהם - וכל זה בשביל הפָּנים. הייתי בשמחה אוכל יונה מתה  שדרך עליה חולה מוכה צרעת, ולא מנשק אחד מכם כשאתם בצום. הנה שניים מכם, שחטאֵי הנעורים שלכם מפרנסים את הרופא, שהוא יוכל לקנות אוכף חדש כל אביב, ולהחליף את הזנזונת היקרה שלו כל שלכת. פלא בעיני שאתם לא מתעבים את עצמכם. שימו לב לַהגיג שלי עכשיו:

          מה יש פה לאהוב בצורתו

          החיצונית של האדם? אנו רואים

          אות מבשר רעה כשהטבע מייצר

          סייח, כבש, עופר, עז, דומה באיזה אבר

          לְבן-אדם, בורחים מזה כמו ממפלצת.

          אדם נדהם לראות את עיוותיו

          בכל יצור חי, רק לא בעצמו.

          אך בַּבשר שלנו, גם אם יש למחלותינו

          שמות שנלקחו מן החיות,

          כמו זָאֶבת, או חזרת חזירית, גם אם

          אוכלים אותנו תולעים, כינים,

          גם אם נגרור סביבנו גוף רקוב ומת,

          כמה נשמח להסתירו בתוך

          קטיפה או משי. החשש שלנו -

          לא, הסיוט שלנו - הוא פן הרופא

          יטמון אותנו בְּעָפר, כדי להמתיק אותו. -

          אשתך יצאה לרומא; תזדווגו שניכם, ולכו

          לְמעיינות מרפא, למצוא מזור לַתחלואים. 

          (יוצאים קסטרוקיו והגברת הזקנה)

          לי יש עניין אחר לחפור בו. שמתי לב,

          דוּכּסיתנו כל היום חולה, היא מקיאה,

          בטנה נסערת, עור-הדג על עפעפיה

          תופח ומכחיל, היא מצטמקת בלחיים,

        ומשמינה בַּצלע, וְ - כנגד האופנה

          האיטלקית שלנו - היא לובשת על הגוף

          שמלה די משוחררת - יש שם משהו!

          יש לי תכסיס, אולי הוא שיחשוף זאת,

          תכסיס יפה; קניתי כמה משמשים,

          הראשונים שהאביב הניב.

          (נכנסים אנטוניו ודליו [מדברים בינם לבין עצמם, בצד])

דליו:                               ונשואים

         זמן רב כל כך? אתה מדהים אותי.

אנטוניו:                                 תן לי לחתום

         לַנֶצח את שפתיך, כי לו האמנתי

          שהאוויר אשר יוצא מפיך

          ישא אתו את המלים האלה, אז  

          הייתי מבקש שלא תדע עוד נשימה.

      (לבּוסוֹלָה) שלום, אדון! אתה בַּהֲגיגים? לומד להיות חכם מאד גדול?

בּוסוֹלָה: הו אדון, מוניטין החוכמה הוא צרעת מטונפת, שמתפשטת על כל הגוף של בן-אדם: הפשטות מכוונת אותנו לא להיות רעים, ומדריכה אותנו לְחיים שמחים; כי הטפשות המטומטמת נובעת מן החוכמה המִתְחַכּמת. הלוואי שאהיה פשוט ישר.

אנטוניו: אני בהחלט מבין מה יש לך בפנים.

בּוסוֹלָה: מה אתה אומר.

אנטוניו: אתה לא מוכן להיראות בעיני העולם מנופח מהקידום שלך, ולכן אתה ממשיך עם הדיכאון הזה. זמנו עבר. עזוב את זה, עזוב.

בּוסוֹלָה: תרשה לי להיות ישר בכל דיבור, בכל ביטוי שיש. שאתוודה בפניך? אני לא שואף ליותר ממה שאני יכול להשיג: רק אלים ובני-אלים חייבים לרכוב על סוסים עם כנפיים, לעסקים שלי יספיק גם פרד איטי. כי, תרשום בשמי, כשדעתו של אדם רוכבת יותר מהר מהסוס שלו, שניהם ביחד מתעייפים מהר.

אנטוניו: אתה רוצה לראות את השחקים, אבל

          אני חושב שהשטן, אשר שולט  

          על האוויר, עומד בינך לבין האור. 

בּוסוֹלָה: הו אדון, אתה כוכב עולה, איש ראשי של הדוכסית; דוכס היה אחיין שני שלך מצד שלישי. נאמר היית נֵצר ישיר של המלך פֶּפּין, או הוא בכבודו ובעצמו, אז מה? חקור את מקורות הנהרות הגדולים ביותר בעולם, תמצא שהם רק בועות של מים. יש הסבורים שנשמות של נסיכים נוצרו למען מטרה נעלה יותר מאלה של בני-אדם פשוטים יותר; טעות, אותה יד עשתה אותם: אותן תשוקות מטלטלות אותם, אותו הגיון, שמביא כומר כפרי ללכת למשפט ולהרוס את שכניו כי לא נתנו לו כל חזיר עשירי, מניע אותם לבזוז מחוז שלם, למחוק ערי בירה בְּתותחים.

          (נכנסת הדוכסית [עם בני לוויה וגברות])

דוכסית: אנטוניו, תן לי יד - אני לא משמינה?

          הנשימה שלי קצרה עד מוות. - בּוסוֹלָה,

          בבקשה ממך, אדון, תשיג לי אפיריון,

         כמו זה שבו נשאו את דוכסית פירנצה.

בּוסוֹלָה: לדוכסית היה בו צורך כשהיתה

          בהריון.

דוכסית:           יכול להיות. בואי הנה; תיישרי    

          לי את הצווארון. לכאן כבר. נו?  

          את משרתת כל כך מזדחלת, ו -          

          הפה שלך מריח מקליפות לימון        

          כנגד סירחון. אולי כבר תגמרי! רוצה

          שאתעלף לך בין האצבעות? יש לי בחילה,

          סחרחורת, חם לי, קר. 

בּוסוֹלָה (הצידה):          אני חושש מדי.

דוכסית: שמעתי כי אמרת, בצרפת אנשי-חצר

          חובשים בפני המלך כובע.

אנטוניו :                             כך

          ראיתי.

דוכסית:          בנוכחותו?

אנטוניו:                          כן.

דוכסית:                              למה לא ננהג

          כמותם? זה טקס לא נחוץ, סתם להסיר  

          פיסה של לֶבֶד. תשמש אתה

          דוגמה ליתר החצר, תהיה ראשון:

          שים כובע על הראש.

אנטוניו:                        את מוכרחה לסלוח לי.

          ראיתי, במקומות קרים גם מצרפת,

         שאצילים עומדים גלויי ראש מול שליט;

         ובעיני יש בַּמנהג משום

          יראת כבוד.

בּוסוֹלָה:                 יש לי פה שי להוד

         חסדך.

דוכסית:          לי, אדוני?

בּוסוֹלָה:                         זה מִשְמוּשים,

          אֶה, מִשְמֵשים, גבירתי.

דוכסית:                              הו איפה? השנה עוד לא

          ראיתי אף משמש.

בּוסוֹלָה (הצידה):    יפה, עולה בה צבע.

דוכסית (לוקחת את הפירות): אני מודה לך מקרב לב; יפהפיים.

          אח, הגנן שלנו לא שווה כלום! לנו לא

         יהיו שום משמשים החודש. (היא אוכלת) 

בּוסוֹלָה: לא תקלפי את זה, כבודך?

דוכסית: לא-לא, זה עסיסי כמו בשר, נדמה לי; כן, ממש.   

בּוסוֹלָה: אין לי מושג; בכל זאת, עצתי שתקלפי.   

דוכסית: מדוע?

בּוסוֹלָה:          כי שכחתי לספר שהגנן,

          כדי להגדיל את רווחיו מוקדם - נוֹכל! -   

          הבשיל אותם בְּזבל של סוסים.

דוכסית:                                 אתה צוחק!

          (לאנטוניו) תשפוט אתה: בוא טְעם אחד.

אנטוניו:                                                  סליחה, גבירתי,

          זה פרי שאני לא אוהב.

דוכסית:                            אדון, אתה

          הורס לי את התענוג. (לבּוסוֹלָה) זה פרי עדין,

          אומרים שיש בו גם סגולות מרפא.

בּוסוֹלָה:                                     זו אמנות

          יפה, ההכלאה הזאת.

דוכסית:                          זה כך; שיפור הטבע.

בּוסוֹלָה: תפוח-אדמה צומח על תפוח-עץ,      

          שזיף על קוץ. (הצידה): באיזה להט היא בולעת!

          שתנפנף רוח סופה את כל המלמלות 

          הזנותיות, כי, אם לא הן והשמלה

          המשוחררת, כבר הייתי מגלה ברור

         את הפשוש-גוזל שמקפץ לה שם

          בַּבּטן, עם הפרי, בתור פרי-בטן.

דוכסית: חן-חן, מר בּוסוֹלָה, הם היו טובים מאד, אם רק

          לא יעשו אותי חולה.

אנטוניו:                        איך זה, גבירתי!

דוכסית:                                        בטני

          לא מיודדת עם הפרי הזה. איך

          הם מנפחים אותי!

בּוסוֹלָה (הצידה):      לא, את כבר מנופחת

          מספיק.

דוכסית:          אני כולי זיעה קרה!

בּוסוֹלָה: צר לי מאד.

דוכסית: הַדליקו לי אורות בחדר! הוי אנטוניו, זה

          הסוף שלי.

          (יוצאת הדוכסית)

דליו:                 הי  אור שם, אור!

            (יוצאים כולם חוץ מאנטוניו ודליו)

אנטוניו: הו דֶליו נאמן שלי, הכל אבוד!

          אני חושש תקפו אותה צירים; ואין

          זמן להרחיק אותה מכאן.

דליו:                              הֵכַנְתָ

          את הגברות שיטפלו בה, ודאגת

          איך להגניב באופן חשאי את המיילדת 

          כפי שתכננה הדוכסית שלך?

אנטוניו: כן.                           

דליו:         אז נצל את המצב: תפיץ

          שבּוסוֹלָה הרעיל אותה בַּמשמשים

          האלה; זה יהיה תירוץ לכך

          שהיא סגורה בַּחדר.

אנטוניו:                        לך, לך, הרופאים

          כולם יעוטו על חדרה.

דליו:                                כנגד זה תטען

          שהיא הכינה לה תרופה פרטית, בכדי

          שהרופאים לא יגרמו לְהרעלה חוזרת. 

אנטוניו: אני תועה בְּהלם. לא יודע מה לחשוב.

          (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנס בּוסוֹלָה.

 

בּוסוֹלָה: אז ככה, ככה; אין ספק שהעצבנות שלה וטריפת המשמשים, הם סימנים ברורים לְהשרצה.

        (נכנסת הגברת הזקנה, שהיא המיילדת)

          מה?

גברת זקנה: אני ממהרת, אדוני.

בּוסוֹלָה: היתה משרתת צעירה, היה לה חשק מפלצתי לראות את בית-החרושת לזכוכית -

גברת זקנה: לא, בבקשה תן לי ללכת.

בּוסוֹלָה: בשביל לדעת איזה מין מכשיר מוזר זה, שמנפח זכוכית לְתבנית בטן של אשה.

גברת זקנה: אני לא מוכנה לשמוע יותר על הבֵּית-חרושת לזכוכית - אתה תמיד משמיץ נשים!

בּוסוֹלָה: מי, אני? לא, רק דרך אגב פה ושם מזכיר את החולשות שלכן. עץ התפוז מניב גם פרי בשל גם פרי ירוק, ובכל זאת מלבלב יפה; ונכון, חלק מכן משתגלות למען אהבה טהורה, אבל רובכן למען זהב טהור. לָאביב המעורר יש ריח טוב; אבל לַסתיו המדכדך יש טעם טוב. אם כל הגברים יתחפשו לְגשם כמו יופּיטר אֵל הרעם שנשפך על חיקה של הזנזונת מה-שמה, לכן יש עדיין מספיק זנזונות שיושיטו בחדווה את השדיים כדי לקלוט כל טיפה של הזרם. אף פעם לא למדת מתמטיקה?

זקנה: מה-זה?

בּוסוֹלָה: מה מה זה? בשביל לשלוט בַּתרגיל שמביא הרבה קווים לחדור לתוך זווית אחת. לכי, לכי, תני לַבּנות המאומצות שלך עצה טובה: תגידי להן שהשטן אוהב להיתלות על חגורת אשה, כמו שעון חלוד ומזויף, שהיא לא תשים לב איך הזמן עובר.

       (יוצאת הזקנה.

      [נכנסים אנטוניו, דליו, רודריגו, גְרִיזוֹלָן)

אנטוניו: לסגור את כל השערים.

רודריגו:                          מה יש? מה הסכנה?

אנטוניו: לסגור כל יציאה מייד, ולהזעיק

          את הקצינים של החצר כולם.

גריזולן:                                  מייד. (יוצא)

אנטוניו: למי יש את המפתח אל הגן שם?

רודריגו:                                   פוֹרוֹבּוֹסְקוֹ.

אנטוניו: שהוא יביא אותו דחוּף.

            (נכנסים גריזולן עם קצינים)

קצין א': הה אדונים של החצר, המטונפת בבגידות!

בּוסוֹלָה (הצידה): חסר רק שהמשמשים האלה הורעלו,

          בלי שידעתי!

קצין א': עָצרו ממש עכשיו חייל שוויצרי בחדר הדוכסית.

קצין ב': שווייצרי?

קצין א: עם רובה בַּתחתונים.

בּוסוֹלָה: הה, הה, הה.

קצין א: התחתונים היו כיסוי.

קצין ב: זה היה בוגד מתוחכם. מי היה מפשפש בַּתחתונים שלו?

קצין א: נכון, אם לא היה מתקרב לַמגורים של הגברות, עם חבילה במכנסיים. 

קצין ב: הו קניבל מנוול! תותח עם תחתונים!

קצין א: שוויצרי עם סיפיליס מצרפת.

קצין ב: תראו מה שהולך!

אנטוניו: כל הקצינים כאן?

קצינים: כאן.

אנטוניו:  רבותי,

          איבדנו כסף רב, אתם יודעים; ורק

          הערב נעלמו אבני-חן, שוֹוִי של

          ארבעת-אלפים דוקטים, מקופּת

          הדוכסית. השערים סגורים?

קצין א:                                  כן.

אנטוניו:                                        זה רְצון

          הדוכסית, שכל קצין יהיה נעול

          בְּחדריו עד הזריחה, ושישלח

          אליה אל החדר מפתחות

          כל דלת וארגז. היא שם, חולה מאד.

רודריגו: כרצונה.

אנטוניו: היא מפצירה בכם שלא להיעלב: כל חף

          מפשע יפוצה כפליים.

בּוסוֹלָה: אז מה, רבותי, מה עם השוויצרי שלכם עכשיו?

קצין א:  נשבע לך, איזה פועל-מטבח סיפר שהוא ראה אותו.

          (יוצאים כולם חוץ מאנטוניו ודליו)

דליו:    מה שלום הדוכסית?

אנטוניו:                    היא טֶרף לַגרוּע

         בַּכאבים, בָּעינויים, בּפחד.

דליו:   מסור לה כל עידוד ונחמה.

אנטוניו: איך אני מהתל בַּסכנה שלי עצמי.   

          אתה, יקר שלי, לרומא צא הלילה.

          חיי תלויים בשירותך.

דליו:                           אל תפקפק בי.

אנטוניו: הה לא עולה על דעתי; אם כי הפחד

          מציג לי סיוטי אימים. 

דליו:                             שמע לי,

          זה רק צל של הפחד, לא יותר.

          איך בכל אות אנו רואים אסון!

          חתול שחור, או חֲצָיַת ארנבת,

          דימום בָּאף, שירת צרצר או מעידה

         של סוס, יש בהם כוח לערער

          את כל הגבריות שבנו. אז - בהצלחה. 

          כל אושר של אב מבורך הריני מאחל

         לך; ורשוֹם משפט אחד עמוק בַּלב:

          חבר ותיק, כמו חרב עתיקה, לא יאכזב.      

          (יוצא.

       נכנסת קָרְיוֹלָה)

קָרְיוֹלָה: אדון, אתה אב מאושר לְבן;

        רעייתך מוסרת שתשמח בו.

אנטוניו:  תודה לאל! בבקשה טפלי בה טוב

         ככל שרק תוכלי. אני הולך

          לבחון בַּהורוסקופ את מזלו.

       (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 3 -


(נכנס בּוסוֹלָה עם פנס בעל שקף שמאפשר להסתיר את אורו)

 

בּוסוֹלָה: בטוח ששמעתי כאן אשה צווחת. שקט,

          מה? והקול בא, אם קלטתי נכון,

          ממגורי הדוכסית. יש איזו תחבולה

          בִּנעילת אנשי כל החצר איש-איש

          בְּלשכתו: עלי להיות שותף לה,

          אחרת הריגול שלי בְּהקפאה. - שש, שקט!

          אולי זה עוף הלילה המדוכא, ינשוף,

          ידיד נפשם של הדממה וההתבודדות,

          אשר צרח כך.

          (נכנס אנטוניו)

                          הה? אנטוניו?

אנטוניו: שמעתי איזה רעש. - מי שם? מי אתה? דבּר.

בּוסוֹלָה: אנטוניו? לא, אל תכווץ פרצוף

          וגוף בְּהבעה כזאת של פחד -

          זה בּוסוֹלָה, חבר שלך.

אנטוניו:                           בּוסוֹלָה!

          (הצידה) החפרפּר הזה חותר תחתי. (אליו) מה, לא

          שמעת רעש רק הרגע?

בּוסוֹלָה:                           איפה?

אנטוניו:                                     ממגורֵי

          הדוכסית.

בּוסוֹלָה:            אני לא. אתה כן?

אנטוניו:                                   כן. אלא אם

          חלמתי.

בּוסוֹלָה:           בוא נלך לשם.

אנטוניו:                            לא. יתכן שזאת

          היתה הרוח אשר קמה, לא יותר. 

בּוסוֹלָה:                                   סביר

         מאד. נדמה לי קר מאד, אבל אתה מזיע:

          אתה נראה נסער.

אנטוניו:                       נועצתי עם ההורוסקופ         

          מי אחראי לַשוד הערב. 

בּוסוֹלָה:                          אה:

          ומה יצא לך? שווה התייחסות?

אנטוניו: ומה זה עסקך? כי מעניין יותר

         מה בדיוק עשה אותך למשוטט לילי,

         כשכולם צֻווּ להישאר

          בַּחדרים.

בּוסוֹלָה:              אגיד לך: עכשיו

          כְּשיְשֵנָה כל החצר, חשבתי

         שלַשטן אין עניינים כאן; באתי כדי

          להתפלל, ואם זה לא נראה לך, 

          אתה ממש חצרן סוג אל"ף.

אנטוניו (הצידה):              הטיפוס הזה 

         עוד יחסל אותי. - (אליו) אתה היום 

        נתת משמשים לדוכסית - בוא תתפלל

          שלא היה בם רעל.

בּוסוֹלָה:                         רעל? זרג ספרדי  

          על הרמיזה!

אנטוניו:                 בוגדים תמיד הם בטוחים מאד    

          עד שהם נחשפים. ונגנבו

         גם תכשיטים - לדעתי, אין איש חשוד

          יותר ממך.

בּוסוֹלָה:                  אתה פקיד שקרן. 

אנטוניו: עבד חצוף! אני אתלה אותך

          מהשיער שלך. 

בּוסוֹלָה:                       וכשאפול -

          אז תתרסק אַתָּה לרסיסים.

אנטוניו: אתה ממש נחש חוצפן, אדון.

בּוסוֹלָה: רק חיממה אותך קצת שמש, כבר אתה מכיש?

אנטוניו: משמיץ יפה, אדון.

בּוסוֹלָה:                        לא, תעתיק

         את הדיבה, אני אחתום.

אנטוניו (הצידה):          יש לי דימום בָּאף.  

          מי שמחזיק בְּאמונות טפלות היה רואה

          בזה סימן רע, אף על פי שזה סתם אקראי.

          ראשי תיבות של שמי שרקומות פה

          כּוּסוּ בְּדם!

          מקרה בלבד. (לבּוסוֹלָה) אשר לך, אדון, אנקוט

         בִּצעדים: בַּבוקר תיעצר. (הצידה) זה יכסה

          על הלידה. (אליו) אדון, לא תעבור בַּדלת:

          לא מקובל עלי שתתקרב למגורֵי

          הדוכסית, לפני שתזוכה מכל אשמה.

         (הצידה) דגול ודל דומים - לא, הם זהים כמו שתי טיפות:

          שניהם מוצאים שבילֵי חרפה לברוח מחֶרפּוֹת.

        (יוצא)

בּוסוֹלָה: אנטוניו פה הפיל נייר איפושהו.

          תן קצת עזרה, חבר מלאכותי. - או, הנה זה!

          מה יש פה? הורוסקופ של ילד!

        (קורא) הדוכסית ילדה בן, בין השעות שתים-עשרה ואחת, בלילה: שנת אדוננו 1504 - זה השנה - תשעה-עשר לחודש דצמבר - זה הלילה - על פי הלוח והזמן של אָמָלְפִי - זאת הדוכסית שלנו: תגלית משמחת! אדון הבית הראשון, שנשרף בַּנסיקה, מסמל חיים קצרים; ומרס בְּיָרח שחור המצורף לזנב הדרקון בבית השמיני הוא איום בְּמוות אלים. השאר לא נבחן.

          הה, אז עכשיו ברור כשמש. הפקיד

          הדקדקן הזה עצמו הוא הסרסור שלה.

          זה טוב לי. זאת החבילת-מידע

          שבגללה סגרו כל איש בחדר! מתבקש

          עכשיו שיאסרו אותי, בַּאֲמַתְלה

          של הרעלה; את זה אשרוד, וגם אצחק.

          לו רק מצאנו מי האבא! אך את זה

          הזמן יחשוף. קַסְטְרוּקְיוֹ הזקֵן

          יוצא מחר לרומא; אשגר אתו מכתב

          אשר יציף את הכבד של שני אחֵיה

          מרה ומגפה. אח, זה יצא מוצלח!

          התאווה, גם תחת מסכות עורמה,

          אולי פקחית, אך לעולם לא חכמה.

       (יוצא)


מערכה 2, תמונה 4 -


(נכנסים הקרדינל וג'וליה)

 

קרדינל: בואי שבי; את התגשמות המשאלות

       שלי. ספרי לי בטובך איזה תירוץ

       המצאת לבוא לרומא בלי הבעל.

ג'וליה:                                   איזה,

       כבודו? ספרתי לו שאני באה לבקר

       פָּרוּש זקן, בְּהכנעה והתמסרות.

קרדינל:                                 אח, את

       דו-פרצופית פקחית - כלומר כלפיו.

ג'וליה:  אתה הכנעת את עקרונותי המוצקים;

       שרק לא תתגלה עכשיו

       אתה כְּבוגדני.

קרדינל:              אל תבקשי לסבול                      

       בְּהתנדבות עינוי כזה, אשר נובע רק

       מאשמתך שלך.

ג'וליה:                   איך זה, כבודו?

קרדינל:                                     את מפחדת

       מבוגדנות שלי שכן הִכּרְת סטיות

       פרועות מסוחררות כאלה בעצמך.

ג'וליה:  אתה נתקלת בן אי פעם?

קרדינל:                         האמת? ככלל,

       אצל נשים. תצליח להפוך זכוכית                 

       לחומר רך לפני שתהפוך אותן

       לְעקביוֹת.

ג'וליה:           כן, עד כדי כך, כבודו?

קרדינל: אנו צריכים לִלוות את זכוכיות

          הפלא שהמציא הפלורנטיני גלילאו

          לִצְפּות אל עוד עולם רחב על הירח,

         ושם אולי נמצא אשה נאמנה.

ג'וליה:  מאד יפה, כבודו.

קרדינל:                     מה, מה את מייבבת?      

          דמעות הן הצידוק שלך? אותן דמעות עצמן

          את תשפכי לחיק הבעל, גברת, בצירוף

          שבועות קולניות שאת אוהבת

          אותו יותר מכל תבל. לא-לא, אני 

          אוהַב אותך ברוב חוכמה, כלומר

          בחשדנות, כי לי קרניים לא תצמיחי,   

          בוודאות.  

ג'וליה:               אני אלך הביתה

          אל בעלי.

קרדינל:             עלייך להודות לי, גברת.

          הורדתי אותך, צפור שלי, מן הענף

          המדכא שלך, נשאתיך

          על אגרופי, הראיתי לך שלל,

          וגם נתתי לך לעוף אליו. - נשקי אותי. - 

          כשהיית עם בעלך, שמרו עלייך

          כמו על פיל מאולף. - ושוב עלייך להודות לי. -

          קיבלת ממנו נשיקות, וסעודות,

          אך מה היה העונג? זה היה כמו מישהו

          שמדגדג בָּאצבע את הנבל קצת, אך לא

          יודע לכוון. - ושוב עלייך להודות לי.

ג'וליה:  ספרת לי על פצע מר בלב,

          ועל כבד חולה, כשחיזרת בַּתחילה,

          דיברת כמו חולה חשוך-מרפא.

        (דפיקה בדלת) 

קרדינל:                                      מי זה? -

         היי שקטה; כי רגשותי כלפייך -

          ברק  איטי לעומתם.

          (נכנס משרת)

משרת:                            גבירתי, אדון

          שבא דחוּף מאמלפי מבקש לראות אותך.

קרדינל: שייכנס, אני הלכתי. (יוצא)

משרת:                         הוא מוסר

          שבעלך, קסטרוקיו הזקן, ברומא,

          תשוש מהרכיבה הבהולה - נשבר הלב.

        (יוצא משרת. נכנס דליו)

ג'וליה:  סיניור דליו! (הצידה) אחד ממחזרי הישנים.

דליו:   הרהבתי עוז לבוא לראות אותך.

ג'וליה:                                   אדון,

        ברוך הבא.

דליו:                 את מתארחת פה?

ג'וליה:                                        מנסיונך  

          תדע שלא; ההגמונים הרומאים שלנו

          לא משכנים אצלם גברות.

דליו:                                  על כל פנים.

          איני מביא ברכות מבעלך, כי אין בו שום

          ברכה.

ג'וליה:            שמעתי שהוא בא לרומא?

דליו:    עוד לא הכרתי איש ובהמה, סוס ואביר,

          אשר התישו זה את זה כל כך;

         אילו היה לו גב חזק, היה נותן

         לַסוס לרכוב עליו, הרכיבה

        שברה אותו.

ג'וליה:                  אתה צוחק על זה,

          אני בוכה.

דליו:                    גברתי, איני יודע אם

          חסר לך כסף, אך הבאתי לך מעט. (מציע כסף)

ג'וליה:  מבעלי?

דליו:               לא-לא, מהקיצבה שלי.

ג'וליה:  באיזה תנאי? לא סתם לוקחת ואומרת כן.    

דליו:   תראי, זהב. לא צבע מצוין? 

ג'וליה:  יש לי ציפור יפה יותר.

דליו:   נסי קצת את הצליל.

ג'וליה:                        מיתר של נבל טוב

        ממנו בהרבה; לזה אין ריח, כמו

        לְקינמון או לִבשמים, זה גם 

        לא מרפא אם כי את הרופאים

        זה מרפא מהר מאד. אני אגיד לך,

        זה מין יצור שמתרבה כש -

        (נכנס משרת)

משרת:                               בעלך בא,

          מסר מכתב לידי דוכס קאלאבּרִיָה,

          אשר, לדעתי, הוציא אותו מדעתו.

          (יוצא משרת)

ג'וליה:  אדון, אתה שומע -

          אמור מה עניינך ומה בקשתך

          ובַקיצור האפשרי.

דליו:                        בנשימה אחת.

         אשמח אם תהיי, בכל תקופה שבה 

          אינך דרה עם בעלך, המאהבת

          שלי.

ג'וליה:           אדון, אני אלך לשאול את בעלי

          רשות, וכבר אחזיר לך תשובה. (יוצאת)

דליו:                                       יפה מאד!

          זו פקחותה או צניעותה שמדברת כך?

          שמעתי מישהו אומר שהדוכס

         הזדעזַע קשות עקב מכתב מאמלפי.

         אני פוחד בָּגְדוּ בו באנטוניו.

          השאפתנות שלו - עכשיו היא מתגלה 

          כְּבַּלָהָה! גלגל מזל אומלל!       

          רק המקדים שיקול לְמעשה

          מאסונות ירחק, סופות יחצה.

          (יוצא)


מערכה 2, תמונה 5 -


(נכנסים הקרדינל, ופרדיננד, עם מכתב)

 

פרדיננד: בְּלילה זה עדרתי שורש רעל.

קרדינל:                                 מה זה?

פרדיננד: ונעשיתי מטורף ממנו.

קרדינל:                        מה הרעש?

פרדיננד: קרא פה - אחות קללה! פְּרוּמָה, הפכה

          פּרוּצה צְרוּפה.

קרדינל:                   דבר יותר בשקט.

פרדיננד:                                        שקט?

          אף כלב לא לוחש זאת כבר - צורחים

          מראש כל גג, כמו שמשרתים מפרסמים את הון

          אדוניהם, בקול, ועַין שבְּחמדה בולשת

          לראות מי מאזין להם. הו שיאחז אותה  

          חורבן! זאת יש לה סוחרים ערמומיים 

          לַחשק, ונתיבים חשאיים לַיצר

          יותר מכפי שיש לְעיר-מבצר.

קרדינל:                                 זה יתכן?

          זה וודאי?

פרדיננד:             צמחי מרפא, הו תנו צמחי מרפא

          כדי להקיז את המוגלה הזאת! הנה

          היום המקולל שיזמזם בזכרוני,

          ופה הוא יינעץ עד אהפוך

          את לבבה המְדמם לִסְפוֹג

          בשביל לִמחות אותו.

קרדינל:                         למה אתה

          עושה מעצמך סופה פראית כזאת?

פרדיננד:                                     הלוואי

          יכולתי להיות סופה, כדי לטלטל

          את ארמונה סביב שתי אוזניה, לעקור

          את יערות-העד שלה, לשדוף את הדשאים,

          ולהפוך את אדמתה לִיְשימון

          כפי שעשתה היא לַכבוד שלה.

קרדינל:                                  מה, כך יוכתם

          דם המלכות של אָרָגוֹן ושל קַסְטיליה,

          הדם שלנו?

פרדיננד:              נחוצה תרופת חירום.

          לא נשתמש עכשיו בשום משחה אלא בְּאש,

          בזכוכיות צורבות, כי זה האמצעי

          כדי להקיז דם מזוהם, דם מזוהם 

          כמו שלה. יש איזו מין חמלה

          בתוך עינַי, אתן אותה לַממחטה שלי;

          והנה, כשהיא כאן, אוריש אותה

          לַילד הממזר שלה.

קרדינל:                       שיעשה מה?

פרדיננד:                                      מה?

         שירכך בְּמוך רך את פצעי אמו

          כשארסק אותה לרסיסים.

קרדינל: מפלצת ארורה! טבע בלי צדק, איך

          מיקמת לב נשים בצד הלא נכון!

פרדיננד:                                  גברים

          מטומטמים! שמים את כל כבודם בְּרפסודה

          מוּעדת לטביעה כל רגע, עשויה

          קנה סוּף רעוע וחלש כמו

          אשה.

קרדינל:         כך הבּוּרוּת, משקנתה כבוד,

         להשתמש בו לא תוכל.

פרדיננד:                         נדמה לי שאני   

          רואה אותה צוחקת כמו צבוֹע! - 

          דבּר אתי על משהו, מהר,

          אחרת הדמיון יגרור אותי לראות אותה

          שטופה בַּמעשה-חרפה שלה.

קרדינל: עם מי?

פרדיננד: אולי סוור מוצק-שוקיים; או

          אחד פועל שחור, מחזיק יפה בַּמוט,

          מכה טוב בַּפטיש, אולי איזה בחור יפה

          אשר מביא לה פחמים בלילה אל החדר.

קרדינל: אתה מפליג בְּדמיונות.

פרדיננד:                        עשי את זה, פילגש!  

          לא החָלָב-זונה שלך ישקיט בי את האש,

          אלא דם-הזונה שלך.

קרדינל: כמה עקר הזעם שסוחף אותך

          אל האוויר, כמו חטוּף מכשפות,

          על רוח מערבולת! רעש פרא זה       

          דומה לַלהג הצורם של החרשים,

          שמדברים חזק כי הם סבורים 

          שהעולם כולו חרש.

פרדיננד:                         אתה לא מצטמרר

          כמוני?

קרדינל:          כן - אני יכול לכעוס

          בלי שבר שכזה. אין משהו

          בַּטבע שהופך אדם לִמְעוּות

          וחייתי כמו זעם לא נשלט. גְער

          בעצמך: יש אין-ספור בני-אדם שמבטאים

          את תשוקתם לְשקט בְּאי-שקט  

          ומרגיזים כך את עצמם כפליים.

          בוא, קרא את עצמך לסדר.

פרדיננד:                                טוב.

          אני אלְמַד להיראות מה שאינני. -

          יכולתי להרוג אותה עכשיו,

          לתלוש אותה מתוכך או מתוכי,

          כי בחיי אני חושב יש בנו איזה חטא

          עליו נוקמים המרומים דרכה.

קרדינל: יצאת מן הדעת? 

פרדיננד:                  הלוואי

          שיישרפו גופותיהם בבור פחם

          בלי פתח, כדי שעשנם המקולל

          לא יעלה שמיימה; או שיטבּלו

          את הסדינים שהם שוכבים בהם

          בְּזפת או גפרית, ויעטפו אותם ואז

          יציתו כמו גפרור: שניה של אש - ואפר; או

          שיבשלו בְּמֵי-רותחין את הממזר

          בנם ויתנו אותו לָאבא הזנאי

          כדי להזכיר לו טוב את להט הבשר

          שלו. 

קרדינל:        אני אשאיר אותך.

פרדיננד:                            גמרתי;

          אני בטוח, לו בַּגיהינום נשרפתי 

          וזה הגיע לאזנַי, הייתי מתמלא

          זיעה קרה. - עזוב, עזוב; אני אלך לישון. -

          עד שאדע מי-זה קופץ על אחותי 

          לא אעשה אף צעד; כשאדע,

          אמצא לי עקרבים לקשור לַשוט שלי,

          אַלְקה אותה ליקוי מאור כללי.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 1 -


(נכנסים אנטוניו ודליו)

 

אנטוניו: חבר אציל שלנו, דליו אהובי!

          הה נעדרת זמן ארוך מהחצר;

          עם אדוננו פרדיננד הגעת?

דליו:   כן; ומה שלום הדוכסית האצילה שלך?

אנטוניו: טוב להפליא. היא ספּקית דגולה

          של שושלות; מאז פגשת בה לאחרונה

          נולדו לה עוד שני ילדים: עוד בן, ובת.

דליו:   נדמה לי כמו אתמול. רק אמצמץ שניה,

          ולא אראה את הפנים שלך, שבעיני

          הם קצת כחושים יותר, אז אדמיין שזה 

          היה ממש לפני חצי שעה.

אנטוניו: לא הסתבכת בְּמשפט, דליו-חבר,

          לא בבית-סוהר, או פניה לרשויות,  

          לא השתדלת להדיח איש חשוב

          ממִשְרתו, לא לחצה עליך רעיה

          זקנה, אז טס לך הזמן בלי הבחנה.

דליו:                                           תגיד,

          החדשות האלה לא הגיעו כבר

          לָאוזן של הקרדינל?

אנטוניו:                          אני פוחד שכן;

          כי פרדיננד, שזה עתה הגיע לַחצר,

          נוהג באופן מסוכן מאד.

דליו:                                מה, למה?

אנטוניו: הוא כה שקט, נראה שהוא ישֵן

          עד תעבור סופה, כמו נמנמן בַּחורף;

          בתים מבועתי-רוחות שלווים ודוממים

          עד שהשד לפתע מתעורר.

דליו:                                 מה מדברים

          בָּרחוב?

אנטוניו:           האספסוף אומר חד וחלק

          שהיא פרוצה.

דליו:                      והמכובדים,

          המתוחכמים יותר, מה משפטם?

אנטוניו: הם מבחינים טוב שאני צובר לי הון

          עתק מתחת לשולחן, ומניחים   

          שלוּ יכלה, הדוכסית היתה מונעת זאת;

          כי, הם אומרים, גם אם לאדונים חורה

          ששכיריהם משגשגים בְּעושר בלי  

          גבולות תחתם, הם לא מתלוננים 

          מפַּחַד שישניאו את עצמם

          על הבריות; אשר לִמחויבוּת

          של אהבה או נישואים בינינו,

          הם לא חולמים על זה אפילו.

          (נכנסים פרדיננד והדוכסית) 

דליו:                                      פרדיננד

          הולך לישון.

פרדיננד:                   אני הולך לישון,

          אני עייף. – אני עומד לשאת-לתת  

          עם בעל בשבילך.

דוכסית:                     אה בשבילי, אדון!

         כן, מי זה?

פרדיננד:              הרוזן של מָלָטֶסְטֶה.

דוכסית:                                     בוז-לו-זה!

          רוזן? רזון, מקל של סוכריה,

          אפשר לראות דרכו. כשאתחתן,

          אבחר לי בעל שיוסיף לך יותר כבוד.

פרדיננד: טוב תעשי. - ומה שלומך, אנטוניו איש יקר?

דוכסית: אבל, אדון, אני צריכה אתך דיון פרטי

          על רכילות נבזית שמכתימה   

          את הכבוד שלי.                    

פרדיננד:                   אני אסתום את האוזניים: 

          דיבות שווא, השמצות חצר, אוויר טינופת

          שארמונות של שליטים לַנֶצח נגועות

          בהם. אבל, נאמר שזו היתה אמת – נשבע לך -

          אהבָתי היציבה בתוקף תתרץ,

         תַקל – יותר: תכחיש פגמים, לוּ גם

         נראו בך. אז לכי, היי בטוחה

          בתום לבך.

דוכסית (הצידה): הו איזו הקלה,

          אוויר המגפה עבר לו.

          (יוצאים כולם חוץ מפרדיננד)

פרדיננד:                         אשמתה דורכת  

          על גחלים שורפות.

       (נכנס בּוסוֹלָה)

           וְ, בּוסוֹלָה,

          איך המידע שלנו מתפתח?

בּוסוֹלָה:                                 בְּספק,

          אדון: אומרים כבר יש לה ממזרים

          שלושה, אבל ממי, לך קרא בַּכוכבים.

פרדיננד: טוב, יש אומרים שהדברים כולם כתובים שם.

בּוסוֹלָה: כן, אם נמצא רק משקפות בכדי לקרוא.

          אני חושד הדוכסית נפלה קורבן

          לאיזה מעשה כישוף.

פרדיננד:                         כישוף! לאיזה צורך?

בּוסוֹלָה: שתעגוב על מין טיפוס בלי ערך,

          שהיא נכלמת להודות בו. 

פרדיננד:                          מה, אמונתך

          פתיה לחשוב שיש בְּשיקויים או בִּלְחשים

          עוצמה לגרום לנו להתאהב,

         באם נרצה או לא?

בּוסוֹלָה:                        בלי שום ספק.

פרדיננד: עזוב! זה סתם להטוטים, דברי אימה

          שכל מיני שרלטנים נוכלים המציאו

          לרעתנו. מה, אתה חושב שעשבים

          או לחשים יעוררו את הרצון? נכון,   

          עשו קצת נסיונות בָּאווילות הזאת, 

          אבל החומרים היו סמים מטשטשים, 

          עם כוח להפוך את המטופל לִמְטורף;

          ותיכף המכשפה נשבעת, במלים

          מעורפלות, "הוא מאוהב". לא, הכישוף שרוי

          בַּדם המזוהם שלה: הלילה אאנוס

          אותה להתוודות. סִפּרת לי שיש

          ברשותך יומיים כבר מפתח מזויף

         לַחדר בו היא ישנה.

בּוסוֹלָה:                        כן, יש.

פרדיננד:                                  מה שרציתי.                

בּוסוֹלָה: מה תעשה?

פרדיננד:             לא מנחש עוד?

בּוסוֹלָה:                                לא.

פרדיננד: אז אל תשאל:

          מי שיפענח את צפונות לבי

          יוכל לומר שהוא הקיף את העולם,

          הכיר כל ים ויבשה.  

בּוסוֹלָה:                       זה לא

          מה שאני חושב.                    

פרדיננד:                    אז מה אתה חושב? 

בּוסוֹלָה: שנעשיתָ כבר הקלף של מגילת

          שְבחֵיךָ, ואתה מחמיא לעצמך

          בְּהפרזה.           

פרדיננד:             תן יד; אני מודה לך.

          שילמתי רק לְחנפנים משכורת

          עד שלקחתי לַשירות אותך. רְאה רק טוב.

          חבר אשר מטיף לְאיש נכבד אודות מומיו

          עוצר אותו מהרס וחורבן ימיו.

         (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 2 -


(נכנסים הדוכסית, קָרְיוֹלָה ואנטוניו)

 

דוכסית: אֶת הקופסה תביאי הנה, ואת המראָה. -

          אתה הלילה, אדוני, לא לן פה.

אנטוניו: אני צריך, אם ככה, לבקש יפה.  

דוכסית:                                 זה טוב

          מאד: הלוואי שעם הזמן זה יהפוך לְנוהג,

          שבעלים יבואו בִּזחילה 

          לקנות אצל נשותיהם לינה לְלילה.

אנטוניו: אני חייב לישון כאן. 

דוכסית:                      אה, חייב!

          אתה יוצא מכלל שליטה.     

אנטוניו:                             לי יש

          שליטה פה רק בַּלילה, זה נכון.

דוכסית: מה תעשה אתי?

אנטוניו:                      נישן ביחד.

דוכסית: אויה, לזוג אוהב מה עונג בְּשינה?  

קָרְיוֹלָה: אני שוכבת די הרבה איתה,

         אדון, ושמע לי, היא תטריד אותך

         מאד - 

אנטוניו:         רואה? מתלוננים עלייך.

קָרְיוֹלָה: כי היא נמרחת במיטה - אסון.

אנטוניו: על זה אוהַב אותה יותר.

קָרְיוֹלָה: אדון, מותר לי שאלה?

אנטוניו: בבקשה, קָרְיוֹלָה.

קָרְיוֹלָה: למה תמיד כשאתה שוכב פה עם גבירתי 

          אתה קם כה מוקדם?

אנטוניו:                           אנשי-עמל

          כל רגע מסתכלים על השעון, קָרְיוֹלָה,

          כשהמשמרת תמה הם שמחים.

דוכסית:                                  אסתום את פיך.

         (מנשקת אותו)

אנטוניו: לא, למה רק אחת? המרכבה

          של ונוס רתומה לשתי יונים;

         חסר אחת. (מנשק אותה) מתי כבר תתחתני,

         קָרְיוֹלָה?

קָרְיוֹלָה:            אף פ'ם, אדוני.

אנטוניו:                              לעזאזל

         עם החיים לבד! עזבי אותם!   

         קראנו בַּספרים איך דפנה, על מנוסתה

         הביישנית, הפכה לְעץ עקר כעונש;

         וסירינְקְס לִקְנה סוּף חיוור; אָנָקְסָרֶט

          קפאה לְשיש; אבל אלה שנישאו

          או התמסרו לָאהבה התגלגלו בידי

          מרום מבורכות לְתות, לְזית, לְרימון;

        הפכו לְפרח, אבן-חן, כוכב.

קָרְיוֹלָה: טוב, זה פיוט נבוב. אבל תגיד לי, אנא,

          אילו הציעו לי - בין בחורים שלושה -

         הון, יופי, או חוכמה, במי לבחור?

אנטוניו: זו שאלה קשה. זה המקרה של פאריס,

          והוא היה עיוור בו, לא בִכְדִי;

          כי איך יכול היה לשפוט נכון

          כשמול עיניו שלוש אֵלות מאוהבות

          ובעירום מלא? מבחן כזה

          היה מפיל צְעיף-לילה על עיניו

          של המחמיר בְּיועצי אירופה.

          עכשיו כשאני מביט על פני שתיכן, יפות

          כל כך, אני נזכר בִּשאלה שיש לי.

קָרְיוֹלָה:                                      מה

          השאלה?

אנטוניו:            זה מעניין למה נשים יפות

          מעסיקות רק משרתות פחות

          יפות, ולא סובלות יפהפיות. 

דוכסית: אה, זה קל לענות.

          הִכּרת בַּחיים צייר גרוע

          המבקש לדוּר דלת ליד חנות

          של רב-אמן? הן זה יכתים את כל הדיוקנאות  

          שלו, ויחסל אותו. - תגיד לי, אה, מתי 

          כל כך השתעשענו? - מסתבך לי השיער.

אנטוניו (הצידה לקָרְיוֹלָה): קָרְיוֹלָה, תשמעי, בואי נתחמק

         החוצה, וניתן לה לדבר פה לעצמה;

         עשיתי לה את התרגיל הזה לא פעם,

         כְּשרָטְנָה מדי. אני אוהֵב לראות 

         אותה כועסת. חרש, קָרְיוֹלָה. 

       (יוצאים אנטוניו וקָרְיוֹלָה)

דוכסית: לא משתנה לו צבע השיער שלי?

          כשאאפיר, אז אצווה שהחצר כולה

         תשים אבקה בַּשערות, בכדי להיות כמותי. -  

         אתה אוהב אותי בצדק; אל לבי הכנסתי  

          אותך עוד טרם שהעזת לבקש מפתח.    

          (נכנס פרדיננד מאחור)

          אחַי עוד יתפסו אותך באיזה יום

          נוחר. נדמה לי שנוכחותו 

          של האורח מחייבת שתישן 

          הלילה בַּמיטה שלך. - אבל

          אתה תגיד, האהבה שמהולה

          בְּפחד מתוקה מכל. - נשבעַת,

          לא תקבל עוד ילדים עד שאחַי יסכימו

          להיות הסנדקים. איבדת את הלשון?

         (פונה ורואה את פרדיננד)

            ברוך הבא -

          כי דע שאם דינִי חיים או מוות, לשניהם

          אוּכל כמו איש גדול. 

        (פרדיננד נותן לה פגיון)

פרדיננד:                         אז מוּתי, ומהר.

          תום, איפה הסתתרת? איזו מין זוועה

         עוטפת את פניךָ בעלטה?

דוכסית: בבקשה, הקשב לי, אדוני!

פרדיננד: או שמא זה נכון, אתה רק שֵם, ולא

          דבָר ממש?

דוכסית:                 אדון -

פרדיננד:                         אל תדברי.

דוכסית:                                       לא, אדוני:

          אשתול נפשי בתוך האוזן, ואקשיב.

פרדיננד: הו אור ארור של דעת אנושית,

          המאמלל אותנו לנבא מראש את מה

          שלא נוכל למנוע. - רוצי לַתשוקות שלך,

          ותחגגי בהן; כשמתפלשים

          בְּבוֹשֶת הנחמה היחידה 

          היא לא לחוש כבר שום תחושת בושה.

דוכסית: אדון, אני - הקשב לי - נשואה.

פרדיננד:                                 אה ככה.   

דוכסית: אולי לא כלבבך; אבל על זה

          חבל: הגעת לא בַּזמן כדי לקצוץ

          כַּנְפֵי ציפור אשר התעופפה כבר!

          תסכים לראות את בעלי?

פרדיננד:                            כן, אם היו לי

          עיניים שיכלו לרצוח בְּמבט.

דוכסית: הרי בְּחָסותו נכנסתָ הנה, לא?

פרדיננד: היללה של הזאב היא לך

          כמו מוזיקה, לִילית צווחת. תשתקי

          בבקשה! תהיה מה שתהיה,

          אתה אשר את אחותי טעמְתָ - כי  

          אני בטוח שאתה שומע -

          כדאי לך שלא אכיר אותך. הגעתי הנה

          בְּכוונה לחשוף אותך, אבל עכשיו

          אני בטוח שהחשיפה הזאת

          תוליד זוועות של אלימות שתהרוס

          את שנינו. לא אראה אותך בעד

          תריסר מיליון; אז תעשה הכל

          שלא אדע לַנֶצח מה שמך; רק כך

          תוכל עוד להמשיך להתענג בְּתאווה

          וּבְחיים מטונפים. ואת, אשה טמאה,

          אם את רוצה שלַזנאי שלך

          יורשה להזדקן בחיבְּקוּקָיִיך, בְּני לו חדר

          כמו זה בו נזירים דרים לְמטרות

          קדושות יותר. שלא תזרח עליו 

          השמש, עד מותו. ישוחחו איתו

          רק הכלבים והקופים, וכל היצורים

          אלמי-הפה אשר שלל מהם

          הטבע אפשרות לומר את שמו.

          שלא תְחזיקי תוכּי, פן יִלְמד אותו.

          אם תאהבי אותו, חִתְכי את לשונך

          שלא תסגיר אותו.

דוכסית:                         למה אסור לי

          להתחתן? הן לא פעלתי כאן לִבְרוא 

          איזה מין נוהג עולמי חדש.

פרדיננד:                             את מחוסלת;

          לָקחְת שריון-עופרת שהסתיר 

          את שלד בעלך, ואת לבי אטמְת בו.   

דוכסית: לבי שותת על זה.

פרדיננד:                     שלך? הלב שלך?

          איך אכנה אותו, אם לא כדור תותח

          חלול מלא אש תופת לא נכבית?

דוכסית:                                  אתה

          מחמיר מדי; לולא אתה אחי

          הנעלה, הייתי גם קוראת לך

          חמום-מוח מדי. המוניטין שלי

          נקי.

פרדיננד:       לא, את יודעת מה זה מוניטין?

          אני אגיד לך - לא שזה יועיל, כי השיעור

          מגיע מאוחר מדי:

          היה היה זמן, מוניטין ואהבה

          וּמוות שוטטו סְביב העולם; סוּכּם

          שייפרדו שם לשלוש דרכים שונות.

          אמר להם המוות שאותו ניתן למצוא 

          בִּשְדות-קרב או ערים מוכּות בְּמגפה.

          האהבה הציעה לחפש אותה בקֶרב

          רועי כבשים צנועים שלא דוברים

          בִּנדוניות, ולעתים אצל בריות שלוות,

          שלא ירשו מהוריהם דבר. "חכו",

          שח מוניטין, "אל תיפרדו ממני;

          כי זה טבעי, שאם אטוש איש שפגשתי

          לא ימצאני שוב לעד". וכך גם את:

          נפרַדְת לשלום ממוניטין,

          וכך פוגגְת אותו. לכן, כל טוב לך. לא

          אראה אותך יותר.

דוכסית: מדוע רק אני

          מכל האנשים שבעולם, צריכה להיות

          קבורה כמו שריד של קודש? יש לי נעורים, 

          ויופי קצת.

פרדיננד:               כך יש גם בתולות

          שהן מכשפות . - שוב לא אראה אותך.

          (יוצא.

         נכנסים אנטוניו, עם רובה, וקָרְיוֹלָה)

דוכסית: ראיתם את החיזיון הזה?

אנטוניו:                            כן, כן;

          בָּגדו בנו. איך הוא נכנס לכאן? -

          על זה אני צריך אלייך לכוון

         את זה.  

     (מכוון את הרובה אל קָרְיוֹלָה)

קָרְיוֹלָה:          כוון, אדון, קדימה; 

          ואחרי שתפלַח לי את הלב, 

          תקרא בו שאני חפה מפשע.

דוכסית:                                 הוא

         נכנס מן הפרוזדור.

אנטוניו:                         הלוואי שהיצור

          הזוועתי הזה יבוא שנית, 

          שאתייצב מולו כדי לשכנע בְּצדקת

          אהבתי. (היא מראה את הפגיון) הה! מה הכוונה כאן?

דוכסית: הִשאיר את זה אצלי.

אנטוניו:                         מתוך תקווה, נראה,  

          שתשתמשי בזה נגד עצמך?

דוכסית:                                  ממעשיו 

          כך השתמע.

אנטוניו:                  יש לזה גם קת, ולא   

          רק להב - סובבי את זה כלפיו,

          ותנעלי את קצה החוד בְּעומק המרה

         הרקובה שלו. (דפיקות מבפנים) עכשיו מה? מי דופק?

          עוד רעש אדמה?

דוכסית:                        אני ניצבת כמו 

          מתחת לרגלַי עומד מִכְרה

          להתפוצץ.

קָרְיוֹלָה:               זה בּוסוֹלָה.

דוכסית:                               תלך!

          הו אומללוּת! רק אשמים, נדמה לי, חייבים

          ללבוֹש מַסווים ומסכות כאלה, לא אנחנו. -

          אתה חייב לצאת מייד; הכנתי כבר תוכנית.

          (יוצא אנטוניו.

         נכנס בּוסוֹלָה)

בּוסוֹלָה: כבוד הדוכס אחיך נסחף בִּסערה;

          עלה על סוס, יצא דחוּף לרומא.

דוכסית:                                       בשעה

          כזאת?

בּוסוֹלָה:           כשעלה על האוכף, אמר

          אַת מחוסלת. 

דוכסית:                זה נכון, אני

          קרובה לזה מאד.

בּוסוֹלָה:                        כי מה קרה?

דוכסית: אנטוניו, ראש האחוזה שלי,

          כל כך מָעל בי, בחשבונותיו:

          לָוויתי כסף מיהודים נפוליטנים,

          אחִי חתם לי על ערבוּת, ובְאשמת

          אנטוניו הוא יוצא חייב עכשיו.                

בּוסוֹלָה: מוזר! (הצידה) זה מתוחכם.

דוכסית:                                    לכן הוכרז

          כי חשבונות אחִי בנאפולי   

          מעוקלים. - קרא לקצינים.

בּוסוֹלָה:                                מייד.

          (יוצא.

       נכנס אנטוניו)

דוכסית: אתה חייב לנוס עכשיו לָעיר

          אַנְקוֹנָה; שְכור שם בית. בקרוב

         אשלח בעקבותיך את הונִי

          ותכשיטַי. - הבטחון הדל שלנו

          נישא עכשיו על גלגלי-שיניים עדינים

          מאד; מכאן והלאה נדבר בְּצוֹפֶן.

          עלי עכשיו להעליל עליך פשע,

          כמו זה שהמשורר כינה "מאגאנימָה

          מֶנְסוֹניָה": שקר אצילי, רק כך

          נָגֵן על הכבוד שלנו. - שמע! באים.   

          (נכנסים בּוסוֹלָה וקצינים)

אנטוניו: תואיל חסדך להאזין לי?

דוכסית: עשית לי טובה - תודה רבה לך! 

          מילאת את כולי בהפסדים.        

          קללות אני אִירַש על שירותיך המסורים. 

          ידעת בְּעורמה בִּזמן ביקורת-חשבונות

          להיות חולה, עד שחתמתי לך פְּטור,

          ואז בלי שום רופא, הבראת. - רבותי,  

          שישמש האיש הזה דוגמה לכם כולכם,

          ככה תזכו בחסָדַי. בבקשה,  

          תתרחקו ממנו, כי הוא עשה - לאסונו -  

          את מה שלא היה עולה על דעתכם,

          ושאני - כי ברצוני להיפטר

          מהעניין - לא אפרסם. - נַצל את מזלך

          רחוק.

אנטוניו:          אני חמוש היטב לקראת הנפילה,

          כמו שאנשים פשוטים שורדים שנה קשה.

          אינני מאשים, אך מאמין

          שהגורל הרע שלי הביא את זה,

          ולא הגחמה שלה. אח קרקע רעועה

          ורקובה של השירות! - ראו  

          בעצמכם: זה כמו מי שתופס תנומה כבדה

          מול אח דועכת בליל-חורף, ממאן  

          להיפרד, אבל עוזב קר כשהיה

          כשהתיישב לראשונה.

דוכסית:                              בַּזֶּה

          אנחנו מחרימים, כדי ליישב

          את חובותיך, כל מה ששלך.

אנטוניו: אני כולי שלךְ; אז מתבקש

          שכל מה ששלי - שלך.

דוכסית:                               כן, כך;

          אתה רשאי ללכת.  

אנטוניו: הנה נוכחתם, רבותי, מה זה להיות מסור

          לָאצולה בגוף ונפש.

         (יוצא)

בּוסוֹלָה: זה הלקח לתְאבֵי-הבצע: הלחוּת שנשאבת מן הים, במזג-אוויר רע ניתכת ונשפכת אל הים בחזרה.

דוכסית: הייתי רוצה לדעת מה דעתכם על אנטוניו זה.

קצין ב': הוא לא יכול היה לסבול חזיר, חשבתי שמעלתך ימצא שהוא יהודי נוכל.

קצין ג': הלוואי שאת היית רואת-חשבון שלו, לטובתך.

קצין ד': היה לך יותר כסף.  

קצין א': הוא סָתם את אזניו בצמר-גפן, ולאלה שבאו אליו לבקש כסף אמר שהוא כְּבַד-שמיעה.

קצין ב': היו כאלה שאמרו שהוא אַנְדְרוֹגינוּס, כי לא יכול היה לסבול אשה.

קצין ד': באיזו גסות התגאה, כשהקופּה היתה מלאה! טוב, שילך לו.

קצין א': כן, שיצחצח את המדליות!        

דוכסית: עִזבו אותנו. (יוצאים קצינים)

מה דעתך על אלה?

בּוסוֹלָה: שאֵלֶּה נבלים, שכל עוד הוא שגשג,

          התפללו, רק כדי להתחכך בַּהצלחה,

          שהוא יתחַב להם את מגפו המטונף

          לאף, והשתרכו אחר הפֶּרד

         שלו, כמו דוב מרקד; היו בלי בעיה

          מסרסרים בבנותיהם לַחֲשקיו; עושים

          מבנם הבכור מלשין; חשבו שאין מאושרים

          מאלה שנולדו ביום הולדתו,

          לבשו מדים של משרתיו: אז מה,

          עכשיו נושרות העלוקות האלה?

          אל תְצַפי לראות דומה לו עוד;

          מאחוריו הותיר כת חנפנים

         מנוולים; סופם יגיע. שליטים

          גומלים לַחנפנים בּאותו מטבע:

          החנפנים מָסווים להם את השחיתות,

          השליטים מסווים להם את הצביעות: זה צדק. - 

          נשבר הלב, אדון מסכן!

דוכסית:                              מסכן?

          מילא יפה מאד את קופּותיו.

בּוסוֹלָה: בטוח שהיה ישר מדי. אֵל הממון,

          כשמלך-האלים שולחו לא משנה למי,

          הולך צולע, לסַמֵּל שהון שבא

          בשם שמיים, בא לאט; אך כאשר

         השד מוציא אותו לִמְשימה, אז הוא דוהר

          בְּדילוגים. תני שאַרְאה לך איזו אבן-חן

          הִשְלכת בְּשגעון מופקר כדי לברך

          את זה שימצאנה. הוא היה

          עובד מסור, ונאמן מאד;

          חייל, שהאמין כי גס להצטנע

          יתר על המידה, אבל שטני להתרברב

          יותר מדי. הגיע לו - על יופי, פְּנים וְחוץ -

          גורל נעים פי שניים. לשונו שָמחה

          להעביר ביקורת על עצמה במקום

          להתפאר. למרות שהחזה שלו היה

          מלא בכל שלמוּת, בכל זאת הוא נראה כמו

          חֲדַר-וידוי פרטי, כי לא עשה מזה שום רעש.

דוכסית: אבל הוא בא ממעמד נחות.   

בּוסוֹלָה: מה, את רוצה להיות הסמל לַקטנוניות,

          ולפשפש בַּשושלות בִּמְקום בַּמעלות

          של בני-אדם? תרגישי טוב את חסרונו;

          כי דעי, מדינאי מול שליטו

          הוא כמו עץ ארז, השתול על פלג;

          הַפֶּלג את השורשים רוחץ, הָעץ -

          אסיר תודה - גומל לו בצילו: את לא עשית כך.

          הייתי מעדיף לצוף בתוך

          אוקיינוס על שלפוחיות השתן הרקובות

          של שני פוליטיקאים, שמחוברות

          בגיד-לב של מלשין, רק לא להיות

          תלוי בְּמצב-רוח הפכפך

          של אצילים. בהצלחה, אנטוניו;

          אם כבר נגזר שֶרוֹע העולם יפיל אותך,

          בכל זאת אין לומר שרע קרה לך,

          שכן נפלת כמו אציל. 

דוכסית: הו, המלים שלך הן מוזיקה. 

בּוסוֹלָה:                              מה את אומרת?         

דוכסית: האיש הטוב הזה שבו אתה דובר

         הוא בעלי. 

בּוסוֹלָה:              אני חולם? אפשר שיש

          בַּדור השאפתן הזה גם טוּב שיעדיף  

          אדם בשל ערכּו בלבד, בלי צלליות-שווא 

          של הון וכיבודים מזויפים? זה יתכן?

דוכסית: יש לי שלושה צאצאים ממנו.

בּוסוֹלָה:                                 בת מזל!

          כי את הפכת את ערש-כלולותייך הפרטי

          לַעֲריסת שלום נאווה וענווה.

          הרבה מלומדים בלי תואר, אין ספק,

          ישאו לך בִּזכות כך תפילה, ויברכו    

          על כך שעוד ניתָן בעולמנו להשיג

          קידום רק בזכות עֵרך. בתולות ארצך

          שאין להן נדוניה תְקַוונה

          שהדוגמה שלך תִקנה להן חתן עשיר.   

          אם יחסרו לך חיילים, אפילו הטורקים   

          והשחורים עוד יתנצרו כדי לשרתך

         בשם המעשה הזה. ואחרון,

          משוררי דורך הנידחים, לכבוד

          פרס ניצחון זה לָאדם, אשר ידך

          הלבנה - כמו מנגנון עדין - הניפה,     

          יהללוך בְּבוֹר קברך; ויקדשו אותו

          יותר מארמונות מלכים חיים. אשר לאנטוניו,

          גם שמו הטוב לָעַד יהיה חָרוּת

          כְּשם נרדף לְאצולה ואבירות.

דוכסית: כשם שהפה שלך מפיק מלים   

           של ידידוּת, שכך יֵדע גם להסתיר.

בּוסוֹלָה: סודות של שליטִי   

          אני עונד בתוך קפלי הלב שלי.    

דוכסית: תהיה הממונה על כל כּספּי ותכשיטי,

          וצא בעקבותיו, כי הוא פורש

          לעיר אַנְקוֹנָה.

בּוסוֹלָה:                  ככה.

דוכסית:                          שָמָּה, תוך מספר ימים, 

          אצא ואצטרף אליך.

בּוסוֹלָה:                       תני לחשוב:

          אני ממליץ לַגברת לביים מסע

          של צליינות לִכנסיית גבירתנו מלוֹרֶטוֹ,

          ליד אַנְקוֹנָה היפה, חצי שעה

          בקושי; כך תוכלי לצאת לך בכבוד

          מאדמתך, ומנוסתך תלבש צביון

          מסע רשמי, עם כל פמלייתך

          סביבך.

דוכסית:            אדון, הדרכתך תוביל אותי

          בַּיד.

קָרְיוֹלָה:       לדעתי, עדיף שהיא

          תיסע אל המרחצאות של לוּקָא, 

          או אל הסְפּא שבַּשפלה, כי בעינַי

          מסע הצליינות המפוברק הזה

          נראה כמו לעג על הדת.

דוכסית:                              טפשה

          עם אמונות טפלות! תלכי מייד ותארזי. 

          על יגונות עבר נישא קינה, אך מתוּנה,

          מיגונות עתיד - שנימנע, ברוב תבונה.

        (יוצאות הדוכסית וקָרְיוֹלָה)

בּוסוֹלָה: פוליטיקאי הוא סַדָּן של השטן,

          אבל עטוף בְּפוּך. אפשר כל פשע לחשל

          עליו, והמהלומות לא נשמעות

         אף פעם, גם כשהוא עובד בחדר של גבירה,

          כמו כאן, להוכחה. אז מה נותר

          חוץ מלגלות הכל לאדוני?

          הו כשרון בזוי של המלשין!

         מה יש, כל כשרון שואף לרווח, או לשבח:

          על מעשה זה יקדמו אותי ויעלו.

          צַיֵּר טוב עֵשֶב רע - כולם יתפעלו.   

          (יוצא)


מערכה 3, תמונה 3 -


(נכנסים הקרדינל עם מָלָטֶסְטֶה, פרדיננד עם דליו וסילביו, ופֶּסְקָרָה)

 

קרדינל: אז מה, עכשיו אני צריך להיות חייל?

מָלָטֶסְטֶה: כבוד הקיסר שמע כמה היית טוב בַּזה

          לפני שהתעטפת בקדוּשה,

          ומצרף אותך אל הפיקוד

          עם החייל המצטיין מרקיז פֶּסְקָרָה,

          ועם לָנוּאָה המפורסם.

קרדינל:                          הוא שהיה

          לו הכבוד לקחַת את המלך של צרפת

          בַּשֶבי?         

מָלָטֶסְטֶה:       הוא. הנה המַעֲרָךְ

          לַבּיצוּרים החדשים בנאפולי.

          (הקרדינל ומָלָטֶסְטֶה עומדים בצד, בשיחה)

פרדיננד:                                  אני

          שם לב שלרוזן הזה, המָלָטֶסְטֶה, יש

          תפקיד גבוה.

דליו:                      שום תפקיד, אדון, סתם הֶעָרת

          שוליים בְּספרֵי הגדוד שהוא

          על תֶּקֶן מתנדב כאן.

פרדיננד:                      מה, הוא לא חייל?

דליו:   היה לו חור בַּשֵּן, אז הוא מילא אותו 

          אבק שריפה; יותר מזה לא התקרב לְאש. 

סילביו: הוא בא לַמחנה עם כוונה אחת:

          לזלול בקר טרי ושום, להישאר

          עד שהריח יתנדף - ולחזור

          שוב לארמון.

דליו:                     הוא התעמק בַּמבצעים

          האחרונים על פי תיעוד הרשומות,

          ומעסיק שני אמנים רק כדי שהם

          יבנו לו לוח צעצוע שינהל עליו 

          קרבות בזעיר-אנפין.

פרדיננד:                     אז הוא נלחם לפי הסֵפֶר.

דליו:    אתה שואל אותי? לפי ההורוסקופ: 

          בוחר ימים טובים, ומְפחד

          מִיְמֵי משבר. זה הצעיף של הפילגש

          שלו.

סילביו:        כן, הוא מצהיר שיעשה הרבה

          בשביל המשי הדקיק הזה.

דליו:                                אני חושב

          שהוא יברח מקרב רק כדי

          שהצעיף, חלילה, לא ייפול בשֶבי.

סילביו:                                       הוא

          פוחד נורא שריח של אבק-

          שריפה יפגע בַּניחוחות שלו.    

דליו:                                 ראיתי פעם

          הולנדי ששבר לו ת'גולגולת כי

          כינה אותו "רובה צעצועים";

          עשה לו חור בָּראש, כמו קְצה קנָהֶ.

סילביו: חבל שלא הכניס בו גם כדור.    

דליו:   הוא סתם קישוט לשים על סוס כשהחצר     

          יוצאת לטיולים.

       (נכנס בּוסוֹלָה ומדבר עם פרדיננד והקרדינל בפרטיות)

פֶּסְקָרָה: מה, בּוסוֹלָה הגיע?... מה אמור להיות העסק?

          איזה סכסוך בְּחוג ההגמונים. 

          כל הפּלגים האלה בַּצמרת הם  

          כמו שועלים: כשהם מושכים לְכיוונים

          מנוגדים, הם מפיצים אש בִּזְנבם,

          וכל הארץ מסביבם

          נחרבת.

סילביו:            מי זה בּוסוֹלָה הזה?

דליו:   הכרתי אותו בָּאוניברסיטה של פדואה - למדן הזוי, כמו אלה שלומדים כמה קשרים היו על האַלָּה של הֶרְקוּלס, איזה צֶבע היה לַזקָן של אַכִילס, או אם הקטור כן-או-לא סָבל מכּאב-שיניים; הוא שָחַק את עצמו בְּלימוד עד כמעט כּהוּת עיניים, כדי למדוד את סימטרִיָת האף המדויקת של יוליוס קיסר על פי כף נעל: ואת כל זה הוא עשה כדי לִזְכּוֹת בְּשֵם של איש-הגות.

פֶּסְקָרָה: הבט בו בַּנסיך בְּפרדיננד:

          ממש דרקון רושף נולד לו בָּעיניים,

          אשר לועג לָאלימות המתלהטת של

          כל אש.  

סילביו: הקרדינל הזה תחת משטר הדיכוי שלו מחק את החיוך ליותר פרצופים מכל הפרצופים שמיכלאנג'לו צייר אי פעם: הוא מרים את האף, כמו דולפין שמשחק לפני הסערה -

פֶּסְקָרָה: האדון פרדיננד צוחק.

דליו:                              כמו תותח 

          זורע מוות: אש - ואז עשן.

פֶּסְקָרָה: אלה צִירֵי המוות האמיתיים,

          צִירֵי חיים שמייסרים מדינאים גדולים -  

דליו:   בתוך דממה מעוּותה כזאת, מכשפות

          לוחשות קללות. 

קרדינל: מה, היא עושה לה מן הדת כיסוי

          לשמור עליה מסוּפה וְשמש?

פרדיננד:                                    זה! -

          זה מקלל אותה סופית. נדמה לי שיופיה

          וחֲטָאיה, שחובּרו יחדיו, נראים כמו

          צרעת: כמה שלָבָן יותר - חולה יותר.

          אני לא מאמין שהשרצים

          הממזרים שלה אפילו הוטבלו.

קרדינל: אֶפְנה מייד לשלטונות אַנְקוֹנָה

          שיְנדוּ אותם.

פרדיננד:                 אתה יוצא כבר ללוֹרֶטוֹ?

          אני לא אהיה בְּטקס החיוּל

          שלך; הייה שלום. (לבּוסוֹלָה) כתוב לְדוכס

          אָמָלְפִי, אחייני שהיא ילדה

          מבעלה מספר אחת, סַפּר לו

          כמה צנועה אמו.

בּוסוֹלָה:                     אכתוב.

פרדיננד:                                אנטוניו!

          בן-עבד, שרֵיחוֹ היה רק דיו וחותמות;

          שלא נראָה כמו ג'נטלמן אף פעם, רק

          בזמן ביקורת חשבונות. - לך, לך מייד,

          תרתום לי מאה חמישים סוסים,

          ופגוש אותי בְּגשר המצודה.

        (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים שני צליינים, למקדש גבירתנו מלורטו.

 

צליין א: היכל קדוּשה יפה מזה עוד לא

          ראיתי, וביקרתי בְּהרבה.

צליין ב: הקרדינל מאראגון

          היום הזה מסיר מצנפת קרדינלים;

          גם אחותו הדוכסית הגיעה למלא

          כאן את שבועת הצליינות שלה. צפוי לנו

          פה טקס אצילי.

צליין א:                    בטוח. - הם באים. 

          כאן הטקס של הכתרת הקרדינל בבגדי חייל: המבוצע כשהוא  מוסר את צלבו, כובעו, גלימותיו וטבעתו, ומניחם על המזבח; וכשמוענקים לו חרב, קסדה, שריון ודרבנות. אז אנטוניו, הדוכסית וילדיהם, משהציגו עצמם אצל המזבח, מנודים - לפי אות הנידוי שמציגים לעברם בהצגה  אילמת הקרדינל ושלטונות אַנְקוֹנָה. במהלך כל הטקס מושר הזֶמר הזה למוזיקה קודרת מאד, בפי אנשי כנסיה שונים; ואז יוצאים כולם חוץ משני הצליינים.

 

     הוד וחרב יעטרוּך,

     המנונים יפארוך!

     צָרֶיךָ בֶּעשן יִמוֹגוּ,  

     משנאיך חיש יִסוגו. 

     שירו נבל ועוגב,    

     אָהַבְתָ צדק ותשגב.  

     הגיגֵי קדוּשה הַפְנה

     אֱלֵי צְבאות ומחנה.

     פְּשוֹט והנח גלימות מִצְוָה;

     יפֶה לך שריון צבא.

 

    שֵם נעלה, בְּאֵלֶּה המדים

     הַצְעד בְּעוז לַקרב גדודֵי גדודים!

     עֲלֵה וּגְבה בִּנתיב המלחמה,

     שַלֵב עורמה, עוצמה וגם חוכמה!

     חגוג את נצחונך, הַשְלט את כוחך,

    כיבוש יכתיר את מצחך, וגשם של ברכה!

 

צליין א: הנה עולם הפוך! מי העלה בדעתו

          שגברת נעלה כמוה תְזַווג

          עצמה לאיש נחות כזה? בכל זאת 

          הקרדינל נהג פה ביותר מדי

          אכזריות. 

צליין ב:            הם מנודים.

צליין א:                             אבל

          אני שואל איזו סמכות יש לְשלטון

          אַנְקוֹנָה כדי לדון בני אצולה חופשים?

צליין ב: המדינה היא עצמאית, ופרדיננד 

          הוכיח כי האפיפיור, מששמע 

          איך היא סָרְחָה, החרים לִרשות הכנסיה

          את כל הדוכּסוּת שהיא ירשה כְּאלמנה.

צליין א: אבל באיזה דין?

צליין ב:                       לדעתי?

          שום דין חוץ מיוזמת אחִיה.

צליין א: מה הוא תלש בְּאלימות כזאת

           מאצבעה?

צליין ב:               טבעת נישואיה,

          שהוא נָדַר כי בקרוב יקריב

          לנקמתו.

צליין ב:           מסכן, אנטוניו!

          אם בן אדם נדחף אל תוך באר,

          לא משנה מי הדוחף, כובדו שלו

          יחיש אותו לקרקעית. בוא נסתלק.

          כך הגורל מוכיח את הכלל

          שכל דבר יפּיל אדם אומלל.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 5 -


(נכנסים אנטוניו, דוכסית, ילדים, קָרְיוֹלָה, משרתים)

 

דוכסית: מגורשים מאַנְקוֹנָה?!   

אנטוניו:                         כן, תראי איזה מין כוח   

          מבזיק בְּהבל-פה של מנהיגים.  

דוכסית:                                   מה, כל

          פמלייתנו דולדלה לַשארית

          האומללה הזאת?

אנטוניו:                     האנשים העלובים

          האלה, שקבלו מעט בשרותך, נודרים

          לחלוק אתך את גורלך;

          אך גוזלייך הנבונים יותר, צימחו

          נוצות, ועפו.

דוכסית:                 בחוכמה עשו.

          לתחושתי זה כמו המוות: ככה הרופאים,

          כשהם מִלאו כיסם בְּכסף, נפטרים

          מן החולים.

אנטוניו:                זאת דרך העולם!

          החנפנים בורחים מפני מזל פוקע;

          פוסקים לבנות כשהבסיס שוקע.

דוכסית: חלמתי מין חלום מוזר הלילה.

אנטוניו:                                 מה?

דוכסית: היה נדמה לי על ראשי מונח

          כתר הדוכסוּת, ואז בִּן רגע

          כל היהלומים הפכו פנינים. 

אנטוניו:                               הפרשנות

          שלי היא, בקרוב תבכי; כי הפנינים

          לי מסמלות את דמעותייך.

דוכסית:                                 ציפורים

          אשר חיות בַּטבע, נתונות לַחֲסָדָיו,

          מאושרות הן מאיתנו; כי להן מותר

          לבחור את בני זוגן, ולשורר את

          תענוגותיהן המתוקים מול פְּנֵי אביב.  

        (נכנס בּוסוֹלָה עם מכתב)

בּוסוֹלָה: טוב שאני משיג אתכם.

דוכסית:                        מאחִי?    

בּוסוֹלָה: מהאדון, מפרדיננד, כן, מאחיך,

          רוב אהבה, ובטחון -

דוכסית:                          אתה מלבין

          אסון, שייראה צחור. תראו, תראו:  

         כמו ים שָלֵו לפני סופה, כך לב כוזב

          ממתיק מלים למי שהוא מועיד לו את  

          הרע מכל. (קוראת) שלחי לי את אנטוניו;

          ראשו נחוץ לי פה לעסקים. -

          תַּרְתֵּי משמע!

          הוא לא רוצה את עצתך, כי את ראשך;

          כלומר, הוא לא יוכל לישון עד שתמות.

          והנה עוד מלכודת, מכוסה

          בשושנים; שים לב, זאת ערמומית:

      (קוראת) אני ערֵב לבעלך על כל מיני חובות בנאפולי. שלא ידאג; אני מעדיף את לבו על כספו.

          ואני מאמינה בזה. 

בּוסוֹלָה:                       מאמינה במה?

דוכסית: הוא מפקפק כל כך בָּאהבה של בעלי

          שלא יהיה מוכן בשום פנים להאמין

         כי יש לו לב  עד שיראה אותו

          בָּעין. השטן לא ערמומי מספיק

          שיסובב אותנו בחידות.

בּוסוֹלָה: מה, את דוחה ברית ידידות ואהבה

          חופשית ואצילית כמו זו אשר אני מביא כאן?

דוכסית: זאת ברית של מלכים תחבּלנים,

          שנועדה רק כדי להאדיר

          את עוצמתם אחרי שימוטטו אותנו;

          תגיד להם את זה.

בּוסוֹלָה (לאנטוניו):    ומה ממך?

אנטוניו: תגיד לו ככה: לא אבוא.

בּוסוֹלָה (מצביע על המכתב):               ומה

         עם זה?

אנטוניו:             גיסַי שילחו כלבים טורפים

          לכל פינה בָּארץ; עד שלא אשמע שיש

          מחסום לפיהם, שום ברית שתהיה מושתתת   

          על רצונות אויבינו, ותהיה

          רבת-תחכום ככל שתהיה, אינה בטוחה.

          אז לא אבוא במחיצתם.

בּוסוֹלָה:                               רואים

          מאיזה מעמד צָמחתָ. כל דבר 

          קטן מושך נפש שפלה לַפּחד, 

         כמו שמגנט מושך ברזל. כל טוב לך;

          תשמע מאיתנו בקרוב. (יוצא)

דוכסית: אני חוששת ממלכודת פתע.

          לכן בשם אהבתי, בבקשה ממך, 

          קח את בנך הבכור, וצא לדרך למילאנו.

          בוא לא נפקיר את כל השארית

          האומללה הזאת בסל אחד, ומתפורר. 

אנטוניו: יועצת נבונה. מלכת חיי,

          שלום. אם אנו חייבים להיפרד,

          יש לַשמיים יד בזה, אך רק

          כמו בעל-מלאכה אָמָּן שמפרק שעון

          צולע כדי לשוב ולחבר אותו יותר טוב.

דוכסית: איני יודעת מה עדיף, לראות אותך

          מת, או להיפרד ממך. - שלום, ילד;

          תשמח שאין בך עוד הבנה לקלוט

          את גודל אסונך; כי כל שִכלנו

          והנבירה שלנו בִּספרים רק מביאים 

          אותנו לִתְחושה כבדה ועמוקה יותר

          של צער. -

          בכנסיית הנצח, אדוני, אני תקווה

          שלא כך נצטרך להיפרד. 

אנטוניו:                                  תתעודדי!

          ההבלגה תוסיף לך אצילות וכוח, 

          ואל תשבי ותחשבי מה עוללו

          לנו. ליצור בְּשָמִים - זו השיטה -

          שורטים צמחים; גם לָאדם טובה שריטה.       

דוכסית: אני צריכה, כמו איזה רוסי שלְעבדוּת

          נולד, לחשוב שזכות גדולה לסבול

          מֵעָריצוּת? ובכל זאת, הו שמיים,

          לכם יש יד כבדה בָּעסק. 

          ראיתי לא אחת את בני מצליף 

          בַּסביבון שלו, וזה הזכיר לי את עצמי:

          כלום לא כּיוֵן אותי, חוץ מן השוט

          של השמיים.

אנטוניו:                 אל תבכי: המרומים

          יצרו אותנו מן הכלום, ואל הכלום

          אנחנו מתאמצים ללכת בעצמנו. -

          שלום לך, קָרְיוֹלָה, ולךָ

          פעוט מתוק על הידיים; (לדוכסית) אם

         שוב לא אֶראה אותך, היי אמא טובה

          לַקטנטנים שלך, ותִשמרי אותם

          מהנמר. היי שלום. (הם מתנשקים)

דוכסית: תן להביט עליך רק עוד פעם,

          כי המִלים האלה מגיעות

          מאב הולך למות. - נשיקתך

          קרה יותר מנשיקת נזיר

          לגולגולתו של מת.

אנטוניו: לבי הפך לגוש עופרת, הוא

          כבד כמו הסכנה שלי. שלום לך. 

       (יוצא, עם בנו הבכור)

דוכסית: הזר שלי כולו קָמַל.

קָרְיוֹלָה: תראי שם, גברת, איזו חבורת גברים

         עם נשק באה הנה.

       (נכנס בּוסוֹלָה עם משמר [במסכות])

דוכסית:                        הו

          ברוכים הם בבואם מאד. כשהגלגל

          של הגורל עמוס מדי בְּנכבדים,

          הוא מתגלגל מהר, בגלל הכובד. הלוואי 

          האבדון שלי יהיה מהיר. - אני הטרף

          שלך, נכון?  

בּוסוֹלָה:                 נכון: אסור לך-אַת 

          לראות יותר את בעלך.

דוכסית:                        איזה מין שד אתה,

          שמתחפש לְרעם השמיים?

בּוסוֹלָה: מה, זה נורא? אמרי לי בטובך איזה

          צליל מכוער יותר - זה שמרתיע צפרים

          טפשוֹת מן החיטה, או זה שמפתה אותן

          ליפול בָּרשת? את הִקְשבת לָאחרון

          יותר מדי.

דוכסית:              הוי אומללוּת! מה, כמו

          תותח עם עודף חומר-נפץ לְעולם

         לא אתפוצץ? טוב, בוא. לאיזה כלא?

בּוסוֹלָה: שום כלא.

דוכסית:               אז לאן?

בּוסוֹלָה:                           לארמונך.

דוכסית:                                      שמעתי 

          שהַסִּירה לארץ המתים

          לוקחת את כולם, אבל לא מחזירה אף איש.

בּוסוֹלָה: אחייך ידאגו לך, בְּחמלה.

דוכסית:                            חמלה!

          זאת החמלה שמשמרת עוד קצת בַּחיים

          עופות לא מפוטמים מספיק, עד שיאכלו אותם.

בּוסוֹלָה: אלה הם ילדייך?

דוכסית:                   כן.

בּוסוֹלָה:                         מקשקשים כבר?

דוכסית:                                             לא:

          אבל כיוון שהם נולדו מקוללים,

          קללות יהיו להם שפת אם.

בּוסוֹלָה:                               איזו בושה!      

          די, תשכחי כבר את העבד הנחות

         הזה הכלב.

דוכסית:               אם הייתי גבר,                       

          את הפרצוף-זיוף שלך הייתי מדביקה

          על הזיוף-פרצוף שמתחתיו. 

בּוסוֹלָה: אדם בלי מעמד -

דוכסית:                        נניח שנולד פשוט;

          אשרי האיש שפועלו ומעשיו

          הם הוכחות לְיושר לבבו.

בּוסוֹלָה: לב דל, בלה, בזוי.  

דוכסית: מי הוא הכי גדול, תוכל בבקשה לומר לי?

          מעשיות נוגות הולמות את היגון שלי;

          בוא אספר לך אחת. דָּגת סלמון

          שחתה אל תוך הים, פגשה שם בת-כריש,

          שמקדמת את פניה בְּלשון גסה 

          כזאת: "כיצד את מעזה להסתופף

          בִּמדינת הים העצומה שלנו,

          כשאת לא אצילה בת שֵם, אלא סתם מישהי

          שחיה לה גם בָּעונות הכי שלווֹת

          בְּמים רדודים, מוקפת סרטנים

          מטומטמים? את מעיזה לחלוף ליד

          ספינת הוד כְּרישותנו בלי לתת כבוד?"

          "הו, אחותי", אמרה הסַלְמוֹנָה,

          "להירגע: הוֹדי לְיוּפּיטֶר

         ששְתֵינו התחמקנו מן הרשת! לא

          נדע אף פעם בְּאמת מה מחירנו,

          עד שנוצג בַּסל של הדייג שיִמְכְּרנו.

          אולי בַּשוּק נמצא שבּי יש ערך, ולא בך,

          כשאהיה ממש קרובה לָאש, ולַטבּח.

          והנמשל הזה מתאים גם לַבּריות:    

          ערכּנו הוא גבוה לפעמים - בַּתחתיות. 

          אך בוא; לאן שרק תרצה. אני

          כבר חסינה אל מול הייסורים,            

          מכות של העריץ לא ישברו לי את הגב.

          העמק הוא עמוק רק לרגליו של הר נשגב.   

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 1 -


(נכנסים פרדיננד ובּוסוֹלָה)

 

פרדיננד: איך אחותנו-דוכסית עומדת בַּהֶסגר

          שלה?

בּוסוֹלָה:        בַּאֲצילוּת. בוא אתאר אותה:            

          היא עצובה, כמו לְמוּדת עצבות; 

          והיא מעדיפה, נראה, לחבוק

          את קץ הסבל מאשר לחמוק ממנו -

          התנהגות כה אצילה אשר מעניקה

          הדר לַמצוקה. רואים ברור

          שתָו היופי הוא מושלם יותר

          בְּדמעותיה מאשר בחיוכה;

          ארבע שעות רצוף תשקע בְּהרהורים,

          ושתיקתה, נדמה לי, מביעה יותר

          מכל מילה אשר יכלה לומר. 

פרדיננד:                                נראה

          שאת הדיכאון שלה עוטף

          מין בוז מוזר.

בּוסוֹלָה:                  זה ככה, והשרשראות,

          כמו כלבים שנעשים עזים כשהם קשורים,

          רק מגבירות אצלה את התשוקה

          לָעונג מפניו היא מנועה. 

פרדיננד:                            קללה

          על נשמתה! שוב לא אקרא בְּספר-לב

          של בן-אדם אחר. תודיע לה

          מה שאמרתי לך קודם.

       (יוצא.

       נכנסות הדוכסית וקָרְיוֹלָה)

בּוסוֹלָה: כל נוֹחם לחסדך!

דוכסית:                    לא מקבלת.

          אמור לי אנא למה תעטוף גלולות

          של רעל בְּזהב וּבְסוכּר?

בּוסוֹלָה: אחיך הבכור, כבוד פרדיננד, בא לבקרך,

          והוא מודיע שהֱיות ופעם בִּפזיזות

          נָדר בתוקף לא לראות אותך לעַד,

         הוא בא בַּלילה, והוא מפציר, בְּרוֹך,

         שלא לפיד וגם לא נר יאירו בְּחדרך.

          הוא ינשק ידך, ויתפייס אתך;

         אבל בשל נדרו, הוא לא מעז

          לראות אותך.

