שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסים באסאניו, פורציה, גראציאנו, נריסה, וכל פמליותיהם.

 

פורציה:  בבקשה, חכה. המתן יום או

              יומיים עד שתסתכן, כי אם

              תבחר טעות אפסיד את חברתך.

              אז דחה זאת עוד קצת. משהו אומֵר

              לי - אבל זאת לא אהבה - שלא

              אפסיד אותך. ואתה הרי יודע:

              לא השנאה תיתן עצה כזאת.

              אך כדי לומר ברור - אם כי הרהור        

              ודומיה הולמים עלמה צנועה -

              הייתי מעכבת אותך פה

              לחודש-שניים עד שתהמר

              עלי. יכולתי ללמד אותך

              לבחור נכון, אך אז אפר שבועה.

              לא אעשה כך. ואולי תחמיץ כך.  

              אך אם תחמיץ, תעיר בי כיסופים   

                         [/ וכך לא אעשה. וכך אולי 

                          / תחמיץ. אך אז תעיר בי כיסופים]

              לְחטא, שלא הפרתי את נדרי.

              קללה על שתי עיניך, הן פִּלחו

              אותי, חצו לשניים. מחצית

              ממני היא שלך, והשניה -

              חֲצי שלך; שלי, אני רוצה

             לומר, אך אם שלי - שלך, אם כך

             הכל שלך. איזו תקופה נבזית!

             מונעת לקבל מה ששלךָ

            בִּזכות! וכך, גם אם שלךָ - לא, לא        

            שלךָ. אם כך יקרה, שהמזל

            ילך לעזאזל, ולא אני.

           אני מדברת קצת יותר מדי;

            זה רק למתוח זמן, למשוך אותו,

            להאריך ולהרחיק אותך

           מן הבחירה.

באסאניו:              תני לי לבחור, כי כך

          עכשיו אני על סד העינויים.

פורציה:  על סד, באסאניו? אז תודֶה: באיזו

          בגידה קשורה אהבתך?

באסאניו:                         בשום

          בגידה, רק בַּספק המכוער

          שלא אשים יד על אהבתי. 

          בין הבגידה לבין אהבתי

          יש אחווה כמו בין האש לַשלג.

פורציה:  כן, רק, סליחה, אתה נתוּן בְּסד,

          שם בני-אדם יגידו כל דבר.

באסאניו:  הבטיחי לי חיים, ואתוודה

          על האמת.

פורציה:                   בסדר, אז וידוי

          וְהֲוָיָה.

באסאניו:           "וידוי" ו"אהבה"

          זה סך כל הוידוי שלי. הו זה

          עינוי נפלא, כשהמענָה

          מורה לי מַעֲנֶה לַישועה.

          עכשיו לְמזלי ולַתיבות.

פורציה:  קדימה! באחת מהן אני

          נעולה. אם תאהבני, תגלה

          אותי. נריסה והשאר, עִמדו

          בצד. שמוזיקה תושמע כשהוא

          בוחר. אז, אם יפסיד, סופו יהיה

          כמו של ברבור, לדעוך בְּמוזיקה.

          כדי לחדד עוד את ההשוואה,

          עינַי יהיו הנחל, ערש-דווי

          מֵימי שלוֹ. הוא גם עשוי לזכות,

          ואז מהי המוזיקה? היא כמו

          תרועה כשנתינים נאמנים

          קדים למלך החדש. היא כמו

          אותם צלילים רכים שזוחלים

          עם שחר לאוזני חתן חולם

          וְלַכְּלולות קוראים לו. הוא הולך

          עכשיו, נְחוּש-לב לא פחות אבל

          אוהב יותר מהרקולס כשהוא

          הציל את הנסיכה הבתולה

           מן המפלצת היָמית, עונשה

          של טרויה המקוננת. זו אני

          המועמדת לקורבן; השאר

          פה נשות טרויה אשר נאספו

          לִצפּות, שטופות בדמע, איך ייפול

          דבר. לך, הרקולס. תִחיה - אחיה.

          חרדת לבי רבה, בתור צופָה,

         מזו שלך שעט להתקפה.

     (פה מוזיקה: שיר בעת שבאסאניו דן בתיבות בינו לבין עצמו)

אחד שר:  איפה נולֶדת הַחֶמְדָּה? [/ איפה החמדה נוצרת?

                בַּלב, בַּמוח? מי יידע?  / מה, בלב? בראש? אחרת?

                מי מולידהּ, מי מלמדהּ? / איך נולדת? מתבגרת?]

 כולם:                  ענוּ, ענוּ.

אחד שר:   העין מולידה אותה,

                מבט מֵיניק, והיא מתה

                בעריסה של לידתה.

                        חמדה,יומך בא, יום הדין,

                        צַלצל, צַלְמוות, דינג-דונג-דין.

כולם:      דינג, דונג, דין. 

באסאניו:   קנקן אינו מעיד על  מה שיש בו.              

          הקישוטים רק מוליכים שולל. [/ הקישוטים הם רק תעתועים.]

            בבית-הדין, איזו אשמה נפשעת, 

          כשהיא מומתקת בצחות-לשון,

          לא מטשטשת את פרצוף הרוע?

          בדת, איזו סטייה נתעבת לא

          תמצא מליץ נכבד שיצטט

          פסוקים להצדיקה ולקדשה, 

          ולהסתיר לכלוך בקישוטים?

          כל חטא בזוי עונד אות חסד על

          הבגד. כמה פחדנים, עם לב

          כוזב כמו מַדרגות מֵחול, לובשים

          זקן של הרקולס, מבט רושף

         של אל המלחמה, אך אם תבדוק

         תמצא בהם לא דם אלא חלב?

          אלה רק מרכיבים גבורה תותבת

          כדי להטיל אימה. הבט בַּיופי,

         תראה שהוא נקנֶה על המשקל,

         ואז הוא מחולל נסים בטבע:

          מורחים כמות כבדה - נראים קלילים.

          כך גם התלתלים הזהובים,

          המתפתלים, גולשים ומתבדרים

         בְּהפקרות בָּרוּח, בהירים

         כְּאִילוּ - על פי רוב הם יד שנייה

         מראש שני, גולגולת שבַּבּוֹר

         צִמְחה אותם. אם כך, קישוט הוא חוף

        מכזיב לים רב-סכנות, צעיף

        מרהיב שמכסה על יופי הודי;

         ובמילה, אמת-זיוף אשר

        הדוֹר הערמומי לובש בתור

        מלכודת לַנבונים. לכן, זהב

         זוהֵר זיו עגל, לא אגע בך. -

         גם לא בךָ, תגרן חיוור, עובר-

         ושב מיד ליד. אבל אַת, אַת,

         עופרת מרוּדה, לא מבטיחה

         דבר, רק מאיימת; פשטותך

        היא משכנעת מכל מליצה.

         אני בוחר. שרק שִמְחה אמצא!

 פורציה (הצידה): איך כל רגש אחר נמוג מכאן:

          יאוש מר ונמהר, פקפוק ספקן,

          קנאה בוערת, פחד אחוז רעד.

          הו אהבה, לאט לך! צעד-צעד,

          המטירי בְּמידה את השמחות.

          בירכת אותי מדי, תני קצת פחות,

          פן אֶתְפַּקֵּעַ.

באסאניו (פותח את תיבת העופרת): מה אני מוצא פה?

          דיוקן של פורציה היפה! איזה

          חצי-אל התקרב אל הבריאה

          כל כך? מה, העיניים כאן זזות?

          או שכּי הן רוכבות על גלגלֵי

          עינַי נדמה שהן נעות. הנה

          פיסוק שפתיים, מתק נשימה

          חוצה אותן. מחסום סוּכּר כזה

          מפריד זוג ידידים כה מתוקים.

          ובַשיער שלה פה התחזָה

          לוֹ הצייר לְעכביש, טוָוה

          מין רשת זהובה ללכוד לב בני-

          אדם מהר מזבובונים. אבל

          עיניה - איך ראה כדי לעשות

          אותן? כשהוא השלים אחת, נדמה

          לי שהיה לה כוח כדי לגנוב

          לו שתיים ולהישאר ללא

          בת-זוג. אבל תראו איך המהות

          של המנונַי חוטאת לצל הזה

          בהמעטת ערכו, כל כך רחוק

         מן המהות הצל הזה נשרך  [/ מן המהות צולע-מדדה

         ומדדה. הנה המגילה, / הצל הזה. הנה המגילה,]

          המכילה תקציר של מזלי.

          (קורא): אתה שבז לכל צורה,

               אמת בקֵש ואל תירא.

                זה מזלך, וכך אירע,

                אין עוד ברירה ואין שום רע.

                אם לבבך אומר כי טוב,                  

                ומזלך נראה זהוב,

                אל גברתך פנה-נא וסוֹב,

                תבע את ידה, נשק, אהוֹב.

        קלף דבש. גברתי, ברשותך, אשמח

          לתת ולקבל: יש לי מסמך.

          כמו מתאגרף אחרי קרב בזירה, 

          אשר חושב שלא הלך לו רע,

            שומע רעם של תשואות, בוהה,

          עדיין מתנודד קצת ותוהה

          למי פה מריעים, ומה קרה,

          כך בדיוק אני עומד, גבירה,

          לא משוכנע בכלום ולא סומך

          עד בוא אישור וחתימה ממך. 

פורציה:   אתה רואה אותי עומדת פה,

         אדון באסאניו, כך כפי שאני.

         גם אם למעני אישית אין בי

          שום שאיפות לשאוף שאהיה

         טובה יותר, למענך הלוואי

         הייתי פי שלוש כפול עשרים

           אני, יפָה פי אלף, עשירָה  

           כפול עשרת-אלפים, רק כדי

          שבַּחשבון שלך ערכִּי בְּטוּב, 

          בְּיופי, באיכות וחברים

         יחרוג מכל חשבון. אך סך הכל

         שלי הוא לא יותר בסך הכל

          מנֶטו נערה לא משכילה,

         לא מחונכת, ולא מנוסה.

          זה משמח שהיא לא זקנה

          מכדי ללמוד. ומשמח עוד

          יותר - היא לא טפשה שלא יכולה

          ללמוד. המשמח ביותר -

          נפשה מוסרת את עצמה לך,

          שתְכַוְונָה, כאדונה, מושלה,

         מלכה. אני וכל מה ששלי

         בזאת הם מוּמָרים לך ולכל

         מה ששלך. לפני רגע אחד

          הייתי בעל המשכן הזה,

          אדון למשרתַי, מלכת עצמי;

          ברגע זה, הרֶגע, בית זה,

          המשרתים האלה ועצמי

          הזאת - שלך, אדון שלי. אתן

         אותם ביחד עם טבעת זו;

          כשתיפרד ממנה - תאבּד,

          תמסור - זה יבשר לי על חורבן

          אהבתך, ותהיה לי כל

          רשות אז להוקיע את כבודך.

באסאניו: גברתי, קיפחת את פי מכל מילה,

          רק דם וורידַי הוא שמדבר אלייך,

          וכל כולי מלא בלבול, כמו זה 

          שאחרי נאום רב-קסם של

          מנהיג אהוב מופיע בהמון-

          רב מרוצה ומזמזם, שכל 

         דבר בו מתערבל לשום-דבר

          לבד מגל של אושר, עם או בלי

          ביטוי. אך כשטבעת זו תוסר

          מאצבע זו, יסורו החיים.  

         הו, אז תוכלי לומר "באסאניו מת".

נריסה: אדון וגברת, זה תור העומדים

          בצד, תורנו, שראינו את

          משאלותינו מתגשמות, לקרוא

         "מזל, מזל טוב לָאדון-וגברת!"

גרציאנו:  אדון באסאניו, הוד גברתי, אני

          מאחל לכם כל מה שתייחלו,

          ולא תוכלו חלילה לאחל

          לי שפחות יחול עלי וכוּלֵי.                 

          וכשכבודכם תחתימו את עסקת

         האמונים, בבקשה יורשה

          גם לי באותה שעה להתחתן.

באסאניו:  מכל הלב, אם רק תמצא אשה.

גרציאנו: חן-חן, אדון, אתה מצאת לי.

          עינַי, כבודו, זריזות לראות ממש

          כמו שלך. אתה ראית את

          הגברת, ואני את המשרתת.

          אתה אהבת - התאהבתי. כי

          בענייני בזבוז-זמן, אדוני,

          אני כמוך: רץ. כל מזלך

          היה תלוי לו בַּתיבות שם; גם

          שלי, ככה יצא. כי בְּחיזור

          חוזר סוחט-זיעה, ובִשְבועות

          עד שהחֵיך שלי יבַש, הקֵץ,

          אם אין בַּהבטחה שום קוץ, היה

          בְּהבטחה מן היפה הזאת

          שהיא תיתן לי אהבה בתנאי

          שמזלך יקלע בַּגברת.

פורציה:                          זה

          נכון, נריסה?

נריסה:                   גברת, זה נכון,

          אם זה טוב בעינייך.

באסאניו:                         ואתה,

          גראציאנו, בא עם כוונות כֵּנוֹת?

גראציאנו:  כן, בכנוּת, אדון.

באסאניו:   חַגֵּנוּ יכוּבּד בכלולותיך.

גראציאנו (לנריסה): בואי נתערב איתם על בן ראשון

          אלף דוקאטים.

נריסה:                   מה, ותעמוד

          בזה?

גראציאנו:      לא ננצח בלי שאעמוד

          בזה. אבל מי שם? לורנצו עם

          הבת-כופרים שלו? וזה חבר

          ותיק שלי, סאלריו מוונציה.

          (נכנסים לורנצו, ג'סיקה וסאלריו, שליח מוונציה)

באסאניו:  לורנצו וסאלריו, בואכם

          ברוך - אם לַסמכות הצעירה

          שלי פה יש זכות לברך אתכם.

          (לפורציה): תרשי לי, פורציה מתוקה, לומר

          ברוך הבא לחברים, אנשי

          מולדתי.

  פורציה:           מרשָה, אדון שלי.

          ברוך בואם מכל הלב.

לורנצו:   תודה רבה. אני אישית, אדון,

          לא התכוונתי לבקר אותך;

          אבל סאלריו, שנתקלתי בו,

          אמר לי "תשנה כיוון, בוא, בוא"

          ולא הניח לי.

סאלריו:                   נכון, כבודו,

          וסיבותי עמי. סיניור אנטוניו

          מוסר שלום.

          (מוסר לבאסאניו מכתב)

באסאניו:                      לפני שעוד אפתח,

          ספר לי מה שלום החבר שלי.

סאלריו:  הוא לא חולה, אדון, אלא אם זה

         בנפש; וגם לא חזק, אם לא

         בנפש. המכתב הזה יראה

          לך את מצבו.

     (באסאניו פותח את המכתב)

גראציאנו:  נריסה, תשַמחי את הזרה 

          פה, תברכי אותה. תן יד, סאלריו.

          ומה חדש שם בוונציה? מה  

          שלום הסוחר המלכותי הזה,

          אנטוניו-טוב? הוא בלי ספק ישמח

          בהצלחתנו. כמו באגדות,                     

          הנה זכינו במטמון.

סאלריו:                       הלוואי

          זכיתם בַּמטמון שהוא איבד.

פורציה:   יש איזה תוכן מר בדף שם, הוא

          גונב כל צבע מלְחָיֵי באסאניו.

          איזה חבר יקר שמֵת, אין חוץ

          מזה דבר שיטלטל כל כך

          אדם יציב. מה, רע ורע יותר?

          סלח לי, באסאניו, אני מחצית

          שלך, אני חייבת לקבל

          בְּלב גלוי חצי מכל דבר

          שהנייר הזה מביא לך.

באסאניו:  הו פורציה מתוקה, פה יש כמה

          מן המלים הכי קשות אשר

          השחירו דף אי-פעם. גברת קסם,

          כשהתוודיתי על אהבתי

          לראשונה, סיפרתי לך גלויות

          שכל הנכסים שלי זורמים

          רק בעורקי. הייתי בן-אדם, [/ איש כבוד,]

          ואמרתי לך אמת אז. ובכל

          זאת, גברת יקרה, באמרי שכל

          ערכי לא-כלום, תראי איזה שחצן

          הייתי. כשאמרתי לך שכל

          הוני לא-כלום, היה עלי לומר

          לך שאני גרוע מלא-כלום,

          כי האמת היא שחבר שלי

          כבלתי לאויב מושבע שלו

          כדי להפיק תועלת לי. הנה

          מכתב, גברתי, הדף הוא כמו הגוף

          של חברִי, וכל מילה שבו

          פצע פעור שותת דם של חיים.

          מה, זה נכון, סאלריו? כל מבצע

          שלו נכשל? אין אף צליפה אחת?

          מטריפוליס, ממקסיקו, ליסבון,

          הודו ואנגליה ואפריקה,

          ואף ספינה אחת לא נמלטה

          מקטל של סלעים שונאי מסחר?

סאלריו:   אף לא אחת. וחוץ מזה, נראֶה

         שאם היה לו כסף מזומן

          כדי לשלם ליהודי, הוא לא

          היה לוקח. לא הכרתי עוד

          יצור נושא צורת-אדם להוט

          וחמדני כל כך לטרוף אדם.

          יום-לילה הוא לוחץ על הדוכס,

          טוען שהמדינה היא לא חופשית

          אם לא יתנו לו צדק. כעשרים

         אנשי-מסחר, והדוכס עצמו,

          ובעלי ההשפעה הכי

         גבוהים שִדלו אותו בשכנועים -

          איש לא מרחיק אותו מן התביעה

         הנקמנית על צדק, על תמורה

          לַמזומן ועל החוב שלו.

ג'סיקה:  כשעוד הייתי אתו שמעתי איך

          נשבע לתובל ולכוּש, מבני-

          עמו, שיעדיף לאין ערוך

          את בשר אנטוניו על הסכום שהוא

          חייב לו. ואדון, אני יודעת,

          אם חוק, סמכות, עוצמה לא ימנעו -

          אנטוניו המסכן, קשה ילך לו.

פורציה (לבאסאניו): חבר יקר הוא זה שהסתבך כך?

באסאניו:  הכי יקר, האיש הכי נדיב,

          נפש שלעולם לא יְגֵעה

          ממעשים טובים, איש שקיים

          בו הכבוד הרומאי הקדמוני

         יותר מבכל איש חי שבאיטליה.

פורציה:   מה הוא חייב ליהודי?

באסאניו:  שלושת-אלפים עלי.

פורציה:                        מה, לא יותר?

          שלם ששת-אלפים - החוב בפח.

          תכפיל ששת-אלפים, ואז שַלֵּש

          לפני שיְאבּד חבר כזה

          אפילו שַעֲרָה בְּאשמת באסאניו.

          בוא קודם-כל לַכנסיה, קדש

          אותי - ולוונציה, לַחבר.

          כי לא תשכב לנצח לצד פורציה

          עם נפש לא שקטה. יהיה לך

          זהב לפרוע חוב שולי זה פי

          עשרים. שלם, ובוא עם החבר

          הנאמן. נריסה ואני

          נחיה כמו בתולות ואלמנות

          עד אז. קדימה בוא, למלאכה.        

          תצא מכאן ביום חתונתך.    

          בידידיך שְמח ותלבלב.

          אתה יקר לכיס, יקר ללב.

          אך קרא את המכתב של חברך. 

באסאניו (קורא): "באסאניו מתוק, האניות שלי אבודות כולן, הנושים שלי נעשים אכזריים, רכושי נמוך מאד, החוזה שלי ליהודי הופר. ומכיוון שעם התשלום אין אפשרות שאמשיך לחיות, כל החובות שבינך לביני נמחקים, אם רק אוכל לראות אותך בשעת מותי. בכל מקרה, עשה מה שטוב בעיניך. אם אהבתך לא משכנעת אותך לבוא, אל תיתן למכתב שלי להשפיע."

פורציה:   יקר שלי, עזוב הכל ולך!

באסאניו: אם בטובך את מאיצה בי "צא",

          אזוז, אך עד שובי אני נודר:

          באף מיטה גופי לא יימצא,

          ולא אישן כל זמן שאיעדר. 

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >