| < אחורה |  הדוכסית מאמלפי -
מערכה 5, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים אנטוניו ודליו.
אנטוניו: מה דעתך על תּקְוָתִי להתפייס
עם האחים האראגוניים?
דליו: אני
מטיל בזה ספק, שכן על אף שהם שלחו
אִגרות שמתחייבות לְבטחונך פה במילאנו,
נראֶה שאלה רשתות ללכוד אותך. מרקיז
פֶּסְקָרָה, שכמה מאדמותיך יעברו
אליו אם לא יהיה לך יורש
או תימָצא אשם בְּפשע כלשהו -
נשלח - נגד אופיו האצילי -
כדי להפקיע את האדמות
האלה, וכמה מן הכפופים לו עסוקים
ברגע זה ממש בִּשתדלנות
שיעביר אותן לרשותם.
קשה להאמין שמבקשים טובת חייך,
אם מנשלים אותך מאמצעי חייך,
ממחייתך.
אנטוניו: אתה תמיד כופר בַּבטחונות
שאני מנסה בקושי לארגן לי.
(נכנס פֶּסְקָרָה)
דליו: הנה בא המרקיז. בוא אעמיד פנים
שגם אני ברשימת המבקשים
חֶלְקה מאדמותיך, כדי לראות
אם היא עומדת למסירה.
אנטוניו: בבקשה.
(הוא פורש)
דליו: אדון, יש לי עניין אתך.
פֶּסְקָרָה: אתי?
עניין
דליו: פשוט: המדובר בִּמצודת
סַן-בֶּנֶדִיקְט ונחלותיה, שהיו
לאחרונה בחזַקָת אנטוניו בּולוניה -
תוכל להעביר אותן על שמי?
פֶּסְקָרָה: אתה ידיד שלי, אך מענק כזה
לי לא יאה לתת, ולא לך לקחת.
דליו: לא, אדוני?
פֶּסְקָרָה: אתן לך הסבר מקיף,
בארבע עיניים, בקרוב. (נכנסת ג'וליה) הנה
המאהבת של הקרדינל.
ג'וליה: כבודך,
הפכתי לִמְחזרת על פתחיך,
והייתי גם נחשבת קבצנית בזויה
אם לא היה לי פה מכתב מאיש
חשוב, הקרדינל, שיחזר
לטובתי.
(נותנת לו מכתב)
פֶּסְקָרָה (לאחר שקרא): הוא מבקש למענךְ
את מצודת סן-בנדיקט, זו שהיתה
שייכת לבולוניה המגורש.
ג'וליה: נכון.
פֶּסְקָרָה: קשה לי לדמיין מי יתענג עליה
יותר ממך. קיבלת.
ג'וליה: אני מודה לך
מאד; וסמוֹך עלי שהוא יידע
שאני אסירת תודה כפליים,
הן על המתנה הן על זריזוּת הנתינה
שבזכותה המענק שווה
יותר.
(יוצאת)
אנטוניו (הצידה): אני נחרב ואלה מתחזקים!
דליו: מרקיז, תודה מאד קטנה לך.
פֶּסְקָרָה: מדוע?
דליו: כי לי סירבת, לְטובת יצור
כזה.
פֶּסְקָרָה: אתה יודע מה פה על הפרק?
אדמת אנטוניו: לא מופקעת על פי חוק,
אלא נחטפת מגרונו בְּהוראת
הקרדינל. זה לא יאה שאעניק
מנה כזאת של עוול לְחבר שלי;
זאת נדיבות שראויה לה רק
פרוצה, כי זאת שחיתות. שאזהם
דם חף מפשע כדי להתחנף
לְאלה שאני מחשיב כחברי? אני
שמח שהאדמה הזאת, שנלקחה
מבעליה בְּשִפלות כזאת,
חוזרת לְשימוש נלוז כל כך
בתור תשלום על התשוקות שלו.
תלמד, דליו יקר, לדרוש דברים
אציליים ממני, ותמצא
שאהיה נותן אציל.
דליו: יפה אתה מורה לי.
אנטוניו (הצידה): או, הנה לפנינו איש שיהדוף
את הקבצן הכי עיקש.
פֶּסְקָרָה: כבוד פרדיננד הגיע למילאנו,
מוכּה שבץ, אומרת השמועה; אך אחרים
אומרים שזה טירוף מוחי. אני
בַּדרך לבקר אותו.
(יוצא)
אנטוניו: זקן אציל מאד. (צועד קדימה)
דליו: אז מה התכניות שלך, אנטוניו?
אנטוניו: הלילה אשים על כף מאזניים את כל מזלי,
אשר אינו אלא חיים של מרירות
בלי סוף, אל מול פסגת הרֶשע של
הקרדינל. השגתי לי גישה
לְלשכתו, ובכוונתי
לפקוד אותו, בערך בחצות הלילה,
כפי שאחיו פעם עשה לַדוכסית
שלנו, אצילה. אולי כשיעמוד
פתאום מול סכנה שטעונה
בְּאהבה ומסירות - כי בדמותי
אופיע, בלי תחפושת - זה ישאב
ממנו את הרעל, וישיג
פיוס ידידותי. אם זה יכשל,
אז לפחות מִשֵפֶל מצבי כבר אפּטר;
עדיף ליפול רק פעם, לא בלי סוף להתדרדר.
דליו: אני אתך בכל סכנה; ומה שלא יהיה,
חיי בשירותך.
אנטוניו: אתה חבר אמת.
(יוצאים)
| < אחורה | הדוכסית מאמלפי -
מערכה 5, תמונה 1 |
קדימה > |