< אחורה | ![]() |
קדימה > |
(נכנסים הקרדינל וג'וליה)
קרדינל: בואי שבי; את התגשמות המשאלות
שלי. ספרי לי בטובך איזה תירוץ
המצאת לבוא לרומא בלי הבעל.
ג'וליה: איזה,
כבודו? ספרתי לו שאני באה לבקר
פָּרוּש זקן, בְּהכנעה והתמסרות.
קרדינל: אח, את
דו-פרצופית פקחית - כלומר כלפיו.
ג'וליה: אתה הכנעת את עקרונותי המוצקים;
שרק לא תתגלה עכשיו
אתה כְּבוגדני.
קרדינל: אל תבקשי לסבול
בְּהתנדבות עינוי כזה, אשר נובע רק
מאשמתך שלך.
ג'וליה: איך זה, כבודו?
קרדינל: את מפחדת
מבוגדנות שלי שכן הִכּרְת סטיות
פרועות מסוחררות כאלה בעצמך.
ג'וליה: אתה נתקלת בן אי פעם?
קרדינל: האמת? ככלל,
אצל נשים. תצליח להפוך זכוכית
לחומר רך לפני שתהפוך אותן
לְעקביוֹת.
ג'וליה: כן, עד כדי כך, כבודו?
קרדינל: אנו צריכים לִלוות את זכוכיות
הפלא שהמציא הפלורנטיני גלילאו
לִצְפּות אל עוד עולם רחב על הירח,
ושם אולי נמצא אשה נאמנה.
ג'וליה: מאד יפה, כבודו.
קרדינל: מה, מה את מייבבת?
דמעות הן הצידוק שלך? אותן דמעות עצמן
את תשפכי לחיק הבעל, גברת, בצירוף
שבועות קולניות שאת אוהבת
אותו יותר מכל תבל. לא-לא, אני
אוהַב אותך ברוב חוכמה, כלומר
בחשדנות, כי לי קרניים לא תצמיחי,
בוודאות.
ג'וליה: אני אלך הביתה
אל בעלי.
קרדינל: עלייך להודות לי, גברת.
הורדתי אותך, צפור שלי, מן הענף
המדכא שלך, נשאתיך
על אגרופי, הראיתי לך שלל,
וגם נתתי לך לעוף אליו. - נשקי אותי. -
כשהיית עם בעלך, שמרו עלייך
כמו על פיל מאולף. - ושוב עלייך להודות לי. -
קיבלת ממנו נשיקות, וסעודות,
אך מה היה העונג? זה היה כמו מישהו
שמדגדג בָּאצבע את הנבל קצת, אך לא
יודע לכוון. - ושוב עלייך להודות לי.
ג'וליה: ספרת לי על פצע מר בלב,
ועל כבד חולה, כשחיזרת בַּתחילה,
דיברת כמו חולה חשוך-מרפא.
(דפיקה בדלת)
קרדינל: מי זה? -
היי שקטה; כי רגשותי כלפייך -
ברק איטי לעומתם.
(נכנס משרת)
משרת: גבירתי, אדון
שבא דחוּף מאמלפי מבקש לראות אותך.
קרדינל: שייכנס, אני הלכתי. (יוצא)
משרת: הוא מוסר
שבעלך, קסטרוקיו הזקן, ברומא,
תשוש מהרכיבה הבהולה - נשבר הלב.
(יוצא משרת. נכנס דליו)
ג'וליה: סיניור דליו! (הצידה) אחד ממחזרי הישנים.
דליו: הרהבתי עוז לבוא לראות אותך.
ג'וליה: אדון,
ברוך הבא.
דליו: את מתארחת פה?
ג'וליה: מנסיונך
תדע שלא; ההגמונים הרומאים שלנו
לא משכנים אצלם גברות.
דליו: על כל פנים.
איני מביא ברכות מבעלך, כי אין בו שום
ברכה.
ג'וליה: שמעתי שהוא בא לרומא?
דליו: עוד לא הכרתי איש ובהמה, סוס ואביר,
אשר התישו זה את זה כל כך;
אילו היה לו גב חזק, היה נותן
לַסוס לרכוב עליו, הרכיבה
שברה אותו.
ג'וליה: אתה צוחק על זה,
אני בוכה.
דליו: גברתי, איני יודע אם
חסר לך כסף, אך הבאתי לך מעט. (מציע כסף)
ג'וליה: מבעלי?
דליו: לא-לא, מהקיצבה שלי.
ג'וליה: באיזה תנאי? לא סתם לוקחת ואומרת כן.
דליו: תראי, זהב. לא צבע מצוין?
ג'וליה: יש לי ציפור יפה יותר.
דליו: נסי קצת את הצליל.
ג'וליה: מיתר של נבל טוב
ממנו בהרבה; לזה אין ריח, כמו
לְקינמון או לִבשמים, זה גם
לא מרפא אם כי את הרופאים
זה מרפא מהר מאד. אני אגיד לך,
זה מין יצור שמתרבה כש -
(נכנס משרת)
משרת: בעלך בא,
מסר מכתב לידי דוכס קאלאבּרִיָה,
אשר, לדעתי, הוציא אותו מדעתו.
(יוצא משרת)
ג'וליה: אדון, אתה שומע -
אמור מה עניינך ומה בקשתך
ובַקיצור האפשרי.
דליו: בנשימה אחת.
אשמח אם תהיי, בכל תקופה שבה
אינך דרה עם בעלך, המאהבת
שלי.
ג'וליה: אדון, אני אלך לשאול את בעלי
רשות, וכבר אחזיר לך תשובה. (יוצאת)
דליו: יפה מאד!
זו פקחותה או צניעותה שמדברת כך?
שמעתי מישהו אומר שהדוכס
הזדעזַע קשות עקב מכתב מאמלפי.
אני פוחד בָּגְדוּ בו באנטוניו.
השאפתנות שלו - עכשיו היא מתגלה
כְּבַּלָהָה! גלגל מזל אומלל!
רק המקדים שיקול לְמעשה
מאסונות ירחק, סופות יחצה.
(יוצא)
< אחורה | ![]() |
קדימה > |