דוכסית:                  מה שירצה; קחו את

          האור.

         (בּוסוֹלָה מסלק את כלי המאור.

       נכנס פרדיננד)

                        הוא בא.

פרדיננד:                           איפה את?

דוכסית:                                        כאן, כבודו.

פרדיננד: הולם אותך החושך.

דוכסית: הייתי מבקשת את מחילתך.  

פרדיננד:                             קיבלת;

          כי זו הַנַּעֲלָה בַּנקמות, כשאני 

          הורג  - לסלוח. איפה הגורים שלך?

דוכסית: מי?

פרדיננד: קראי להם הילדים שלך;

          כי גם אם חוק המדינה מבדיל בין ממזרים

          לבין נֵצר חוקי, הטבע הרחום

          עושה אותם כולם שווים.

דוכסית:                              בשביל זה באת?

        אתה מֵפֵר בְּיד גסה ברית כנסיה קדושה,

        תִצְווח בַּגיהינום על זה.

פרדיננד:                       היה טוב אילו כך

          חיית תמיד; כי בְּאמת חגגת

          יותר מדי בָּאור. אבל עד כאן;

          באתי לחתום שלום בינינו. הנה יד

    (נותן לה יד של איש מת)

           אשר נשבּעְת לה אהבה רבה;

          את הטבעת שעליה את

          נתת.

דוכסית:         נושקת לה בחום.

פרדיננד:                              נַשקי,

          כן, וקברי את חותמה בתוך לבך.

          אשאיר אצלך את הטבעת, אות של אהבה,

          ואת היד, ממש כמו את הטבעת.

          כשתצטרכי חבר, שִלחי אותה

          למי שהיא היתה שלו; תִראי

          אם הוא יוכל אז לעזור לך.

דוכסית:                                אתה קר מאד.

          אני חוששת שחלית בַּדרכים. - הה? אור! -

          אאא, זה נורא!

פרדיננד:                    תנו שיהיה לה אור, הרבה אור.    

         (יוצא)

דוכסית: בְּאֵילו מעשי כשפים הוא מתעסק, 

          שהוא משאיר פה יד של מת?

       (פה מתגלים, מאחורי מחיצה, הדמויות המלאכותיות של אנטוניו וילדיו, נראים כאילו הם מתים)

בּוסוֹלָה: תִראי, הנה היצירה ממנה זה נלקח.

            אחיך מציג לך מחזה עצוב זה

          כדי שתדעי לבטח - הם מתים,

          ואז תוכלי ברוב תבונה לחדול

          מלהתאבל על מה שאין כבר להשיב.

דוכסית: אין בין שמיים והאדמה

         גם משאלה אחת שעבורה

          עוד אשאר עכשיו: זה מכלה אותי

          יותר מאִלו זו היתה דמותי שלי

          מוּתכת שעווה, בְּמחט מכוּשפת נקובה, 

          ואז מושלכת לָאשפּה. והנה יש    

          לי הצעה מוצלחת לָרודן שלך

          שתיחשב לדעתי חמלה. 

בּוסוֹלָה:                              כן, מה?

דוכסית: אם יכבלו אותי לַגוף המת הזה,

          ויעזבו אותי עד שאקפא לַמוות.

בּוסוֹלָה: די, די, את מוכרחה לחיות.

דוכסית:                               זה העינוי

          הכי גדול של נשמות בַּשאול -

          בַּשאול! - שהן צריכות לִחיות, לא יכולות למות.

          היתה מי שחנקה עצמה לַמוות עם פחם

          בוער בַּפּה כשבעלה מת. בואי, אפיח שוב

          אש בַּפחם, וְאֲחַדֵּש מופת נדיר, כמעט

          נשכח, של רעיה אוהבת.

בּוסוֹלָה:                             אח! יאוש? זכרי,

          את נוצריה.

דוכסית:                 הכנסיה דוגלת בצומות:

          אני ארעיב עצמי לַמוות.

בּוסוֹלָה:                           די,

          מספיק כבר עם הצער המיותר הזה.

          כשרע מכל, תמיד מתחיל להשתפר. 

          אחרי שהדַבּוּר עוקץ לך את היד

          הוא מרפרף על עפעפייך.

דוכסית: איש נחמה נחמד,

          שַכנֵע איש אומלל שהתרסק מעינויים

          כי יְחבּרו את עצמותיו שנית; הפצר בו

          לחיות בכדי שיוציאוהו להורג שוב. מי

          יגאל אותי? אני רואה את העולם הזה

          כְּתיאטרון טרחן, כי אני משחקת בו   

          תפקיד בעל כורחי. 

בּוסוֹלָה:                      די, די, תתעודדי; 

          אני אציל את החיים שלך.

דוכסית: נשבעת, אין לי פנאי לְעסק כה שולי.

בּוסוֹלָה:                                        עכשיו,

          בנשמתי, אני מרחם עלייך. 

דוכסית:                                אז אתה

          טיפש, סתם לבזבז את רחמיך על יצור

          עלוב שעל עצמו לא מסוגל

          אפילו לרחם. אני מלאה בְּסַכּינים.

          פף! תן לי להעיף ממני את

          הערפילים האלה.

          (נכנס משרת)

                                        מה אתה?

משרת: אחד שמאחל לך שתחיי הרבה.

דוכסית: שתִּתָּלה על הקללה האיומה הזאת.

       (יוצא משרת) הה, בקרוב עוד אתעלה לְמַעֲלַת

          קדושים. - אני אלך להתפלל. לא,

          אני הולכת לקלל.          

בּוסוֹלָה:                       בושה

          עלייך!

דוכסית:         אקלל את הכוכבים -

בּוסוֹלָה:  נורא!

דוכסית:          ואת שְלוש העונות המחייכות

          של השנה שיהפכו לְחורף-עד רוסי,

          לא-לא, את העולם, שהוא יחזור לְתוהו-

          ובוהו.

בּוסוֹלָה: תראי, הכוכבים זורחים עדיין.

דוכסית:                               הו, אך אל

          תשכח שהקללה שלי יצאה לַדרך רק 

          עכשיו. המגיפות, שמפלסות

          שבילים בְּמשפחות גדולות, בַּסוף

          אוכלות אותן.

בּוסוֹלָה:                   בושה, אשה!

דוכסית:                                      הלוואי

         שיזכרו אותם, כמו עריצים, רק על הרע

          שהם עשו; שהתפילה של כל

          איש מאמין תשכח אותם!

בּוסוֹלָה:                             אשה

         בלי רחמים!   

דוכסית:                 שהשמיים יחדלו

          זמן מה מלהכתיר קדושים, כדי

          להעניש אותם! לך, שאג להם את זה.

          אני כמהה רק לְדַמֵּם - אֱמור להם בשמי.     

          להיהרג מהר, גם אלה רחמים.    

        (יוצאת.

         נכנס פרדיננד)

פרדיננד: יפה מאד, ממש כמו שרציתי;

          האמנות שברה אותה. את הבובות

          האלה סך הכל עיצב בשעווה

          רב-האמן וִינְצֶ'נְצְ'יוֹ לוֹרִיוֹלָה,

          והיא מאמינה כי הן גוויות

         אמיתיות בשר ודם.

בּוסוֹלָה:                        למה אתה

        עושה את זה?

פרדיננד:               כדי להביא אותה לְיאוש.

בּוסוֹלָה: אנא, הפסק פה,

          ואל תמשיך עם האכזריות שלך. תשלח

          לה לַחוטאת גלימה של כפרה שתעטה על

          העור הרך שלה, הצף אותה במחרוזות     

          ומחזורי תפילה.

פרדיננד:                    שתקולל! הגוף הזה 

          שלה, כל עוד הדם שלי זָרם טהור בו,

          היה טהור יותר מנשמה. 

          אני אשלח לה להקות זונות זולות,

          שסרסורים ובריונים יוציאו את בשרה

          לשוק, ו - כי חובה שהיא תצא מדעתה -

          החלטתי להעביר מבית-חולי-הרוח           

          את כל המטורפים, ולשכּנם מול מגוריה.

          ששם יסתופפו, ישירו, ירקדו,

          וישתגעו בְּניתורים מול מְלוֹא יָרח:       

          אם ככה תירדם יותר טוב, שתישן.

          העבודה שלך כמעט ונשלמה.

בּוסוֹלָה: עלי לראות אותה שוב?

פרדיננד:                        כן.

בּוסוֹלָה:                               אף פעם לא.

פרדיננד:                                             חייב. 

בּוסוֹלָה: אף פעם לא עוד בִּדמותי שלי;

          היא כבר יודעת שאני מלשין, ועוד עכשיו   

          השקר האכזר האחרון הזה:

          כשתשלח אותי בפעם הבאה,

          זה יהיה רק בִּשליחוּת של נחמה.

פרדיננד:                                    אה, בטח!

          אתה והחמלה - זה לא כל כך הולך ביחד. 

          אנטוניו מסתתר בפאתי

         מילאנו; בקרוב תצא לשם, כדי להזין

          אש עצומה כנקמתי, שלא תִדְעך לפני

          שתְכַלה מה שהבעיר את השריפה.          

          רופאים הם אכזרים כשהקדחת מתקיפה.       

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 2 -


(נכנסות הדוכסית וקָרְיוֹלָה)

 

דוכסית: מה זה היה, הרעש המחריד שם?

קָרְיוֹלָה:                                       להקת  

          הפרא של המטורפים, גברתי, שהרודן 

          אחיך הציב סביב מגורייך. רודנות כזאת

          עוד לא ראינו עד היום, אני

          חושבת.

דוכסית:            האמת, אני מאד מודה לו: רק

          טֵרוּף ורעש ישמרו על שפיותי,

          כי הגיון ושקט ישגעו אותי כליל.

         שבי פה; ספרי לי על איזו טרגדיה קדורנית.

קָרְיוֹלָה: הו זה יגביר לך את הדיכאון.

דוכסית:                                טעות;

          ספור יגון גדול יותר יקל על יגוני. - 

          זה כלא?

קָרְיוֹלָה:             כן, אבל את עוד תחיי לראות

          איך כל הקושי מתנדף לו.  

דוכסית:                           את טפשה:

          לא הזמיר ולא אדום-חזה מאריכים 

          ימים בִּכְלוב.

קָרְיוֹלָה:                 בבקשה, מספיק עם הדמעות.

          על מה את חושבת, גברת?

דוכסית:                               על לא כלום;

          כשאני הוגה כך, אני ישנה.

קָרְיוֹלָה: כמו משוגע, פקוחת עיניים?

דוכסית: לדעתך נכיר אחד את השני

          שם, בעולם הבא?

קָרְיוֹלָה:                        כן, בלי ספק.

דוכסית: הו לו יכולנו לערוך מפגש

          יומיים או שלושה עם המתים!    

          מהם יכולתי משהו ללמוד, לָבֶטח,

          שפה לַנֶצח לא אדע. שאגלה לך פלא?

          אני לא משוגעת עוד, לצערי כי רב.

          המרוֹמים מעל ראשי נראים כַּעֲשוּיים

          מפְּליז מוּתך, האדמה גופרית בוערת,

          אבל אני לא משוגעת. התרגלתי

          לְעצב מר, כמו שהעבד השזוף

          על הספינה רגיל אל המשוט שלו.

          הכּורח מייסר אותי בלי הרף, ההרגל

          הופך את זה לְקל.  - כמו מי אני נראית עכשיו?

קָרְיוֹלָה: כמו תמונתך בָּאכסדרה, רבת חיים

          רק למראה, אך לא למעשה;

          יותר מזה, כמו אנדרטה מקודשת

          אשר שרידיה מעירים חמלה.

דוכסית:                                      כן, כך יאה;

          נראה שלַגורל נתנו עיניים רק בכדי

          לראות את הטרגדיה של חיי.  - מה זה!

          מה שם הרעש?

        (נכנס משרת)

משרת:                     באתי לספר לך,

          אחיך הכין לך איזה שעשוע.

          רופא גדול, כשהאפיפיור לקה

          בדיכאון עמוק, בא והציג מולו

          סוגי משוגעים שונים, וחִזיון 

          פרוע זה, בתור גיוון ושעשוע,

         אילץ אותו לצחוק, וככה המורסה

          התפוצצה; אותה תרופה עצמה

          מועיד לך הדוכס.

דוכסית:                        שייכנסו.

משרת: יש שם עורך-דין משוגע, וגם נזיר

          ללא מנזר; רופא אשר איבד

          את שפיותו בגלל קנאה; יש אסטרולוג,

          אשר אמר במחקריו שבְּיום זה-

          וזה-בַּחודש יום-הדין יבוא,

          והשתגע כי טעה; חייט אנגלי,

          טָרוף-עד-לב-המוח מִלְמידה

          של האופנה החדשה; רב-משרתים

          אשר איבד את הצפון מרוב שינון

          סך הקידות לָאדונית שלו, 

          ומרוב "בּון ג'ורנו" שדרשה כל בוקר;  

          מי עוד? יש גם חוואי, נוֹכל מהגרעין,

          ומשוגע כי לא הרשו לו לייצא.

          תכניסי שם רק עוד ספסר אחד טְרוּף-שגעון -  

          ותחשבי שהשטן שם ביניהם.

דוכסית: קָרְיוֹלָה, שבי. - שחרר אותם מתי שרק תרצה,

          ידַי בכל מקרה קשורות, תפיל עלי

          את כל הסיוטים שלך. 

          (נכנסים מטורפים.

        פה, על ידי מטורף, מושר השיר הזה למוסיקה מסוג קודר)

            יַלֵּל יַלל פה צליל צַלְמָ-

                   וֶת, יִלְלת מכאוב 

               שתצלצל מגְרוֹן אימה

                   של עוף או דוב בן אוב.

             כמו עורב, לילית, או שור,

                   נצרח, נצווח, נרעיש

             עד שתְנוּך אוזנכם ינשור,

                   ולבבכם יבאיש.

              וכשתִקְצר נשימתנו,

                   תבצבץ תקוה,

             כברבורים נזמין מותנו,

                   שקט, אהבה. 

מטורף א: יום הדין לא בא עוד? אני אמשוך אותו בְּטלסקופ, או אעשה זכוכית שתשרוף את כל העולם תוך שניה. אני לא יכול לישון; הכרית שלי ממולאת גללים של קיפודים.

מטורף ב: הגיהנום הוא סך הכל בית-חרושת לזכוכית, שהשדים מנפחים בו בלי הרף נשמות של נשים על ברזלים חלולים, והאש אף פעם לא נכבית.

מטורף ג: אני אשכב עם כל אשה בַּקהילה שלי בַּלילה העשירי: הן ישתטחו אצלי אחת לְעשר כמו אלומות חציר.  

מטורף ד: מותר לרוקח שלי לרמות אותי בגלל שאשתי בגדה בי? גיליתי את הטכסיס שלו: הוא מכין תרופות מהשתן של אשתו ומוכר אותן לְמאמינים שהצטרדו מרוב דבקות.

מטורף א: יש לי מומחיות בְּשושלות.

מטורף ב: באמת?

מטורף א: לךָ על השריון חרוּט חמור שציפור ניקרה לו את המוח. סימן שאתה אציל עתיק מאד.

מטורף ג: תִרְגמו את התנ"ך לִיְוונית והוא נהיה טורקי; רק התרגום לשוויצרית יציל אותנו.

מטורף א: בוא, אדוני, אני אכניס לך קצת חוק.

מטורף ב: יותר טוב שתכניס לַחוק חוקן, עד העצם.

מטורף ג: מי ששותה בְּמידה - שיישרף.

מטורף ד: אם הזכוכית שלי היתה פה, הייתי מראה מחזה כזה שכל הנשים פה היו קוראות לי דוקטור משוגע.

מטורף א (מצביע על מטורף ג): מה הוא, תליין?

מטורף ב: לא, לא, לא, צַדקן צבוּע זה; כשהוא עורך הלוויות, הוא דוחף ידיים בְּחָריצֵי שְמלות של נקבות.

מטורף ג: אוי לַכרכרה שהביאה את אשתי הביתה מן הנשף, בשלוש לפנות בוקר! היתה בתוכה מיטת נוצות גדולה.

מטורף ד: גזזתי את ציפורנֵי השטן ארבעים פעם, צליתי אותן בביצי עורבים, וריפאתי איתן קדחת.

מטורף ג: תשיגו לי שלוש-מאות עטלפי חלב, להכין מהם תרופות שינה.

מטורף ד: שכּל האקדמיה תזרוק עלי עגבניות, אני הבאתי על מְשלשל סִדְרתי עצירוּת - זאת היתה פסגת היצירה שלי.

          (פה הריקוד המורכב משמונה מטורפים, עם מוסיקה מתאימה, ואחריו נכנס בּוסוֹלָה כאיש זקן והמטורפים עוזבים)

דוכסית: זה מטורף גם הוא?

משרת:                       תלכי ותשאלי אותו.

        אני הולך.

          (יוצא המשרת)

בּוסוֹלָה: אני בא להכין לך את הקבר.

דוכסית:                                      אֶת

          הקבר! לי! אתה מדבר כאילו שאני

          על ערש דווי, נלחמת על כל נשימה. 

          אני נראית לך חולה?

בּוסוֹלָה: כן, וּבְסכנה כפולה, כי מחלתך לא מוחשית.

דוכסית: אתה לא מטורף, בטוח - אתה מכיר אותי?

בּוסוֹלָה: כן.

דוכסית: מי אני?

בּוסוֹלָה: את קופסה של זרע תולעים; במקרה הטוב, סך הכל קופסת משחות לְמומיה טריה. מה זה הבשר הזה? קצת חלב חמוץ, מאפה אוורירי שתפח. הגוף שלנו חלש יותר מנייר מקופל שילדים מחזיקים בו זבובים; והוא בזוי יותר, כי שלנו נועד לשמר תולעת ורימה. ראית פעם צפור בַּכלוב? ככה היא הנשמה בַּגוף; העולם הזה הוא כמו חלקת-הדשא הקטנה שלה, והשמיים שמעל ראשינו, כמו הסורגים שלה, רק נותנים לנו יֶדע עלוב על המרחב הקטן של כִּלְאנו.

דוכסית: אני לא דוכסית שלך?                   

בּוסוֹלָה: את איזו אשה גדולה, בטוח, כי הזמן המחוֹלל-שַמּוֹת התיישב לך על המצח, עטוף שיער אפור, עשרים שנה מוקדם יותר מעל המצח של איזו חלבנית עליזה. את יְשֵנה רע יותר מעכבר שנאלץ לגור בְּאוזן של חתול; עולל קטן שמצמח שיניים, אילו היה שוכב איתך, היה זועק שאת הפחות-שקטה במיטה.

דוכסית: אני עדיין דוכסית אָמָלְפִי.  

בּוסוֹלָה: לכן שנתך כה רצוצה.

          הגחלילית זוהרת מרחוק, גם תהילה:

          כשמתקרבים - לא חום, לא אור מוצאים אצלה.   

דוכסית: אתה ישיר מאד.

בּוסוֹלָה: המקצוע שלי הוא להחניף לַמתים, לא לַחיים; אני עושה קברים.

דוכסית: ובאת להכין את הקבר שלי?

בּוסוֹלָה: כן.

דוכסית: תרשה לי להשתעשע קצת. מאיזה חומר תעשה אותו?

בּוסוֹלָה: לא, תגידי לי קודם, באיזו אופנה?

דוכסית: מה, אנחנו מתחילים להתגנדר על ערש דווי? להוטים אחרי אופנות בַּקבר?

בּוסוֹלָה: ועוד איך. האופנה האחרונה היא שדמויות אישים גדולים על מצבות מייצגות אותם לא כפי שהיה יאה, בִּתנוחה של תפילה השמיימה; אלא עם הידיים תחת הלחיים, כאילו מתו מכאב שיניים; הם לא מפוסלים עם העיניים נעוצות בַּכוכבים, אלא כאילו דעתם שקועה לגמרי בעולם הזה.

דוכסית: אולי תסביר לי בדיוק מהי מטרת

          ההכנה המחרידה הזאת, מלים 

          כאלה של חֲדַר-גוויות.

בּוסוֹלָה:                             עכשיו תִראי.                

          (נכנסים מוציאים להורג, עם ארון מתים, חבלים, ופעמון)

          הנה שי מאחייך הנסיכים, הלוואי

          שתקבליהו בִּברכה, כי הוא מביא

          גם חסד אחרון, גם צער אחרון.

דוכסית: תן לי לראות. - 

          כל כך הרבה ציוּת בַּדם שלי פועם;  

          לטובתם, הלוואי היה גם קצת בעורקיהם.  

בּוסוֹלָה: זה הטרקלין האחרון שלך.

קָרְיוֹלָה: הו גברת מתוקה שלי!

דוכסית:                        לשתוק,  

          זה לא מפחיד אותי.

בּוסוֹלָה: אני אותו איש-פעמון מצוי

          אשר תמיד נשלח לַנידונים

          כדי להזכיר להם את חטאיהם,

          לילה לפני שהם מתים.

דוכסית:                          אמרת רק עכשיו

          אתה עושה קברים?

בּוסוֹלָה:                       רק כדי להביאך

          אל סף המוות בשלבים. הקשיבי:

                       עכשיו הכל דומם וריק!

                    לילית וגם ינשוף חורק,

                    קִראו לִגברת של חצות

                    לִפרוש תכריך ולכסות.

                    אֲדָמות והון ידעְת,

                    די לך בּעפר מעט.

                   בלבך נִטַּש קרב מר - 

                   נוחי, בא שלום, נגמר. 

                                      [/   נוחי, זמן שלום, נגמר.] 

                   ממה אינכם מַרפּים, שוטים, אה?

                   בְּכי וחטא מרֶחם אמא;            

                   חיים בין ערפילי מִשְגִים,

                   מתים בְּפחד, שואגים. 

                   פַּזרי אבקות בשערך, 

                   לבשי לבן, רַחֲצי עורך,

                   ונגד שד זוועות, שד-אש,

                   את צווארך צלב יקדש.

                   זאת שעת גאוּת, בין יום ולילה,

                   סיימי את חִרְחוּרך, ודי לך.

          (המוציאים להורג מתקרבים)

קָרְיוֹלָה: תלכו מכאן בני-כלב, עריצים, רוצחים. אוי!

          מה תעשו לגברת? תקראי: עזרה!  

דוכסית: אל מי? אל השכנים ממול? הם משוגעים.

בּוסוֹלָה (למוציאים להורג): סלקו את הרעש הזה.

דוכסית:  שלום, קָרְיוֹלָה.

          בַּצוואה שלי אין לי הרבה לתת;

          אורחים רבים ורעבים נגסו בי;

          ירושתך תהיה דלה.

קָרְיוֹלָה (למוציאים להורג):      אני אמות איתה.

דוכסית: בבקשה, אל תשכחי לתת

          לַבּן-שלי-קטן קצת סירופ לצינון שלו,

          והילדה שתתפלל לפני שינה.

          (קָרְיוֹלָה נלקחת החוצה בכוח בידי המוציאים להורג)

         עכשיו מה שתגיד, אה? איזה מוות?

בּוסוֹלָה:                                       חֶנק: הנה

          התליינים שלך.

דוכסית:                     אני סולחת

          להם. שבץ, כּיח רֵיאות, או שטף דם במוח

          עושים כמותם.

בּוסוֹלָה: מה, לא מפחיד אותך המוות?

דוכסית:                               מי יִפְחד

          ממנו? - כשחֶברה כה מצוינת ממתינה

          שם בָּעולם הבא.

בּוסוֹלָה: בכל זאת, כך נדמה לי,

          אופן מותך אמור לזרוע בך אימה, לא?

          החֶבל לא מחריד אותך?

דוכסית:                                  אפילו לא טיפה:

          מה תענוג אם יחתכו לי את גרוני

          בִּשלל יהלומים? או יחנקו

          בְּבושם? או יירו בי עם פנינים?

          אני יודעת שלַמוות יש

          עשרת-אלפים דלתות שונות בכדי

          לצאת מהבמה; ונתגלה שציריהן

          הגיאומטריים מוזרים כל כך -

          הן נפתחות לשני הכיוונים. 

          הו כל כיוון, בשם שמיים, רק

          להתרחק מהלחישות שלך.

          אמור-נא לאחַי שבעינַי נראֶה המוות -  

          עכשיו כשאני ערה ומפוקחת -

          השי הכי טוב שיכלו לתת, או אני לקחת.  

          בוא ואֶחְסוך לשנינו חטא נשי 

          אחד ואחרון, ולא אַלְאה 

          אותך עוד בְּדבֶּרֶת.

מוציאים להורג:                מוכנים.

דוכסית: את הנשימה שלי קחו איך שרק תרצו, 

          אך את גופי תנו לַנשים שלי, טוב?

מוציאים להורג:                               כן.

דוכסית: מִשכו, חזק-חזק מִשכו, כי כוחכם

          חייב למשוך עלי את השמיים מטה. -    

          אבל חכו: קשתות השערים של הרקיע

          אינן גבוהות כמו ארמונות; מי שנכנס בהן

          צריך לזחול על ברך. (כורעת) בוא מוות אַלים,

          ותסמם אותי כדי שאישן! - לכו

          סַפּרו-נא לאחים שלי, כשאהיה מונחת, 

          שאז יוכלו לזלול בשקט.

          (הם חונקים אותה)

בּוסוֹלָה: איפה המְלַוָּה?

          תביאו. אחרים שיחנקו את הילדים.

          (המוציאים להורג מביאים את קָרְיוֹלָה ואחד הולך לחנוק את הילדים)

          עכשיו תִראי, שם ישנה גבירתך.

קָרְיוֹלָה:                                    איי לי, אתה

          ארור לְנצח-נצחים על זה. עכשיו התור

          שלי, לא זה מה שציוו?

בּוסוֹלָה:                           כן, ואני שמח

          שכל כך טוב אתַ מוכנה.

קָרְיוֹלָה:                          אתה טועה,

          אדון, אני לא מוכנה. לא, אני לא אמות,

          אני דורשת לעמוד לְדין, לדעת מה

          פשעתי.

בּוסוֹלָה (למוציאים להורג): בואו, תיפטרו ממנה.

          שמרְת סודה, עכשיו שמרי גם את שלנו.

קָרְיוֹלָה: לא, לא אמות, אסור, אני מאורסת לבחור

          צעיר.

מוציא להורג (מראה את הלולאה): הנה טבעת הכלולות שלך.

קָרְיוֹלָה: תנו לי רק לדבר עם הדוכס,

          שאגלה לו מזימה נגד חייו.

בּוסוֹלָה: עוד עיכובים! - לחנוק.

מוציא להורג:                    נושכת זאת,

          שורטת.

קָרְיוֹלָה:             אם עכשיו אתם הורגים אותי

          אני מקוללת; לא הלכתי לְוידוי

          שנתיים.

בּוסוֹלָה:            ו -?  

קָרְיוֹלָה:                  אני בהריון.

בּוסוֹלָה:                               יפה,

          המוניטין שלך ניצל.

         (מוציאים להורג חונקים את קָרְיוֹלָה) לשאת

          אותה לחדר השני. את זאת

          תשאירו שתשכב.

          (יוצאים המוציאים להורג עם גופתה של קָרְיוֹלָה. נכנס פרדיננד)

פרדיננד:                    היא מתה?

בּוסוֹלָה:                                        היא

          מה שרצית. אבל פה יתחילו רחמיך - 

          (בּוסוֹלָה פותח את המחיצה ומראה את הילדים חנוקים)

          כואב, כואב. מה אשְמתם של אלה?

פרדיננד: על מות גורי-זאב אין לרחם אף פעם.

בּוסוֹלָה: נעץ את מבטך פה.

פרדיננד:                         ללא הרף.

בּוסוֹלָה: מה, אתה לא בוכה? כל חטא אחר

          רק מדבר, רֶצח צוֹוֵח:

          המים מרטיבים את פני האדמה,

          אך דם ניתז למעלה, והופך לְטל-שמיים.

פרדיננד: כסו פניה; עיני מסתנוורות; היא מתה צעירה.

בּוסוֹלָה: אני איני חושב כך; סבלותיה   

          נראו כִּבְדות-שנים יותר מדי.

פרדיננד: היינו תאומים, היא ואני.

          ולו הייתי מת הרגע, אז

          חייתי את זמנה עד לַדקה.

בּוסוֹלָה:                            נראֶה

          כאילו היא נולדה הראשונה: הוכחְתָ

         בְּדם את האמת העתיקה,

          שאח לְאח הוא טוב פחות מזָר

          לְזָר.

פרדיננד:      תן לי לראות שוב את פניה. -

          מדוע לא ריחמת על נפשה? איזה

          אדם יפה היית לו הראית לה

          איזה מְקום מקלט! או לוּ, באומץ,

          למען מטרה טובה, עמדת חוצץ

          כשחרבך שלופה מעל ראשך

          בין תום-לבה לנקמתי! אני,

          כשנבלעו חושי, ביקשתי שתלך

          ותהרוג את אהובת-נפשי 

          היקרה מכל, ואתה הלכת ועשית.

          כי תן לי רק לבחון היטב את הסיבה:  

          במה הזיקה לי הנחיתוּת של נישואיה?

         רק ש - אני מודה - אילו נותרה

          כאלמנה, היתה תקווה שבמותה

          ארוויח אוצָרות אינסוף; וזה

          היה מניע עיקרי. - הנישואים שלה! -

          שָטְפו לי את הלב בשפך של

         מרה שחורה. אשר לך  - כמו שרואים

          לא פעם בִּטרגדיות על במה 

          שחקן טוב מקולל על ששיחק תפקיד נבל -

          אני שונא אותך על זה; ולמעני

          אמור להבא שרק רע עשית טוב.      

בּוסוֹלָה: תן לי לרענן את זכרונך, שכן, אני

          רואה, אתה כבר מתדרדר לי לכפיות-טובה:

          אני תובע את הגמול על השירות.

פרדיננד: אני אגיד לך מה תקבל

          ממני -

בּוסוֹלָה:           אנא.

פרדיננד:                   חנינה.   

בּוסוֹלָה:                               הא?

פרדיננד:                                     כן;

          זה האוצר הכי גדול אשר אני

          מוכן לשקול להעניק לך. באיזו

          סמכות ביצעת את דין הדמים

          הזה?

בּוסוֹלָה:        סמכות שלך -

פרדיננד:                            שלי? אני

          הייתי השופט שלה? היתה איזו

          פסיקה רשמית של חוק אשר גזרה 

          עליה לא להיות? שמעת חבר-מושבעים

          מודיע פה אחד לבית הדין: היא אשמה?

          איפה תמצא פסק-דין כזה רשום

          אם לא בַּגיהינום? תִראה - כמו שוטה ארור,

          הִפקרת את חייך, ועל זה תמות.

בּוסוֹלָה: הצדק מעוּוָת לגמרי כשגנב אחד

          תולה גנב אחר. - ומי בכלל יעז

          לחשוף זאת?

פרדיננד:                 הו, אני אגיד לך:

          הזאב ימצא את בור-קברה, ויגרד

          אותו לרווחה, לא כדי לטרוף

          את הגופה, אלא בשביל לחשוף

          את דבר הרצח המזוויע.

בּוסוֹלָה:                             לא אני, אתה

          תרעד על זה.

פרדיננד:                עזוב אותי כבר.

בּוסוֹלָה:                                   קודם אקבל        

          את השכר שלי.            

פרדיננד:                     אתה נבל.

בּוסוֹלָה: אם הכפיות-טובה שלך היא השופטת, אז

          אני נבל -

פרדיננד:               זה מפלצתי! שגם 

          הפחד מההוא למעלה, שכובל

          שדים, אינו מביא את האדם

          לְצייתנות! שלא תביט עלי יותר

          לעד.

בּוסוֹלָה:         טוב, אז כל טוב לך; אחיך ואתה

          אישים מכובדים; יש לכם צמד לבבות -

          קברים ריקים; הם רקובים, ומכניסים רקב

          באחרים; ונקמתכם, כמו

          מטח של יריות, תמיד הולכת יד ביד.

          כן, כנראה אתם אחים, כי בוגדנות,

         כמו מחלה, עוברת דרך דם. אני עומד

          כמו מי שהתהלך זמן רב בתוך חלום

          מתוק-זהוֹב. אני מלא בְּכעס על עצמי

          עכשיו כשהתעוררתי.

פרדיננד:                         לך וקח את עצמך

          לְחלק לא נודע של העולם,

          שלא אראה אותך יותר לעד.

בּוסוֹלָה: אולי תסביר לי למה כך זורקים אותי?

          אדון, שירַתִּי את האכזריות שלך,

          והעדפתי לרַצות אותך

          פי שניים מאת העולם כולו;

          וחרף שִנְאתי את השטן, אותך, אשר

          חברְתָ לו, אהבְתי, השתדלתי להצטיין

          כפליים כִּמְשרת-אמת מאשר כאיש הגון.       

פרדיננד: אני אלך לצוד את הגירית לְאור ינשוף;

          זה מעשה של חושך.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה: הוא מעורער לגמרי. רד, כבוד צבוע!

          כשכשרונותינו בְּתקווֹת-שווא מתייגעים,      

          נדמה אנו קופאים בָּאש, בַּקרח מזיעים.

          כיצד הייתי מתנהג לו שוב

          נדרשתי לעשות זאת? לא הייתי

          מַחְליף את שקט המצפון שלי

          בּכל אוצְרות אירופה. - אה, היא זזה; 

          יש כאן חיים! חִזרי, נפש יפה,

          מתוך החושך, והובילי את

          נפשי החוצה מן הגיהינום

          המוחשי הזה. - אח היא חמה, נושמת! -

          על שפתותייך החיוורות אמיס את לבבי

          כדי להחיות בהן שוב את הצבע. - (מנשק אותה) מי שם?

          איזה כוס מים, אלכוהול! - אח, אני לא מעז

          לקרוא הצילו. זעקה לָרחמים    

          תזעיק את קץ הרחמים. עינה נפקחת,

          והרקיע בתוכה, שזה עתה 

          היה סגור, כמו נפתח לשאת אותי

          למעלה לַחמלה.  

דוכסית: אנטוניו!

בּוסוֹלָה:              כן, גבירתי, הוא בַּחיים -

          אותן גופות שאת ראית היו בובות צבועות:

          הוא התפייס עם האחים שלך; האפיפיור 

          חתם בריתם.

דוכסית:                  חמלה!

          (היא מתה)

בּוסוֹלָה: הו היא הלכה שוב! כאן פקעו חוטי חיים.

          הו תום קדוש, אתה ישן בְּנועם על

          נוצות יונים, אבל מצפּון אשם

          הוא תעודה שחורה, שבה כתוב

          כל מעשה שלנו טוב ורע, קליידוסקופ

          אשר מראה לנו את גיהינום! - לא מוכנים

          שנעשה טוב כשאנחנו כבר רוצים!  

          הנה לכם צער גברי:

          דמעות כאלה בטח לא גדלו

          אף פעם בַּחֲלֵב-אמי. שקעתי אל

          מתחת לדרגת הפחד: איפה מפּלֵי

          הכפרה האלה הסתתרו כשהיא חיה?

          הו הם היו קפואים! הנה מַרְאֶה

          מחריד לנשמתי כמו החרב לַנִּקְלה

          שאת אביו שחט. 

          בואי, אקח אותך מכאן, אגשים

         את משאלתך האחרונה - לתת את גופתך

          למשמרתן המקודשת של כמה נשים

          טובות: את זה הוא לא ימְנע ממני, הרודן

          האכזרי. ואז, דָּחוּף, מילאנו,

          שם אעשה מהר מין משהו אשר יצדיק את 

         הבּזיון שלי.                                  

          (יוצא, עם גופת הדוכסית)


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים אנטוניו ודליו.

 

אנטוניו: מה דעתך על תּקְוָתִי להתפייס

          עם האחים האראגוניים?

דליו:                                אני

          מטיל בזה ספק, שכן על אף שהם שלחו

          אִגרות שמתחייבות לְבטחונך פה במילאנו,

          נראֶה שאלה רשתות ללכוד אותך. מרקיז

          פֶּסְקָרָה, שכמה מאדמותיך יעברו

          אליו אם לא יהיה לך יורש

          או תימָצא אשם בְּפשע כלשהו -  

          נשלח - נגד אופיו האצילי -    

          כדי להפקיע את האדמות

          האלה, וכמה מן הכפופים לו עסוקים

          ברגע זה ממש בִּשתדלנות

          שיעביר אותן לרשותם.

          קשה להאמין שמבקשים טובת חייך,

          אם מנשלים אותך מאמצעי חייך,

          ממחייתך.

אנטוניו:             אתה תמיד כופר בַּבטחונות

          שאני מנסה בקושי לארגן לי.

          (נכנס פֶּסְקָרָה)

דליו:   הנה בא המרקיז. בוא אעמיד פנים

          שגם אני ברשימת המבקשים

          חֶלְקה מאדמותיך, כדי לראות

          אם היא עומדת למסירה. 

אנטוניו:                          בבקשה.

          (הוא פורש)

דליו:   אדון, יש לי עניין אתך.

פֶּסְקָרָה:                         אתי?

                                           עניין

דליו:    פשוט: המדובר בִּמצודת

          סַן-בֶּנֶדִיקְט ונחלותיה, שהיו

          לאחרונה בחזַקָת אנטוניו בּולוניה -

          תוכל להעביר אותן על שמי?

פֶּסְקָרָה: אתה ידיד שלי, אך מענק כזה

          לי לא יאה לתת, ולא לך לקחת.

דליו:   לא, אדוני?

פֶּסְקָרָה:                אתן לך הסבר מקיף,

          בארבע עיניים, בקרוב. (נכנסת ג'וליה) הנה

          המאהבת של הקרדינל.

ג'וליה:                             כבודך,

          הפכתי לִמְחזרת על פתחיך,

          והייתי גם נחשבת קבצנית בזויה

          אם לא היה לי פה מכתב מאיש

          חשוב, הקרדינל, שיחזר

          לטובתי.   

        (נותנת לו מכתב)

פֶּסְקָרָה (לאחר שקרא):  הוא מבקש למענךְ

          את מצודת סן-בנדיקט, זו שהיתה

          שייכת לבולוניה המגורש.

ג'וליה:                               נכון.

פֶּסְקָרָה: קשה לי לדמיין מי יתענג עליה       

          יותר ממך. קיבלת.  

ג'וליה:                            אני מודה לך

          מאד; וסמוֹך עלי שהוא יידע

          שאני אסירת תודה כפליים, 

          הן על המתנה הן על זריזוּת הנתינה

          שבזכותה המענק שווה

          יותר.  

          (יוצאת)

אנטוניו (הצידה):  אני נחרב ואלה מתחזקים!

דליו:    מרקיז, תודה מאד קטנה לך.

פֶּסְקָרָה:                                 מדוע? 

דליו:   כי לי סירבת, לְטובת יצור

          כזה.

פֶּסְקָרָה:    אתה יודע מה פה על הפרק?

          אדמת אנטוניו: לא מופקעת על פי חוק,

          אלא נחטפת מגרונו בְּהוראת

          הקרדינל. זה לא יאה שאעניק

          מנה כזאת של עוול לְחבר שלי;

          זאת נדיבות שראויה לה רק

          פרוצה, כי זאת שחיתות. שאזהם  

          דם חף מפשע כדי להתחנף

          לְאלה שאני מחשיב כחברי? אני

          שמח שהאדמה הזאת, שנלקחה

          מבעליה בְּשִפלות כזאת,

          חוזרת לְשימוש נלוז כל כך

          בתור תשלום על התשוקות שלו. 

          תלמד, דליו יקר, לדרוש דברים

          אציליים ממני, ותמצא

          שאהיה נותן אציל.

דליו:                           יפה אתה מורה לי.

אנטוניו (הצידה): או, הנה לפנינו איש שיהדוף

          את הקבצן הכי עיקש.

פֶּסְקָרָה: כבוד פרדיננד הגיע למילאנו,

          מוכּה שבץ, אומרת השמועה; אך אחרים

          אומרים שזה טירוף מוחי. אני

          בַּדרך לבקר אותו.

          (יוצא)

אנטוניו:                  זקן אציל מאד. (צועד קדימה)

דליו:  אז מה התכניות שלך, אנטוניו? 

אנטוניו: הלילה אשים על כף מאזניים את כל מזלי,

          אשר אינו אלא חיים של מרירות

          בלי סוף, אל מול פסגת הרֶשע של

          הקרדינל. השגתי לי גישה

          לְלשכתו, ובכוונתי

          לפקוד אותו, בערך בחצות הלילה,

          כפי שאחיו פעם עשה לַדוכסית

          שלנו, אצילה. אולי כשיעמוד

          פתאום מול סכנה שטעונה

          בְּאהבה ומסירות - כי בדמותי

          אופיע, בלי תחפושת - זה ישאב

          ממנו את הרעל, וישיג

          פיוס ידידותי. אם זה יכשל,

          אז לפחות מִשֵפֶל מצבי כבר אפּטר; 

          עדיף ליפול רק פעם, לא בלי סוף להתדרדר. 

דליו:   אני אתך בכל סכנה; ומה שלא יהיה,

          חיי בשירותך.

אנטוניו:                  אתה חבר אמת.   

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים פֶּסְקָרָה ורופא.

 

פֶּסְקָרָה: אפשר כבר, דוקטור, לבקר את החולה שלך?

רופא:   כִּרצון מעלתך. אבל מכל מקום

          מייד ישאף אוויר בָּאכסדרה פה,

          על פי הנחיותי.

פֶּסְקָרָה:                   תגיד לי בטובך,

          מה היא המחלה שלו?

רופא:                                זו מחלה

          מַגֵפָתִית, מעלתך, ששמה

          הוא ליקַנְטְרוֹפּיָה.

פֶּסְקָרָה:                    מה זה בדיוק?

          אני לזה צריך מילון.

רופא:                          אני אגיד לך.

          באלה שתוקף אותם החולי,  

          תזרום לֵיחת מרה שחורה כזאת,

          שהם מדמיינים כי הם הפכו לִזאבים,

          הם מתגנבים לְחצרות של כנסיה

          באישון הלילה וחופרים גוויות מהקברים;

          כפי שבלֵיל שלשום פגשו את הדוכס,

          בערך בַּחֲצות בַּשביל אשר יוצא

          מכנסיית סַן מָרְק, עם רגל של אדם

          על הכתף; והוא יילל בקול זוועה;

          אמר שהוא זאב, רק ההבדל

          הוא שעורו של הזאב שָעיר בחוץ,

          שלו בפנים; ביקש מהם לשלוף חרבותיהם,

          לקרוע את בשרו, ושיִראו. מייד

          זימנו אותי, ואחרי טיפול שלי

          אני מוצא שכבוד-מעלתו

          מחלים יפה.

פֶּסְקָרָה:                אני שמח.

רופא:   אם כי קיים חשש

          לְהתדרדרות חוזרת. אם ישוב להתקפיו,

          אכניס לו כבר טיפול לוחץ יותר 

          משחלם אפילו פָּרָצֶלְזוּס בכבודו:

          אם רק ירשו לי, אז אני אצליף

          ממנו את השגעון החוצה.

          (נכנסים פרדיננד, מָלָטֶסְטֶה וקרדינל; בּוסוֹלָה מאחור, צופה מן הצד)

          עמוד בצד: הוא בא.

פרדיננד: עִזבו אותי.

מָלָטֶסְטֶה: למה מעלתך אוהב את הבדידות הזאת?

פרדיננד: נשרים תמיד עפים לבד. רק עורבים וזרזירים מתלהקים ביחד. - תסתכלו, מה עוקב אחרי?

מָלָטֶסְטֶה: שום דבר, כבודך.

פרדיננד: כן.

מָלָטֶסְטֶה: זה הצל שלך.

פרדיננד: עצור אותו; שלא ירדוף אותי.

מָלָטֶסְטֶה: אי אפשר, אם אתה זז והשמש זורחת.

פרדיננד: אני אחנוק אותו. (מתנפל על צילו)

מָלָטֶסְטֶה: הו כבודך: אתה כועס על לא-כלום.

פרדיננד: אתה טיפש: איך אני יכול לתפוס את הצל שלי אם לא אתנפל עליו? כשאלך לגיהינום, אני מתכוון להביא שוחד; כי אתם יודעים, מתנות טובות תמיד מפלסות דרך לְאנשים גרועים.

פֶּסְקָרָה: קום, אדוני, בטובך.

פרדיננד: אני לומד את אמנות הסבלנות.

פֶּסְקָרָה: זאת מעלה אצילית. 

פרדיננד: לנהוג כרכרה רתומה לששה חלזונות, מהעיר הזאת עד מוסקבה; בלי להשתמש לא בְּדרבנות ולא בְּשוט, אלא לתת להם ללכת בקצב שלהם - נראה את הבן-אדם הכי סבלני בעולם משתווה אלי בַּניסוי! - ואני אזדחל לי מאחור כמו כלב.

קרדינל: תעמידו אותו. (הם מרימים את פרדיננד על רגליו)

פרדיננד: תתנהגו אתי יפה, מציע לכם. מה שעשיתי עשיתי; לא אודה בכלום.

רופא:  עכשיו תנו לי לבוא אליו. - אתה מטורף, כבודך? יצאת מדעתך הנאצלת?

פרדיננד: מי זה?

פֶּסְקָרָה: הרופא שלך.

פרדיננד: אני רוצה שינסרו לו את הזקן, וישייפו לו את הגבות באופן תרבותי יותר.

רופא:   אני חייב לתת לו טיפול לא שגרתי, כי זאת הדרך היחידה. הבאתי למעלתך עור של סלמנדרה, להגן עליך מהשמש.

פרדיננד: העיניים שלי שורפות, זה אכזרי.     

דוקטור: חלמון ביצה של צפעוני יקל עליך

         מיידית.

פרדיננד:         שזו תהיה ביצה שרק

          עכשיו הוטלה, הכי כדאי. - תחביאו אותי ממנו.

          רופאים הם כמו מלכים, הם לא סובלים

         שמתנגדים להם.

רופא:  עכשיו הוא מתחיל לפחד מפני; עכשיו תנו לי להיות אתו לבד.

קרדינל: מה זה, מה, אתה מוריד את הגלימה?

רופא:  תביאו לי איזה ארבעים מְכַלֵי-שתן מלאים בְּמֵי ורדים: הוא ואני ניידה אותם אחד

בשני. - עכשיו הוא מתחיל לפחד מפני. - אתה יכול לפצוח במחול, כבודך? - שחרר אותו, שחרר אותו, הסכנה עלי: לפי העין שלו אני מאבחן שהוא עומד בִּדְחילו-ורחימו לפני. הוא יהיה אצלי כּנוּע כמו מרמיטה.

          (הקרדינל משחרר את פרדיננד)

פרדיננד: אתה יכול לפצוח בְּמחול, כבודך? - אני אטחן אותו לְדייסה, אפשוט לו את העור, לְכסות אחד מהשלדים שהמנוול הזה הציב שם בקור, במוזיאון האנטומי. -  פָּתוֹלוֹגוֹפיל! 'סתלקו, 'סתלקו! אתם כולכם כמו בהמות לִשחיטה; לא נשאר בכם כלום חוץ מלשון ובטן, חנפנות וזנאות.

          (יוצא)

פֶּסְקָרָה: דוקטור, הוא לא פחד ממך לָעומק.

רופא: אמת, הייתי קצת ישיר מדי.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה: ישמור אותי האל, איזה גורל

          הפילו המרומים על פרדיננד הזה!

פֶּסְקָרָה: מעלתך יודע אילו נסיבות דחפו

          את הדוכס אל הטֵרוּף המשונה הזה?

קרדינל (הצידה): צריך כאן לאלתֵר. - (אליהם) אומרים שככה זה צמח:

          אתם יודעים שיש שמועה שנים רבות

          שאיש במשפחתנו אינו מת, אלא 

          אם מופיעה דמות של זקנה, ש - כך

          אומרת המסורת - נרצחה בידי

          האחיינים שלה, בשל נכסיה; דמות כזאת,

          כשהדוכס ישב רכוּן על ספר בלב-לילה,

          הופיעה לפניו; כשהזעיק עזרה,

          המשרת שלו מצא אותו  

          שָטוּף זיעה קרה, שינוי ניכר בפרצופו

          ובַדיבור שלו. מאז ההתגלות הזאת

          הלך מדֶחי אֱלי דֶחי, ואני

          חושש מאד שלא יוכל לחיות.

בּוסוֹלָה: סליחה, אני חייב מילה איתך.

פֶּסְקָרָה:                                נשאיר אותך,

          מעלתך, ולאדוננו החולה

          והאציל נמסור רק איחולֵי

          בריאות של גוף ונפש.

קרדינל:                      רוב תודות.

       (יוצאים כולם חוץ מהקרדינל ובּוסוֹלָה)

            אז מה, הגעת? - (הצידה): ככה: לטיפוס הזה

          אסור בשום פנים לדעת שהיה לי

          איזה מידע על מות הדוכסית;

          אמנם זה נעשָה בעצתי,

          אבל נראָה כאילו כל המהלך

          מאל"ף ועד ת"ו נבע מפרדיננד. -

          (לבּוסוֹלָה) כן, אדוני, אז מה שלום אחותנו?

          נדמה לי כי מרוב הצער היא נראית  

          כמו בד אשר דהה מדי: עכשיו אני

          אחזיר לה את הצבע לַלחיים. - מה אתה

          נראה נסער כל כך? אה, הגורל

          של אדונך פה, הדוכס, הוא עבורך 

          מכה קשה. אבל בוא תתעודד:

          אם תעשה למעני דבר אחד

          שאבקש, אז גם אם מצֵבה קרה 

          תוצב על עצמותיו, אני אתן לך להיות

          מה שתרצה.

בּוסוֹלָה:                 הכל - תגיד רק מה, ואני זז.

          מי שמרבה לחשוב, התקדמותו דלה;

          מרוב חישוב הקץ, אין התחלה.

          (נכנסת ג'וליה)

ג'וליה:  אתה בא לאכול כבר, אדוני?

קרדינל: אני עסוק, עזבי אותי.

ג'וליה (הצידה):     איזה

          מבנה יש לַגברבר שם! משובח! 

          (יוצאת)

קרדינל: זה כך: אנטוניו מסתתר פה במילאנו;

          רַחְרֵח אחריו ותהרוג אותו: כל עוד

          הוא חי, לאחותנו לא יהיה חתן,

          ובדעתי דווקא עלה שידוך מוצלח.

          עשֵה את זה, ואז תכתיב את הקידום

          שבו תרצה. 

בּוסוֹלָה:                 אבל איך אתה חושב

          אני אמצא אותו?                                

קרדינל:                       יש פה בַּמחנה אדון,

          שמו דליו, שידוע כְּחבר שלו בְּנפש.

          שים עין בבחור הזה, לך אחריו

          לַכנסיה - אולי אנטוניו זה, למרות    

          שבעיניו הדת היא הַמְצאה לילדים, 

          בכל זאת יצטרף אליו, כי כך

          יאה לנהוג. או שתלך לחקור את

          הכומר המוודה של דליו, ותִראה

          אם בעד שוחד הוא ידבר. אפשר    

          למצוא אלפי דרכים לתפוס אותו:

          כמו לברר מי מסתופף בקרב היהודים

          לִלְוות סכומים גדולים, כי אין ספק -

          הוא בְּמחסור; או לעבור בין ציירי

          הדיוקנאות, לשאול אם מישהו קנה

          את תמונתה לאחרונה. אחד 

          מאלה בְּמזל יוביל -

בּוסוֹלָה:                       טוב, אני לא אקפא 

          על השמרים; יותר מכל דבר שבעולם

          אני רוצה לראות את האומלל הזה

          אנטוניו.

קרדינל:                 לך, תפעל, וראה מזל.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה: האיש הזה משריץ בתוך העין רמשים,

          כולו רק רצח; ובכל זאת הוא נוהג

          כאילו לא שמע בכלל על מות הדוכסית.

           הוא ערמומי, צריך ללמוד ממנו;

          אין דרך בטוחה יותר מדרך של

          שועל ותיק.

          (נכנסת ג'וליה, מכוונת אליו רובה)

ג'וליה:                אז מה, אדון, מזל שנפגשים!

בּוסוֹלָה: מה זה?

ג'וליה:           לא-לא, אין יציאה, נעוּל. עכשיו, אדון, 

          אני אוציא ממך וידוי על המזימה שלך.

בּוסוֹלָה: מה מזימה?

ג'וליה:               כן, תגלה לי מי

          מן המשרתות שלי שָכרְתָ כדי לשים

          אבקה של אהבה בַּכּוֹס שלי?

בּוסוֹלָה:                               אבקה

           של אהבה!

ג'וליה:                  כן, כשביקרתי פעם

          באמלפי; איך הייתי מתאהבת בְּפרצוף

          כזה אחרת? כבר סבלתי בגללך

          כל כך הרבה כאב, שהתרופה

          היחידה שתעזור לי היא לקטול

          מה שאני כמהה אליו.

בּוסוֹלָה:                             בטוח

          שבָּרובה שלך יש רק בשמים

          או סוכריות כנגד סירחון בפה. 

          גברתי הנכבדה,

          מצאת לך דרך נחמדה כדי להראות

          את הכמיהה שלך. די, די, אפרוק נִשְקך

          ואנשקך - כן, כך. - בכל זאת זה מאד מוזר.

ג'וליה:  בין הצורה שלך לבין עינַי שלי,      

                             [/ כמו שאתה נראה ושאני רואה,]

          לא נס כזה גדול שהתאהבתי.

          עכשיו תגיד אני מופקרת. - הצניעות

          החמודה של הגברות היא רק

          מין רוח-תעתוע טרחנית

         שמְעָנה אותן.   

בּוסוֹלָה: תדעי לך מי אני; אני חייל בוטה.

ג'וליה:                                    יותר טוב. -  

          בטח: אין אש כשהניצוץ של החספוס           

          אינו בוער.    

בּוסוֹלָה:              ואין לי גינונים.

ג'וליה:                                בּוּרות

          בְּחיזורים היא לא מכשול, אם כוונת 

          הלב שלך טובה.

בּוסוֹלָה:                      ואת יפה מאד.

ג'וליה:  לא, אם תתבע אותי על יופי, אז אני

          כופרת בָּאשמה.

בּוסוֹלָה:                      עיניך הצחות

          נושאות אשפת חיצים חדים

          מקרן שמש.

ג'וליה:                   בוא קלקל אותי בְּמחמאות;

          תיקח על עצמך לכבוש אותי בְּחיזורים,

          עד כה אני זו שמחזרת אחריך.

בּוסוֹלָה (הצידה): טוב, יש לי; אתלבש על היצור הזה.

          (אליה) בואי ניצמד בַּאֲהבים ונתקרב.    

          אם מעלת הקרדינל יראה אותי עכשיו,

          הוא לא יחשיב אותי כמנוול?

ג'וליה:  לא, הוא אולי יחשיב אותי מופקרת,

          אך לא יטיל שמץ אשמה בך;

          כי אם אני ראיתי וגנבתי יהלום,

          החטא הוא לא בָּאבן, אלא בַּגָנֶבת, בי,

          אשר חטפה אותו. אני נתקפתי בך פתע;

          אנו נְשות התענוג האדירות חותכות

          את חיבוטי הנפש, הכמיהה בַּסתר,   

          ומצמידות בבת-אחת לַתענוג

          הכי-מתוק את התירוץ הכי-

          יפה. אילו עברת בָּרחוב,

          מתחת לַחלון שלי, גם שם

          הייתי מחזרת. 

בּוסוֹלָה:                   הוי את גברת מצוינת.

ג'וליה:  עכשיו בקש ממני לעשות למענך 

          דבר-מה כדי להוכיח את אהבתי.  

בּוסוֹלָה:                                  בסדר, 

          ואם את באמת אוהבת, תבצעי זאת בלי

          דיחוי. הקרדינל אחוז בְּדיכאון מופלא; 

          חקרי אותו מדוע. אל תתני לו לנפנף

          אותך בְּתירוצים; מצאי את שורש העניין.

ג'וליה:  למה לך לדעת?

בּוסוֹלָה:                     כי הייתי

          נתון לְחָסותו, ואני שומע שערכּו

          ירד אצל קיסר. - אם ככה זה,

          כמו עכברים אשר נוטשים בתים קורסים,

          אלך לי לחפש חָסוּת אחרת.

ג'וליה:  לא תצטרך להתרוצץ בַּמלחמות;

          אני אהיה לך משענת.

בּוסוֹלָה:                            ואני

          לך עבד נאמן; אך לא אוכל

          לנטוש את יעודי.

ג'וליה:                   לא תעזוב

          איש-חרב כפוי טובה למען אהבה

          של גברת מתוקה? אתה כמו אלה שפשוט

          לא יכולים לישון בתוך מיטת

          נוצות, אה? רק על לבֵנים אתה יכול

          לנוח. 

בּוסוֹלָה:         תעשי זאת?

ג'וליה:                          בְּערמומיות.

בּוסוֹלָה: שהמידע יהיה אצלי מחר.

ג'וליה:  מחר? לך לַחדרון שלי; עד שתצא משם

          יהיה לך. אל תעכב אותי -

          לא אעכב אותך; אני כמו מישהי        

          שהורשעה: החנינה שלי מובטחת, אך

          אני רוצה לראות את זה חתום. - לך, פנימה;

          תראה אותי כורכת סביב לבו את לשוני

          כמו פקעת משי.

          (יוצא בּוסוֹלָה. נכנס הקרדינל)

קרדינל: איפה אתם?

        (נכנסים משרתים)

משרת:                   כאן.

משרת:                          כאן.

קרדינל:                                 שאיש, אם ברצונכם

          לחיות, לא ישוחח עם כבוד פרדיננד,

          אלא בידיעתי. (יוצאים משרתים. הצידה) בַּשגעון הזה

          הוא עוד יסגיר את דבר הרצח.

          הנה המגפה הטפּילית שלי:

          אני עייף ממנה, ובכל צורה 

          הייתי מסלק אותה.  

ג'וליה:                      מה יש, אדון שלי?

          מה מייסר אותך?

קרדינל:                      לא כלום.

ג'וליה:                                  הוי, כמה השתנית.

          בוא, תן לי להיות אשת-סודך, ולהסיר

          לך את העופרת מהלב. מה העניין?

קרדינל: איני יכול לומר לך.

ג'וליה:  מה, התאהבת עד כדי כך בָּעצב

          שתיאחז בכל אחוז שלו? או שאתה   

          סבור שלא אוהַב אותך כשאתה

          עצוב, רק כששמֵח? או אתה חושד

          שגם אם חורָפים רבים כל כך נתתי

          מסתור ללבבך, אין ביכולתי להיות

          מסתור ללשונך?

קרדינל:                    רסני את הכמיהה שלך -

          יש רק דרך אחת שתשמרי

          טוב על הסוד שלי: לא להגיד לך.

ג'וליה:   את זה אמוֹר לַהד שלך, או לְחנפנים,

          שמדווחים כמו הד מה ששמעו,

          ולו גם בְּשיבוש - לא לי. כי אם תהיה ישר

          עם עצמך, אני אדע.

קרדינל:                           מה, תְעני אותי? 

ג'וליה:   לא, יחלץ את זה ממך הצדק. זאת

          אותה טעות לחלוק את סודותיך עם

          כל נפש או אף נפש.

קרדינל:                        הראשון

          אות לְטפשות.

ג'וליה:                    אך השני לְרודנות.

קרדינל: יפה. אך תארי לך שעשיתי

          מין מעשה סודי שברצוני כי העולם

          לנצח לא ישמע עליו!

ג'וליה:                         לכן

          אסור עלי לדעת? עבורי הִסְתרְתָ חטא

          נורא כמו ניאוף. אף פעם לא היתה

          עוד הזדמנות מושלמת כמו עכשיו, אדון,

          לבחון את המסירוּת שלי. אני

          על הברכיים, אדוני. 

קרדינל:                      את תתחרטי על זה.

ג'וליה:   אף פעם.

קרדינל:              זה יקרב את אובדנך: לא אספר לך.

          תקשיבי טוב, חשבי כמה זה מסוכן

          להיות שותף לְסוד של שליטים: 

          מי שבוחר בזה, מוטב שיבצר 

          את החזה בְּאבן-צוֹר כדי להכיל זאת.  

          אני מפציר בך, התאפקי, בַּחֲני

          את חולשתך שלך; לקשור קשרים 

          זה קל יותר מאשר לפרום אותם. זה סוד

          שיחלחל כמו רעל, הוא יכול להיות רדום,

          להתפשט לך בוורידים, ולהרוג אותך

         בעוד שבע שנים.

ג'וליה:                          עכשיו אתה

          סתם מתחמק.

קרדינל:                   לא עוד; אני אגיד לך.

          על פי דְבָרִי הדוכסית האדירה מאמלפי

          ושניים מילדיה הרכים,

          לפני ארבעה לילות – ביחד נחנקו.

ג'וליה:   שמיים! אדוני, מה זה עשית?

קרדינל: אז מה? איך זה שוקע? את חושבת שחיקך

          יהיה בור-קבר אפלולי מספיק

          לְסוד כזה?

ג'וליה:                  חיסלת את עצמך, אדון. 

קרדינל: למה?

ג'וליה:           אין לי את היכולת להסתיר זאת.

קרדינל:                                            לא?

          אז בואי, תישבעי בַּספר.

ג'וליה:  בַּאֲדיקוּת גדולה.

קרדינל:                       נשקי אותו. (היא מנשקת תנ"ך)

            עכשיו לַנֶצח לא תפצי את פיך על זה;

          הסקרנות שלך חיסלה אותך: אַת 

          הוּרעלת בספר זה. ידעתי שאת לא

          תוכלי לשמור סודי, לכן כבלתי

          אותך אליו במוות. 

          (נכנס בּוסוֹלָה)

בּוסוֹלָה: בשם הרחמים, עצור.

קרדינל:                        הא, בּוסוֹלָה!

ג'וליה:                                        אני

          סולחת על מנת הצדק השווה אשר

          חילקת, כי אני הסגרתי את סודך

          לאיש הזה. כן, הוא צותת לו; ולכן אמרתי

          שאין לי את היכולת להסתיר זאת.

בּוסוֹלָה: אשה טפשה, מה, לא יכולת אַת להרעיל

          אותו?

ג'וליה:              חולשה לחשוב יותר מדי

          על מה היה צריך. אני הולכת, לא

          יודעת איפה.

       (מתה)

קרדינל (לבּוסוֹלָה):   מה אתה עושה כאן?

בּוסוֹלָה:                                            מחפש

         אם עוד נשאר איש מַעֲלה, כמותך,

          שלא איבד שפיות כמו פרדיננד,

          כדי לתגמל אותי.

קרדינל:                       אני אטחן אותך לאפר.

בּוסוֹלָה: אל תתיימר לשלוט כך על חיים

          שלא בכוחך לגדוע.

קרדינל:                          מי הציב אותך פה? 

בּוסוֹלָה: תאוותה, אשר ביקשה מימוש.

קרדינל:                                יפה מאד;

          עכשיו אתה יודע: שנינו שותפים, רוצחים.

בּוסוֹלָה: למה אתה מורח בִּצבעים צחורים כְּשַיִש

          את מטרותיך הרקובות כלפי, אלא אם כן

          אתה מחקה את אלה שרוקחים תככים גדולים

          ומחביאים אותם בַּקבר שחפרו

          לשחקנים המבצעים?

קרדינל: עד כאן; ממתין לך הרבה מזל.

בּוסוֹלָה: ללכת שוב להתחנן אל המזל?

          ברכה לבטלה.

קרדינל:                   תזכה אצלי ברוב כבוד.

בּוסוֹלָה: יש אלף-ואחת דרכים שמביאות

          כבוד לכאורה, חלקן מלוכלכות מאד.

קרדינל: תעיף ממך

          לעזאזל כבר את הדיכאון שלך:

          האש בוערת טוב, אז למה להמשיך

          לבחוש בה, ולהקים עשן מחניק פי כמה?

          תרצח לי את אנטוניו?

בּוסוֹלָה:                         כן.

קרדינל:                               בוא, קח

          את הגופה הזאת.

בּוסוֹלָה:                   אני חושב

          שבקרוב אהיה נושא-גוויות עם תעודה!

קרדינל: אקציב לך איזה תריסר שכירים כדי לעזור

          לך בָּרצח.

בּוסוֹלָה:               לא, בשום פנים ואופן:

          רופאים שמצמידים עלוקות לְזיהום נפוח מקצצים להן את הזנב, כדי שהדם יזרום דרכן מהר יותר. אל תיתן לי פמליה כשאני הולך לשפוך דם, שלא יגדילו את הפמליה שלי כשיקחו אותי לגרדום.

קרדינל: בוא אלי אחרי חצות, לעזור לסלק את הגוויה לַמגורים שלה. אני אפיץ שהיא מתה מהמגפה; ככה יחקרו פחות את מותה.

בּוסוֹלָה: איפה קסטרוקיו בעלה?

קרדינל: רכב לנאפולי לקחת חֲזָקָה

          על מצודת אנטוניו.

בּוסוֹלָה: האמן לי, אין כמוך. 

קרדינל: תבוא ואל תכזיב. זה המפתח הראשי

          למגורי; אתה רואה איזה אמון

          אני נותן בך.

בּוסוֹלָה:                  תמצא אותי מוכן.

          (יוצא הקרדינל)

          אנטוניו המסכן, למרות שאין דבר

          נחוץ למצבך יותר מרחמים, 

          דבר לא יסכן אותי יותר! עלי לדאוג

          לָאחיזה שלי; בְּקרקע חלקה כזאת

          של קרח יש לנעול מגף עם דרבנות,

          אחרת המפרקת תישבר.

          הנה מולי פה יש תקדים: איך שהאיש הזה

          עומד יציב בתוך נהר של דם! נראֶה בלי פחד!

          בעצם מתבקש: יש הקוראים

          לְבטחון עצמי פרבר של גיהינום,

          בקושי קיר מפריד. ובכן, אנטוניו,

          איש טוב, אני אלך, אמצא אותך, וכל

          דאגָתי תהיה לשמור אותך לבטח מן

          העלוקות האלה האכזריות, שכבר  

          שתו דם מדמך. או שמא אצטרף

          אליך לְמסע נקם צודק. החלשה 

          שבַּזרועות היא חזקה, כשהיא מכה

          עם חרב-צדק. - עוד נדמה לי כל הזמן, 

          הדוכסית רודפת אחרי.

          שם, שם! -

          זה לא כלום, רק הדיכאון שלי.

          הו כפרה, תני לי לשתות מלוא הגביע:

          את משליכה למטה רק כדי להגביה.  

          (יוצא)


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים אנטוניו ודליו; יש הד מקבר הדוכסית.  

דליו:   הנה חלון הקרדינל. הביצורים             

          האלה קמו על חורְבות מנזר עתיק;    

         ועד לַחוף של הנהר-שם משתרעת

          חומה, חלק של בית תפילה, עם הד 

         כזה שלא שמעת מימיך;

          חלול כל כך, ומאיים, אך בד בבד

          ברור כל כך בַּהגייה של כל מילה,  

          שיש משערים - זו רוח רפאים  

          אשר עוֹנה.

אנטוניו:               אני אוהב את השרידים

          העתיקים האלה: רק נדרוך בהם,  

          וכבר אנו שמים רגלנו על איזו

          היסטוריה מקודשת; ולבטח בחצר

          פתוחה זו, שניצבת חשופה עכשיו

          לְפֶגע וְסוּפות, טמונים רבים

          שאהבו בכל לב את הכנסיה,

         וכה הרבה תרמו לה, כי חשבו 

          שתכסה בחופּתה על שלדיהם

          עד יום הדין. אך לַדברים כולם יש סוף:

          גם על ערים וכנסיות, שמחלות להן

          כמו לבני אדם, יבוא אותו

           המוות כמו עלינו.

הד:                           מוות כמו עלינו.

דליו:  עכשיו ההד תפס אותך.

אנטוניו:                       הוא נאנק,

          נדמה לי, והדהד צליל פחד מוות.

הד:                                        פחד מוות.

דליו:   אמרתי, אה? זה הד יפה. אפשר לחשוב

          שזה צייד, או מאמן בזים, מוזיקאי

          או משהו של צער.

הד:                          משהו של צער.

דליו:   כן בטח: זה הכי מתאים.

הד:                             מתים, מתים.

אנטוניו: דומה מאד לקול אשתי המתה.

הד:                                 היא המתה.

דליו:    בוא, נתרחק מזה.

          אל תיכנס הלילה אל הקרדינל.

         לא, אל תלך.

הד:                   לא, אל תלך.

דליו:    הזמן יודע להרגיע צער מְכַלֶּה

          יותר מן החוכמה: קח זמן: חשוב על בטחונך.

הד:     חשוב על בטחונך.

אנטוניו:                        דוחק בי ההֶכְרֵח:

          חקור היטב את כל שבילי חייך,

          ותגלה שאי אפשר לנוס

          מגורלך.

הד:                  הה נוס מגורלך!

דליו:    הקשב! האבנים האלה המתות כמו

        חומלות עליך, ונותנות לך

         עצה טובה.

אנטוניו:                 לא, הד, לא אדבר איתך, כי 

         אתה מת.

הד:                  כי אתה מת.

אנטוניו: הדוכסית שלי, היא יְשנה עכשיו,

          וקטנטניה, מי ייתן, במנוחה.

          שמיים, לא לראות אותה יותר

          אף פעם?

הד:                  לא לראות אותה יותר אף פעם.

אנטוניו: לא נחרטה בי אף מילה של בת-ההד 

        לבד מזו; ולפתע, אור בוהק 

         הציג מולי פנים מקופלות בצער.

דליו:    דמיון שלך בלבד.

אנטוניו: די, בוא, אני אצא מהקדחת,

          כי כך לחיות זה לא לחיות בכלל;

          זה לעג לַחיים, ובזיון.

          מכאן והלאה לא אציל עצמי לַחֲצָאין.

          כן: לאבד הכל או כלום.

דליו:                                טוּבך שלך

          יציל אותך. אביא אליך את בנך

          הבכור, ואתלווה אליך. יתכן

          שלמראה דמו שלו בִּיְצוּר

מתוק כל כך, הקרדינל יידע

          יותר חמלה.

אנטוניו:                 בכל מקרה, שלום לך.

          לַפּורענות שלנו הגורל אולי שותף,

          אך לא לַייסורים, מהם הוא משתמט;

          הבוז לַכְּאֵב, רק הוא שלנו באמת.

(יוצאים)


מערכה 5, תמונה 4 -


נכנסים קרדינל, פֶּסְקָרָה, מָלָטֶסְטֶה, רודריגו, גְרִיזוֹלָן

 

קרדינל: הלילה אל תשבו למראשותיו של החולה;

          אין צורך, הוא מחלים יפה.

מָלָטֶסְטֶה: הרשה לנו, מעלתך.

קרדינל:                        לא, בשום אופן;

          הרעש, ותזוזות מול העיניים

          מבלבלים אותו יותר. בבקשה, כולם

          אל המיטות, וגם אם תשמעו אותו

          בתוך התקף פרוע, אל תקומו,

          אני מפציר בכם.

פֶּסְקָרָה:                   אז לא נקום, אדון -

קרדינל:                                           לא,

         נחוץ לי שתבטיחו בכבודכם,

          כי כך הושבעתי במו פיו, והוא

         נראה שפוי כשדרש את זה.

פֶּסְקָרָה: כבודנו יעמוד בִּמחויבות

         לְבקשה קטנה כזאת.

קרדינל:                        וגם

          לא איש מן הכפופים לכם.

פֶּסְקָרָה:                            גם הם לא.

קרדינל: יכול להיות שכדי להעמיד בְּנסיון

          את שבועתכם, אני עצמי אקום כשהוא ישן,

          ואחקה כמה ממשחקיו המטורפים,

          אזעק "עזרה", ואתחזה להיות

          בְּסכנה.

מָלָטֶסְטֶה:    אפילו ייחתך גרונך -

          עכשיו משנשבעתי, לא אבוא אליך. 

קרדינל: ובכן, אני מודה לכם.

          (מתרחק)

גְרִיזוֹלָן: זו היתה סופת אימים הלילה.

רודריגו: חדרו של פרדיננד רעד כמו ערבה.

מָלָטֶסְטֶה: זה לא היה אלא טוּב-לב של השטן,

          שמערסל כך את ילדו.

          (יוצאים כולם חוץ מהקרדינל)

קרדינל: איני רוצה את אלה סְביב אחי

          בכדי שבחצות אוכל להעביר

          באופן חשאי את גופתה

          של ג'וליה לחדרה. -

          הוי המצפון שלי!

          הייתי מתפלל עכשיו, אך השטן

          מפריע ללבי לִבְטוח בִּתפילה.

          (נכנס בּוסוֹלָה)  

          בערך בשעה הזאת ציוויתי

          שבּוסוֹלָה יביא את הגופה:

          אחרי שישרת את מטרתי,

          הוא מת.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה: הא? זה היה הקרדינל. והוא אמר,

          שמעתי, בּוסוֹלָה, ואת מותי. - ששש; צעדים.

          (נכנס פרדיננד)

פרדיננד: חֶנק הוא מוות חרישי מאד.

בּוסוֹלָה (הצידה): לא, אז אני רואה - צריך להיזהר פה.

פרדיננד: מה דעתך? תלחש, בשקט: כן, מסכים לזה?

          יפה, אז זה צריך להיעשות בחושך;

          גם בעד אלף מטבעות הוא לא יסכים,

          הקרדינל, שהרופא יראה את זה.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה: מותי נרקם; הנה מה שיוצא מרצח.

          אין ערך לְתגמול או לְחיי נוצרים:

          רק מוות הוא תרופה לְמעשים שחורים.

          (נכנסים אנטוניו ומשרת) 

משרת: חכה פה, אדוני, ואל תדאג;

          אני אביא לך פנס.

          (יוצא)

אנטוניו (לעצמו): אם רק אתפוס אותו בשעת תפילה,

          עוד יש תקווה לִמחילה.

בּוסוֹלָה:                       הכּי נכון, חרבי.

         (דוקר את אנטוניו)

            לא תקבל ממני פנאי להתפלל.

אנטוניו: זהו, נגמר! קטעת

          ספור ארוך  ברגע.

בּוסוֹלָה:                       מה אתה?

אנטוניו:                                     דבָר

          עלוב אומלל מאד; אבל אתה

         עשית לי טובה גדולה בַּמוות;  

          עכשיו אני עצמי.

          (נכנס משרת עם פנס)

משרת:                     איפה אתה, אדון?

אנטוניו: קרוב מאד הביתה. - בּוסוֹלָה!

משרת:                                 איזה אסון!

בּוסוֹלָה (למשרת): חנוק את חמלתך, אחרת אתה מת. - אנטוניו!...

          זה שהייתי את חיי מקריב

          כדי להציל אותו! אנחנו כדורי

         הטניס של הכוכבים, נהדפים

         ונחבטים כַּטוב בעיניהם. - הו אנטוניו

         איש טוב, אלחש דבר אחד באוזן הגוססת

         שלך, אשר ישבור את לבבך

         מהר: הדוכסית הנפלאה שלך, 

         ושני הילדים המתוקים -

אנטוניו:                           רק שמם בלבד

          מפיח בי חיים קצת.

בּוסוֹלָה:                           נרצחו!

אנטוניו: יש אנשים אשר ביקשו למות

         לשמע חדשות רציניות; אני 

         שמח שאמות בִּרצינות. לא אבקש

         עכשיו מרגוע לפצעי ולא מַרפּא,

         כי אין שום טעם לַחיים שלי.

         בַּחתירה שלנו לִגדוּלה - כמו פרחחים,

         שהמשחק הוא כל דאגתם -

         אנו רודפים בועות אוויר פורחות כך סתם.

         עונג חיים, מה זה? רק שְעות ההפוגה

         של הקדחת, סם של הרדמה, שמאפשר

         לשאת את הכאב. - איני חוקר

         את נסיבות מותי; רק תן את גופתי

         לדליו.

בּוסוֹלָה:         הישבר הלב!

אנטוניו:                          ושיָנוס 

          הבן שלי מחצרות של שליטים.

          (מת)

בּוסוֹלָה: נראה שאהבת את אנטוניו.

משרת:  אני הבאתי אותו הנה, לפייס אותו

          עם כבוד הקרדינל. 

בּוסוֹלָה:                           זה לא מה ששאלתי.

          הרם אותו, אם יקרים לך חייך,

          ושא אותו לאן שגברת ג'וליה גרה. -

          הו הגורל שלי זז בזריזות! 

          הקרדינל הזה כבר בנפּחיה שלי,

          עכשיו אביא אותו אל הפטיש. -

          איזו שגגת סיוט! 

          לא אחקה דברים מפוארים ולא בזויים;

          אקח דוגמה רק מעצמי. לך, לך;

          ותהיה דומם כמו הדבָר  

          אותו אתה נושא.

          (יוצאים, המשרת נושא את גופת אנטוניו)


מערכה 5, תמונה 5 -


(נכנס הקרדינל, עם ספר)

 

קרדינל: אני טרוד בְּסוגיה על גיהינום: הוא

          אומר, בגיהינום יש אש אחת,

          ובכל זאת היא שורפת כל אדם אחרת.

          נשים אותו בצד. - כמה מעיק מצפון

         אשם! כשאני מביט אל תוך בריכות-דגים

          בַּגן שלי, נדמה לי שאני

          רואה יצור, חמוש בְּמגרפה,

          עומד לתקוף אותי.

        (נכנסים בּוסוֹלָה ומשרת עם גופת אנטוניו)

                             סוף סוף הגעת?

            אתה נראה נורא; יושבת על

           פניך נחישות גדולה שמהולה

           באיזה פחד.

בּוסוֹלָה:                 כך היא מתלקחת לִפְעולה:      

          אני פה להרוג אותך.

קרדינל:                           הה? המשמר! הצילו!

בּוסוֹלָה: אתה בְּאַשליות;

          הם רחוקים מהַיְללות שלך.

קרדינל: עצור: ואני באמונה אחלוק אתך את כל

          ההכנסות.

בּוסוֹלָה:               ההצעות והתפילות שלך

          שתיהן לא לעניין.

קרדינל:                      לקום, משמר!

          בוגדים בנו!

בּוסוֹלָה:                 אני הגבלתי את נתיב

          המנוסה שלך; אתן לך

          לסגת עד חדרה של ג'וליה, לא

          יותר.

קרדינל:        הצילו-שם! בוגדים בנו! 

         (נכנסים למעלה פֶּסְקָרָה, מָלָטֶסְטֶה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

מָלָטֶסְטֶה:                                תקשיבו.

קרדינל: הדוכּסוּת שלי תמורת חילוץ!

רודריגו:                               לעזאזל

          עם ההתחזויות שלו.

מָלָטֶסְטֶה:                     זה לא הקרדינל.

רודריגו: כן, כן, זה הוא, אבל אני אֶראה 

          אותו תלוי טרם ארד אליו.

קרדינל:  פה מזימה נגדי. אני מותקף!

          אני אבוד, אם לא תבוא עזרה.

גְרִיזוֹלָן:                       עושה את זה

          יפה, אך לא מספיק כדי שאשים

          את הכבוד שלי לצחוק. 

קרדינל:                          סכין

          על הגרון שלי!

רודריגו:                      אז איך אתה צורח ככה?...    

מָלָטֶסְטֶה: בואו, בואו,

          נלך לישון; הוא בדיוק לַזֶּה

          הכין אותנו קודם. 

פֶּסְקָרָה:                       הוא ביקש

          שלא תגשו אליו; אך האמינו לי,

          לפי נימת קולו זו לא בדיחה.

          ארד אליו בכל מקרה, ועם

          כלים כבדים אפרוץ את הדלתות.

          (יוצא)

רודריגו: נתפוס מרחק ונעקוב אחריו,

נראה איך שהקרדינל צוחק עליו.

          (יוצאים למעלה מָלָטֶסְטֶה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

בּוסוֹלָה:                            הנה

          לךָ ראשון, (הוא הורג את המשרת)

                    בכדי שלא תפתח לי את

          הדלת ותכניס עזרה.

קרדינל:                           מה הסיבה שלך 

          לרדוף אחר חיי?

בּוסוֹלָה:                     הבט.

קרדינל:                               אנטוניו!

בּוסוֹלָה: נשחט במו ידַי בלי דעת. - 

          בוא תתפלל וגְמור. כשהרגת את אחותך,

          גזלת את מאזני הצדק והשארת 

         רק את החרב.   

קרדינל:                  אאח חמלה!

בּוסוֹלָה: עכשיו נראה שגדולתך היתה רק מראית עין;

         אף פגע לא היה מפיל אותך מהר

          כמו שאתה מפיל את עצמך.

         לא אבזבז עוד זמן. הנה.

          (דוקר את הקרדינל)

קרדינל: כואב לי.

בּוסוֹלָה:             שוב.

          (דוקר אותו שוב)

קרדינל:                      מה, שאמות

          כמו גור שפנים, בלי התנגדות? הצילו, הצילו,

          הצילו! שוחטים אותי!

          (נכנס פרדיננד)

 פרדיננד:                       תרועות קרב? תנו לי סוס

          חדש. חֵיל החלוץ - היכון, או שנובס.

          להיכנע, להיכנע! אנהג בך

          כבוד של חיילים, אקח אותך

         בן ערובה. - אתה נכנע?

קרדינל:                                  תציל אותי;

         אני אחיך.

פרדיננד:             השטן! אחי

          נלחם בַּצד של האויב? - הנה

          הכּופֶר על חייך עף.

       (הוא פוצע את הקרדינל ובהתגוששות פוצע את בּוסוֹלָה למוות)

קרדינל:                      הו צדק!

          על כל מה שהיה אני סובל כעת.

          אומרים, הצער בן בכור לַחטא.

פרדיננד: אתם באמת בחורים כארז. הגורל של יוליוס קיסר היה קשה מזה של פּוֹמְפֵּאוּס; קיסר מת בזרועות השפע, פומפאוס לרגלי ההשפּלה – אתם שניכם מַתֶּם בִּשדה-הקרב. הכאב זה שום דבר; כאב פעמים רבות נעלם למראה כאב גדול יותר, כמו כאב-שיניים למראה זה שבא לעקור את השן. - הנה פילוסופיה בשבילכם.

בּוסוֹלָה: עכשיו הנקמה שלי מושלמת: (הוא הורג את פרדיננד)

                                      צלוֹל, רד, שְקע,  

         גורם ראשי לאסוני! - הפרק הסופי

          של החיים שלי, הוא לפחות

          הוסיף לי נקודות.   

פרדיננד:                       תנו לי חציר רטוב,

          נשימתי נשברת.

          אני מחשיב את העולם הזה כִּמלוּנה

          של כלב: אדלג מעל המוניטין

          של העולם הזה, ואייחל

         לְעינוגים עילאיים אחרי המוות.

בּוסוֹלָה:                              זה

          נראה שהוא שב לעצמו עכשיו

          כשהוא קרוב כל כך אל התחתית.

פרדיננד:                                  אחות שלי!

          הו, אחותי! זאת הסיבה. אם דם,

          יומרה או חשק מחישים את אסוננו - 

          כמו יהלום, חותך אותנו רק אבק עצמנו. 

          (מת)

קרדינל: וגם אתה קיבלת את שכרך.

בּוסוֹלָה: כן, נִשמתי היגעה תלויה לי בין שינַי, 

         כבר מוכנה להיפרד ממני. -  

          אני מְלֵא-אושר שאתה, אשר ניצבְתָ

          כמו פירמידה ענקית בנויה מעל

          בסיס רחב, סופך רק נקודה

          קטנטונת, מין לא כלום.

          (נכנסים פֶּסְקָרָה, מָלָטֶסְטֶה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

פֶּסְקָרָה: מה, מה קורה?

מָלָטֶסְטֶה:                אסון עצוב!

רודריגו:                                מה פשר כל זה?

בּוסוֹלָה: נקם, על כבוד הדוכסית מאמלפי, שרצחו

          שני האחים האראגונים; על

          אנטוניו, שנשחט בַּיד הזאת;

          על ג'וליה התאוותנית, שהורעלה

          בְּיד האיש הזה; ולבסוף, עלי,

          שבְּמרכז העלילה שיחקתי דמות  

          שמנוגדת לאופְיי, ובכל זאת בסוף

          הופקרתי.

פֶּסְקָרָה (לקרדינל):  מה שלומך?

קרדינל:                                   תביט בָּאח שלי:

          הוא שפצע אותי לָעומק ככה,

          כשנאבקנו כאן על הקרשים. 

          ועכשיו, אנא מכם, תנו לי לשכב בַּצד,

          ואל תחשבו עלי יותר.

          (מת)

פֶּסְקָרָה: צחוק הגורל איך הוא מנע את הַצלת

          עצמו!

מָלָטֶסְטֶה (לבּוסוֹלָה): אתה, יצור עלוב של דם,

          איך בא אנטוניו אל מותו?

בּוסוֹלָה:                               בְּערפל:

          איני יודע איך -

          טעות כמו שראיתי לא אחת

          בַּתיאטרון. אני נגמר! כולנו רק

          חוֹמות בלי סוף, כּוכים של קבר, אָטוּמים,

          שבחורבנם אפילו הד לא יִשָּמַע מהם. 

          כואב, אך לא מזיק למות למען ריב

          צודק כל כך. הוי העולם הקדורני הזה!

          בְּאיזה צל, או בור עמוק של חושך

          חי בן-אנוש כמו נקבה נפחדת?

          בל יירתעו יפֵי הנשמה

          לסבול בְּצדק מוות או כלימה -          

          לי יש מסע אחר.

          (מת)

פֶּסְקָרָה: דליו האצילי, כשבאתי לארמון,

          סיפר לי שאנטוניו פה, וגם הציג לי

          אדון נאה כבנו וכיורשו.

          (נכנס דליו עם בנו של אנטוניו)

מָלָטֶסְטֶה: הו אדוני, הגעת מאוחר מדי.

דליו:                                    שמעתי,

          והתכוננתי טרם באתי. הבה ננצל

          לְטוֹב את החורבן הענקי הזה,

          וּנלכּד כוחות כדי לבסס את האדון

          רך-השנים, רב-התקוות, בזכויותיה של

          אמו. התהילה שמותירים אלה שֶפּה,

          דגולים ועלובים, אינה אלא כמו מישהו

         אשר נופל בַּכּפור, מותיר חותם בשלג;

          בָּרגע שתזרח השמש היא

          תמיס הן את החומר הן את הצורה. -

          אני תמיד חשבתי שהטבע

          מיטיב עם הגדולים רק כאשר  

          יואיל לעשותם אנשי אמת:  

          הֱיה אדם בימי חייך ותקטוף

          שבחים ותהילה בְּפֶרק-סוף.

       (יוצאים. סוף)




< אחורה הדפסת הטקסט הדוכסית מאמלפי - מערכה 5, תמונה 5