שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים אנטוניו, סאלארינו וסולאניו.

 

אנטוניו: נשבע, אין לי מושג מה כה עצוב לי.

          זה מתיש אותי. אתם אומרים שגם

          אתכם. אך איך נדבקתי בזה, או

          מצאתי, או נתקלתי, מאיזה

          מין חומר זה עשוי, איך זה נולד,

          עלי עוד לגלות.

          רק שמעֶצֶב נעשיתי גולם:

          קשה לי כבר לדעת מי אני.

סאלארינו: הראש שלך נסחף לו באוקיינוס;

          שם ספינותיך, במפרש כְּבד הוד, 

          כמו אדונים גדולים של עיר גלים,

          או, איך לומר, מופְעֵי ראווה בַּים,  

          צופות מעל שטויות שָטוֹת של סחר

          אשר קדות מולן ביראת כבוד

          בזמן שהן עפות על כנפי משי.  

סולאניו:  אם לי היו יוזמות כאלה, כל

          מעיינַי, אדון, חותם לך,

          היו בַּסיכויים אי-שם: תולש

           כל רגע עשב כדי לדעת מה

          כיוון הרוח, וחורש מפות

          ללמוד כל שביל, נמל או מזח; כל

          פרט שעלול לשתול בי פחד של

          אסון למפעלַי היה עושה

          אותי למטורף.

סאלארינו:               הבל-הפה

          שלי שמצנן את המרק

          היה מפיח בי צמרמורת לוּ

          חשבתי איזה נזק עלולה

          רוח גדולה מדי לגרום בַּים.

          ולא יכולתי להביט על שְעון-

          חול בלי לחשוב על סחף או שרטון,

          לראות את ספינתי שקועה

          בַּחול ומשפילה מפרש עליון

          מתחת צלעותיה לנשק

          מיטת קבורות. יכולתי לבקר

          בַּכנסיה, לראות מבנה קדוש

          של אבן, בלי לחשוב בן-רגע על

          סלעים מסוכנים שרק יגעו

          בדופן ספינתי העדינה -

          יפיצו את התבלינים שלה

          כולם בזרם, יעטפו גלים

          צורחים בַמשי, בַּבּדים שלי?

          ובמילה - שוֶוה כל כך לפני

          רק רגע לא שוֶוה בן-רגע כלום?

          יכלה להיות לי מחשבה לחשוב

          את זה, מבלי לחשוב שאם דבר

          כזה קורה אהיה עצוב? לא, אל

          תגיד לי, זה ברור: אנטוניו

          עצוב לחשוב על הסחורות שלו.

אנטוניו:  לא, בחיי. למזלי, תודה

          לאל, כל הקלפים שלי לא על

          סיפון אחד, לא במקום אחד.

          המאזן שלי אינו תלוי

          בְּרווח השנה הנוכחית:

          אז לא מן המסחר אני עצוב.

סולאניו:  אם ככה - מאוהב.

אנטוניו:                         טפו, פיחחח.

סולאניו:  נו, גם לא מאוהב. אז בוא נגיד

          שאתה עצוב כי אתה לא שמח;

          ושיכולת באותה קלות               

          לצחוק, לקפוץ, לומר שאתה שמח

          כי אתה לא עצוב. לא-לא, חי שְחוק

          ודמע, אמא טבע בהחלט

          הרכיבה טיפוסים די משונים:

          כאלה שכמו תוכי מצטווחים

          מצחוק על נעימת חליל נוגֶה,

          ואחרים - ארשת חומץ, לא

          חושפים שן לצורת חיוך גם אם 

          יחתום סוקראטס: הבדיחה טובה.  

       (נכנסים באסאניו, לורנצו וגראציאנו)

          הנה באסאניו, הקרוב לך,

          גראציאנו ולורנצו. אז כל טוּב,

          נשאיר לך חברה טובה יותר.

סאלארינו: הייתי עוד נשאר עד שתשמח,

          אבל יש חברים יותר שווים.

אנטוניו: אתם שווים לי עד מאד. קוראים

          לכם העסקים לדעתי,

          ואתם קופצים על הזדמנות לפרוש.

סאלארינו: בוקר טוב, רבותי.

באסאניו: שלום שניכם, מתי נצחק? תגידו! 

          נורא קרירים פתאום. זה הכרחי?

סאלארינו: אנחנו, כשתמצא רק פנאי, פנויים.  

          (יוצאים סאלארינו וסולאניו)

לורנצו:  באסאניו, אם מצאת את אנטוניו

          שנינו הולכים. רק זכור איפה צריך

          להיפגש לארוחה בערב.

באסאניו:  סמכו עלי.                        

גראציאנו: אתה נראֶה לא טוב, סיניור אנטוניו.

          אתה מושפע מדי מן העולם.

          מי שקונה אותו בִּדאגה

          מפסיד אותו. שמע, השתנית פלא!

אנטוניו:  אני תופש את העולם, גראציאנו,

          רק כפי שהוא: בָּמה, שכל אדם

          חייב בה לשחק תפקיד, וזה

          שלי עצוב.

גראציאנו:             תן לי רק לשחק

          את השוטה. שבְּחדווה וּצחוק

          יבואו הקמטים של הזִקנה.

          יבער לי הכבד מיין? טוב,

         רק שהלב לא יתקרר מרוב

          גניחות כאב. למה צריך אדם

          עם דם חמים בִּפְנים לשבת כמו

          פסל-השיש של אבי-אביו,  

             [/ דמות שַיש על המצבה של סבא,]

          לישון ער ולזחול מרוב דכדוך

          אל תוך צהבת? בוא תשמע, אנטוניו:

          אני אוהב אותך, ואהבָתי

          היא שמדברת: יש סוג בני-אדם,

          פרצוף של קְרוּם קָרוּש על מֵי בִּיצה,

         שמתעקשים לשמור על דומיה

          בכדי שהדעה תלביש להם

          חוכמה וכובד-ראש, תבונה ועומק,

          כמו מי שאומר "אני ספיריטואַל, [/ "אני איש רוחני,]       

          וכשאפצה פֶּה שאף כלב לא

          ינבח פֹּה ". איי, אנטוניו יקירי,

          אני מכיר אותם, עם מוניטין

          של חכמים כי לא הוציאו הגה,

          אבל, חותֵם לך, אם ידברו -

          אוי לַשומע, הוא יהיה אנוס

          לקרוא לידידו אוויל. אגיד

          לך על זה יותר פעם אחרת.

          רק אל תדוג עם פִּתָּיון נוגה

          כזה את הדגיגון הכסיל ששמו

           "דעה". - לורנצו, בוא. - כל טוב בינתיים.

          סיכום ההרצאה - אחרי האוכל.

לורנצו:  טוב, נעזוב אתכם עד ארוחת-

          הערב. אין ברירה, אני חייב

          להיות חכם אילם כזה: גרציאנו      

          אף פעם לא נותן לי לדבר.

גראציאנו:  טוב, תישאר אתי רק עוד שנתיים,

          כבר לא תכיר את צליל הקול שלך.

אנטוניו:   שלום. לאור כל זאת אהיה דברן.

גראציאנו: חן-חן. לשניים השתיקה נדרשת:  

          זְנב שור יבש [/ שמוּט] וּנקבה משומשת.

          (יוצאים גראציאנו ולורנצו)

אנטוניו:   וזה היה מה בדיוק?

באסאניו: גראציאנו מדבר מלאי אינסופי של כלום, יותר מכל איש בוונציה. המוח שלו הוא כמו שני מחטים בשתי ערימות שחת: תחפש יום שלם עד שתמצא, וכשמצאת, לא היה שווה לחפש.

אנטוניו:  טוב, בוא ספר לי מי זו הגבירה

          שלה נשבעת עלִייה סודית

          לרגל, והבטחת שהיום

          תגיד לי.

אנטוניו:             לא חדש לך, אנטוניו,

          כמה חיבלתי בַּנכסים שלי

          כי התנפחתי בְּיפיוף מוגזם  

          מעל לאמצעַי הדי-דלים,

          ולא שאני מיילל עכשיו                   

          על שקוצצתי מרמת-חיים

          גבוהה כזאת; אבל דאגָתי

          העיקרית - לסגור סופית אותם

          חובות גבוהים שזמן המותרות

          שלי השאיר אותי לכוד בהם.

          לך אני חייב הכי הרבה,

          אנטוניו, בִּכספים ובאהבה,

          ומאהבתך יש לי אישור

          לחשוף כל כוונה וכל תכנית

          שלי איך לסלק את החובות.

אנטוניו:  בבקשה ממך, באסאניו טוב,

          גלה לי, ואם זה מדיף כבוד,

          כמוך - כן, עדיין! - דע לך

          לבטח: ארנקי ואנוכי

          ועד האחרון באמצעַי

          פתוחים ללא מנעול לכל צרכיך.

באסאניו: בימי בית-ספר, כשהחטאתי חץ

          אחד, מייד יריתי עוד אחד

          בעקבותיו, צליפה זהה אבל

          ביתר תשומת-לב, ובְסיכון

          שניהם לא פעם גם הרווחתי את

          שניהם. אני מביא דוגמת ילדות זאת

          כי ההמשך כולו תום-לב צרוף.

          אני חייב לך הרבה, ו - כמו

          ילדון עיקש - מה שאני חייב -

          הלך. אך אם תסכים לירות עוד חץ

          ממש כמו שירית את הראשון,

          אז אין לי שום ספק - כי אתביית

          טוב על המטרה  - שאת שניהם

          אמצא או שאחזיר את הסיכון

          האחרון שלך ואשאר

          חייב, אסיר תודה, על הראשון.

אנטוניו:  אתה מכיר אותי טוב, סתם בזבוז

          של זמן להסתלסל בִּמשלים [/ להתפתל במשלים]

          סָביב לאהבתי. תשליך את כל

          הוני לאבדון - זה לא יפגע 

          בי כמו עכשיו כשאתה מפקפק

          שאתגייס עד קצה הגבול. אז רק

          תגיד ואעשה מה שאתה

          חושב יש לי יכולת לעשות,

          אני חותם לך. בוא תדבר.

באסאניו: בבלמונט יש יורשת עשירה, 

          והיא יפָה, ואף יפֶה מזה -

          פלאית במעלות. מתישהו

          קיבלתי מעיניה מסרים

          יפים בלי אומר. פּוֹרְצְיָה שְמה, שווה

          כמו פורציה ההיסטורית, אשת ברוטוס.

          וּלְעֶרְכּה גם העולם אינו 

          עיוור, כי ארבע הרוחות מכל

          חוף סוחפות לשם צְבא מחזרים

          מהוללים, ותלתלי חמה

           תלויים על רקותיה כמו גיזת

          זהב, מה שהופך את מושבה

          בבלמונט לגדה מאגדות,

          ומלכים רבים באים לזכות

          בה. הו אנטוניו שלי, לו רק

          היו לי אמצעים לתפוס מקום

          שווה בַּתחרות, יש לי תחושה

         שמנבאת לי רווח: אין ספק

          שהמזל יביא לי רק כל טוב.

אנטוניו:  אתה יודע שכל הטוּבין

          שלי בים, גם אין לי כסף או

          סחורה כדי להרים סכום מיידי.

          אז לךְ תבדוק מה האשראי שלי      

          שווה בעיר וונציה. כן, אותו

          נסחוט סופית כדי לצייד אותך

          לקראת בלמונט וְפּורציה היפה.

          ברר מייד - וגם אני אחקור -

          איפה יש כסף; על אחריותי - 

          יושג, עסקית או על בסיס פרטי.  

          יוצאים.