| < אחורה |  הדוכסית מאמלפי -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
(נכנסים פרדיננד ובּוסוֹלָה)
פרדיננד: איך אחותנו-דוכסית עומדת בַּהֶסגר
שלה?
בּוסוֹלָה: בַּאֲצילוּת. בוא אתאר אותה:
היא עצובה, כמו לְמוּדת עצבות;
והיא מעדיפה, נראה, לחבוק
את קץ הסבל מאשר לחמוק ממנו -
התנהגות כה אצילה אשר מעניקה
הדר לַמצוקה. רואים ברור
שתָו היופי הוא מושלם יותר
בְּדמעותיה מאשר בחיוכה;
ארבע שעות רצוף תשקע בְּהרהורים,
ושתיקתה, נדמה לי, מביעה יותר
מכל מילה אשר יכלה לומר.
פרדיננד: נראה
שאת הדיכאון שלה עוטף
מין בוז מוזר.
בּוסוֹלָה: זה ככה, והשרשראות,
כמו כלבים שנעשים עזים כשהם קשורים,
רק מגבירות אצלה את התשוקה
לָעונג מפניו היא מנועה.
פרדיננד: קללה
על נשמתה! שוב לא אקרא בְּספר-לב
של בן-אדם אחר. תודיע לה
מה שאמרתי לך קודם.
(יוצא.
נכנסות הדוכסית וקָרְיוֹלָה)
בּוסוֹלָה: כל נוֹחם לחסדך!
דוכסית: לא מקבלת.
אמור לי אנא למה תעטוף גלולות
של רעל בְּזהב וּבְסוכּר?
בּוסוֹלָה: אחיך הבכור, כבוד פרדיננד, בא לבקרך,
והוא מודיע שהֱיות ופעם בִּפזיזות
נָדר בתוקף לא לראות אותך לעַד,
הוא בא בַּלילה, והוא מפציר, בְּרוֹך,
שלא לפיד וגם לא נר יאירו בְּחדרך.
הוא ינשק ידך, ויתפייס אתך;
אבל בשל נדרו, הוא לא מעז
לראות אותך.
דוכסית: מה שירצה; קחו את
האור.
(בּוסוֹלָה מסלק את כלי המאור.
נכנס פרדיננד)
הוא בא.
פרדיננד: איפה את?
דוכסית: כאן, כבודו.
פרדיננד: הולם אותך החושך.
דוכסית: הייתי מבקשת את מחילתך.
פרדיננד: קיבלת;
כי זו הַנַּעֲלָה בַּנקמות, כשאני
הורג - לסלוח. איפה הגורים שלך?
דוכסית: מי?
פרדיננד: קראי להם הילדים שלך;
כי גם אם חוק המדינה מבדיל בין ממזרים
לבין נֵצר חוקי, הטבע הרחום
עושה אותם כולם שווים.
דוכסית: בשביל זה באת?
אתה מֵפֵר בְּיד גסה ברית כנסיה קדושה,
תִצְווח בַּגיהינום על זה.
פרדיננד: היה טוב אילו כך
חיית תמיד; כי בְּאמת חגגת
יותר מדי בָּאור. אבל עד כאן;
באתי לחתום שלום בינינו. הנה יד
(נותן לה יד של איש מת)
אשר נשבּעְת לה אהבה רבה;
את הטבעת שעליה את
נתת.
דוכסית: נושקת לה בחום.
פרדיננד: נַשקי,
כן, וקברי את חותמה בתוך לבך.
אשאיר אצלך את הטבעת, אות של אהבה,
ואת היד, ממש כמו את הטבעת.
כשתצטרכי חבר, שִלחי אותה
למי שהיא היתה שלו; תִראי
אם הוא יוכל אז לעזור לך.
דוכסית: אתה קר מאד.
אני חוששת שחלית בַּדרכים. - הה? אור! -
אאא, זה נורא!
פרדיננד: תנו שיהיה לה אור, הרבה אור.
(יוצא)
דוכסית: בְּאֵילו מעשי כשפים הוא מתעסק,
שהוא משאיר פה יד של מת?
(פה מתגלים, מאחורי מחיצה, הדמויות המלאכותיות של אנטוניו וילדיו, נראים כאילו הם מתים)
בּוסוֹלָה: תִראי, הנה היצירה ממנה זה נלקח.
אחיך מציג לך מחזה עצוב זה
כדי שתדעי לבטח - הם מתים,
ואז תוכלי ברוב תבונה לחדול
מלהתאבל על מה שאין כבר להשיב.
דוכסית: אין בין שמיים והאדמה
גם משאלה אחת שעבורה
עוד אשאר עכשיו: זה מכלה אותי
יותר מאִלו זו היתה דמותי שלי
מוּתכת שעווה, בְּמחט מכוּשפת נקובה,
ואז מושלכת לָאשפּה. והנה יש
לי הצעה מוצלחת לָרודן שלך
שתיחשב לדעתי חמלה.
בּוסוֹלָה: כן, מה?
דוכסית: אם יכבלו אותי לַגוף המת הזה,
ויעזבו אותי עד שאקפא לַמוות.
בּוסוֹלָה: די, די, את מוכרחה לחיות.
דוכסית: זה העינוי
הכי גדול של נשמות בַּשאול -
בַּשאול! - שהן צריכות לִחיות, לא יכולות למות.
היתה מי שחנקה עצמה לַמוות עם פחם
בוער בַּפּה כשבעלה מת. בואי, אפיח שוב
אש בַּפחם, וְאֲחַדֵּש מופת נדיר, כמעט
נשכח, של רעיה אוהבת.
בּוסוֹלָה: אח! יאוש? זכרי,
את נוצריה.
דוכסית: הכנסיה דוגלת בצומות:
אני ארעיב עצמי לַמוות.
בּוסוֹלָה: די,
מספיק כבר עם הצער המיותר הזה.
כשרע מכל, תמיד מתחיל להשתפר.
אחרי שהדַבּוּר עוקץ לך את היד
הוא מרפרף על עפעפייך.
דוכסית: איש נחמה נחמד,
שַכנֵע איש אומלל שהתרסק מעינויים
כי יְחבּרו את עצמותיו שנית; הפצר בו
לחיות בכדי שיוציאוהו להורג שוב. מי
יגאל אותי? אני רואה את העולם הזה
כְּתיאטרון טרחן, כי אני משחקת בו
תפקיד בעל כורחי.
בּוסוֹלָה: די, די, תתעודדי;
אני אציל את החיים שלך.
דוכסית: נשבעת, אין לי פנאי לְעסק כה שולי.
בּוסוֹלָה: עכשיו,
בנשמתי, אני מרחם עלייך.
דוכסית: אז אתה
טיפש, סתם לבזבז את רחמיך על יצור
עלוב שעל עצמו לא מסוגל
אפילו לרחם. אני מלאה בְּסַכּינים.
פף! תן לי להעיף ממני את
הערפילים האלה.
(נכנס משרת)
מה אתה?
משרת: אחד שמאחל לך שתחיי הרבה.
דוכסית: שתִּתָּלה על הקללה האיומה הזאת.
(יוצא משרת) הה, בקרוב עוד אתעלה לְמַעֲלַת
קדושים. - אני אלך להתפלל. לא,
אני הולכת לקלל.
בּוסוֹלָה: בושה
עלייך!
דוכסית: אקלל את הכוכבים -
בּוסוֹלָה: נורא!
דוכסית: ואת שְלוש העונות המחייכות
של השנה שיהפכו לְחורף-עד רוסי,
לא-לא, את העולם, שהוא יחזור לְתוהו-
ובוהו.
בּוסוֹלָה: תראי, הכוכבים זורחים עדיין.
דוכסית: הו, אך אל
תשכח שהקללה שלי יצאה לַדרך רק
עכשיו. המגיפות, שמפלסות
שבילים בְּמשפחות גדולות, בַּסוף
אוכלות אותן.
בּוסוֹלָה: בושה, אשה!
דוכסית: הלוואי
שיזכרו אותם, כמו עריצים, רק על הרע
שהם עשו; שהתפילה של כל
איש מאמין תשכח אותם!
בּוסוֹלָה: אשה
בלי רחמים!
דוכסית: שהשמיים יחדלו
זמן מה מלהכתיר קדושים, כדי
להעניש אותם! לך, שאג להם את זה.
אני כמהה רק לְדַמֵּם - אֱמור להם בשמי.
להיהרג מהר, גם אלה רחמים.
(יוצאת.
נכנס פרדיננד)
פרדיננד: יפה מאד, ממש כמו שרציתי;
האמנות שברה אותה. את הבובות
האלה סך הכל עיצב בשעווה
רב-האמן וִינְצֶ'נְצְ'יוֹ לוֹרִיוֹלָה,
והיא מאמינה כי הן גוויות
אמיתיות בשר ודם.
בּוסוֹלָה: למה אתה
עושה את זה?
פרדיננד: כדי להביא אותה לְיאוש.
בּוסוֹלָה: אנא, הפסק פה,
ואל תמשיך עם האכזריות שלך. תשלח
לה לַחוטאת גלימה של כפרה שתעטה על
העור הרך שלה, הצף אותה במחרוזות
ומחזורי תפילה.
פרדיננד: שתקולל! הגוף הזה
שלה, כל עוד הדם שלי זָרם טהור בו,
היה טהור יותר מנשמה.
אני אשלח לה להקות זונות זולות,
שסרסורים ובריונים יוציאו את בשרה
לשוק, ו - כי חובה שהיא תצא מדעתה -
החלטתי להעביר מבית-חולי-הרוח
את כל המטורפים, ולשכּנם מול מגוריה.
ששם יסתופפו, ישירו, ירקדו,
וישתגעו בְּניתורים מול מְלוֹא יָרח:
אם ככה תירדם יותר טוב, שתישן.
העבודה שלך כמעט ונשלמה.
בּוסוֹלָה: עלי לראות אותה שוב?
פרדיננד: כן.
בּוסוֹלָה: אף פעם לא.
פרדיננד: חייב.
בּוסוֹלָה: אף פעם לא עוד בִּדמותי שלי;
היא כבר יודעת שאני מלשין, ועוד עכשיו
השקר האכזר האחרון הזה:
כשתשלח אותי בפעם הבאה,
זה יהיה רק בִּשליחוּת של נחמה.
פרדיננד: אה, בטח!
אתה והחמלה - זה לא כל כך הולך ביחד.
אנטוניו מסתתר בפאתי
מילאנו; בקרוב תצא לשם, כדי להזין
אש עצומה כנקמתי, שלא תִדְעך לפני
שתְכַלה מה שהבעיר את השריפה.
רופאים הם אכזרים כשהקדחת מתקיפה.
(יוצאים)
| < אחורה | הדוכסית מאמלפי -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |