שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 5, תמונה 1

נכנסים לורנצו וג'סיקה.

 

לורנצו:  איזה יָרֵח. בלילה שכזה,

          כשרוח מתוקה נִשְקה עצים

          והם לא רשרשו, בְּלילה כמו

          שזה, נדמה לי, טרוילוס העפיל

          על החומות של טרויה וגנח

          את נשמתו מול אוהלי יוון,

          כי באותו הלילה שם שכבה

          אהובתו.

ג'סיקה:             בלילה שכזה

          דילגה בפחד תיסְבּי על הטל,

          וראתה צל מְבשר אריה,

          ונמלטה.

לורנצו:               בלילה שכזה

          מלכת קָרְתָגוֹ נופפה על שפת

         ים פרא בענף עץ ערבה:

          "שוב, אהובי."

ג'סיקה:                    בלילה שכזה

          ליקטה מֶדֶאָה עשב מכושף,  

          סם נעורים.

לורנצו:                בלילה שכזה

          ברחה לה ג'סיקה מיהודי

          עשיר עד בלמונט, רק מאהבה

          ובלי לחסוך.

ג'סיקה:                 בלילה שכזה

          לורנצו הצעיר נשבע שהוא

          אוהב אותה, גנב את נשמתה

          בְּיָם שבועות של מסירות, בלי אף

          טיפת אמת.

לורנצו:                   בלילה שכזה

          השמיצה ג'סיקה יפָה עם פֶּה

          של שוּק את אהובה, והוא סלח.

ג'סיקה:   יש לי כפליים "לילה שכזה"-יִם,       

            אבל הקשב שם, צעדים של גבר.

          (נכנס סטפאנו, שליח)

לורנצו:   מי רץ כל כך מהר בְּשקט-לילה?

סטפאנו:   חבר.

לורנצו:   חבר? איזה חבר? תן שם, חבר!

סטפאנו:  סטפאנו שמי, ויש לי הודעה:

          גברתי תהיה בבלמונט פה לפני

          עלות השחר. היא עוד משתהה

          בַּדרך במקומות קדושים, שם היא

          כורעת, מתפללת לְשעות

          של נישואים שמחים.

לורנצו:                         מי בא איתה?

סטפאנו:  רק מתבּודד קדוש והמשרתת.

          אמור לי, האדון שלי חזר?

לורנצו:   עוד לא, גם לא שמענו כלום ממנו.

          אך אנא בואי פנימה, ג'סיקה,

          נכין שם איזו קבלת פנים

         טקסית לִגברת המשכן.

     (נכנס לנצלוט הליצן)

לנצלוט:  הופה הופה! וּוֹ-הוֹ-הוֹ! הופה, הופה!

לורנצו:  מי קורא?

לנצלוט:  הופה! ראיתם את אדון לורנצו וגברת לורנצו? הופה הופה!

לורנצו:  תספיק להפּהוֹפָּה, בן-אדם! כאן!

לנצלוט:  הופה! איפה, איפה?

לורנצו:  פה!

לנצלוט:  תגיד לו יש שליח, בא מהאדון שלי, עם שופר מלא בחדשות טובות. האדון שלי יהיה פה טרם בוקר.

      (יוצא)

לורנצו:   מתוקתי, בואי ניכנס, ושם

          נמתין להם. בעצם, לא משנה.

          למה שניכנס? חבר סטפאנו,

          תודיע, בבקשה, בתוך הבית

          שגברתך קרובה, ובוא תוציא

          את המוזיקה שלך פה לאוויר.

          (יוצא סטפאנו)

            כמה מתוק על הגדה נם אור-

          ירח! פֹּה נשב, ויתגנבו

          צלילי המוזיקה אל תוך אוזנינו.

          דממה רכה ולילה מתאימים

         לִנגיעות הרמוניה מתוקה.

          שבי, ג'סיקה. הביטי איך רִצְפָּת

         מרום זרועה במיכלֵי זהב

          בוהֵק. גם הקטן מכל גרמי-

          שמיים שתראי, בתנועתו

          שר כמו מלאך, בְּמקהלה לכבוד

          כרובים תמימי מבט. כזאת הרמוניה

          יש בַּנשמות בְּנות-האלמוות, אך

          כל זמן שמכסה אותן לבוש

          עפר זה שנידון לריקבון,

          לשמוע אותה לא נוכל בכלל.

          (נכנסים נגנים)

            הי, בואו, והעירו בְּמזמור

          אלת-ירח! בּמתיקוּת פריטה

          דִקרו את אוזן גברתכם, מִשכו

         אותה בְּמוזיקה הביתה.

      (מוזיקה)

ג'סיקה:   אני אף פעם לא שמחה כשאני

          שומעת מוזיקה יפה.

לורנצו:                         זה כי

          חושייך קַשוּבים ומחודדים. 

          רק שימי לב לְעדר בר פְּרָאי,

          סייחים משתוללים בִּשאגות

          משוגעות, זינוק וצהלות,

          כי זה האופי של דמם החם;

          אם ישמעו לפתע חצוצרה,

          אם נעימה תיגע באוזניהם,

          תראי איך יֵעמדו דום כאחד,

          בעיני פראים - מבט רך ועָנָו      

          מכוח מתיקוּת המוזיקה.

          לכן המשורר כתב שאיש

          המוזיקה אורפאוס בלחניו

          משך עצים, סלעים, פלגים, כי אין

          דבר אטום, קשה, זועם כל כך

          שמוזיקה לא תשנה לִזמןּ

          מה את טבעו. האיש שבקִרבּו

          אין מוזיקה, וִיְפי צלילים שלובים

          לא מרגש אותו, זה איש

          מוּעד לבוגדנות, למעילוֹת,

          תככים. הִלְכֵי נפשו אפלוליים

          כמו לילה, רגשותיו הם חשוכים

          כמו תופת. באדם כזה אסור

          לבטוח. שימי לב לַמוזיקה.

          (נכנסות פורציה ונריסה)

פורציה:  האור שם הוא מן הטרקלין שלי.

          כמה רחוק שולח נר קטן

          קרניים! כך זורח מעשה

          טוב בעולם של רֶשע.

נריסה:                          כשזרח

          ירח לא ראינו את הנר!

פורציה:   פאר בכיר מעיב על המשני.

          כל ממלא-מקום זוהר כמו מלך

          עד שיש מלך בַּסביבה, ואז

          תימוג לה תפארתו כמו שנשפך

          נחל הַיָּמה. - מוזיקה! הקשיבי!

נריסה: המוזיקה שלך זו! של הבית!

פורציה:  אז כל דבר, אני רואה, הוא טוב

          רק יחסית. כי היא נשמעת לי

          כפליים מתוקה מאשר ביום!

נריסה: השקט, גברת, מעניק לה חן.

פורציה:  עורב שר יופי כמו זמיר כשאין

          מאזינים. והזמיר, נדמה

          לי, אם ישיר בַּיום, כשכל אווז

          מגעגע, לא היה נחשב

          מוזיקאי טוב מיתוש. כמה          

          דברים נראים לאור האירועים      

          כפי שראוי להם על פי שוֹויָים.     

          ששש! איך הלבנה שם נרדמה

          עם הסוגד לה ולא תתעורר.

          (מוזיקה נפסקת)

לורנצו:  זה, אם איני טועה, הקול של פורציה.

פורציה:  הוא מזהה אותי כמו שעיוור

          מכיר את הפרגית: מהקרקור.

לורנצו:  גברת טובה, ברוך שובך הביתה!

פורציה:  אנחנו התפללנו לשלומם

          של בעלינו, והלוואי יראו

          ברכה מזה. הם שבו?

לורנצו:                        גברת, עוד לא,

          אך בא שליח קודם להכריז

          שהם באים.

פורציה:                 נריסה, היכנסי.

          הורִי לַמשרתים שלא יאמרו

          מילה על כך שלא היינו כאן.

          לורנצו, גם אתה, וג'סיקה.   

          (נשמעת תרועה)

לורנצו:   שם בעלך, זו התרועה שלו.

          אנחנו, לא לדאוג, לא רכלנים.

פורציה:  נדמה לי שהלילה הוא קצת כמו

          אור-יום חולה. הוא די חיוור. כמו יום

          כזה שבו השמש חבויה.

     (נכנסים באסאניו, אנטוניו, גראציאנו ומלוויהם)

באסאניו: בצד שני של הכדור - אור-יום;  

          גם כאן, כי בתפקיד השמש - אַת.

פורציה:  הלוואי אהיה כלה של אור, אך לא

          קלה בַּדעת, כי כלה קלת

          דעת היא תקלה קשה לַבּעל,

          ולבּאסאניו לא אהיה כזאת.

          האל יפתור הכל. ברוך שובךָ!

באסאניו:  תודה. אמרי שלום לחברִי.

          זהו האיש, זהו אנטוניו, זה

          אשר אני כבול לו עד אינסוף.

פורציה: כבול בכל מובן, כי הוא, אומרים,

          היה כבול קשות למענך.

אנטוניו:  אם כי קיבלתי כבר מספיק פיצוי.  

פורציה: אדון, ברוך תהיה פה בביתנו.

          את זה יש להראות לא בְּמלים,

          לכן אחסוך במליצות נימוס.

גראציאנו (לנריסה): חי הירח, את עושה לי עוול!

          נתתי אותה ללבלר של השופט.

          הלוואי שיסורס הבן-אדם,

         אם זה עולה לך עד כדי כך בדם.

פורציה:  הו, ריב! איך, כבר! על מה?

גראציאנו:                            על סתם חישוק

          זהב, טבעת עלובה שהיא

          נתנה לי, עם סיסמה שחרוטה בה,

          פיוט כמו שמופיע על סכו"ם:

          "אהוֹב אותי, אל תעזוב אותי."

נריסה: מה אתה מדבר על שוֹוי או

          סיסמה? נשבעת כשנתתי זאת

          שתענוד אותה עד שעת מותך,

          וגם שהיא תשכב אתך בַּקבר.

          אם לא לי, לַשבועות הנמרצות

          שלך היה צריך להיות לך

          כבוד לשמור עליה! לְלבלר-

          שופט נתן אותה! לא, אלוהים

         שופט שלי: לבלר זה שקיבל

          אותה - זיפים אף פעם לא יהיו לו.     

גראציאנו: יהיו, אם רק יחיה עד שהוא גבר.

נריסה: כן, אם אשה תחיה עד שהיא גבר.

גראציאנו: נשבע בַּיד הזאת, בחור צעיר

          קיבל אותה ממני, מין ילדון,

          ילדון תת-גמדִי, גבוה לא

          יותר ממֵךְ, לבלר של השופט,

          ילדון פֶּה-פטפטן שהתחנן

          לזה בתור שכר, ולא היה

          לי לב לומר לו לא.

פורציה:                       עשית רע,

          עלי לומר גלויות, שבקלות

          כזאת נפרדת מן המתנה

          הראשונה של אשתך, דבָר

          שבִּשְבועות הוצמד לך לָאצבע,

           ובאמונה מוּסמר [/ רותק] לתוך בשרך.

          אני נתתי לאהובי טבעת

          בתנאי שיישבע כי לעולם

          לא ייפרד ממנה, והנה

          הוא שם. אעז להישבע בשמו

          שהוא לא יעזוב אותה, ולא

         יתלוש מאצבעו בעד כל הון

         בַּיְּקוּם. לא, באמת, גראציאנו, לא

         יפה כך לצער את אשתך. 

          אני במקומה הייתי רק

         צורחת.

באסאניו (הצידה): איי, מוטב לכרות כבר את 

          יד שמאל ולהישבע שהיא אבדה

          בהגנה על הטבעת.

גראציאנו:                     כבוד

          באסאניו את טבעתו מסר

          לו לַשופט שהתחנן לזכות בה,

          והאמת שגם הגיע לו,

          ואז הילד, הלבלר, שדי

          טרח בָּרישוּמים, ביקש לו את

              [/ טרח בקצרנות, ביקש לו את]

          שלי, והמשרת גם האדון

          לא התרצו לשום דבר לבד

          משתי הטבעות.

פורציה:                    איזו טבעת

          נתת, אדוני? לא זאת, אני

          מקווה, שמידי קיבלת.

באסאניו:                       לוּ

          יכולתי להוסיף שקר על חטא,

          הייתי כאן מכחיש. אך את רואה,

          בָּאצבע אין טבעת. היא הלכה.

פורציה:  כך בדיוק לב הכָּזב שלך

          ריק מאמת. חי אלוהים שלא

          אבוא אל מיטתך עד שאֶראה

          את הטבעת.

נריסה (לגראציאנו):  גם אני לא אל

          שלךָ, עד שאראה שוב את שלי!

באסאניו:  פורציה מלאך, לו רק ידעת למי

          נתתי את הטבעת, בשביל מי

          נתתי את הטבעת, לוּ תפשת

          על מה נתתי את הטבעת, איך

          בלי שום רצון השארתי את הטבעת

          כשכלום לא התקבל, רק הטבעת,  

            היית כובשת את הרוגז.

פורציה:                              לו

          ידעתָ את ערך הטבעת, את

          מחצית שוויה של זו אשר נתנה

          את הטבעת, את כבודך שלך

          כמקבל של הטבעת, לא

          היית מוותר על הטבעת.

          אילו הואלת להגן עליה

          בטיעונים יוקדים, איזה אדם

          מופרע היה חסר כל התחשבות

          לדרוש דבר טקסי סמלי כל כך?

          נריסה פה לימדה אותי במה

          להאמין. הרוג אותי אם לא

          אשה קבלה את הטבעת!

באסאניו:                           לא,

          חי הכבוד שלי, חי נשמתי,

          גברתי, לא אף אשה קבלה אותה,

          רק דוקטור לחוק אזרחי, אשר

          סירב לקחת שלושת-אלפים

          דוקאט ממני, רק את הטבעת,

          ואני סירבתי והנחתי לו

          להסתלק זועף - לָאיש אשר

          במו-ידיו הציל את החיים    

          של חברִי ויקירִי. אז מה

          היה עלי לומר, גברת טובה?

          בלֵית ברירה שלחתי לו אותה,

          תקפו אותי בושה ואדיבות,

          כבודי מחה על כתם של כפיוּת

          טובה. סלחי לי, גברת יקרה,

          כי, חי נרות הלילה הברוכים,

          אילו היית שם, אין ספק, היית

          עותרת שאתן לך את הטבעת

          להעניק לדוקטור הנכבד.

פורציה:   שדוקטור זה לא יתקרב אלי 

          הביתה לעולם! אם הוא קיבל

          את התכשיט אשר אהבְתי, זה

          שנשבעת כי תשמור למעני,

          אני אַראה פתיחות ממש כמוך.

          כל מה שיש לי לא אמנע ממנו,

          לא-לא, כולל גופי והמיטה

          של בעלי. אכיר אותו וגם

          אדע, אין לי ספק. שלא תישן

          אף לילה לא בבית. שמור עלי

          בחמישים עיניים. כי אם לא,

          אם אשאר לבד, חי תומתי,

          שהיא שלי עדיין, אעשה

          מדוקטור זה בן-זוג במיטתי.

נריסה: ואני מהלבלר. אז תיזהר

          כשאתה נותן לי יד חופשית.

גראציאנו:                               עשי זאת.

          ורק שלא אתפוס ת'בחורון,

          כי אז אשבור לו את העפרון.

אנטוניו: אני, אוי לי, בְּסיס כל המריבות פה.

פורציה:  אל תצטער. אתה רצוי, בלי קשר.

באסאניו: פורציה, סלחי על חטא אשר נכפָּה

          עלי, ובנוכחות רבים כל כך

          מן הידידים, אני נשבע לך, חֵי

          עינייך היפות שאֶת עצמי

          אני רואה בהן -

פורציה:                    שמעו את זה!

          רואֶה בשתי עינַי כפליים את

          עצמו! אחד בְּעין! הישבע

          חֵי עצמך הדוּ-עצמי, וזו

          תהיה שבועה עם אחריות!

באסאניו:                             לא, רק

          תקשיבי לי! סלחי על עוול זה,

          ואני נשבע חי נשמתי שלא

          אפר יותר לעד שבועה כלפייך.

אנטוניו:  הלוויתי פעם את גופי בכדי

          שיתעשר, ובלי זה שקיבל

          מבעלך את הטבעת, זה

          היה נגמר בנזק לא הפיך.

          יורשה לי שוב להתחייב: אני

          שם את נפשי שבעלך שוב לא

          יפר לנצח ביודעין אמון.

פורציה:   תהיה עָרֵב שלוֹ. תן לו את זה,

          (נותנת את הטבעת)

            אמור לו "שְמור אותה טוב מן ההיא."

אנטוניו:  הנה, באסאניו, הישבע לשמור.

באסאניו:  מה? זו זאת שנתתי שם לדוקטור!

פורציה:  כך היא עברה אלי. סְלח לי, באסאניו,

          בעד טבעת זו שכב אתי

          הדוקטור.

נריסה:             וסלח לי, גראציאנו, חומד,

          כי הילדון הגמדי, לבלר

          הדוקטור, בתמורה לזה -

     (מראה לגראציאנו טבעת)

                                  שכב

          אתי אתמול בלילה.

גראציאנו:                     מה הולך

          כאן, מביאים ציוד נגד שלגים

          בקיץ כשהכל יפה! איך זה,

           נבגדנו קודם שהגיע לנו?

פורציה:  די, אל תפתח פֶּה גס. כולכם בְּהֶלם.

          הנה מכתב, בהזדמנות קִראו.

          הוא בא מפדובה, מאת בלאריו.

          שם תגלו: פורציה היתה הדוקטור,

          נריסה - הלבלר. לורנצו פה

          יעיד שהסתלקתי עם צאתכם

          מכאן וזה עתה חזרתי; לא

          הספקתי עוד להיכנס. אנטוניו,

          ברוך הבא, ויש באמתחתי

          בשורות טובות מכל מה שחלמת.

          פתח בקרוב את המכתב הזה.

          תמצא שם ששלוש מספינותיך

          עגנו פתאום, גדושות כל-טוב, במזח.

          לא אספר באיזו דרך פלא

          נתקלתי בַּמכתב.

אנטוניו:                    אני אילם!                

באסאניו:  הייתְ הדוקטור, אַת, ולא הכרתי?

גראציאנו: אַת הלבלר שיקרנן אותי?

נריסה: כן, אך לבלר שלא יעשה את זה,

          אלא אם כן יחיה עד שהוא גבר.

באסאניו:  דוקטור מתוק, חלוֹק את מיטתי.

          בהיעדרי, תשכב-נא עם אשתי.

אנטוניו:  גברתי, חיים נתת לי - וּמִחְיה:

          כתוב פה שכמה מספינותי

          עוגנות לבטח.

פורציה:                  מה, לורנצו! גם

          אתה תִרווה ברכות מן הלבלר.

נריסה: כן, ואתן אותן בלי דמי-תיווך.

          בזאת הרי לךָ ולגס'יקה

          שטר-שי מן היהודי רב-הממון

          על סך כל רכושו אחרי מותו.

לורנצו:  גברות יפות, הִמְטרתן מָן שְמֵימי

          על רעבים.

פורציה:                 כמעט כבר בוקר. לא

          קיבלתם עוד הסבר מקיף על כל

          המאורעות האלה. ניכנס,

          ושם חִקרו אותנו בפרוטרוט,

          ועל הכל נשיב באמונה.

גראציאנו:  יפה. השאלה הראשונה

          בה תיחקר נריסה בשבועה:

          תחכי עד ליל-מחר, או למיטה?

          עוד שעתיים יום. די לשביתה.

          אך כל היום לַחושך רק אֶחְתֹור, 

          לשכב עם הלבלר של הדוקטור.      

          וחוק אחד אַפְנים שָנִים-שָנִים: [/ ורק מוסר השכל אחד אַפְנים:]

           טבעת של נריסה לא נותנים.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 5, תמונה 1