שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועה. נכנסת פורציה עם נסיך מרוקו, ועם שתי פמליותיהם.

 

פורציה:   נא להסיט וילון, ולגלות

          להוד נסיכותו את התיבות.

          (הוילונות מוסטים ושלוש תיבות מתגלות)

            עכשיו תבחר.

מרוקו: הראשונה זהב, עם הכיתוב:

          "בחר בי, וזְכה במה שהמונים חושקים בו."

          שניה מכסף, עם ההבטחה:

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          זו השלישית, עופרת עמומה

          עם אזהרה חדה: "בחר בי - תיתן

          ותסכן כל מה שיש לך."

          (לפורציה): ואיך אדע אם בנכונה בחרתי?

פורציה:  אחת מהן - יש בה תמונה שלי.        

              [/ אחת מהן - תמונה שלי טמונה בה.]

          אם בה תבחר - אני שלך איתה.

מרוקו: שאיזה אל ידריך את צעדי!

          בואו נראה. אֶבחן את הכתוב שוב.

          מה היא אומרת, העופרת?

          "בחר בי - תיתן ותסכן כל מה שיש לך."

          תיתן - על מה? עופרת? תסתכן

          בשביל עופרת? התיבה הזאת

          היא מאיימת. מי שמסכן

          הכל עושה זאת מתקווה לגרוף

          שָלל של רווח. נפש מזהב

          לא תתכופף מול פסולת. לא אתן,

          לא אסכן דבר בעד עופרת.

          מה המוכספת הבתולית אומרת?

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          ראוי לו! פה עצור, מרוקו, שְקול

          את שוֹוְיךָ ללא משוא פנים.

          אם הערכתך היא קנה-מידה,

          אתה ראוי מספיק. אבל "מספיק"

          אולי אינו די לגבירה. אבל

          לדאוג אם זה מגיע לי - זה רק

          סירוס עצמי חלוש. "מה שאני

          ראוי לו" - מה, זאת הגבירה! אני

          ראוי לה בְּמוצא, בהליכות,

          הון וחינוך, אבל יותר מכל

          אני ראוי באהבה. ומה

          אם לא אמשיך עוד, ואבחר פה? רק

          נראה שוב מה חָרוּט כאן בְּזהב.

          "בחר בי, וזְכה במה שהמונים חושקים בו."       

          מה, זאת הגברת! העולם כולו

          חושק בה. מארבע קצוות תבל

          באים כדי לנשק את המקדש,

          את הקדוֹשה בת-התמותה בשר-

          ודם. מדבריות קווקז, אדמות

         הפרא של ערָב, עכשיו הם רק

          כבישים לִנסיכים לבוא לראות

         את פורציה היפה. ממלֶכת מים,

          שבראש זקוף תתיז רוק על פרצוף

         שמיים, לא תחסום אף איש, אף זר,

          כולם קופצים כמו מעל נחל כדי

         לראות את פורציה היפה. באחת

          מהשלוש האלה - תמונתה

         האלוהית. אפשר שהיא כלולה 

         בתוך עופרת? תועבה לחשוב

          דבר בזוי כזה. גם לעטוף

          את גווייתה בְחושך-קבר היא

         גסה מדי. אני יכול לחשוב

          שהיא כלואה בכסף, הנחות

         כפליים מזהב? הו, מחשבה

          חוטאת! לא, אבן-חן כה יקרה

         רק בזהב תוחזק, ולא פחות.

          באנגליה יש מין מטבע עם

          מלאך טבוע בזהב, אבל

         הוא רק חרוט מעל; פה יש מלאך

          שבמיטת זהב שוכב בפנים. 

          אני בוחר בזאת. תני לי מפתח -  

          ובמזל הטוב אני בוטח.

פורציה:  הנה, נסיך. ואם דמותי שם, אז

          אני שלך.       

(מרוקו פותח את מנעולה של תיבת הזהב)

מרוקו:   הו גיהינום! מה יש פה?

          גולגולת-מוות, ומגילה בתוך 

          העין הריקה שלה. אקרא.

          (קורא): לא כל הנוצץ זהב,

                נֶאֱמר כבר ונכתב.

                לא אחד מכר חייו

                ובסוף מולי ניצב.

                קֶבֶר מוזהב - תחתיו רקב.

                אילו היית מיושב,         

                גוף של צעיר עם ראש של שֹב,  

                    [/ עם גוף צעיר, חוכמה של שֹב,]

                לא נענית כך לשווא.

                לְקור נידונְת. לך עכשיו.

מרוקו: לְקור, נכון. הכל דהוי, אפור.

          שלום לַחום; ברוך הבא, הכפור!

          פורציה, שלום. לבי בְּמכאובים,

          אז בלי נאום. כך מפסידים עוזבים.

          (תרועה. יוצא עם פמלייתו)

פורציה:         נעים להיפטר. לסגור מסך.

          שכל איש בן-סוגו יבחר בי כך.        

               [/ שכל איש מצִבְעוֹ יבחר בי כך.]

          יוצאים.