שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנס באסאניו עם שיילוק היהודי.

 

שיילוק:  שלושת-אלפים דוקאטים. יפה.

באסאניו:  כן, אדוני, לשלושה חודשים.

שיילוק:  לשלושה חודשים. יפה.

באסאניו:  שעליהם אנטוניו יהיה מחויב.

שיילוק: אנטוניו יחויב. יפה.

באסאניו:  תואיל לסייע לי? תסכים לְספק אותי? אני אדע את התשובה שלך?

שיילוק:  שלושת-אלפים לשלושה חודשים ואנטוניו מחויב.

באסאניו:  תשובתך על זה.

שיילוק:  אנטוניו הוא איש טוב.

באסאניו:  שמעת מישהו טוען להיפך?

שיילוק:  הו לא, לא, לא, לא. הכוונה שלי כשאני אומר הוא איש טוב זה, תבין אותי, שהוא אמין. רק מה,שהנכסים שלו הם על תנאי. יש לו ספינה בדרך לטריפוליס, אחרת לאיי הודו. אני מבין, יתר על כן, ממה שאומרים בָּריאָלְטו, שיש לו שלישית במקסיקו, רביעית באנגליה, ועוד עסקים שהוא הפיץ לו בחוץ. אבל אניות זה רק קרשים, מלחים רק בני-אדם. יש עכברושי יבשה ועכברושי מים, שודדים שטים ושודדים משוטטים - או בוא נגיד פיראטים - וחוץ מזה ישנן הסכנות של מים, רוחות, סלעים. האיש הוא, אף-על-פי-כן, אמין. שלושת-אלפים דוקאטים. אני חושב שאני רשאי ללכת על ההתחייבות שלו.

באסאניו:  אתה רשאי עם בטחון.

שיילוק:  אני רשאי עם בטחון, ועל מנת שיהיה לי בטחון, אני אשקול ביני לבין עצמי. אני רשאי לדבר עם אנטוניו?

באסאניו:  אם תואיל לבוא לארוחה איתנו. 

שיילוק (הצידה): כן, להריח חזיר; לאכול את שטח-המחיה שהנביא הנצרתי שלכם כישף אליו את השד. אני אקנה אתכם, אמכור אתכם, אדבר אתכם, אתהלך אתכם, וכך הלאה וכך הלאה. אבל אני לא אוֹכַל אתכם, אשתה אתכם, או אתפלל אתכם. - מה החדשות בַּמרכז המסחרי שם בָּריאלטו? מי זה שבא פה?

              (נכנס אנטוניו)

באסאניו:  זה סיניור אנטוניו.

שיילוק (הצידה): איך הוא נראה: גובֵה-מס מתרפס!

              אני שונא אותו שהוא נוצרי,

              ויותר כי בטמטום של פתי הוא 

              מלווה כספים חינם, מוריד לנו

              את שער הריבית פה בוונציה.

              אם רק אתפוס אותו פעם אחת

          מועד - אז אפטם את הטינה

          העתיקה שלי אליו שהיא

          תשמין לה. הוא שונא את האומה

          שלנו הקדושה, וְ - בַּמרכז

          מול כל הסוחרים - הוא משתלח

          נגדי, נגד העסקאות שלי,

          החסכנות שמכניסה לי טוב

          בצדק - מה שהוא קורא "ריבית".        

             [/ בצדק - מה שהוא קורא לו "נשך".]

          שיקולל השבט שלי אם  [/ קללה על כל השבט שלי אם]

          אסלח לו.

באסאניו:               שיילוק, אתה מקשיב?

שיילוק:                                          אני

          מחשב מהו מצב המזומן              

          שבקוּפּה שלי, ומניחוש              

          לא מבוסס של זכרון אין לי

          יכולֶת להרים תוך רגע סכום  

          של שלושת-אלפים דוקאטים. טוב,

          אז מה? תובל, עשיר עברי מבני

          השבט שלי, יכסה. אבל

          רק רגע! כמה חודשים אתה

          רוצה? (לאנטוניו): בריאות עליך, סיניור טוב,

          כבודך היה ממש עכשיו בתוך 

          הפה שלנו.

אנטוניו:                     שיילוק, אף-על-פי

          שאני לא לווה ולא מלווה

          עם נתינת או לקיחת ריבית,

          הפעם, לספֵּק צרכים דחופים

          של חברִי, אחרוג מן המנהג. -        

          כמה אתה רוצה כבר נאמר

          לו?

שיילוק:           כן, כן, שלושת אלפים דוקאטים.

אנטוניו:   ולשלושה חודשים.

שיילוק:  שכחתי. שלושה חודשים. (לבאסאניו): אתה

          אמרת. נו טוב, שטר-החוב שלך.

          ותן לראות. אבל שמע-נא: נדמה לי

          אמרת, אתה לא לווה ולא

          מלווה עם ריביות.

אנטוניו:                       זה חוק אצלי.

שיילוק:    כשיעקב שמר על צאן הדוד

          שלו לָבָן - יעקב זה לאברם

          שלנו יתברך, היה, ככה

          סדרה אמו בחוכמתה, יורש

          מדור שלישי; כן, הוא היה שלישי -

אנטוניו:   ומה אתו, אה? הוא לקח רבית?

שיילוק:  לא, לא לקח רבית - לא בדיוק

          מה שתגיד ריבית לשמה. שים-לב

          מה יעקב עשה שם: כשלבן

          והוא הסכימו שכל שֶה עם טלאי

          או נקודות יהיה שְכר יעקב -

          והכבשות המיוחמות, כי ְּסוף

          הסתיו היה, פנו לָאיילים -

          אז בשעה שמשריצֵי הצמר

          הזיעו בעבודת הפּרוּ-ורבו,

           רועה-הצאן המחוכם קילף

          לו כל מיני מקלות, תקע אותם

          מול הנקבות המיוחמות כשהן

          עושות את מעשה הטבע, ו -

          כשבא זמנן ללדת - הן ילדו

          צאן ססגוני, כולו של יעקב.

          מתכון להצלחה, והוא בורך.

          ורווח הוא ברכה, אם לא גונבים.

אנטוניו: בשביל סיכון כזה, אדון, יעקב

          עבד, ולא כוחו שלו השיג

          לו הצלחה, אלא יד השמיים.

          כל זה שורבב כדי להצדיק ריבית?

          או שהכסף-וזהב שלך

          הם איל וכבשה?

שיילוק:                        קשה לומר.

          הם מתרבים אצלי באותה זריזות.

          אבל שמע-לי, אדון -

אנטוניו:                          שים לב, באסאניו:

          השד יודע לצטט תנ"ך

          כשזה מועיל לו. נשמה רעה

          שמביאה עדים קדושים היא כמו

          נבל צוחק, תפוח טוב - רקוב

          בלב. איי, חוץ יפה יש לו לַשֶּקר!

שיילוק:  שלושת-אלפים דוקאטים. סכום יפה

          עגול. שלושה מתוך שנים-עשר חודש.

          אז תן לראות, השער -

אנטוניו:                            אז מה, שיילוק,

          נהיה קשורים אליך בחובות?

שיילוק:   סיניור אנטוניו, לא אחת ושוב

          השפלת אותי בריאלטו על

          ההלוואות והכספים שלי.

          קיבלתי זאת תמיד במשיכת

          כתפיים סבלנית, שכן לסבול

          בְּשקט זה אות-ההיכּר של כל

          שִבְטֵנוּ. אתה מכנה אותי

          כופר, חותך-גרון, ְכּלב, יורק

          על הקפּוֹטָה היהודית שלי,

          הכל רק כי אני עושה שימוש

          בְּמה שהוא שלי. אז טוב, עכשיו

          יוצא שאתה צריך את עזרתי.

          לך תאמין, מה. אתה בא אלי

          ואומר "שיילוק, אנו רוצים כספים".

          אתה אומר את זה, אתה שרוקנְת

          את הליחה שלך על הזקן

          שלי, בטשְת בי בָּרגל כמו

          שתבעט בגור כלבים נטוש על סף

          ביתך, כספים הבקשה שלך.

          מה עלי להגיד לך? אני לא

          צריך לומר "מה, כלב יש לו כסף?

          זה אפשרי שגור-כלבים ילווה

          שלושת-אלפים דוקאטים?" או אולי

          אשתחווה אפיים, ובטון [/ ובנימה]

          של עבד, בלחישה ובהכנעה

          אומר את זה: "אדון יקר, ירקת

          עלי ביום ד' האחרון, ביום זה-

          וזה בעטת; פעם אחרת

          כינית אותי כלב; ותמורת

          הנימוסים הנ"ל אלווה לך

          כספים סך כך-וכך?

אנטוניו: תסמוך עלי, אני אקרא לך

          כך שוב, אירק עליך שוב, וגם

          אבעט בך. אם את הסכום הזה

          אתה מלווה, תלווה אותו לא כמו

          לחברים שלך, כי איזה מין

          חבר נותן לרֵע זרע של

          מתכת עקרה? לא, אדרבא,

          תלווה זאת לָאויב שלך, שאם

          ייפול, תוכל בשקט לאכוף

          את כל הדין. 

שיילוק:              איי, רק תראה אותך,

          איזה סוּפה! אני רוצה להיות                     

          חבר אתך, לזכות בָּאהבה

          שלך, לשכוח את הביזיונות 

          בהם לכלכת אותי, ולספּק

          את הצרכים הבוערים שלך,

          ולא לקחת על כספִּי ריבית

          שחוקה - ואתה לא מקשיב לי. זה

          נדיב מה שאני מציע.

באסאניו:  אם זה היה, זאת נדיבות.

שיילוק:  זאת הנדיבות שאגלה.

          בוא לךְ אתי לְנוטריון, חתוֹם

          לי על חוזה ההתחייבות שלך,

          וככה בתור ספורט - אם לא תחזיר           

          לי ביום זה-וזה, מקום כזה-

          וזה, סכום או סכומים כאלה או

          כזה שמנוסחים על פי התנאי,

          הקנס אשר יהיה נקוב לך הוא

          ליטרה שווה של הבשר הצח          

          שלך, שתיחתך ותילקח

          מכל חלק בך שיתחשק לי.

אנטוניו:  הולך. אחתום על חוב כזה, וגם

          אומַר "מאד נדיב היהודי".

באסאניו:  לא תתחייב לזה, לא בשבילי.

          אני אשלים עם קושי כלכלי. 

אנטוניו:   הֵיי, בן-אדם, אל פחד. לא אחזיר

          שום קנס פה. תוך חודשיים - כלומר חודש

          לפני פקיעת החוב הזה - צפוי

          להיכנס לי פי שלוש מכל 

          הערך של החוב.

שיילוק:                       אוי אברהם

          אבינו, מה הם הנוצרים האלה!

          מעסקים קשוחים שהם עושים

          הם רק למדו לחשוד במחשבות

          של אחרים! (לבאסאניו): תגיד לי בבקשה:

          אם הוא ישבור לוחות זמנים, מה כבר

          אני ארוויח מאכיפת הקנס?

          ליטרה של בְּשר אדם שנשלפה

          מבן-אדם היא לא שווה, גם לא

         רווחית, כמו בְּשר בקר, כבש או עז.

         אני אומר, בכדי לקנות אצלו

          חיבה, אני עושה מחווה כזאת

          של ידידות. ייקח - ייקח. אם לא -

          שלום. ועל אהבתי, אני

          מפציר שלא תשיב לי בזדון.

אנטוניו:  כן, שיילוק, על החוב הזה אחתום.

שיילוק:   אז פגוש אותי אצל הנוטריון

          מייד. תדרך אותו בדבר החוב

          המבדח, ואני - מהר

          לדחוף את הדוקאטים לארנק,

          לשים עין בבית - שנשאר

          בהשגחתו שלא-נדע של קוף

          בלי אחריות - וכבר אהיה אתך.

          (יוצא)

אנטוניו:   רוץ, יהודי מתוק. בן-ישראל

          נהיֶה נוצרי, פתאום נדיב, חסוד. 

באסאניו:   מלים יפות מלב נבל - חשוּד.

אנטוניו:  בוא-בוא. אל פחד. ספינותי כמו כלום

          חוזרות חודש לפני יום התשלום.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >