| < אחורה |  הדוכסית מאמלפי -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנס בּוסוֹלָה.
בּוסוֹלָה: אז ככה, ככה; אין ספק שהעצבנות שלה וטריפת המשמשים, הם סימנים ברורים לְהשרצה.
(נכנסת הגברת הזקנה, שהיא המיילדת)
מה?
גברת זקנה: אני ממהרת, אדוני.
בּוסוֹלָה: היתה משרתת צעירה, היה לה חשק מפלצתי לראות את בית-החרושת לזכוכית -
גברת זקנה: לא, בבקשה תן לי ללכת.
בּוסוֹלָה: בשביל לדעת איזה מין מכשיר מוזר זה, שמנפח זכוכית לְתבנית בטן של אשה.
גברת זקנה: אני לא מוכנה לשמוע יותר על הבֵּית-חרושת לזכוכית - אתה תמיד משמיץ נשים!
בּוסוֹלָה: מי, אני? לא, רק דרך אגב פה ושם מזכיר את החולשות שלכן. עץ התפוז מניב גם פרי בשל גם פרי ירוק, ובכל זאת מלבלב יפה; ונכון, חלק מכן משתגלות למען אהבה טהורה, אבל רובכן למען זהב טהור. לָאביב המעורר יש ריח טוב; אבל לַסתיו המדכדך יש טעם טוב. אם כל הגברים יתחפשו לְגשם כמו יופּיטר אֵל הרעם שנשפך על חיקה של הזנזונת מה-שמה, לכן יש עדיין מספיק זנזונות שיושיטו בחדווה את השדיים כדי לקלוט כל טיפה של הזרם. אף פעם לא למדת מתמטיקה?
זקנה: מה-זה?
בּוסוֹלָה: מה מה זה? בשביל לשלוט בַּתרגיל שמביא הרבה קווים לחדור לתוך זווית אחת. לכי, לכי, תני לַבּנות המאומצות שלך עצה טובה: תגידי להן שהשטן אוהב להיתלות על חגורת אשה, כמו שעון חלוד ומזויף, שהיא לא תשים לב איך הזמן עובר.
(יוצאת הזקנה.
[נכנסים אנטוניו, דליו, רודריגו, גְרִיזוֹלָן)
אנטוניו: לסגור את כל השערים.
רודריגו: מה יש? מה הסכנה?
אנטוניו: לסגור כל יציאה מייד, ולהזעיק
את הקצינים של החצר כולם.
גריזולן: מייד. (יוצא)
אנטוניו: למי יש את המפתח אל הגן שם?
רודריגו: פוֹרוֹבּוֹסְקוֹ.
אנטוניו: שהוא יביא אותו דחוּף.
(נכנסים גריזולן עם קצינים)
קצין א': הה אדונים של החצר, המטונפת בבגידות!
בּוסוֹלָה (הצידה): חסר רק שהמשמשים האלה הורעלו,
בלי שידעתי!
קצין א': עָצרו ממש עכשיו חייל שוויצרי בחדר הדוכסית.
קצין ב': שווייצרי?
קצין א: עם רובה בַּתחתונים.
בּוסוֹלָה: הה, הה, הה.
קצין א: התחתונים היו כיסוי.
קצין ב: זה היה בוגד מתוחכם. מי היה מפשפש בַּתחתונים שלו?
קצין א: נכון, אם לא היה מתקרב לַמגורים של הגברות, עם חבילה במכנסיים.
קצין ב: הו קניבל מנוול! תותח עם תחתונים!
קצין א: שוויצרי עם סיפיליס מצרפת.
קצין ב: תראו מה שהולך!
אנטוניו: כל הקצינים כאן?
קצינים: כאן.
אנטוניו: רבותי,
איבדנו כסף רב, אתם יודעים; ורק
הערב נעלמו אבני-חן, שוֹוִי של
ארבעת-אלפים דוקטים, מקופּת
הדוכסית. השערים סגורים?
קצין א: כן.
אנטוניו: זה רְצון
הדוכסית, שכל קצין יהיה נעול
בְּחדריו עד הזריחה, ושישלח
אליה אל החדר מפתחות
כל דלת וארגז. היא שם, חולה מאד.
רודריגו: כרצונה.
אנטוניו: היא מפצירה בכם שלא להיעלב: כל חף
מפשע יפוצה כפליים.
בּוסוֹלָה: אז מה, רבותי, מה עם השוויצרי שלכם עכשיו?
קצין א: נשבע לך, איזה פועל-מטבח סיפר שהוא ראה אותו.
(יוצאים כולם חוץ מאנטוניו ודליו)
דליו: מה שלום הדוכסית?
אנטוניו: היא טֶרף לַגרוּע
בַּכאבים, בָּעינויים, בּפחד.
דליו: מסור לה כל עידוד ונחמה.
אנטוניו: איך אני מהתל בַּסכנה שלי עצמי.
אתה, יקר שלי, לרומא צא הלילה.
חיי תלויים בשירותך.
דליו: אל תפקפק בי.
אנטוניו: הה לא עולה על דעתי; אם כי הפחד
מציג לי סיוטי אימים.
דליו: שמע לי,
זה רק צל של הפחד, לא יותר.
איך בכל אות אנו רואים אסון!
חתול שחור, או חֲצָיַת ארנבת,
דימום בָּאף, שירת צרצר או מעידה
של סוס, יש בהם כוח לערער
את כל הגבריות שבנו. אז - בהצלחה.
כל אושר של אב מבורך הריני מאחל
לך; ורשוֹם משפט אחד עמוק בַּלב:
חבר ותיק, כמו חרב עתיקה, לא יאכזב.
(יוצא.
נכנסת קָרְיוֹלָה)
קָרְיוֹלָה: אדון, אתה אב מאושר לְבן;
רעייתך מוסרת שתשמח בו.
אנטוניו: תודה לאל! בבקשה טפלי בה טוב
ככל שרק תוכלי. אני הולך
לבחון בַּהורוסקופ את מזלו.
(יוצאים)
| < אחורה | הדוכסית מאמלפי -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |