שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסות הדוכסית וקָרְיוֹלָה)

 

דוכסית: מה זה היה, הרעש המחריד שם?

קָרְיוֹלָה:                                       להקת  

          הפרא של המטורפים, גברתי, שהרודן 

          אחיך הציב סביב מגורייך. רודנות כזאת

          עוד לא ראינו עד היום, אני

          חושבת.

דוכסית:            האמת, אני מאד מודה לו: רק

          טֵרוּף ורעש ישמרו על שפיותי,

          כי הגיון ושקט ישגעו אותי כליל.

         שבי פה; ספרי לי על איזו טרגדיה קדורנית.

קָרְיוֹלָה: הו זה יגביר לך את הדיכאון.

דוכסית:                                טעות;

          ספור יגון גדול יותר יקל על יגוני. - 

          זה כלא?

קָרְיוֹלָה:             כן, אבל את עוד תחיי לראות

          איך כל הקושי מתנדף לו.  

דוכסית:                           את טפשה:

          לא הזמיר ולא אדום-חזה מאריכים 

          ימים בִּכְלוב.

קָרְיוֹלָה:                 בבקשה, מספיק עם הדמעות.

          על מה את חושבת, גברת?

דוכסית:                               על לא כלום;

          כשאני הוגה כך, אני ישנה.

קָרְיוֹלָה: כמו משוגע, פקוחת עיניים?

דוכסית: לדעתך נכיר אחד את השני

          שם, בעולם הבא?

קָרְיוֹלָה:                        כן, בלי ספק.

דוכסית: הו לו יכולנו לערוך מפגש

          יומיים או שלושה עם המתים!    

          מהם יכולתי משהו ללמוד, לָבֶטח,

          שפה לַנֶצח לא אדע. שאגלה לך פלא?

          אני לא משוגעת עוד, לצערי כי רב.

          המרוֹמים מעל ראשי נראים כַּעֲשוּיים

          מפְּליז מוּתך, האדמה גופרית בוערת,

          אבל אני לא משוגעת. התרגלתי

          לְעצב מר, כמו שהעבד השזוף

          על הספינה רגיל אל המשוט שלו.

          הכּורח מייסר אותי בלי הרף, ההרגל

          הופך את זה לְקל.  - כמו מי אני נראית עכשיו?

קָרְיוֹלָה: כמו תמונתך בָּאכסדרה, רבת חיים

          רק למראה, אך לא למעשה;

          יותר מזה, כמו אנדרטה מקודשת

          אשר שרידיה מעירים חמלה.

דוכסית:                                      כן, כך יאה;

          נראה שלַגורל נתנו עיניים רק בכדי

          לראות את הטרגדיה של חיי.  - מה זה!

          מה שם הרעש?

        (נכנס משרת)

משרת:                     באתי לספר לך,

          אחיך הכין לך איזה שעשוע.

          רופא גדול, כשהאפיפיור לקה

          בדיכאון עמוק, בא והציג מולו

          סוגי משוגעים שונים, וחִזיון 

          פרוע זה, בתור גיוון ושעשוע,

         אילץ אותו לצחוק, וככה המורסה

          התפוצצה; אותה תרופה עצמה

          מועיד לך הדוכס.

דוכסית:                        שייכנסו.

משרת: יש שם עורך-דין משוגע, וגם נזיר

          ללא מנזר; רופא אשר איבד

          את שפיותו בגלל קנאה; יש אסטרולוג,

          אשר אמר במחקריו שבְּיום זה-

          וזה-בַּחודש יום-הדין יבוא,

          והשתגע כי טעה; חייט אנגלי,

          טָרוף-עד-לב-המוח מִלְמידה

          של האופנה החדשה; רב-משרתים

          אשר איבד את הצפון מרוב שינון

          סך הקידות לָאדונית שלו, 

          ומרוב "בּון ג'ורנו" שדרשה כל בוקר;  

          מי עוד? יש גם חוואי, נוֹכל מהגרעין,

          ומשוגע כי לא הרשו לו לייצא.

          תכניסי שם רק עוד ספסר אחד טְרוּף-שגעון -  

          ותחשבי שהשטן שם ביניהם.

דוכסית: קָרְיוֹלָה, שבי. - שחרר אותם מתי שרק תרצה,

          ידַי בכל מקרה קשורות, תפיל עלי

          את כל הסיוטים שלך. 

          (נכנסים מטורפים.

        פה, על ידי מטורף, מושר השיר הזה למוסיקה מסוג קודר)

            יַלֵּל יַלל פה צליל צַלְמָ-

                   וֶת, יִלְלת מכאוב 

               שתצלצל מגְרוֹן אימה

                   של עוף או דוב בן אוב.

             כמו עורב, לילית, או שור,

                   נצרח, נצווח, נרעיש

             עד שתְנוּך אוזנכם ינשור,

                   ולבבכם יבאיש.

              וכשתִקְצר נשימתנו,

                   תבצבץ תקוה,

             כברבורים נזמין מותנו,

                   שקט, אהבה. 

מטורף א: יום הדין לא בא עוד? אני אמשוך אותו בְּטלסקופ, או אעשה זכוכית שתשרוף את כל העולם תוך שניה. אני לא יכול לישון; הכרית שלי ממולאת גללים של קיפודים.

מטורף ב: הגיהנום הוא סך הכל בית-חרושת לזכוכית, שהשדים מנפחים בו בלי הרף נשמות של נשים על ברזלים חלולים, והאש אף פעם לא נכבית.

מטורף ג: אני אשכב עם כל אשה בַּקהילה שלי בַּלילה העשירי: הן ישתטחו אצלי אחת לְעשר כמו אלומות חציר.  

מטורף ד: מותר לרוקח שלי לרמות אותי בגלל שאשתי בגדה בי? גיליתי את הטכסיס שלו: הוא מכין תרופות מהשתן של אשתו ומוכר אותן לְמאמינים שהצטרדו מרוב דבקות.

מטורף א: יש לי מומחיות בְּשושלות.

מטורף ב: באמת?

מטורף א: לךָ על השריון חרוּט חמור שציפור ניקרה לו את המוח. סימן שאתה אציל עתיק מאד.

מטורף ג: תִרְגמו את התנ"ך לִיְוונית והוא נהיה טורקי; רק התרגום לשוויצרית יציל אותנו.

מטורף א: בוא, אדוני, אני אכניס לך קצת חוק.

מטורף ב: יותר טוב שתכניס לַחוק חוקן, עד העצם.

מטורף ג: מי ששותה בְּמידה - שיישרף.

מטורף ד: אם הזכוכית שלי היתה פה, הייתי מראה מחזה כזה שכל הנשים פה היו קוראות לי דוקטור משוגע.

מטורף א (מצביע על מטורף ג): מה הוא, תליין?

מטורף ב: לא, לא, לא, צַדקן צבוּע זה; כשהוא עורך הלוויות, הוא דוחף ידיים בְּחָריצֵי שְמלות של נקבות.

מטורף ג: אוי לַכרכרה שהביאה את אשתי הביתה מן הנשף, בשלוש לפנות בוקר! היתה בתוכה מיטת נוצות גדולה.

מטורף ד: גזזתי את ציפורנֵי השטן ארבעים פעם, צליתי אותן בביצי עורבים, וריפאתי איתן קדחת.

מטורף ג: תשיגו לי שלוש-מאות עטלפי חלב, להכין מהם תרופות שינה.

מטורף ד: שכּל האקדמיה תזרוק עלי עגבניות, אני הבאתי על מְשלשל סִדְרתי עצירוּת - זאת היתה פסגת היצירה שלי.

          (פה הריקוד המורכב משמונה מטורפים, עם מוסיקה מתאימה, ואחריו נכנס בּוסוֹלָה כאיש זקן והמטורפים עוזבים)

דוכסית: זה מטורף גם הוא?

משרת:                       תלכי ותשאלי אותו.

        אני הולך.

          (יוצא המשרת)

בּוסוֹלָה: אני בא להכין לך את הקבר.

דוכסית:                                      אֶת

          הקבר! לי! אתה מדבר כאילו שאני

          על ערש דווי, נלחמת על כל נשימה. 

          אני נראית לך חולה?

בּוסוֹלָה: כן, וּבְסכנה כפולה, כי מחלתך לא מוחשית.

דוכסית: אתה לא מטורף, בטוח - אתה מכיר אותי?

בּוסוֹלָה: כן.

דוכסית: מי אני?

בּוסוֹלָה: את קופסה של זרע תולעים; במקרה הטוב, סך הכל קופסת משחות לְמומיה טריה. מה זה הבשר הזה? קצת חלב חמוץ, מאפה אוורירי שתפח. הגוף שלנו חלש יותר מנייר מקופל שילדים מחזיקים בו זבובים; והוא בזוי יותר, כי שלנו נועד לשמר תולעת ורימה. ראית פעם צפור בַּכלוב? ככה היא הנשמה בַּגוף; העולם הזה הוא כמו חלקת-הדשא הקטנה שלה, והשמיים שמעל ראשינו, כמו הסורגים שלה, רק נותנים לנו יֶדע עלוב על המרחב הקטן של כִּלְאנו.

דוכסית: אני לא דוכסית שלך?                   

בּוסוֹלָה: את איזו אשה גדולה, בטוח, כי הזמן המחוֹלל-שַמּוֹת התיישב לך על המצח, עטוף שיער אפור, עשרים שנה מוקדם יותר מעל המצח של איזו חלבנית עליזה. את יְשֵנה רע יותר מעכבר שנאלץ לגור בְּאוזן של חתול; עולל קטן שמצמח שיניים, אילו היה שוכב איתך, היה זועק שאת הפחות-שקטה במיטה.

דוכסית: אני עדיין דוכסית אָמָלְפִי.  

בּוסוֹלָה: לכן שנתך כה רצוצה.

          הגחלילית זוהרת מרחוק, גם תהילה:

          כשמתקרבים - לא חום, לא אור מוצאים אצלה.   

דוכסית: אתה ישיר מאד.

בּוסוֹלָה: המקצוע שלי הוא להחניף לַמתים, לא לַחיים; אני עושה קברים.

דוכסית: ובאת להכין את הקבר שלי?

בּוסוֹלָה: כן.

דוכסית: תרשה לי להשתעשע קצת. מאיזה חומר תעשה אותו?

בּוסוֹלָה: לא, תגידי לי קודם, באיזו אופנה?

דוכסית: מה, אנחנו מתחילים להתגנדר על ערש דווי? להוטים אחרי אופנות בַּקבר?

בּוסוֹלָה: ועוד איך. האופנה האחרונה היא שדמויות אישים גדולים על מצבות מייצגות אותם לא כפי שהיה יאה, בִּתנוחה של תפילה השמיימה; אלא עם הידיים תחת הלחיים, כאילו מתו מכאב שיניים; הם לא מפוסלים עם העיניים נעוצות בַּכוכבים, אלא כאילו דעתם שקועה לגמרי בעולם הזה.

דוכסית: אולי תסביר לי בדיוק מהי מטרת

          ההכנה המחרידה הזאת, מלים 

          כאלה של חֲדַר-גוויות.

בּוסוֹלָה:                             עכשיו תִראי.                

          (נכנסים מוציאים להורג, עם ארון מתים, חבלים, ופעמון)

          הנה שי מאחייך הנסיכים, הלוואי

          שתקבליהו בִּברכה, כי הוא מביא

          גם חסד אחרון, גם צער אחרון.

דוכסית: תן לי לראות. - 

          כל כך הרבה ציוּת בַּדם שלי פועם;  

          לטובתם, הלוואי היה גם קצת בעורקיהם.  

בּוסוֹלָה: זה הטרקלין האחרון שלך.

קָרְיוֹלָה: הו גברת מתוקה שלי!

דוכסית:                        לשתוק,  

          זה לא מפחיד אותי.

בּוסוֹלָה: אני אותו איש-פעמון מצוי

          אשר תמיד נשלח לַנידונים

          כדי להזכיר להם את חטאיהם,

          לילה לפני שהם מתים.

דוכסית:                          אמרת רק עכשיו

          אתה עושה קברים?

בּוסוֹלָה:                       רק כדי להביאך

          אל סף המוות בשלבים. הקשיבי:

                       עכשיו הכל דומם וריק!

                    לילית וגם ינשוף חורק,

                    קִראו לִגברת של חצות

                    לִפרוש תכריך ולכסות.

                    אֲדָמות והון ידעְת,

                    די לך בּעפר מעט.

                   בלבך נִטַּש קרב מר - 

                   נוחי, בא שלום, נגמר. 

                                      [/   נוחי, זמן שלום, נגמר.] 

                   ממה אינכם מַרפּים, שוטים, אה?

                   בְּכי וחטא מרֶחם אמא;            

                   חיים בין ערפילי מִשְגִים,

                   מתים בְּפחד, שואגים. 

                   פַּזרי אבקות בשערך, 

                   לבשי לבן, רַחֲצי עורך,

                   ונגד שד זוועות, שד-אש,

                   את צווארך צלב יקדש.

                   זאת שעת גאוּת, בין יום ולילה,

                   סיימי את חִרְחוּרך, ודי לך.

          (המוציאים להורג מתקרבים)

קָרְיוֹלָה: תלכו מכאן בני-כלב, עריצים, רוצחים. אוי!

          מה תעשו לגברת? תקראי: עזרה!  

דוכסית: אל מי? אל השכנים ממול? הם משוגעים.

בּוסוֹלָה (למוציאים להורג): סלקו את הרעש הזה.

דוכסית:  שלום, קָרְיוֹלָה.

          בַּצוואה שלי אין לי הרבה לתת;

          אורחים רבים ורעבים נגסו בי;

          ירושתך תהיה דלה.

קָרְיוֹלָה (למוציאים להורג):      אני אמות איתה.

דוכסית: בבקשה, אל תשכחי לתת

          לַבּן-שלי-קטן קצת סירופ לצינון שלו,

          והילדה שתתפלל לפני שינה.

          (קָרְיוֹלָה נלקחת החוצה בכוח בידי המוציאים להורג)

         עכשיו מה שתגיד, אה? איזה מוות?

בּוסוֹלָה:                                       חֶנק: הנה

          התליינים שלך.

דוכסית:                     אני סולחת

          להם. שבץ, כּיח רֵיאות, או שטף דם במוח

          עושים כמותם.

בּוסוֹלָה: מה, לא מפחיד אותך המוות?

דוכסית:                               מי יִפְחד

          ממנו? - כשחֶברה כה מצוינת ממתינה

          שם בָּעולם הבא.

בּוסוֹלָה: בכל זאת, כך נדמה לי,

          אופן מותך אמור לזרוע בך אימה, לא?

          החֶבל לא מחריד אותך?

דוכסית:                                  אפילו לא טיפה:

          מה תענוג אם יחתכו לי את גרוני

          בִּשלל יהלומים? או יחנקו

          בְּבושם? או יירו בי עם פנינים?

          אני יודעת שלַמוות יש

          עשרת-אלפים דלתות שונות בכדי

          לצאת מהבמה; ונתגלה שציריהן

          הגיאומטריים מוזרים כל כך -

          הן נפתחות לשני הכיוונים. 

          הו כל כיוון, בשם שמיים, רק

          להתרחק מהלחישות שלך.

          אמור-נא לאחַי שבעינַי נראֶה המוות -  

          עכשיו כשאני ערה ומפוקחת -

          השי הכי טוב שיכלו לתת, או אני לקחת.  

          בוא ואֶחְסוך לשנינו חטא נשי 

          אחד ואחרון, ולא אַלְאה 

          אותך עוד בְּדבֶּרֶת.

מוציאים להורג:                מוכנים.

דוכסית: את הנשימה שלי קחו איך שרק תרצו, 

          אך את גופי תנו לַנשים שלי, טוב?

מוציאים להורג:                               כן.

דוכסית: מִשכו, חזק-חזק מִשכו, כי כוחכם

          חייב למשוך עלי את השמיים מטה. -    

          אבל חכו: קשתות השערים של הרקיע

          אינן גבוהות כמו ארמונות; מי שנכנס בהן

          צריך לזחול על ברך. (כורעת) בוא מוות אַלים,

          ותסמם אותי כדי שאישן! - לכו

          סַפּרו-נא לאחים שלי, כשאהיה מונחת, 

          שאז יוכלו לזלול בשקט.

          (הם חונקים אותה)

בּוסוֹלָה: איפה המְלַוָּה?

          תביאו. אחרים שיחנקו את הילדים.

          (המוציאים להורג מביאים את קָרְיוֹלָה ואחד הולך לחנוק את הילדים)

          עכשיו תִראי, שם ישנה גבירתך.

קָרְיוֹלָה:                                    איי לי, אתה

          ארור לְנצח-נצחים על זה. עכשיו התור

          שלי, לא זה מה שציוו?

בּוסוֹלָה:                           כן, ואני שמח

          שכל כך טוב אתַ מוכנה.

קָרְיוֹלָה:                          אתה טועה,

          אדון, אני לא מוכנה. לא, אני לא אמות,

          אני דורשת לעמוד לְדין, לדעת מה

          פשעתי.

בּוסוֹלָה (למוציאים להורג): בואו, תיפטרו ממנה.

          שמרְת סודה, עכשיו שמרי גם את שלנו.

קָרְיוֹלָה: לא, לא אמות, אסור, אני מאורסת לבחור

          צעיר.

מוציא להורג (מראה את הלולאה): הנה טבעת הכלולות שלך.

קָרְיוֹלָה: תנו לי רק לדבר עם הדוכס,

          שאגלה לו מזימה נגד חייו.

בּוסוֹלָה: עוד עיכובים! - לחנוק.

מוציא להורג:                    נושכת זאת,

          שורטת.

קָרְיוֹלָה:             אם עכשיו אתם הורגים אותי

          אני מקוללת; לא הלכתי לְוידוי

          שנתיים.

בּוסוֹלָה:            ו -?  

קָרְיוֹלָה:                  אני בהריון.

בּוסוֹלָה:                               יפה,

          המוניטין שלך ניצל.

         (מוציאים להורג חונקים את קָרְיוֹלָה) לשאת

          אותה לחדר השני. את זאת

          תשאירו שתשכב.

          (יוצאים המוציאים להורג עם גופתה של קָרְיוֹלָה. נכנס פרדיננד)

פרדיננד:                    היא מתה?

בּוסוֹלָה:                                        היא

          מה שרצית. אבל פה יתחילו רחמיך - 

          (בּוסוֹלָה פותח את המחיצה ומראה את הילדים חנוקים)

          כואב, כואב. מה אשְמתם של אלה?

פרדיננד: על מות גורי-זאב אין לרחם אף פעם.

בּוסוֹלָה: נעץ את מבטך פה.

פרדיננד:                         ללא הרף.

בּוסוֹלָה: מה, אתה לא בוכה? כל חטא אחר

          רק מדבר, רֶצח צוֹוֵח:

          המים מרטיבים את פני האדמה,

          אך דם ניתז למעלה, והופך לְטל-שמיים.

פרדיננד: כסו פניה; עיני מסתנוורות; היא מתה צעירה.

בּוסוֹלָה: אני איני חושב כך; סבלותיה   

          נראו כִּבְדות-שנים יותר מדי.

פרדיננד: היינו תאומים, היא ואני.

          ולו הייתי מת הרגע, אז

          חייתי את זמנה עד לַדקה.

בּוסוֹלָה:                            נראֶה

          כאילו היא נולדה הראשונה: הוכחְתָ

         בְּדם את האמת העתיקה,

          שאח לְאח הוא טוב פחות מזָר

          לְזָר.

פרדיננד:      תן לי לראות שוב את פניה. -

          מדוע לא ריחמת על נפשה? איזה

          אדם יפה היית לו הראית לה

          איזה מְקום מקלט! או לוּ, באומץ,

          למען מטרה טובה, עמדת חוצץ

          כשחרבך שלופה מעל ראשך

          בין תום-לבה לנקמתי! אני,

          כשנבלעו חושי, ביקשתי שתלך

          ותהרוג את אהובת-נפשי 

          היקרה מכל, ואתה הלכת ועשית.

          כי תן לי רק לבחון היטב את הסיבה:  

          במה הזיקה לי הנחיתוּת של נישואיה?

         רק ש - אני מודה - אילו נותרה

          כאלמנה, היתה תקווה שבמותה

          ארוויח אוצָרות אינסוף; וזה

          היה מניע עיקרי. - הנישואים שלה! -

          שָטְפו לי את הלב בשפך של

         מרה שחורה. אשר לך  - כמו שרואים

          לא פעם בִּטרגדיות על במה 

          שחקן טוב מקולל על ששיחק תפקיד נבל -

          אני שונא אותך על זה; ולמעני

          אמור להבא שרק רע עשית טוב.      

בּוסוֹלָה: תן לי לרענן את זכרונך, שכן, אני

          רואה, אתה כבר מתדרדר לי לכפיות-טובה:

          אני תובע את הגמול על השירות.

פרדיננד: אני אגיד לך מה תקבל

          ממני -

בּוסוֹלָה:           אנא.

פרדיננד:                   חנינה.   

בּוסוֹלָה:                               הא?

פרדיננד:                                     כן;

          זה האוצר הכי גדול אשר אני

          מוכן לשקול להעניק לך. באיזו

          סמכות ביצעת את דין הדמים

          הזה?

בּוסוֹלָה:        סמכות שלך -

פרדיננד:                            שלי? אני

          הייתי השופט שלה? היתה איזו

          פסיקה רשמית של חוק אשר גזרה 

          עליה לא להיות? שמעת חבר-מושבעים

          מודיע פה אחד לבית הדין: היא אשמה?

          איפה תמצא פסק-דין כזה רשום

          אם לא בַּגיהינום? תִראה - כמו שוטה ארור,

          הִפקרת את חייך, ועל זה תמות.

בּוסוֹלָה: הצדק מעוּוָת לגמרי כשגנב אחד

          תולה גנב אחר. - ומי בכלל יעז

          לחשוף זאת?

פרדיננד:                 הו, אני אגיד לך:

          הזאב ימצא את בור-קברה, ויגרד

          אותו לרווחה, לא כדי לטרוף

          את הגופה, אלא בשביל לחשוף

          את דבר הרצח המזוויע.

בּוסוֹלָה:                             לא אני, אתה

          תרעד על זה.

פרדיננד:                עזוב אותי כבר.

בּוסוֹלָה:                                   קודם אקבל        

          את השכר שלי.            

פרדיננד:                     אתה נבל.

בּוסוֹלָה: אם הכפיות-טובה שלך היא השופטת, אז

          אני נבל -

פרדיננד:               זה מפלצתי! שגם 

          הפחד מההוא למעלה, שכובל

          שדים, אינו מביא את האדם

          לְצייתנות! שלא תביט עלי יותר

          לעד.

בּוסוֹלָה:         טוב, אז כל טוב לך; אחיך ואתה

          אישים מכובדים; יש לכם צמד לבבות -

          קברים ריקים; הם רקובים, ומכניסים רקב

          באחרים; ונקמתכם, כמו

          מטח של יריות, תמיד הולכת יד ביד.

          כן, כנראה אתם אחים, כי בוגדנות,

         כמו מחלה, עוברת דרך דם. אני עומד

          כמו מי שהתהלך זמן רב בתוך חלום

          מתוק-זהוֹב. אני מלא בְּכעס על עצמי

          עכשיו כשהתעוררתי.

פרדיננד:                         לך וקח את עצמך

          לְחלק לא נודע של העולם,

          שלא אראה אותך יותר לעד.

בּוסוֹלָה: אולי תסביר לי למה כך זורקים אותי?

          אדון, שירַתִּי את האכזריות שלך,

          והעדפתי לרַצות אותך

          פי שניים מאת העולם כולו;

          וחרף שִנְאתי את השטן, אותך, אשר

          חברְתָ לו, אהבְתי, השתדלתי להצטיין

          כפליים כִּמְשרת-אמת מאשר כאיש הגון.       

פרדיננד: אני אלך לצוד את הגירית לְאור ינשוף;

          זה מעשה של חושך.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה: הוא מעורער לגמרי. רד, כבוד צבוע!

          כשכשרונותינו בְּתקווֹת-שווא מתייגעים,      

          נדמה אנו קופאים בָּאש, בַּקרח מזיעים.

          כיצד הייתי מתנהג לו שוב

          נדרשתי לעשות זאת? לא הייתי

          מַחְליף את שקט המצפון שלי

          בּכל אוצְרות אירופה. - אה, היא זזה; 

          יש כאן חיים! חִזרי, נפש יפה,

          מתוך החושך, והובילי את

          נפשי החוצה מן הגיהינום

          המוחשי הזה. - אח היא חמה, נושמת! -

          על שפתותייך החיוורות אמיס את לבבי

          כדי להחיות בהן שוב את הצבע. - (מנשק אותה) מי שם?

          איזה כוס מים, אלכוהול! - אח, אני לא מעז

          לקרוא הצילו. זעקה לָרחמים    

          תזעיק את קץ הרחמים. עינה נפקחת,

          והרקיע בתוכה, שזה עתה 

          היה סגור, כמו נפתח לשאת אותי

          למעלה לַחמלה.  

דוכסית: אנטוניו!

בּוסוֹלָה:              כן, גבירתי, הוא בַּחיים -

          אותן גופות שאת ראית היו בובות צבועות:

          הוא התפייס עם האחים שלך; האפיפיור 

          חתם בריתם.

דוכסית:                  חמלה!

          (היא מתה)

בּוסוֹלָה: הו היא הלכה שוב! כאן פקעו חוטי חיים.

          הו תום קדוש, אתה ישן בְּנועם על

          נוצות יונים, אבל מצפּון אשם

          הוא תעודה שחורה, שבה כתוב

          כל מעשה שלנו טוב ורע, קליידוסקופ

          אשר מראה לנו את גיהינום! - לא מוכנים

          שנעשה טוב כשאנחנו כבר רוצים!  

          הנה לכם צער גברי:

          דמעות כאלה בטח לא גדלו

          אף פעם בַּחֲלֵב-אמי. שקעתי אל

          מתחת לדרגת הפחד: איפה מפּלֵי

          הכפרה האלה הסתתרו כשהיא חיה?

          הו הם היו קפואים! הנה מַרְאֶה

          מחריד לנשמתי כמו החרב לַנִּקְלה

          שאת אביו שחט. 

          בואי, אקח אותך מכאן, אגשים

         את משאלתך האחרונה - לתת את גופתך

          למשמרתן המקודשת של כמה נשים

          טובות: את זה הוא לא ימְנע ממני, הרודן

          האכזרי. ואז, דָּחוּף, מילאנו,

          שם אעשה מהר מין משהו אשר יצדיק את 

         הבּזיון שלי.                                  

          (יוצא, עם גופת הדוכסית)