שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הדוכסית מאמלפי - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >

    (נכנסים אנטוניו ודליו)

 

דֶלְיו:   בָּרוּך הבא הביתה שוב, יקר שלי, אנטוניו;

          היית בצרפת הרבה זמן, ואתה  

          חוזר לָבוּש כמו צרפתי רשמי.

          מה דעתך על החצר הצרפתית?

אנטוניו:                                      סוגד לה -

          בְּנסיונו לקבוע סדר גם בַּמדינה

          וגם בָּעם, המלך שלהם, ברוב תבונה, 

          מתחיל בַּבּית. קודם מנקה את ארמונו

          מעלוקות של חנופה, ממופקרים

          ומסואבים, ואת הנקיון מגדיר בְּנועם

          מִפְעל שמֵימי לכבוד בורא עולם  

          כי הוא סבור - בצדק - שחֲצַר שליט

          היא מזרקה כללית, שאמורה לשפוך

טיפות כסופות של טוהר על כולם. אך אם 

          מקור המים יש בו הַרְעָלָה

          תִמְלָא הארץ מוות, מחלה.

          ומה הוא שמחזיק מִמְשל כה מבורך אם לא

          מועֶצֶת נבונים, שמֵעֵזָה ללא חשש

          לִמְסוֹר מידע על שחיתויות הדור לַמלך?

          אמנם ישנם מדינאים אשר סבורים

          כי להדריך שליט מה לעשות זו הגזמה,

          אך אין חובה קדושה מלדווח לו

          מה הוא צריך לצפות מראש.

          (נכנס בּוסוֹלָה)

                                                            הנה בא בּוסוֹלָה.

          נביא הזעם היחיד של החצר; אבל

          התוכחות שלו, לדעתי, הן לא מתוך

          יִרְאַת מרום פשוטה: בעצם הוא מוקיע

          את מה שהוא חושק בו, והיה זנאי, חמדן,

          גאה, שְטוּף דם וגם קנאי כמו כל אחד אחר,

          לו רק היה יכול. 

          (נכנס הקרדינל)

                                        הנה הקרדינל.

בּוסוֹלָה: אני הַצֵּל שלך, עדיין.   

קרדינל: רואים.                             

בּוסוֹלָה:            מגיע לי מעט יותר

          מן הזלזול הזה על שירותי לך.

          עלוב הדור, אם התגמול היחידי

          על מעשים טובים הוא לעשות אותם!

קרדינל: אתה מדגיש את ערכך יותר מדי.

בּוסוֹלָה: אני נפלתי לספינת עבדים בגלל השרות שעשיתי לך, שם, שנתיים תמימות,

לבשתי שתי מגבות במקום חולצה, עם קשר על הכתף, בסגנון גלימה רומאית. זלזול כזה? אני אשגשג באיזו דרך: העפרוני משמין בְּאקלים קשה; למה לא אני, בִּיְמֵי הצחנה האלה?

קרדינל: אם רק יכולת להפוך להיות ישר.

בּוסוֹלָה: עם כל קדושתך, רק תראה לי את הדרך. (יוצא הקרדינל) הִכּרתי הרבה שנדדו

רחוק למצוא את היושר, אבל חזרו כלבים מנוולים כפי שיצאו; כי הם לקחו איתם לַדרך את עצמם. - מה זה, הלכת? יש טיפוסים, אומרים, שהשתלט עליהם שד, אבל הטיפוס הדגול הזה יכול היה לשלוט על השד הכי גדול, ולהשחית אותו יותר.

אנטוניו: פנית אליו באיזה עניין והוא סירב?

בּוסוֹלָה: הוא ואחיו הם כמו עצי שזיפים, שצומחים עקום מעל בריכות מים מעופשים; הם

עשירים ועמוסי-פרי, אבל רק עורבים, תולעים וזחלים ניזונים מהם. אם הייתי מסוגל להיות אחד הסרסורים המתלקקים שלהם, הייתי נתלֶה להם על האוזניים כמו עלוקה, עד שהייתי מתמלא, ואז נושר ארצה. בבקשה עזוב אותי. - איך אפשר לחיות חיים של תְלוּת עלובה כזאת, בְּצִפִּיָה שיקדמו אותך מחר? איזה יצור סובל יותר מזה שמקווה ומתאכזב? ואין מוות איום יותר מזה שנופל על בן-אדם כשהוא ממתין לְחנינה. לְנצים ולכלבים - גם לזונות! - נותנים גמול, כשהם עשו לנו שירות; אבל לְחייל, שמסכן את אבריו בקרב, לא נותנים כלום, רק איזה סוג של גיאומטריה בתור משען אחרון.

דליו:   גיאומטריה?

בּוסוֹלָה: כן, להיתלות על זוג נאה של מקלות, לעשות נפנוף אחרון בָּעולם על זוג מכובד

של קביים, מבית-חולים לבית-חולים. שלום רב לך אדוני. ובכל זאת נא לא ללעוג לנו, כי מִשְרוֹת בֶּחָצר הן כמו מיטות בבית-חולים, הראש של פלוני מוטל ליד הרגל של אלמוני, וכך מַטָה, וכך מַטָה.

          (יוצא)

דליו:   מכיר טוב את האיש הזה: שבע שנים

          חתר בְּאניה של עבדים, על רֶצח

          ידוע לְשמצה; וְהַסְברה  

          היא שהקרדינל עומד מאחורי העסק:

          מי שחנן אותו הוא גנרל צרפת, גאסטון

          דֶה פוּאָה, כשהוא שיחרר את נאפולי.

אנטוניו:                                                חבל מאד

          שככה מזניחים אותו; שמעתי, יש לו לב

          אמיץ. הדיכאון המטונף הזה

          ירעיל את כל הטוֹב שבו, כי - שְמע ממני -

          כמו ששֵינה בלי גבול נחשבת, ובצדק,

          לַחֲלוּדה פנימית בַּנשמה,                 

          גם חוסר-מעשה מוליד רק בעלֵי

          מרה שחורה, שמתרבָּה לבד,

          אוכלת את הפְּנים כמו עש בְּבַד.

(נכנסים קַסְטְרוּקְיוֹ, סילביו, יוליה, רודריגו וגְרִיזוֹלָן)

דליו:   מתחיל להתמלא. הִבְטחתָ לספּר

          לי על טבעם של כמה מהאנשים

          הנעלים פה.

אנטוניו:                 האדון הקרדינל

          ויתר האורחים שבחצר עכשיו?

          מסכים.

(נכנס פרדיננד)

           הנה בא דוכס קָלָבְּרִיָה הגדול.

פרדיננד: מי זכה בַּטבעת בַּתחרות?

סילביו: אנטוניו בּוֹלוֹנְיָה, אדוני.

פרדיננד: מנהל האחוזה של אחותנו הדוכסית? תנו לו את הפרס, שיֶהֱנה. - מתי כבר נפסיק

          עם הפעילות הספורטיבית הזאת וניכנס לפעילוּת ממשית?

קַסְטְרוּקְיוֹ: נדמה לי, אדוני, שלא ראוי שתשתוקק לצאת לְמלחמה אתה גופא.

פרדיננד (הצידה): עכשיו נשמע איזו חוכמת-חיים. - למה, אדוני?

קַסְטְרוּקְיוֹ: יאה שחייל יעפיל להיות נסיך, אבל לא נחוץ שנסיך ישתפּל לדרגת קפיטן!

פרדיננד: לא?

קַסְטְרוּקְיוֹ: לא, אדוני; מוטב לו בהחלט לעשות זאת באמצעות בא-כוח.

פרדיננד: למה שגם לא יישן, או יאכל, באמצעות בא-כוח? זה יפטור אותו ממעשים עצלים,

          המוניים וגסים, והבא-כוח הצבאי ינשל אותו מכבוד.

קַסְטְרוּקְיוֹ: האמן לנסיוני: הממלכה אף פעם לא שקטה לטווח ארוך כשהשליט חייל.

פרדיננד: סיפרת לי שאשתך לא סובלת מלחמות.

קַסְטְרוּקְיוֹ: אמת, אדוני.

פרדיננד: ועל בדיחה שהיא הרביצה, על איזה קפיטן שהיא פגשה מלא פצעים - שכחתי

          כבר מה זה היה.

קַסְטְרוּקְיוֹ: היא אמרה לו, אדוני, שאבוי לו שהוא שוכב, כמו בני ישראל, חבוש

          באוהלים ומייחל לאלוהים.

פרדיננד: אוה, זאת יש לה שֶכל שיכול לחסל את כל המנתחים של העיר, כי גם אם בני-

טובים שמחפשים צרות יחזיקו כּלֵי-זין ויהיו מוכנים להסתער - הלשון שלה תעמיד

אותם.

קַסְטְרוּקְיוֹ: בהחלט, אדוני.

פרדיננד: מה דעתך על הסוס הספרדי שלי?

רודריגו: אש.

פרדיננד: לדעתי הרוח הולידה אותו; הוא דוהר כמו כספית.

סילביו: נכון, אדון, לפעמים לפני שהַמִשְחק אפילו מתחיל הוא כבר גומר.

רודריגו וגְרִיזוֹלָן: הה, הה, הה!

פרדיננד: למה אתם צוחקים? נדמה לי שאתם בתור אנשי חצר צריכים להיות לי חומר

הצתה, להתלקח כשאני מדליק; כלומר לצחוק כשאני צוחק, גם אם הנושא לגמרי לא משעשע -

קַסְטְרוּקְיוֹ: אמת, כבודו, אני עצמי שמעתי בדיחה טובה מאד, וסירבתי להבין אותה, כדי לא

          לא להיראות שוטה.

פרדיננד: אבל אני יכול לצחוק מהשוטה שלך, אדוני.

קַסְטְרוּקְיוֹ: הוא לא יודע לדבּר, אתה יודע, אבל הוא עושה פרצופים; אשתי לא יכולה

          לשאת אותו.

פרדיננד: לא?

קַסְטְרוּקְיוֹ: וגם לא חֶבְרה עליזה: כי היא אומרת שיותר מדי צחוק, ויותר מדי חֶברה,

          ממלאים אותה יותר מדי קמטים.

פרדיננד: אז הייתי מתקין לה מכשיר מתמטי לַפָּנים, שלא תצחק מעבר למידה. - אני

          אבקר אותך בקרוב במילאנו, סילביו.

סילביו: מעלתך כשיגיע יתקבל בברכה.

פרדיננד: אתה רוכב טוב, אנטוניו: יש פרשים מצוינים בצרפת שלך, איך אתה

          מחשיב את אמנות הרכיבה?

אנטוניו: בתור דבר אצילי, אדוני: כשם שמתוך הסוס הטרוֹיאני יצאו הרבה נסיכים

מפורסמים, כך מתוך חכמת הרכיבה האמיצה עולים ניצוצות של נחישות גדולה, שמעלָה את     הנפש לפעול באצילות.

פרדיננד: יפה דיברת.

          (נכנסים הדוכסית, הקרדינל, קאריולה [עם מלווים])

סילביו: אחיך, האדון הקרדינל, ואחותך הדוכסית.

קרדינל: ספינות העבדים הפכו כיוון?

גְרִיזוֹלָן: הפכו, מעלתך.

פרדיננד: הנה האדון סילביו, בא להיפרד.

דליו (הצידה לאנטוניו): עכשיו מה שהבטחת: מי הקרדינל הזה?

          כלומר אופיו? אומרים שהוא טיפוס נועז,

          ישים חמשת אלפים על טניס,

          רוקד, מקסים את הגברות, נלחם לא פעם דו-קרב.

אנטוניו: כל הניצוצות האלה הם רק מראית-עין, כלפי חוץ: אבל תבחן את אופיו

הפנימי: הוא איש-כנסיה רב-דיכאון. האביב שעל פניו אינו אלא בריכת תרבּית        לְקרפדות; כשהוא חושד במישהו, הוא רוקם נגדו מזימות גרועות יותר מאלה שנפלו על הֶרְקוּלס, כי הוא זורע על דרכו חנֵפים, סרסורים, מלשינים, אנשים בלי אלוהים, ואלף מפלצות תככים כאלה. הוא כמעט היה לְאפיפיור: אבל במקום להגיע לזה במדרגות הכנסיה ההגונות, הוא פיזר שוחד, בְּשפע כזה ובעזות-מצח כזאת כאילו שהוא יכול לצאת מזה בלי ידיעת השמיים. מעט טוב הוא גם עשה. 

דליו:   דיברת בו יותר מדי: מה עם אחיו?

אנטוניו: מה, הדוכס שם? טבע מעוּוָת מאד, סוער;

          מה שנראה אצלו עולץ, זה רק בחוץ;

          אם הוא צוחק מכל הלב, זה רק בכדי

          לצחוק על יושר, ולהוציא אותו

          מהאופנה.  

דליו:                  הם תאומים?

אנטוניו:                                 במהותם:

          הוא מדבר אחד בַּפֶּה אחד בַּלב,

          מקשיב לְבקשות בְּאוזן ערלה;

          על כס-משפט הוא מעמיד פנים שהוא ישן

          רק כדי לתפוס נאשמים במילתם;

          על פי רכילויות גוזר דין מוות, מזכה 

          על פי שמועה.

דליו:                       החוק אם ככה עבורו

          הוא כמו לָעכביש קורים שחורים של רשת:

          מעון, וגם בית סוהר כדי ללכוד

          את המזון.

אנטוניו:             נכון מאד: הוא לא

          מחזיר חובות, אלא אם הם סכין בגב;           

          רק בְּחובות כאלה הוא מודה.

          ולסיום, לגבי אחיו, הקרדינל שָם:

          המתחנפים אליו אומרים שפיו מפיק

          מלים של כוח על-טבעי; בַזֶּה אני

          גם מאמין, כי השטן דובר מפיו.

         מה שקשור לאחותם, מעלת הדוכסית, 

         אף פעם לא ראית עוד שלושה סוגי מטבע

         זהים כל כך בתבניתם, שונים כל כך בָּערך.

         אשר לשיחתה, היא מהפנטת עד כדי כך 

         שתתמלא בְּעצב כשהיא מסיימת את  

         דבריה, ותבקש, מוקסם, שהיא לא

         תחשיב דיבור כְּיוהרה, כי להקשיב

         לה זו התרוממות-הנפש עבורךָ.   

         כשהיא דוברת, היא נותנת בָּאדם

         מבט מתוק כזה, אשר היה 

         מקפיץ בִּמחולות אחד שכבר שכב

         דום בְּשיתוק של מוות, להזיל ריר           

         על הפנים המתוקים האלה: אך

         מן המבט הזה נובע טוהר כה שמֵימי

         אשר גודע כל תקווה של חשק וזימה.

         שגרת ימיה כה זכה ואצילית   

         שבטח לילותיה - לא, יותר,

         חלומותיה - טהורים יותר

         מוידויים של כל אשה אחרת.

         תשבורנה כל הגברברות המתוקות

         את המראָה המתחנפת שלהן, 

         ותִתְייפּנה רק על פיה.

דליו:                                 הוּ, אנטוניו,

          אתה מפליג בִּמליצות של המלצות.  

אנטוניו: אשים מסגרת לתמונה רק כך;

          זה סְכום מעלותיה בְּחישוב מהיר:

          את העבר היא מכתימה, את העתיד תאיר.

קאריולה: עליך לחכות לַדוכסית גבירתי,

          פה בָּאולם, בעוד איזה חצי שעה.

אנטוניו: מסכים.

פרדיננד: אחות, יש לי אלייך בקשה.

דוכסית:                                      אלי, כבודו?

פרדיננד: אדון פה, דניאל דה בּוסוֹלָה;

          שימש כְּעבד בִּספינה.

דוכסית:                             כן, מכירה אותו.

פרדיננד: בן-אדם שווה: הרשי לי להפציר שהוא יהיה

          המנהל של האורוות אצלך.

דוכסית:                                   היכרותך

          אתו היא המלצה, וגם קידום.

פרדיננד:                                     קרא לו לכאן.

          (יוצא בן לוויה)

          עכשיו פּרידה. תדרוש בשמנו, אדוני  

          המכובד, בשלום כל הידידים האצילים

          בַּמחנה.

סילביו:           אדרוש, כבודך.

דוכסית:                               אתה לאן, מילאנו?

סילביו: אמת.

דוכסית:            הַביאו את הכרכרות:

          ניקח אותך אל הנמל.

          (יוצאים כולם חוץ מהקרדינל ופרדיננד)

קרדינל: תדאג להעסיק את בּוסוֹלָה הזה

          בתור מלשין. אני מחוץ לָעסק;        

          לכן זלזלתי בו לא פעם כשביקש

          קידום אצלנו, למשל הבוקר.

פרדיננד: אנטוניו, מנהל האחוזה שלה, 

          היה מתאים יותר.

קרדינל:                        אתה טועה בו.

          (נכנס בּוסוֹלָה)

          הוא מטבעו ישר מדי לְעסק שכזה.

          הוא בא. אשאיר אתכם.

          (יוצא)

בּוסוֹלָה:  משך אותי אליך חוט של קסם.            

פרדיננד: אחי הקרדינל אף פעם לא

          סבל אותך.

בּוסוֹלָה:             נכון, מאז שנעשָה חייב לי.

פרדיננד: אולי איזה תו מעוּות בְּפרצופך

          החשיד אותך עליו?

בּוסוֹלָה:                           הוא מתמחה בפיזיונומיה?

          אסור לסמוך על הפרצוף יותר

          מעל שתן של חולה, שיש קוראים

          לו הזונה של הרופא, כי הוא מוליך אותו

          שולל.  בלי צדק הוא חשד בי.

פרדיננד:                                        בעניין הזה

          תניח לאישים גדולים לא למהר:

          כשלא בוטחים - בקושי מרוּמים.

          אתה מבין, טלטול חוזר של עץ אלון

          רק מחזק את שורשיו יותר.

בּוסוֹלָה:                                      רק תיזהר,

          כי אם חושדים שלא בְּצדק בְּידיד

          אז זה מביא אותו מהר לחשוד

          בך, ומעודד גם לרמות

          אותך.

פרדיננד:        הנה זהב.

בּוסוֹלָה:                        ו? מה אחרי זה? ממטרים

          כאלה לא יורדים אף פעם בלי מכות ברק

          על הזנב. איזה גרון אני צריך לחתוך?

פרדיננד: אתה דוהר לשפוך דם טרם שביקשו

          ממך. לא לשם כך אני צריך אותך.

          אני נותן לך את זה בכדי לחיות פה בחצר,

          לִצְפּות בַּדוכסית, לשים לב לכל פרט 

          בהתנהגותה, מי המחזרים אשר חומדים

          ידה, למי תפגין חיבה. היא אלמנה רכה,

          אני לא רוצה שתתחתן שוב.

בּוסוֹלָה:                                     לא, אדון?

פרדיננד: ואל תשאל מה הסיבה: פשוט קבל את זה,

          אמרתי לא רוצה.

בּוסוֹלָה:                       אתה רוצה,

          מה, להפוך אותי אחד מהמסתופפים

          סביבך.   

פרדיננד:        מה מסתופף! מה זה?

בּוסוֹלָה:                                      שד-חבלה

          בשר ודם     ולא-נראֶה         : מלשין.

פרדיננד: הייתי מאחל לך להיות דבר כזה,

          זה משתלם; ולא רחוק היום

          שזה עוד יקדם אותך.

בּוסוֹלָה:                             קח את

          המשחיתים שלך, או תכשיטים  

          בִּלְשון השְאוֹל: המתנות האלה יעשו 

          אותך מדיח, ואותי בוגד חסר בושה; אם

          אקח אותם, הם עוד יקחו אותי לַגיהנום.

פרדיננד: אדון, מה שנתתי לא אקח ממך.

          יֶשנה משרה אשר השגתי עבורך

          הבוקר: מנהל של האורוות. שמעת על   

          תפקיד כזה?

בּוסוֹלָה:                לא.

פרדיננד:                      הוא שלך - זה לא שווה תודה?

בּוסוֹלָה: הלוואי שתקלל את עצמך

          על שנדיבותך, זו שהופכת בני אדם

          לְאצילים אמיתיים, עושה

          ממני מנוול. אוי לי שכְּדֵי  

          לא להפוך לכפוי טובה על הקידום

          הזה, אני צריך להתפלש 

          בְּכל טינופת שאדם המציא! כך השטן

          ממתיק כל חטא, ומה שהשמיים מגדירים

          חלאה מחשיב כְּמחמאה.

פרדיננד:                              תהיה

          מה שאתה: שמור על גלימת הדיכאון

          הרגילה שלך; היא מעידה 

          שאתה מקנא בְּאלה מעליך,    

          אבל נשמר מקרבתם. וכך תִקְנה 

          גישה אל תוך חדרי-החדרים,

          ששם תוכל כמו עכברוש פוליטי -

בּוסוֹלָה: ראיתי כבר כאלה, שסמוכים

          על שולחנו של האדון, חצי מנמנמים,

          בקושי מקשיבים - נדמה כך - לשיחה:

          אבל הַבְּנֵי-כלבים חתכו לו ת'גרון

          כשהוא חָלם. מה המִשְרָה שלי?

          ניהול אורוות? אמוֹר אם כך שהשחיתות שלי

          גָדְלה מתוך צואת סוסים. אני האיש שלך.

פרדיננד: החוצה!

בּוסוֹלָה: שהטובים יקנו שם טוב ממעשים טובים,

          כי כסף ומשרה הם שוחד של מתועבים. -  

          גם לַשטן יש פתגמים.     

          (יוצא בּוסוֹלָה.

            נכנסים הקרדינל והדוכסית)

קרדינל: עלינו לעזוב אותךְ: עכשיו

          יַנחה אותך שכלך הטוב.

פרדיננד:                                אַת אלמנה:

          את כבר יודעת מה זה גבר, ולכן

          שלא תתני לִנעורים, עמדה, דיבור רהוט -

קרדינל: לא-לא, ששום דבר מלבד עיטור אחד, כבוד,

          יסעיר בך את דמך האצילי.

פרדיננד: אח! רק שטופות בְּחשק מתחתנות   

          פעם שניה. 

קרדינל:                בושה!

פרדיננד:                         מיוחמות 

          כמו הכבשים בָּעדר של לבן

          מבראשית. 

דוכסית:               יהלומים, אומרים, שווים

          יותר אם הם עברו תכשיטנים

          רבים. 

פרדיננד:        זונות, לפי הכלל הזה,

          הן יקרות.

דוכסית:              אתה תקשיב לי?

          לא אתחתן אף פעם.

קרדינל:                           רוב האלמנות אומרות כך;

          אבל בדרך כלל ההחלטה הזאת 

          תְקפה רק לשעה; היא מסתיימת יחד עם

          ההלוויה.

פרדיננד:             עכשיו תקשיבי לי:

          את חיה בְּמִרְעה מַבְאִיש פה בחצר:

          יש איזה דבש דביק מֵמית פה; הוא ירעיל

          את שמך הטוב. אז הישמרי לך; בלי

          ערמומיוּת, כי אלה שפניהן

          יסתירו את לבן הן כבר מכשפות

          לפני שיִמְלאו להן עשרים - כן, וחוֹלצוֹת

          שדיים לַשדים.

דוכסית:                    עצה מאד-מאד טובה.   

פרדיננד: צביעוּת נטווית בְּחוט עדִין קטן, דקיק     ולא

          נראה: אך, האמיני, הָאפל בְּמעשייך -

          לא, אפילו הפְּרטִי בְּהרהורייך -

          ייצא לאור.

קרדינל:               אולי תחמיאי לעצמך

          שאת חופשית לבחור; להתחתן

          בְּמחסה הַלַיִל בחשאי -

פרדיננד:                             לחשוֹב:

          זה המסע הכי טוב שעשיתי;

          כמו סרטן-החול המקרטע

          שזז אחורה וחושב שהוא הולך נכון,

          כי הוא הולך על פי דרכו. אך שימי לב:

          כאלה חתונות אפשר אולי לחתום

          אך לא לחגוג.

קרדינל: ליל הכלולות הוא שער הכניסה

          לְאיזה כלא.

פרדיננד:               והעינוגים

          האלה, הנאות התאווה האלה,

          הם כמו תנומות כבדות שמבשרות

          אסון לְבן-אדם.

קרדינל:                     היי שלום.

          ראשית חוכמה בַּסוף; זכרי את זה.

          (יוצא הקרדינל)

דוכסית: נדמה לי שתירגלתם בין שניכם את הנאום,

          כה משומן יצא.

פרדיננד:                    אַת אחותי -

          וזה היה פגיון אבי. רואה?

          אשנא לראות אותו מחליד מדם, כי הוא

          היה שלו. אני מציע, תוותרי

          על כל ההילולות; המסכה

          והתחפושת הם חדרֵי סתרים שלא

          נבנו לְמטרה יפה. כל טוב לך; ו -

          נשים מאוהבות בָּאֵבֶר ש, כמו הצלופח,

          אין בו אף עצם.

דוכסית:                      תתבייש, אדון!

פרדיננד: לא, התכוונתי לַלָשון: עוגבת מגוּוֶנת.

          מה לא יכול בחור חלק ומחודד-לשון

          למכור לְבת-חווה? שלום לך, אלמנה חמה.

          (יוצא פרידננד)

דוכסית: שזה יסיט אותי? לו גם שכבו

          כל הקרובים האצילים שלי

          בַּדרך אל הנישואים האלה, הם היו לי

          רק מדרגות לִדְרוך. וגם עכשיו,

          אל מול שנאה כזאת, כמו לוחמים בִּקְרב

          שכשהריחו סכנה הצליחו בִּמְשימה

          לא אפשרית כמעט - שמעתי חיילים

          אומרים כך - גם אני, חרף האִיוּמים

          והגזירות, אקח את הסיכון.

          ושרכלניות זקנות תאמרנה כי

          עצמתי עין ובחרתי בעל. - קָרְיוֹלָה,

          (נכנסת קָרְיוֹלָה)

          לנאמנותך שלא מוטלת בְּספק

          מסרתי לא רק את חיי - את שמי הטוב.

קָרְיוֹלָה:  שניהם שמורים אצלי לָבֶטח.

          אני אסתיר סוד זה מן העולם בְּאדיקות

          כמו שסוחרים בְּרעל מרחיקים אותו

          מילדיהם.

דוכסית:                 ההצהרה שלך  

          היא נבונה ולבבית; מאמינה לה.   

          אנטוניו בא?

קָרְיוֹלָה:                 הוא מחכה לך.

דוכסית:                                        נפש יקרה,

          עזבי אותי, אבל עמדי מעבר לַמסך,

          משם תוכלי לשמוע. תאחלי לי הצלחה

          שכן אני הולכת לִיְשימון,

          שלא אמצא בו שביל או חוט ידידותי

          כדי להדריך אותי.

          (קָרְיוֹלָה הולכת אל מאחורי הפרגוד; נכנס אנטוניו)

                                     קראתי לך. שב:

          קח עט ודיו, וכתוב. אתה מוכן?

אנטוניו:                                          כן.

דוכסית: אז מה אמרתי?

אנטוניו:                     שעלי לכתוב דבר מה.

דוכסית:                                                    אה,

נזכרתי.

          אחרי ההילולות וכל הבזבוזים ראוי,

          כמו בעל-בית חסכוני, שנברר מה

          נִשְמָר לקראת מחר.

אנטוניו: אם תבקשי זאת, הוד יופייך.

דוכסית:                                       יופיי? באמת

          תודה: אני נראית עוד צעירה רק בזכותך.  

          לקחת את דאגותי על עצמך.

אנטוניו:                                     אביא

          לַגברת את פְּרָטֵי כל הוצאה והכנסה.

דוכסית:                                                  הו,

          אתה גזבר חרוץ. אבל טעית,

          כי כשאמרתי "לברר מה שנשמר

          לקראת מחר", כַּוָונָתי היתה מה

          שָמוּר לי שם.

אנטוניו:                    שם איפה?

דוכסית:                                    בַּמרומים.

          אני עורכת צוואה (כַּיאה 

          לְאצילים לְזכר שמם הטוב)

          אז בוא אשאל אותך, אדון, מה, לא מוטב

          שנערְכֵנָה ככה, בְּחיוך, במקום

          בַּאֲנחות כבדות ומבטי אימים,  

          כאילו הפּרידה מאוצרותינו מולידה  

          התקף טירוף?

אנטוניו:                   הו, בהחלט מוטב.      

דוכסית: אם עכשיו היה לי בעל, הדאגה היתה נחסכת;

          אך אֲמַנה אותך לְאפוטרופוס. מה הוא

          המעשה הטוב אשר עלי לזכור

          דָבָר ראשון? אמור.

אנטוניו:                             פִּתחי בזה אשר

          התחיל את העולם, אחרי בריאת אדם,

          שבועת הנישואים: היה יפה

          אם תדאגי לְבעל טוב, תני לו

          הכל.

דוכסית:       הכל?

אנטוניו:                כן, את עצמך, בכל טובך.  

דוכסית: מה, בְּתכריך?

אנטוניו:                      בְּזוּג.

דוכסית: הו זה מוזר מאד כְּצוואה!

אנטוניו: היה מוזר אם לא חשתְ מְצוּוָה

להתחתן שנית.

דוכסית:                    מה דעתך על נישואים?

אנטוניו: לדעתי, כמו מאמין אדוק,

          הם תופת או גן-עדן; אין מקום

          שלישי.

דוכסית:          אתה בעד או נגד?

אנטוניו: פְּרישוּת חיי, שמזינה בי את הדיכאון,

          על פי רוב מנתחת כך - 

דוכסית:                             כן, בוא נשמע.

אנטוניו: נאמר אדם לא מתחתן, ואין לו ילדים,

          מה אז חסר לו? רק התואר אבא, או   

          העונג הקלוש לראות פרחח קטן

          רוכב על מוט צבוע רוץ-בן-סוס, או לשמוע

          אותו קַשְקֵש כמו תוכי.  

דוכסית:                               אוף, אוף, מה כל זה?

          אחת משתי עיניך אדומה מדם –

          שים את טבעתי עליה. זו תרופה טובה,

          אומרים - היא היתה טבעת נישואי;

          נדרתי כי לא אפרד ממנה לעולם,

          אלא לַבּעל השני שלי.

אנטוניו: עכשיו נפרדת ממנה.

דוכסית: כן, לעזור לך לראות.

אנטוניו: עשית אותי עיוור גמור.

דוכסית: איך?

אנטוניו: יש איזה שד חצוף ושאפתן

          שמרקד פה בָּעיגול.

דוכסית:                           סלק אותו.

אנטוניו:                                          כיצד?

דוכסית: אין צורך בְּהרבה כישוף, תספיק

רק אצבע: כך. - מתאים? 

          (היא שמה את הטבעת על אצבעו. הוא כורע)

אנטוניו:                                  אמרת מה?

דוכסית:                                                  אדוני,

          הגג שלך יפה אבל נמוך מדי,

          קשה לי לעמוד זקופה, או לשוחח, בלי

          להגביהו. הרם את עצמך,  

          או אם תרצה, ידִי לעזרתך כאן: כך. (מקימה אותו)

אנטוניו: שאפתנות, גבירתי, היא שגעון של הגדולים,

          לא שגעון שמוּר תחת בריחים, או בְּשלשלת,

          אלא בִּמגורים שטופים בְּאור, מוקף

          בַּהֲמוּלת אורחים פטפטנים,

          אשר עושָה אותו סהרורי חסוך מרפא.

          אל תחשבי אותי טפש מלהבין

          לאן נוטֶה חסדך; אבל טפש מי שכּשקר לו

          דוחף ידיו לתוך האש כדי לחמם אותן.

דוכסית: ובכן, עכשיו כשנפערה הקרקע,

          הבט וראה לאיזה מין מכרה עשיר

          אני עושה אותך אדון.

אנטוניו:                             אח מי אני!

דוכסית: גרוע בְּלִמְכּור את עצמך. אתה מחשיך 

          את זוהַר ערכך לא כמו הסוחרים בַּשוק; 

          הם מאירים סחורות גרועות בְּאור קלוש

          בכדי להיפטר מהן. ואני

          חייבת להגיד לך, שאם

          תדע היכן נושם אדם מושלם -

          אני אומרת זאת בלי חנופה - הַפְנה עיניך,

          והתבונן בעצמך.

אנטוניו: גם אם אין תופת או גן-עדן,

          אני אהיה ישר: תמיד הייתי משרת

          של הצניעות, ולא גביתי שום

          תשלום על כך.

דוכסית:                    עכשיו היא משלמת.

          אנחנו שנולדנו לַגדוּלה, נגזר 

          עלינו לחזר, כי איש לא מחזר אחרינו;

          כמו שעריץ אומר דבר והיפוכו

          בכפל משמעות מפחיד, אנחנו אנוסים

          לתת ביטוי לרגשותינו העזים

          בַּחֲלומות וּבְחידות, וכך

          סוטים מנתיב היושר הפשוט

          שלא נועד להעמיד פנים.

          לך, לך, ותתגאה על שנשארתי ללא לב - 

          לבי הוא בחיקך, הלוואי יַפרה-

          יַרבּה שם אהבה. אתה רועד: אל

          תניח ללבך להיות פיסת בשר

          מתה כזאת שתחת לאהוב אותי

          תִפְחד. בְּטח בעצמך. מה מבלבל

          אותך? זהו בשר ודם, רואה?

          זאת לא הדמות החצובה בְּשיש

          אשר כורעת לה על קבר בעלי.

          בוא, בן-אדם, בוא תתעורר! אני פה משירה

          כל גינונֵי כָּבוד אין-חפץ, וניצבת  

          מולך פשוט כאלמנה, וצעירה, אשר

          דורשת את ידך כְּבעל, וכמו אלמנה

          לא מסמיקה; רק קצת.

אנטוניו:                              האמת תעיד

בשמי: אני אהיה מקלט-תמיד

          לשמך הטוב.

דוכסית:                 אני מודה לך, אהוב

          יקר, ומעכשיו, בכדי שלא

          יעיק עליך חוב, בתור גזבר

          לשעבר, אחתום פה על שפתיך פְּטוֹר

          מלא.   

          (מנשקת אותו)

אנטוניו: ומה עם האחים שלך?

דוכסית:                                  תשכח מהם:

          (מחבקת אותו)

          כל צליל צורם, מחוץ לַתחוּם הזה,

          ראוי לְרחמים, ולא לְפחד. אם

          בכל זאת הם יֵדעו, הזמן בלי קושי ישכך

          את הסופה.

אנטוניו:               אלה היו צריכות להיות

          מלים שלי, מאל"ף ועד ת"ו, אלא

          אם יש בם תו אחד של חנופה.

דוכסית: כְּרע ברך.

          (קָרְיוֹלָה יוצאת מאחורי הפרגוד)

אנטוניו: הה?

דוכסית:       אל תהיה נדהם, זאת אשת סוד שלי.

          שמעתי עורכי-דין אומרים, חוזה 

          "בַּבּית בְּעל-פה מפי הנמצאים

          הנוכחים" תקף כְּנישואים. (הם כורעים)

          בָּרכו, שמיים, קשר זה, לבל תתיר אותו 

          האלימות.

אנטוניו: חַבְלֵי אהבתנו, כמו כוכבי הלכת,

          בל יחדלו לנוע -

דוכסית:                       הלאה, מנגנים

          ביחד את אותה המוזיקה.

אנטוניו: הלוואי נהיה כמו הדקלים האוהבים,

          סמל שלוות הנישואים, שלא

          נושאים פירות אלא ביחד.

דוכסית: מה יכולה הכנסיה לכפות יותר?

אנטוניו: בל יעלה על דרך הגורל מקרה      

          שמח או עצוב אשר יפריד בין

          משאלותינו השלובות.

דוכסית:                              איך יכולה 

          הכנסיה לקשור חזק יותר? עכשיו

          אנחנו בעל ואשה, הכנסיה צריכה  

          להיות רק הד לזה. - עמדי בצד. - אני

          עכשיו עיוורת.

אנטוניו:                    מה את מתכוונת?

דוכסית: קח והובל את מזלך ביד,

          אל ערש כלולותיך.

          אתה הוא הדובר כאן, כי עכשיו אנו אחד.

          נשכב רק, נשוחח, ונתכנן

          איך לְרַצות את שני אחַי חוֹרְקֵי השן; 

          ואם תרצה, כמו בספור אחד ישן, נשים

          בינינו חרב עירומה, לשמור על תומתנו.

          הו תן לקבור את סומק לְחָיַי כאן בחיקך,

          כי הוא כּסֶפת סודותי כולם.

          (יוצאים הדוכסית ואנטוניו)

קָרְיוֹלָה: אם רוח של גדוּלה או של אשה מושלת בה

          יותר, איני יודעת, אך נראֶה

          כי משתולל בה הטרוף. לבי לבי עליה.   

          (יוצאת)


< אחורה הדפסת הטקסט הדוכסית מאמלפי - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >