שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - קדימה >


הנפשות הפועלות


הסוחר מוונציה

THE MERCHANT OF VENICE

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

דוכס של וונציה

פורציה, הגבירה מבלמונט

נריסה, בת-הלוויה שלה

נסיך מרוקו, נסיך ארגון, מחזרים של פורציה

בלתזר, סטפאנו, משרתים של פורציה

באסאניו

לאונרדו, משרתו של בסאניו

אנטוניו, סוחר מוונציה, חבר של באסאניו

גראציאנו, חבר של באסאניו

לורנצו, חבר של באסאניו, מאוהב בג'סיקה

סאלארינו, סולָאריו, סאלֵריו, אדונים וונציאניים, חברים של אנטוניו

שיילוק, מלווה-כספים יהודי

ג'סיקה, בתו, מאוהבת בלורנצו

לאנצלוט גובו, משרת של שיילוק, אחר כך של באסאניו

גובו הזקן, אביו של לאנצלוט

תוּבּל, עוד מלווה-כספים יהודי

סוהר

אצילים וונציאניים, מוזיקאים, שוטרים, אנשי בית-הדין


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים אנטוניו, סאלארינו וסולאניו.

 

אנטוניו: נשבע, אין לי מושג מה כה עצוב לי.

          זה מתיש אותי. אתם אומרים שגם

          אתכם. אך איך נדבקתי בזה, או

          מצאתי, או נתקלתי, מאיזה

          מין חומר זה עשוי, איך זה נולד,

          עלי עוד לגלות.

          רק שמעֶצֶב נעשיתי גולם:

          קשה לי כבר לדעת מי אני.

סאלארינו: הראש שלך נסחף לו באוקיינוס;

          שם ספינותיך, במפרש כְּבד הוד,

          כמו סיניורים עשירים של עיר 

          גלים, או מופעים של ראווה

          בַּים, צופות מעל שטויות שָטוֹת

          של סחר שקדות מולן, חולקות

           כבוד - והלאה בכנפי זבובון.

סולאניו:  אם לי היו יוזמות כאלה, כל

          מעיינַי, אדון, חותם לך,

          היו בַּסיכויים אי-שם: תולש

           כל רגע עשב כדי לדעת מה

          כיוון הרוח, וחורש מפות

          ללמוד כל שביל, נמל או מזח; כל

          פרט שעלול לשתול בי פחד של

          אסון למפעלַי היה עושה

          אותי למטורף.

סאלארינו:               הבל-הפה

          שלי שמצנן את המרק

          היה מפיח בי צמרמורת לוּ

          חשבתי איזה נזק עלולה

          רוח גדולה מדי לגרום בַּים.

          ולא יכולתי להביט על שְעון-

          חול בלי לחשוב על סחף או שרטון,

          לראות את ספינתי שקועה

          בַּחול ומשפילה מפרש עליון

          מתחת צלעותיה לנשק

          מיטת קבורות. יכולתי לבקר

          בַּכנסיה, לראות מבנה קדוש

          של אבן, בלי לחשוב בן-רגע על

          סלעים מסוכנים שרק יגעו

          בדופן ספינתי העדינה -

          יפיצו את התבלינים שלה

          כולם בזרם, יעטפו גלים

          צורחים בַמשי, בַּבּדים שלי?

          ובמילה - שוֶוה כל כך לפני

          רק רגע לא שוֶוה בן-רגע כלום?

          יכלה להיות לי מחשבה לחשוב

          את זה, מבלי לחשוב שאם דבר

          כזה קורה אהיה עצוב? לא, אל

          תגיד לי, זה ברור: אנטוניו

          עצוב לחשוב על הסחורות שלו.

אנטוניו:  לא, בחיי. למזלי, תודה

          לאל, כל הקלפים שלי לא על

          סיפון אחד, לא במקום אחד.

          המאזן שלי אינו תלוי

          בְּרווח השנה הנוכחית:

          אז לא מן המסחר אני עצוב.

סולאניו:  אם ככה - מאוהב.

אנטוניו:                         טפו, פיחחח.

סולאניו:  נו, גם לא מאוהב. אז בוא נגיד

          שאתה עצוב כי אתה לא שמח;

          ושיכולת באותה קלות               

          לצחוק, לקפוץ, לומר שאתה שמח

          כי אתה לא עצוב. לא-לא, חי שְחוק

          ודמע, אמא טבע בהחלט

          הרכיבה טיפוסים די משונים:

          כאלה שכמו תוכי מצטווחים

          מצחוק על נעימת חליל נוגֶה,

          ואחרים - ארשת חומץ, לא

          חושפים שן לצורת חיוך גם אם 

          יחתום סוקראטס: הבדיחה טובה.  

       (נכנסים באסאניו, לורנצו וגראציאנו)

          הנה באסאניו, הקרוב לך,

          גראציאנו ולורנצו. אז כל טוּב,

          נשאיר לך חברה טובה יותר.

סאלארינו: הייתי עוד נשאר עד שתשמח,

          אבל יש חברים יותר שווים.

אנטוניו: אתם שווים לי עד מאד. קוראים

          לכם העסקים לדעתי,

          ואתם קופצים על הזדמנות לפרוש.

סאלארינו: בוקר טוב, רבותי.

באסאניו: שלום שניכם, מתי נצחק? תגידו! 

          נורא קרירים פתאום. זה הכרחי?

סאלארינו: אנחנו, כשתמצא רק פנאי, פנויים.  

          (יוצאים סאלארינו וסולאניו)

לורנצו:  באסאניו, אם מצאת את אנטוניו

          שנינו הולכים. רק זכור איפה צריך

          להיפגש לארוחה בערב.

באסאניו:  סמכו עלי.                        

גראציאנו: אתה נראֶה לא טוב, סיניור אנטוניו.

          אתה מושפע מדי מן העולם.

          מי שקונה אותו בִּדאגה

          מפסיד אותו. שמע, השתנית פלא!

באסאניו:  אני תופש את העולם, גראציאנו,

          רק כפי שהוא: בָּמה, שכל אדם

          חייב בה לשחק תפקיד, וזה

          שלי עצוב.

גראציאנו:             תן לי רק לשחק

          את השוטה. שבְּחדווה וּצחוק

          יבואו הקמטים של הזִקנה.

          יבער לי הכבד מיין? טוב,

         רק שהלב לא יתקרר מרוב

          גניחות כאב. למה צריך אדם

          עם דם חמים בִּפְנים לשבת כמו

          פסל-השיש של אבי-אביו,  

             [/ דמות שַיש על המצבה של סבא,]

          לישון ער ולזחול מרוב דכדוך

          אל תוך צהבת? בוא תשמע, אנטוניו:

          אני אוהב אותך, ואהבָתי

          היא שמדברת: יש סוג בני-אדם,

          פרצוף של קְרוּם קָרוּש על מֵי בִּיצה,

         שמתעקשים לשמור על דומיה

          בכדי שהדעה תלביש להם

          חוכמה וכובד-ראש, תבונה ועומק,

          כמו מי שאומר "אני ספיריטואַל, [/ "אני איש רוחני,]       

          וכשאפצה פֶּה שאף כלב לא

          ינבח פֹּה ". איי, אנטוניו יקירי,

          אני מכיר אותם, עם מוניטין

          של חכמים כי לא הוציאו הגה,

          אבל, חותֵם לך, אם ידברו -

          אוי לַשומע, הוא יהיה אנוס

          לקרוא לידידו אוויל. אגיד

          לך על זה יותר פעם אחרת.

          רק אל תדוג עם פִּתָּיון נוגה

          כזה את הדגיגון הכסיל ששמו

           "דעה". - לורנצו, בוא. - כל טוב בינתיים.

          סיכום ההרצאה - אחרי האוכל.

לורנצו:  טוב, נעזוב אתכם עד ארוחת-

          הערב. אין ברירה, אני חייב

          להיות חכם אילם כזה: גרציאנו      

          אף פעם לא נותן לי לדבר.

גראציאנו:  טוב, תישאר אתי רק עוד שנתיים,

          כבר לא תכיר את צליל הקול שלך.

אנטוניו:   שלום. לאור כל זאת אהיה דברן.

גראציאנו: חן-חן. לשניים השתיקה נדרשת:  

          זְנב שור יבש [/ שמוּט] וּנקבה משומשת.

          (יוצאים גראציאנו ולורנצו)

אנטוניו:   וזה היה מה בדיוק?

באסאניו: גראציאנו מדבר מלאי אינסופי של כלום, יותר מכל איש בוונציה. המוח שלו הוא כמו שני מחטים בשתי ערימות שחת: תחפש יום שלם עד שתמצא, וכשמצאת, לא היה שווה לחפש.

אנטוניו:  טוב, בוא ספר לי מי זו הגבירה

          שלה נשבעת עלִייה סודית

          לרגל, והבטחת שהיום

          תגיד לי.

אנטוניו:             לא חדש לך, אנטוניו,

          כמה חיבלתי בַּנכסים שלי

          כי התנפחתי בְּיפיוף מוגזם  

          מעל לאמצעַי הדי-דלים,

          ולא שאני מיילל עכשיו                   

          על שקוצצתי מרמת-חיים

          גבוהה כזאת; אבל דאגָתי

          העיקרית - לסגור סופית אותם

          חובות גבוהים שזמן המותרות

          שלי השאיר אותי לכוד בהם.

          לך אני חייב הכי הרבה,

          אנטוניו, בִּכספים ובאהבה,

          ומאהבתך יש לי אישור

          לחשוף כל כוונה וכל תכנית

          שלי איך לסלק את החובות.

אנטוניו:  בבקשה ממך, באסאניו טוב,

          גלה לי, ואם זה מדיף כבוד,

          כמוך - כן, עדיין! - דע לך

          לבטח: ארנקי ואנוכי

          ועד האחרון באמצעַי

          פתוחים ללא מנעול לכל צרכיך.

באסאניו: בימי בית-ספר, כשהחטאתי חץ

          אחד, מייד יריתי עוד אחד

          בעקבותיו, צליפה זהה אבל

          ביתר תשומת-לב, ובְסיכון

          שניהם לא פעם גם הרווחתי את

          שניהם. אני מביא דוגמת ילדות זאת

          כי ההמשך כולו תום-לב צרוף.

          אני חייב לך הרבה, ו - כמו

          ילדון עיקש - מה שאני חייב -

          הלך. אך אם תסכים לירות עוד חץ

          ממש כמו שירית את הראשון,

          אז אין לי שום ספק - כי אתביית

          טוב על המטרה  - שאת שניהם

          אמצא או שאחזיר את ההימור

          האחרון שלך ואשאר

          חייב, אסיר תודה, על הראשון.

אנטוניו:  אתה מכיר אותי טוב, סתם בזבוז

          של זמן להסתלסל בִּמשלים [/ להתפתל במשלים]

          סָביב לאהבתי. תשליך את כל

          הוני לאבדון - זה לא יפגע 

          בי כמו עכשיו כשאתה מפקפק

          שאתגייס עד קצה הגבול. אז רק

          תגיד ואעשה מה שאתה

          חושב יש לי יכולת לעשות,

          אני חותם לך. בוא תדבר.

באסאניו: בבלמונט יש יורשת עשירה, 

          והיא יפָה, ואף יפֶה מזה -

          פלאית במעלות. מתישהו

          קיבלתי מעיניה מסרים

          יפים בלי אומר. פּוֹרְצְיָה שְמה, שווה

          כמו פורציה ההיסטורית, אשת ברוטוס.

          גם לערכה שלה אין העולם

          עיוור, כי ארבע הרוחות מכל

          חוף סוחפות לשם צְבא מחזרים

          מהוללים, ותלתלי חמה

           תלויים על רקותיה כמו גיזת

          זהב, מה שהופך את מושבה

          בבלמונט לגדה מאגדות,

          ומלכים רבים באים לזכות

          בה. הו אנטוניו שלי, לו רק

          היו לי אמצעים לתפוס מקום

          שווה בַּתחרות, יש לי תחושה

         שמנבאת לי רווח: אין ספק

          שהמזל יביא לי רק כל טוב.

אנטוניו:  אתה יודע שכל הטוּבין

          שלי בים, גם אין לי כסף או

          סחורה כדי להרים סכום מיידי.

          אז לךְ תבדוק מה האשראי שלי      

          שווה בעיר וונציה. כן, אותו

          נסחוט סופית כדי לצייד אותך

          לקראת בלמונט וְפּורציה היפה.

          ברר מייד - וגם אני אחקור -

          איפה יש כסף; על אחריותי - 

          יושג, עסקית או על בסיס פרטי.  

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסת פורציה עם בת-לוויתה נריסה.      

 

פורציה: תאמיני לי, נריסה, הגוף הקטן שלי יָגֵע מן העולם הגדול הזה.

נריסה: זה היה נכון, גברת מתוקה, אם הצרות שלך היו באותו שפע כמו המזל הטוב שלך. ובכל זאת, עד כמה שאני רואה, אלה שזוללים יותר מדי חולים ממש כמו אלה שמורעבים בלי כלום. ככה שהאמצעי למצוא אושר הוא לשבת בָּאמצע. להגזמה צומח שיער-שיבה מהר, אבל איזון חי יותר זמן.

פורציה:  משפטים יפים והיגוי מצוין.

נריסה: הם היו יפים יותר אם היו מיישמים אותם יפה. 

פורציה:  אם לעשות היה קל כמו לדעת מה טוב לעשות, כיתות לימוד היו כּנֵסיות וּצריפים של דלפונים - ארמונות נסיכים. צדיק גדול הוא מי שממלא את ההוראות של עצמו. יהיה לי קל יותר ללמד עשרים איש מה טוב לעשות מלהיות אחת מן העשרים שימלאו את התורה שלי. המוח יכול להמציא חוקים לַדם, אבל דם חם מדלג מעל צו קר. כזה מין ארנב הוא השגעון "נעורים", שקופץ מעל המלכודות של בעלת המום "עצה טובה". אבל הלוגיקה הזאת לא תעזור לבחור לי בעל. אוי לי, המילה "לבחור!" אין לי רשות לבחור מי שארצה, או לפסול מי שלא מוצא חן בעיני. כך נבלם צו-הרצון של בת חיה בצו-הצוואה של אבא מת. זה לא קשה, נריסה, שאני לא יכולה לבחור אחד או לסרב לאף-אחד?

נריסה: אביך תמיד היה צדיק, ואנשים קדושים במותם יש להם השראה. לכן בָּהגרלה שהוא המציא עם שלוש התיבות האלה של זהב, כסף ועופרת, שבה מי שבוחר בַּכוונה שלו בוחר אותך, בטוח אף-אחד לא יִבְחר בָאמת חוץ מזה שאַת בְּאמת תאהבי. אבל איזו חמימות יש לך בלב למישהו מן המחזרים הנסיכיים שכבר באו?

פורציה:  בבקשה תִּמני אותם לפי הסדר, וכשאת מונה אני אתאר אותם, ועל פי התיאור דרגי את החיבה שלי.

נריסה: קודם-כל יש הנסיך מנאפולי.

פורציה: כן, זה באמת סייח, כי הוא לא עושה כלום חוץ מלדבר על הסוס שלו, ועושה מעצמו הגבר המושלם כי הוא יודע לפרזל אותו בעצמו. אני ממש פוחדת שהגברת אמא שלו התפרחחה לה עם נפּח.

נריסה: אחרי זה יש הרוזן פּאלאטין.

פורציה:הוא לא עושה כלום חוץ מלהזעיף פרצוף, כמו כזה שאומר "אם את לא לוקחת אותי, בחירה שלך." הוא שומע המון סיפורים מצחיקים ולא מחייך. אני פוחדת שהוא יהיה מריר כמו מר קוהלת כשהוא יזדקן, כל כך הוא מלא בְּעצב לא נעים בתור צעיר. הייתי מעדיפה להיות נשואה לְגולגולת עם עצם בפה מאשר לזה או זה. אלוהים שיגן עלי מהשניים האלה!

נריסה:   מה את אומרת על האדון הצרפתי, מסייה לֶה-בּוֹן?

פורציה: אלוהים עשה אותו, אז בואי נסכים שהוא אדם. האמת, אני יודעת שזה חטא ללעוג, אבל הוא! - מה, יש לו סוס יותר טוב מזה של הנאפוליטני, הרגל רע יותר טוב להזעיף פרצוף מזה של הרוזן פאלאטין. הוא כל-אדם באף-אדם. אם קיכלי מזמר, הוא ישר מנתר. הוא יסתייף עם הצל של עצמו. אם אתחתן אתו, אתחתן עם עשרים בעלים. אם הוא יתעב אותי, אני אסלח לו, כי גם אם הוא יאהב אותי עד שגעון לא אוכל אף פעם להשיב לו.

נריסה:  מה את אומרת אם כך לפאלקונברידג', הבארון הצעיר מאנגליה?

פורציה:    את יודעת שאני לא אומרת לו כלום, כי הוא לא מבין אותי, וגם אני לא אותו. הוא לא יודע מילה בלטינית, צרפתית או איטלקית, ואת תעידי  בשבועה בכל בית-דין שהאנגלית שלי לא שווה רבע-פֶּני. בתור ציור של גבר הוא מוצלח, אבל אוי לנו, מי יכול לשוחח עם פנטומימה? כמה משונה הוא מלובש! נדמה לי שהוא קנה את הז'קט שלו באיטליה, את המכנס בצרפת, את המגבעת בגרמניה ואת ההתנהגות פה-שם-ואיפה-לא.   [/ בכל מקום.]

נריסה:  מה את חושבת על הלורד הסקוטי, השכן שלו?

פורציה: שהוא דוגמה לשכנות טובה, כי הוא לָווה מהאנגלי אגרוף בפרצוף ונשבע שישלם לו בחזרה ברגע שיוכל. אני חושבת שהצרפתי היה ערֵב שלו וחתם בתור צד ג'.

נריסה:  מה דעתך על הגרמני הצעיר, האחיין של דוכס סקסוניה?

פורציה: רעה מאד בבוקר כשהוא מפוכח, ורעה מאד אחר-הצהריים כשהוא שיכור. במיטבו, הוא קצת יותר גרוע מבן-אדם, ובמירעו הוא קצת יותר טוב מבהמה. אם הגרוע מכל יקרה, אני מקווה שאמצא דרך להתחמק ממנו.

נריסה:  אם הוא יתנדב לִבחוֹר, ויבחר את התיבה הנכונה, את תסרבי למלא את הצו של צוואת אביך אם תסרבי לקבל אותו.

פורציה: ולכן, מפּחד הגרוע מכל, אני מבקשת ממך, שימי כוס עמוקה של יַיִן גֶרְמָאניש על התיבה הלא-נכונה; כי גם אם השטן יהיה בפנים,  כשהפיתוי הזה בחוץ אני יודעת - הוא יבחר בו. אני אעשה הכל, נריסה, לפני שאתחתן עם סְפוג.

נריסה:  את לא צריכה לדאוג, גברת, שתהיי של מישהו מהאדונים האלה. הם דיווחו לי על ההחלטה שלהם, שהיא חד-משמעית לחזור הביתה ולא להטריד אותך עוד בְּחיזור, אלא אם כן אפשר יהיה לזכות בך באופן אחר מאשר התנאי של אביך, על פי התיבות.

פורציה: גם אם אחיה מאות שנה, אמות טהורה כמו בתולה אם לא ישיגו אותי על פי צו אבי. אני שמחה שמשלוח המחזרים הזה הוא הגיוני, כי אין ביניהם אחד שאני לא מייחלת לחסרונו, ואני מתפללת לאלוהים שיעניק להם דרך צלחה.

נריסה:  את לא זוכרת, גברת, בתקופת אביך וונציאני, מלומד וחייל, שבא הנה בחברת המרקיז של מונפֵראטו?

פורציה: כן, כן, זה היה באסאניו - או נדמה לי כך קראו לו.

נריסה:  אמת, גברתי. הוא מכל הגברים שראו עיני המטופשות, הכי מגיע לו לזכות בגברת נאווה.

פורציה: אני זוכרת אותו טוב, ואני זוכרת אותו כראוי לשבח שלך.

           (נכנס משרת)

              כן! מה החדשות?

משרת:  ארבעת הזרים מבקשים אותך, גברת, בכדי להיפרד, ויש גם שליח, מטעם  אחד חמישי, הנסיך של מרוקו, שמודיע כי הנסיך אדונו יהיה כאן הלילה.

פורציה: לו יכולתי לברך לשלום את החמישי בחפץ לב כמו שאני יכולה להיפרד לשלום מארבעת האחרים, הייתי שמחה שהוא מגיע. אם יש לו פְּנים של קדוש עם פָּנים של שד, אז שיגאל אותי ולא יבעל אותי. בואי, נריסה. - לך לפנינו, ילד. (יוצא המשרת)

                  סוגרים שער על מחזר אחד, אחר דופק בדלת.

              יוצאות.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנס באסאניו עם שיילוק היהודי.

 

שיילוק:  שלושת-אלפים דוקאטים. יפה.

באסאניו:  כן, אדוני, לשלושה חודשים.

שיילוק:  לשלושה חודשים. יפה.

באסאניו:  שעליהם אנטוניו יהיה מחויב.

שיילוק: אנטוניו יחויב. יפה.

באסאניו:  תואיל לסייע לי? תסכים לְספק אותי? אני אדע את התשובה שלך?

שיילוק:  שלושת-אלפים לשלושה חודשים ואנטוניו מחויב.

באסאניו:  תשובתך על זה.

שיילוק:  אנטוניו הוא איש טוב.

באסאניו:  שמעת מישהו טוען להיפך?

שיילוק:  הו לא, לא, לא, לא. הכוונה שלי כשאני אומר הוא איש טוב זה, תבין אותי, שהוא אמין. רק מה,שהנכסים שלו הם על תנאי. יש לו ספינה בדרך לטריפוליס, אחרת לאיי הודו. אני מבין, יתר על כן, ממה שאומרים בָּריאָלְטו, שיש לו שלישית במקסיקו, רביעית באנגליה, ועוד עסקים שהוא הפיץ לו בחוץ. אבל אניות זה רק קרשים, מלחים רק בני-אדם. יש עכברושי יבשה ועכברושי מים, שודדים שטים ושודדים משוטטים - או בוא נגיד פיראטים - וחוץ מזה ישנן הסכנות של מים, רוחות, סלעים. האיש הוא, אף-על-פי-כן, אמין. שלושת-אלפים דוקאטים. אני חושב שאני רשאי ללכת על ההתחייבות שלו.

באסאניו:  אתה רשאי עם בטחון.

שיילוק:  אני רשאי עם בטחון, ועל מנת שיהיה לי בטחון, אני אשקול ביני לבין עצמי. אני רשאי לדבר עם אנטוניו?

באסאניו:  אם תואיל לבוא לארוחה איתנו. 

שיילוק (הצידה): כן, להריח חזיר; לאכול את שטח-המחיה שהנביא הנצרתי שלכם כישף אליו את השד. אני אקנה אתכם, אמכור אתכם, אדבר אתכם, אתהלך אתכם, וכך הלאה וכך הלאה. אבל אני לא אוֹכַל אתכם, אשתה אתכם, או אתפלל אתכם. - מה החדשות בַּמרכז המסחרי שם בָּריאלטו? מי זה שבא פה?

              (נכנס אנטוניו)

באסאניו:  זה סיניור אנטוניו.

שיילוק (הצידה): איך הוא נראה: גובֵה-מס מתרפס!

              אני שונא אותו שהוא נוצרי,

              ויותר כי בטמטום של פתי הוא 

              מלווה כספים חינם, מוריד לנו

              את שער הריבית פה בוונציה.

              אם רק אתפוס אותו פעם אחת

          מועד - אז אפטם את הטינה

          העתיקה שלי אליו שהיא

          תשמין לה. הוא שונא את האומה

          שלנו הקדושה, וְ - בַּמרכז

          מול כל הסוחרים - הוא משתלח

          נגדי, נגד העסקאות שלי,

          החסכנות שמכניסה לי טוב

          בצדק - מה שהוא קורא "ריבית".        

             [/ בצדק - מה שהוא קורא לו "נשך".]

          שיקולל השבט שלי אם  [/ קללה על כל השבט שלי אם]

          אסלח לו.

באסאניו:               שיילוק, אתה מקשיב?

שיילוק:                                          אני

          מחשב מהו מצב המזומן              

          שבקוּפּה שלי, ומניחוש              

          לא מבוסס של זכרון אין לי

          יכולֶת להרים תוך רגע סכום  

          של שלושת-אלפים דוקאטים. טוב,

          אז מה? תובל, עשיר עברי מבני

          השבט שלי, יכסה. אבל

          רק רגע! כמה חודשים אתה

          רוצה? (לאנטוניו): בריאות עליך, סיניור טוב,

          כבודך היה ממש עכשיו בתוך 

          הפה שלנו.

אנטוניו:                     שיילוק, אף-על-פי

          שאני לא לווה ולא מלווה

          עם נתינת או לקיחת ריבית,

          הפעם, לספֵּק צרכים דחופים

          של חברִי, אחרוג מן המנהג. -        

          כמה אתה רוצה כבר נאמר

          לו?

שיילוק:           כן, כן, שלושת אלפים דוקאטים.

אנטוניו:   ולשלושה חודשים.

שיילוק:  שכחתי. שלושה חודשים. (לבאסאניו): אתה

          אמרת. נו טוב, שטר-החוב שלך.

          ותן לראות. אבל שמע-נא: נדמה לי

          אמרת, אתה לא לווה ולא

          מלווה עם ריביות.

אנטוניו:                       זה חוק אצלי.

שיילוק:    כשיעקב שמר על צאן הדוד

          שלו לָבָן - יעקב זה לאברם

          שלנו יתברך, היה, ככה

          סדרה אמו בחוכמתה, יורש

          מדור שלישי; כן, הוא היה שלישי -

אנטוניו:   ומה אתו, אה? הוא לקח רבית?

שיילוק:  לא, לא לקח רבית - לא בדיוק

          מה שתגיד ריבית לשמה. שים-לב

          מה יעקב עשה שם: כשלבן

          והוא הסכימו שכל שֶה עם טלאי

          או נקודות יהיה שְכר יעקב -

          והכבשות המיוחמות, כי ְּסוף

          הסתיו היה, פנו לָאיילים -

          אז בשעה שמשריצֵי הצמר

          הזיעו בעבודת הפּרוּ-ורבו,

           רועה-הצאן המחוכם קילף

          לו כל מיני מקלות, תקע אותם

          מול הנקבות המיוחמות כשהן

          עושות את מעשה הטבע, ו -

          כשבא זמנן ללדת - הן ילדו

          צאן ססגוני, כולו של יעקב.

          מתכון להצלחה, והוא בורך.

          ורווח הוא ברכה, אם לא גונבים.

אנטוניו: בשביל סיכון כזה, אדון, יעקב

          עבד, ולא כוחו שלו השיג

          לו הצלחה, אלא יד השמיים.

          כל זה שורבב כדי להצדיק ריבית?

          או שהכסף-וזהב שלך

          הם איל וכבשה?

שיילוק:                        קשה לומר.

          הם מתרבים אצלי באותה זריזות.

          אבל שמע-לי, אדון -

אנטוניו:                          שים לב, באסאניו:

          השד יודע לצטט תנ"ך

          כשזה מועיל לו. נשמה רעה

          שמביאה עדים קדושים היא כמו

          נבל צוחק, תפוח טוב - רקוב

          בלב. איי, חוץ יפה יש לו לַשֶּקר!

שיילוק:  שלושת-אלפים דוקאטים. סכום יפה

          עגול. שלושה מתוך שנים-עשר חודש.

          אז תן לראות, השער -

אנטוניו:                            אז מה, שיילוק,

          נהיה קשורים אליך בחובות?

שיילוק:   סיניור אנטוניו, לא אחת ושוב

          השפלת אותי בריאלטו על

          ההלוואות והכספים שלי.

          קיבלתי זאת תמיד במשיכת

          כתפיים סבלנית, שכן לסבול

          בְּשקט זה אות-ההיכּר של כל

          שִבְטֵנוּ. אתה מכנה אותי

          כופר, חותך-גרון, ְכּלב, יורק

          על הקפּוֹטָה היהודית שלי,

          הכל רק כי אני עושה שימוש

          בְּמה שהוא שלי. אז טוב, עכשיו

          יוצא שאתה צריך את עזרתי.

          לך תאמין, מה. אתה בא אלי

          ואומר "שיילוק, אנו רוצים כספים".

          אתה אומר את זה, אתה שרוקנְת

          את הליחה שלך על הזקן

          שלי, בטשְת בי בָּרגל כמו

          שתבעט בגור כלבים נטוש על סף

          ביתך, כספים הבקשה שלך.

          מה עלי להגיד לך? אני לא

          צריך לומר "מה, כלב יש לו כסף?

          זה אפשרי שגור-כלבים ילווה

          שלושת-אלפים דוקאטים?" או אולי

          אשתחווה אפיים, ובטון [/ ובנימה]

          של עבד, בלחישה ובהכנעה

          אומר את זה: "אדון יקר, ירקת

          עלי ביום ד' האחרון, ביום זה-

          וזה בעטת; פעם אחרת

          כינית אותי כלב; ותמורת

          הנימוסים הנ"ל אלווה לך

          כספים סך כך-וכך?

אנטוניו: תסמוך עלי, אני אקרא לך

          כך שוב, אירק עליך שוב, וגם

          אבעט בך. אם את הסכום הזה

          אתה מלווה, תלווה אותו לא כמו

          לחברים שלך, כי איזה מין

          חבר נותן לרֵע זרע של

          מתכת עקרה? לא, אדרבא,

          תלווה זאת לָאויב שלך, שאם

          ייפול, תוכל בשקט לאכוף

          את כל הדין. 

שיילוק:              איי, רק תראה אותך,

          איזה סוּפה! אני רוצה להיות                     

          חבר אתך, לזכות בָּאהבה

          שלך, לשכוח את הביזיונות 

          בהם לכלכת אותי, ולספּק

          את הצרכים הבוערים שלך,

          ולא לקחת על כספִּי ריבית

          שחוקה - ואתה לא מקשיב לי. זה

          נדיב מה שאני מציע.

באסאניו:  אם זה היה, זאת נדיבות.

שיילוק:  זאת הנדיבות שאגלה.

          בוא לךְ אתי לְנוטריון, חתוֹם

          לי על חוזה ההתחייבות שלך,

          וככה בתור ספורט - אם לא תחזיר           

          לי ביום זה-וזה, מקום כזה-

          וזה, סכום או סכומים כאלה או

          כזה שמנוסחים על פי התנאי,

          הקנס אשר יהיה נקוב לך הוא

          ליטרה שווה של הבשר הצח          

          שלך, שתיחתך ותילקח

          מכל חלק בך שיתחשק לי.

אנטוניו:  הולך. אחתום על חוב כזה, וגם

          אומַר "מאד נדיב היהודי".

באסאניו:  לא תתחייב לזה, לא בשבילי.

          אני אשלים עם קושי כלכלי. 

אנטוניו:   הֵיי, בן-אדם, אל פחד. לא אחזיר

          שום קנס פה. תוך חודשיים - כלומר חודש

          לפני פקיעת החוב הזה - צפוי

          להיכנס לי פי שלוש מכל 

          הערך של החוב.

שיילוק:                       אוי אברהם

          אבינו, מה הם הנוצרים האלה!

          מעסקים קשוחים שהם עושים

          הם רק למדו לחשוד במחשבות

          של אחרים! (לבאסאניו): תגיד לי בבקשה:

          אם הוא ישבור לוחות זמנים, מה כבר

          אני ארוויח מאכיפת הקנס?

          ליטרה של בְּשר אדם שנשלפה

          מבן-אדם היא לא שווה, גם לא

         רווחית, כמו בְּשר בקר, כבש או עז.

         אני אומר, בכדי לקנות אצלו

          חיבה, אני עושה מחווה כזאת

          של ידידות. ייקח - ייקח. אם לא -

          שלום. ועל אהבתי, אני

          מפציר שלא תשיב לי בזדון.

אנטוניו:  כן, שיילוק, על החוב הזה אחתום.

שיילוק:   אז פגוש אותי אצל הנוטריון

          מייד. תדרך אותו בדבר החוב

          המבדח, ואני - מהר

          לדחוף את הדוקאטים לארנק,

          לשים עין בבית - שנשאר

          בהשגחתו שלא-נדע של קוף

          בלי אחריות - וכבר אהיה אתך.

          (יוצא)

אנטוניו:   רוץ, יהודי מתוק. בן-ישראל

          נהיֶה נוצרי, פתאום נדיב, חסוד. 

באסאניו:   מלים יפות מלב נבל - חשוּד.

אנטוניו:  בוא-בוא. אל פחד. ספינותי כמו כלום

          חוזרות חודש לפני יום התשלום.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


תרועת קרנות. נכנסים נסיך מרוקו, שהוא מאורי שחום, כולו בלבן, ושלושה או ארבעה בני-לוויה, עם פורציה, נריסה ופמלייתן.

 

מרוקו: אל תשנאי אותי על גוֹן פּנַי,

          מַדֵי הצל של משרתי חמה

          בוערת, שאני שָכֵן לה וקרוב.

          זַמני לי את הבהיר שבילידֵי

          צפון, שם אש השמש מפשירה

          בקושי את פתיתי השלג, תני

          לנו לדקור לשם אהבתך

          את בשרנו להוכיח דם

          של מי אדום יותר - שלו, שלי.

         אני אומר לך, גברת, המראֶה

         הזה שלי הפחיד בני-חיל. חי

          אהבתי נשבע, המשובחות

          שבַּבתולות בְּנות האקלים שלנו

          גם אהבו אותו. את הצבעים

         האלה לא אחליף אלא בכדי

          לגנוב את מחשבתך, מלכה שלי.

פורציה:  בְּעקרונות בחירה, לא רק כיוּון

          חֶמֶד-העין של עלמה מוביל

         אותי. וחוץ מזה, ההגרלה

          של גורלי אוסרת עלי זכות

          בחירה חופשית. אך אילו לא היה        

          אבי מגביל ומגדר אותי,               

          בפקחותו, להיות אשתו של זה               

          שיזכה בי בַּשיטה אשר תיארתי,

          היית אז, נסיך רב-תהילה,

          זוהֵר כמו כל מי שהגיע עד כה

          למען לבבי.

מרוקו:                רק בשביל זה

          מודה לך. ואם כן, בבקשה,

          הובילי לתיבות, שאנסה

          את מזלי. חי הפגיון הזה,

          שבפָרס שחט שאח ונסיך,

          הביס שלוש את סולטן סולימן,

          לא אמצמץ מול אף מבט חמוּר,

          אעז כפליים מכל לב אמיץ,

          אתלוש גורים יונקים מן הדובּה,

          אלעג, כן, לְאריה טורף שואג,

          בכדי לזכות בַּגברת. רק, אוי לנו,

          כשהרקולס ועֶבד משחקים

          על קוביות מי גֶבר, את זריקת

          הנצחון עלול עוד המזל

          לתת לַיד החלשה יותר.

          כך הרקולס מובס מזעמו,

          וכך אני, מובל בידי מזל

          עיוור, אולי אחמיץ מה שנחוּת

           יותר ישיג לו, ואמות בְּעֶצב.

פורציה:  אתה צריך לקחת את הסיכון.

          או שלא תנסה לבחור כלל, או

          שתישבע, בטרם שתבחר,

          שאם תבחר שגויות, לא תדבר

          יותר עם אף גבירה על נישואים

          לעד. ראה הוזהרת.

מרוקו:                          אכן לא.

          בואי וקחי אותי אל מזלי.

פורציה:  קודם, תפילה. אחרי הארוחה

          הפּוּר שלך יופל.

מרוקו:                      ביד מזל

          אם אהיה ברוך או מקולל.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנס הליצן לנצלוט גובו.

 

לנצלוט: בטוח, המצפון שלי יעזור לי בלברוח מהיהודי הזה, האדון שלי. השד מושך לי במרפק ומפתה אותי, אומר לי "גובו, לנצלוט גובו, לנצלוט טוב" או "גובו טוב", או "לנצלוט גובו טוב, תרים רגליים, קח תנופה, תברח." המצפון שלי אומר, "לא, תעשה חושבים, לנצלוט ישר, תעשה חושבים, גובו ישר", או כאמור-מקודם "לנצלוט גובו ישר, אל תברח, תביא לַבְּריחה בעיטה בתחת". טוב, השד גיבור-גֶבר לוחץ עלי להתחפף. "דִיו", אומר השד, "לדרך", אומר השד, "בשם אלוהים, תעורר את האומץ", אומר השד, "ורוץ". טוב, המצפון שלי, שנתלה ללב שלי על הצוואר, אומר לי בחוכמה רבה: "ידידי הישר לנצלוט", בתור בן של איש ישר, או יותר נכון של אשה ישרה, כי האמת שאבא פה-ושם מעד לו, פה-ושם עמד לו - היה לו כזה-מין-תיאבון כזה - בקיצור, המצפון שלי אומר, "לנצלוט, אל תמוּש". "מוּש", אומר השד. "אל תמוּש", אומר המצפון שלי. "מצפון", אני אומר, "אתה יועץ טוב. שד", אני אומר, "אתה יועץ טוב". אם לציית למצפון שלי, אני צריך להישאר עם היהודי, האדון שלי, שהוא, אלוהים ישמור,  סוג של שטן. ולברוח מהיהודי זה אומר לציית לשד, שהוא, סליחה על הביטוי, השטן בכבודו ובעצמו. בטח שהיהודי הוא השטן בהתגלמותו, ואני אומר במלוא המצפון, המצפון שלי הוא סתם סוג של מצפון חסר מצפון, לרצות להציע לי להישאר עם היהודי. השד נותן את העצה החברית יותר. אני אברח, שד, העקבים שלי לפקודתך. אני אברח!

          (נכנס גובו הזקן עם סלסלה)

גובו: אדון בחור, 'בקְשה ממך, מה הדרך לבית של האדון-יהודי?

לנצלוט (הצידה): איי, אלוהים, זה האבא החוקי שלי מלידה. הוא קצר-רואי לטווח ארוך, לא רואה מקרוב אפילו מרחוק, ולא מכיר אותי. אני אביא לו בַבִּלבול.

גובו: מר-אדון-בחור, 'בקְשה-ממך, מה הדרך לבית של האדון-יהודי?

לנצלוט:  תיקח ימינה שלך בפניה הבאה, אבל, בפניה הבאה אחרי-זה קח שמאלה שלך. רק מה, ממש בפניה הבאה, אל תיקח אף צד, תחתוך באלכסון ישר לַבית של היהודי.

גובו:  איי סנטה-רבא, על הדרך הזאת קשה לעלות. אתה יכול להגיד לי אם אחד לנצלוט, שמתגורר אצלו, מתגורר אצלו או לא?

לנצלוט:  אתה מדבר על האדון-צעיר-לנצלוט? (הצידה): תראו אותי עכשיו, עכשיו אני מעלה הילוך. (לגובו): אתה מדבר על האדון-צעיר לנצלוט?

גובו:   שום אדון, ברשותך: בן של איש עני. אבא שלו, אפילו שאני אומר את זה, הוא איש ישר, עני מכל הכיס, ו - תודה לאל - חי טוב.

לנצלוט: טוב, שאבא שלו יהיה מה שבא לו, אנחנו מדברים על האדון-צעיר-לנצלוט. 

גובו:  ידיד של כבודך - ולנצלוט, ברשותך.

לנצלוט: אבל, סלח-לי-נא: דהיינו, איש זקן, דהיינו, נא-תרשה-לי, שאתה מדבר על האדון-צעיר-לנצלוט.

גובו:  על לנצלוט, אם תרשה לי באדונותך.

לנצלוט: דהיינו, אדון לנצלוט. אל תדבר על אדון לנצלוט, פאפא'לה, כי הסיניור הצעיר, על פי הגורלות והגזרות וכל המלים העתיקות, ספר החיים וכל ענפי ההשכלה האלה, הוא לחלוטין מנוח, או, כמו שאומרים במלים פשוטות, הלך לעולמו.

גובו:  לא, אלוהים ישמור, הילד היה המשען של זִקְנתי, מקל התמיכה שלי.

לנצלוט (הצידה): למה, אני נראה כמו מוט, או ידית, קביים או משענת? (לגובו): אתה מכיר אותי, אבא?

גובו:  אוי לי, אני לא מכיר אותך, אדון צעיר! אבל בקשה-ממך תגיד לי, הילד שלי - זכרונו לברכה - חי, או מת?

לנצלוט: אתה לא מכיר אותי, אבא?

גובו:  אוי לי, אדון, אני קצר-רואי, אני לא מכיר אותך.

לנצלוט: לא, האמת היא שאם היו לך עיניים לא היית מכיר אותי: כי איזהו חכם הרואה את הוולד.  טוב, זקן, אני אספר לך חדשות על הבן שלך. (כורע ברך) תן לי ברכה, האמת תצא לאור והפשע לא יחמוק. בן יכול לחמוק, אבל האמת בסוף תצא לאור.   

גובו:   'בקשה ממך, אדון, תקום. אני בטוח שאתה לא לנצלוט הילד שלי.

לנצלוט:   'בקשה ממך, בוא נפסיק עם המשחקים, רק תן לי את ברכתך. אני לנצלוט, הילד שלך שהיה, הילד שלך שהווה, והילד שלך שיהיה.

גובו:   אני לא יכול להאמין שאתה הבן שלי.

לנצלוט: על זה אני לא יודע מה להגיד. אבל אני לנצלוט, המשרת של היהודי, ואני בטוח שמרגריטה אשתך היא אמא שלי.

גובו:   השם שלה מרגריטה באמת. שיהרגו אותי, אם אתה זה לנצלוט, אתה ממש בשר ודם שלי. אלוהים שיתברך כל יום, איזה זקן קיבלת! יש לך יותר שיער על הסנטר ממה שיש לדוֹבּין, הסוס שלי, על הזנב.

לנצלוט: אז הזנב של דובין כנראה צומח אחורה. אני בטוח שהיה לו יותר שיער על הזנב ממה שיש לי על הפרצוף כשראיתי אותו פעם אחרונה. (קם)

גובו:  אדוניי, איך אתה טרנספורמַצְתָ! איך אתה והאדון שלך מסתדרים? הבאתי לו מתנה. איך אתם מסתדרים, תגיד?

לנצלוט: טוב, טוב. אבל אני מצדי, בגלל שהתיישב לי בראש להתרחק, אני לא אתיישב עד שאני אתפוס איזה מרחק. האדון שלי הוא יהודי עד העצם. מתנה תיתן לו? חבל-תליה תיתן לו! אני מורעב בשירותו. תספור, תראה, האצבעות שלי והצלעות שלי אותו דבר. אבא, אני שמח שבאת. תן את המתנה שלך לאחד אדון באסאניו, שנותן ממש מדי-שרד חדשים טיפ-טופ. אם אני לא משרת אותו, אני ארוץ עד קְצה האדמות של אלוהים. - או! מזל נדיר, הנה בא הבן-אדם. אליו, אבא, כי אני יהודי אם אני משרת עוד את היהודי. 

              (נכנס באסאניו, עם מלווה או שניים)

באסאניו (לאחד מאנשיו): אתה יכול לעשות את זה, אבל בהילוך זריז, שהארוחה תהיה מוכנה לכל המאוחר בחמש. תדאג שהמכתבים האלה יימסרו, שמדי-השרד ייכנסו לעשייה, ובקש מגראציאנו שיבוא אלי הביתה מייד.

              (יוצא משרת)         

לנצלוט: אליו, אבא.

גובו:  אלוהים יברך את כבודך.

באסאניו:  תודה רבה. אתה רוצה ממני משהו?

גובו:  לפניך הבן שלי, ילדון עני -

לנצלוט:  לא ילדון עני, אדון, אלא המשרת של היהודי העשיר שהיה רוצה, אדון, כמו שאבא שלי יפרט -

גובו:  יש לו, כמו שאיך אומרים, אדון, שאפְשְפָנוּת עזה לשרת.

לנצלוט: כל הספור במילה אחת פשוט הוא, שאני משרת את היהודי, ויש לי תשוקה, כמו שאבא שלי יפרט -

גובו:  האדון שלו והוא, במחילה מכבודך, לא בדיוק אחים-בדם.

לנצלוט: אם לקצר, האמת הערומה היא שהיהודי, שעשה לי עוול, פשוט מכריח אותי, כמו שאבא שלי - בתור איש, תודה-לאל, זקן - יפרש לך בְּהַפרשה -

גובו:  יש לי פה בישול של יונים שאני רוצה להעניק לכבודך, והבקשה שלי היא -

לנצלוט: בשיא הקיצור, הבקשה נוגעת לעצמי באופן סְפֵּציפְציפִי, [/  סְפֵּפּיצי] כמו שכבודך יבין מהאיש הזה הזקן ו - גם אם אני אומר את זה, למרות שהוא זקן הוא גם מסכן - אבא שלי. 

באסאניו:  אחד ידבר בשם שניכם. מה אתה רוצה?

לנצלוט:  לשרת אותך, אדון.

גובו:   זה העניין בתיקצוּר נמצץ. 

באסאניו:  אני מכיר אותך טוב. התקבלת.

              היום אמר לי שיילוק אדונך

              שתקוּדם - אם זה קידום לצאת

              משירותו של יהודי עשיר

              כדי לְלוות אדון עני כל כך.

לנצלוט: הפתגם הישן מחולק יפה מאד בין האדון שלי שיילוק לבינך: אתה רועִי ולו לא יחסר.

באסאניו:  יפה אמרת זאת. לך, אבא, עם

              בנך. - אמור שלום לאדונך

              ומצא היכן המגורים שלי. -

              שיקבל מדים מעוטרים

             יותר משל כולם. לדאוג לזה. 

לנצלוט: אבא, פנימה. אני לא יכול לקבל תפקיד, אה?! אני אין לי לשון בראש! חה, אם למישהו באיטליה יש כף-יד יפה יותר בשביל להישבע על התנ"ך, מזל טוב שיהיה לי! מה יש לדבר, הנה קו חיים - סתם כלום. הנה כמה נשים, שטויות - אוי לי, חמש-עשרה נשים זה שום דבר. אחת-עשרה אלמנות ותשע בתולות זה סתם כלום של הכנסה בשביל גבר אחד. פלוס להינצל מטביעה שלוש פעמים, ולהיות בסכנת-חיים של מיטת-נוצות זוגית - זה הרפתקאות סתם כלום. טוב, אם המזל הוא אשה, היא נקבה טובה בסיפור הזה. אבא, בוא, אני אגיד שלום ליהודי טיק-צ'יק-טק.

              (יוצאים לנצלוט וגובו הזקן)

באסאניו: שים לב, לאונרדו טוב: כשכל אלה

              יובאו ויאוחסנו, חזור מהר.  

              אני הלילה מארח את

             המובחרים שבידידי. לך, רוץ.

לאונרדו:  אשקיע את כל מאודי בזה.             

              (נכנס גראציאנו)

גראציאנו: איפה אדונך?

לאונרדו:   שם הוא הולך, אדון.

              (יוצא)

גראציאנו: סיניור באסאניו?

באסאניו:  גראציאנו!

גראציאנו: יש לי אליך בקשה.

באסאניו:  קיבלת.

גראציאנו: אתה חייב לא לסרב לי. אני חייב לבוא אתך לבלמונט.

באסאניו:  חייב - חייב. אבל תשמע, גראציאנו:

              אתה מדי פרוע, גס, עם פה

              גדול - כל זה מאד מקסים ולא

              נראה פגם לְעיניים כמו שלנו.

              אך בְּמקום שבו לא מכירים

              אותך - טוב, שם זה ייראה אולי

              נועז מדי. עשה טובה, נסה

              רק למתן קצת בכמה טיפות

              איפוק את נשמתך הקופצנית,

              פן ייווצר עלי מן הפראות

             שלך רושם מוטעה שם במקום

            אליו אני יוצא, ואאבד

            את תקוֹותַי.

גראציאנו:                סיניור באסאניו, שמע לי:

          אם אני לא לובש מראה שקול,

          אומר מילות כבוד ומקלל

          רק פה ושם, נושא ספרי-תפילה

          בכיס, משפיל מבט - יותר: בִּזמן

          בִּרְכּת האוכל מְכסה עינַי

          עם כובע, ככה, נאנח, אומר

          "אמן", מקפיד על גינוני תרבות,

          כמו מי שהתמחה בכובד-ראש

          כדי לשמח את הלב של סבתא,  

                [/ כדי להביא לסבתא שלו נחת,]

           אף פעם אל תסמוך עלי יותר. 

באסאניו:  טוב-טוב, נראה איך תתנהג.

גראציאנו:  אבל הלילה לא נחשב. שלא

          תמדוד אותי ממה שנעשה

          הלילה.

באסאניו:               לא,  זה יהיה חבל.

          אני מפציר להיפך, שתלבש

          את חליפת העליצות הכי

          צעקנית שלך; החברים        

          רוצים להתבדר. אבל שלום;

          יש לי קצת עניינים.

גראציאנו:  גם לי יש, עם לורנצו והשאר.

          אבל הערב נבקר אותך.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים ג'סיקה ולנצלוט הליצן.

 

ג'סיקה:  חבל לי שאתה עוזב את אבא ככה.

          הבית פה הוא גיהינום, ואתה,

          שדון ליצן, גנבת קצת מִמְנת

          השיממון. אבל כל טוב. הנה

          לך דוקאט. ולנצלוט, תפגוש

          מייד בארוחה שם את לורנצו,

          אורח אדונך זה החדש.

          תן לו את המכתב הזה, בסוד -

          וטוב, שלום. אני לא רוצה שאבא

          יראה אותנו מדברים.

לנצלוט:  שלום. דמעות מַפְנימות את הלשון שלי החוצה. כופרת יפהפייה, יהודיה מתוקה! אם נוצרי לא ישחק פרחח-בחושך וישיג אותך, אני טועה מאד. אבל שלום. הטיפות הטפשיות האלה בהחלט מטביעות את הרוח הגברית שלי. שלום!

          (יוצא)

ג'סיקה:  שלום, יקר-לי לנצלוט.

          אוי, איזה חטא מזוויע זה שיש בי,

          להתבייש להיות בת של אבי!

          אך גם אם אני בת שלו בדם,

          אני לא בת בָּאופי. הו, לורנצו,

          אם תקיים רק את הבטחתך

           אשים סוף בלבי לַמלחמה,

          אהיה נוצרית, ורעיה חמה.

          יוצאת.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים גראציאנו, לורנצו, סאלארינו וסאלאניו.

 

לורנצו:  לא: נתחמק בִּזמן הארוחה,

          נלבש מסווה אצלי, ותוך שעה

          חוזרים.

גראציאנו:      לא התכונַנו טוב לעסק.

סאלארינו:                              לא

          תֵאמְנוּ עם נושאי לפיד.

סולאניו:                           אם לא

          עושים זאת לתפארת, זה מסריח,

          עדיף לדעתי לא לעשות.

לורנצו:   עכשיו רק ארבע. יש עוד שעתיים

          להתארגן.

          (נכנס לנצלוט עם מכתב)

                        הֵיי לנצלוט, מה חדש?

לנצלוט:  אם תואיל לפתוח את זה, זה ימסור לך מסר.

לורנצו:  מכיר את כתב היד - ואת היד.

          ולבנה יותר מן הנייר

          היד אשר כתבה זאת.

גראציאנו:                         חדשות

          של אהבה, ברור.

לנצלוט:  ברשותך, אדוני.

לורנצו:   לאן אתה הולך?

לנצלוט: תראה-מה-זה, אדון, להזמין את האדון הישן שלי היהודי לסעוד הלילה עם האדון החדש שלי הנוצרי.

לורנצו:  בוא, קח את זה. אמור לג'סיקה

          המתוקה שלא אכזיב אותה.

         אמור זאת בארבע עיניים. לֵך.

          (יוצא לנצלוט)

            רבותי,

          תתכוננו לקרנבל הזה

         הלילה? לי כבר יש נושא לפיד.

סאלארינו: טוב, אני רץ מייד להסתדר.

סולאניו:  וגם אני.

לורנצו:                פִּגשו אותי ואת

          גראציאנו עוד שעה אצלו בבית.

סאלארינו:  יפה, עושים את זה.

          (יוצא עם סולאניו)

גראציאנו:  זה לא מכתב מג'סיקה היפה?

לורנצו:  אני חייב לומר לך הכל.

          היא מפרטת איך אקח אותה

          מבית אביה, כמה תכשיטים,

          זהב, יש לה, ואיזו חליפה

          של משרת הכינה. אם יבוא

          אי-פעם היהודי אביה אל

          גן-עדן, יהיה זה רק בזכות

          בתו, אור לגויים. שום פורענות

          אף פעם לא תעז לשים לה רגל,

          אלא בשל תירוץ אחד בלבד:

          שהיא הפרי של יהודי כופר.

          בוא. קרא את זה בדרך.

(נותן לו את המכתב)          

                                   ג'סיקה

          יפה תהיה נושא-לפיד שלי.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 5 -


נכנסים שיילוק היהודי ולנצלוט, משרתו-לשעבר, הליצן.

 

שיילוק: תראה לבד - עיניך ישפטו - [/ טוב, עוד תראה – עיניך ישפטו - ]

          מה ההבדל בין שיילוק הזקן

          לבין באסאניו. - ג'סיקה, נו! - לא

          תבלוס שם כמו אצלי. - ג'סיקה, נו! -

          גם לא תישן, תנחר, תקרע בגדים.

          - נו ג'סיקה, באמת!

לנצלוט:                         נו ג'סיקה!

שיילוק:  ביקשו ממך לקרוא לה? לא ביקשתי.

לנצלוט: כבודך תמיד אהב להגיד לי - אם אין ביקוש לא לעשות.

          (נכנסת ג'סיקה)

ג'סיקה:  קראת? מה אתה רוצה?

שיילוק:   הוזמנתי, ג'סיקה, לִסְעוּדָה.

          הנה המפתחות שלי. אבל

          מדוע לי ללכת? אני לא

          מוזמן מאהבה. הם מתחנפים        

          אלי. אבל אלך לי משנאה,

          לזלול מהנוצרי הבזבזן.

          תשגיחי על הבית, ג'סיקה

          ילדה. מעיק עלי ללכת.  

          מבעבע משהו נורא

          על השלווה שלי, כי באמת

          חלמתי על שקי-כסף הלילה.

לנצלוט:  אני מבקש מכל הלב, אדון, תלך. האדון הצעיר שלי מצפה לראות אותך בדחימו ורחילו.  

שיילוק: גם אני אותו.

לנצלוט: והם שם מוכנים ומזוממים. אני לא אגיד לך שתראה קרנבל מסכות, אבל אם תראה, אז לא לחינם דימם לי דם מהאף ביום ששי ה - 13 לחודש בשש בבוקר, שנפל השנה בגלל שנה מעוברת בשבת-חול-ערב-חג-לפנות-ערב.

שיילוק:  מה, קרנבל שם? ג'סיקה, שמעי      

          לי: תנעלי כל דלת, וכשאת

          שומעת את התוף והצווחות

          של החליל עקום-צוואר, שלא

          תתחילי לטפס על חלונות,

          ולא לדחוף ת'ראש לראש-חוצות

          לנעוץ עיניים בנוצרים טפשים

          עם פרצופים צבועים. לא, תסתמי

          את האוזניים של בֵּיתי - את כל

          החלונות שלי. שצליל חלוּל

          של הילולות לא ייכנס לתוך

          הבית המפוכּח שלי. אני

          נשבע חי המטה של יעקב

          לא מתחשק לי כלל לחגוג הלילה,

          אבל אלך. תקדים אותי, אתה,

          תגיד שאני בא.

לנצלוט:                   אני אַקְדימה.

          (לג'סיקה): גברתי, 'סְתכלי מהחלון בכל זאת:

                   יחלוף נוצרי שבלי בְּדיה

                   שווה מבט של יהודיה.

          (יוצא)

שיילוק:  מה הטפש הישמעאל אומר?

ג'סיקה:  אמר "שלום לך, גברת". זה הכל.

שיילוק:  גולם לא רע, אבל אכלן גדול,

          איטי כמו צב בְּהספקים, ישֵן

          ביום יותר מכל חתול. דְבורים

          בלי שום תוצרת - לא אצלי, לכן

          אני נפרד ממנו, ולטובת

          אחד שהלוואי הוא יעזור

          לו לבזבז את הארנק שהוא

          לָווה. טוב, פנימה, ג'סיקה. אולי

          אשוב מייד. עשי כמו שהוריתי.

          סגרי את הדלתות מאחורייך.

          "על כל צרה שים בַּמגירה." [/ "טְמון עכשיו, לא לשווא."

          לְנפש חסכנית זאת האִמְרה.  /  פתגם מופת לְמוח מחושב.]

          (יוצא)

ג'סיקה:  שלום. אם המזל הרע יוּשבּת,  

          איבדתי אב, אתה איבדת בת.

                [/ שלום. ואם שום נֶגף לא אדע,  

                 / אני איבדתי אב, אתה ילדה.]

          יוצאת.


מערכה 2, תמונה 6 -


נכנסים המחופשים גראציאנו וסאלארינו.

 

גראציאנו: זאת המרפסת, פה ביקש לורנצו

          שנעמוד הכן.

סאלארינו:               זמנו כמעט עבר.

גראציאנו: זה פלא שהוא לא עומד בזמן.

          אוהב תמיד מקדים את השעון.

סאלארינו:  יוני אלת האהבה טסות

          לחתום ברית אהבה טריה, אבל

          טסות פחות לשמור שְיקויָים 

          חוזה כלולות ישן.

גראציאנו:                    זה חוק הטבע.

          מי קם מארוחה עם תיאבון

          לטרוף כמו שהיה לו כשישב?

          יש סוס אשר יחזור על מסעו

          המפרך באותה אש כמו שהוא

          דהר סיבוב ראשון? כל הדברים

          שיש, רודפים אותם בלהט - עד

          שמשיגים. כמה כמו עלם בן-

          טובים יוצאת ספינה עם שלל דגלים

          ממזח בית, עם חיבוק ליטוף

          מידי הרוח הזנזונת! כמה

          כמו בן אובד היא שבה, עם צלעות

          שחוקות, מפרש מרוּט, כּחושה, תלושה,

          מרוששת מן הרוח הזנזונת.

          (נכנס לורנצו)

סאלארינו: הנה לורנצו. ההמשך אחר כך.

לורנצו:  סִלחו לי, חברים טובים, איחרתי.

          לא בגללי, בגלל העניינים 

          שלי חיכיתם. אם  אתם תרצו

          אי פעם לשחק בגנבים

          בשביל אשה, אחזיר לכם אותו

          זמן הַמְתנה. נזוז. פה גר האבא

          היהודי שלי. - הֵי! מי בפנים שם?

          (נכנסת ג'סיקה, למעלה, בבגד נער)

ג'סיקה:   ומי אתה? תגיד, לבטחון,

          גם אם ברור לי, זה הקול שלך.

לורנצו:  לורנצו, ואהבתך.

ג'סיקה:  לורנצו, בטח, ואהבָתי,

          נכון, כי מי אני אוהבת עד

          כדי כך? ומי יודע חוץ ממך,

          עכשיו, לורנצו, שאני שלך?

לורנצו:  שמיים ונפשך עדים לזה.

ג'סיקה:  קח, תפוס את התיבה פה; היא שווה

          שתתאמץ למענה. אני  [/ שקצת תזיע בשבילה. אני]  

          שמחה שלילה, אתה לא רואה

          אותי, כי התחפושת מביכה

          אותי מאד. אבל האהבה

          עיוורת, אוהבים אינם רואים

          את השטויות המשוגעות שהם

          עצמם עושים. כי אם יכלו לראות,

          גם קופידון עצמו היה מסמיק

          לראות אותי כך משוּנָה לנער.

לורנצו:    תרדי, כי את תהיי נושא-לפיד

          שלי.

ג'סיקה:          אני צריכה גם להאיר

          את הבושות שלי? הן בעצמן,

          או-הו, מסנוורות מספיק. לא, זה

          תפקיד שופך-אור ואני צריכה

          איפּוּל חסוי.

לורנצו:                 ויש לך, אהובה,

          גם במראה חמוד כזה של נער.

          אבל בואי מייד,

          הלילה רץ כבר כמו שודד נמלט,      

          עוד נאחר לנשף של באסאניו.

ג'סיקה:  אנעל את הדלתות, אזהיב עצמי

          בעוד כמה דוקאטים - תיכף באה.

          (יוצאת למעלה)

גראציאנו:  חי מצנפתי - גוֹיה, לא יהודית.

לורנצו:   הרוג אותי, אוהֵב אותה עד מוות.

          היא חכמה, כמו שאני שופט,

          יפה, אם שתי עיני אומרות אמת,

          ואמיתית, היא בעצמה הוכיחה.

          וכך, פקחית, יפה ואמיתית,

          תשכון בתוך נפשי המסורה.  [/ תשב לה בלבי הנאמן.]

            (נכנסת ג'סיקה)

          מה, באת? קדימה, רבותי. טסים!

          הם מחכים לנו, המחופשים.

          (יוצאים כולם חוץ מגראציאנו. נכנס אנטוניו)

אנטוניו:  מי שם?

גראציאנו: סיניור אנטוניו!

אנטוניו:  מה זה, גראציאנו! איפה כל השאר?

          כבר תשע. מחכים לכם כולם.

          אין קרנבל הלילה. הרוחות

          הפכו כיוון. באסאניו יעלה

          על הסיפון מייד. שלחתי כבר

          אולי עשרים איש לחפש אתכם.

גראציאנו:  אני שמח! הנה חגיגה:

          לילה של מפרשים והפלגה. 

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 7 -


תרועה. נכנסת פורציה עם נסיך מרוקו, ועם שתי פמליותיהם.

 

פורציה:   נא להסיט וילון, ולגלות

          להוד נסיכותו את התיבות.

          (הוילונות מוסטים ושלוש תיבות מתגלות)

            עכשיו תבחר.

מרוקו: הראשונה זהב, עם הכיתוב:

          "בחר בי, וזְכה במה שהמונים חושקים בו."

          שניה מכסף, עם ההבטחה:

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          זו השלישית, עופרת עמומה

          עם אזהרה חדה: "בחר בי - תיתן

          ותסכן כל מה שיש לך."

          (לפורציה): ואיך אדע אם בנכונה בחרתי?

פורציה:  אחת מהן - יש בה תמונה שלי.        

              [/ אחת מהן - תמונה שלי טמונה בה.]

          אם בה תבחר - אני שלך איתה.

מרוקו: שאיזה אל ידריך את צעדי!

          בואו נראה. אֶבחן את הכתוב שוב.

          מה היא אומרת, העופרת?

          "בחר בי - תיתן ותסכן כל מה שיש לך."

          תיתן - על מה? עופרת? תסתכן

          בשביל עופרת? התיבה הזאת

          היא מאיימת. מי שמסכן

          הכל עושה זאת מתקווה לגרוף

          שָלל של רווח. נפש מזהב

          לא תתכופף מול פסולת. לא אתן,

          לא אסכן דבר בעד עופרת.

          מה המוכספת הבתולית אומרת?

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          ראוי לו! פה עצור, מרוקו, שְקול

          את שוֹוְיךָ ללא משוא פנים.

          אם הערכתך היא קנה-מידה,

          אתה ראוי מספיק. אבל "מספיק"

          אולי אינו די לגבירה. אבל

          לדאוג אם זה מגיע לי - זה רק

          סירוס עצמי חלוש. "מה שאני

          ראוי לו" - מה, זאת הגבירה! אני

          ראוי לה בְּמוצא, בהליכות,

          הון וחינוך, אבל יותר מכל

          אני ראוי באהבה. ומה

          אם לא אמשיך עוד, ואבחר פה? רק

          נראה שוב מה חָרוּט כאן בְּזהב.

          "בחר בי, וזְכה במה שהמונים חושקים בו."       

          מה, זאת הגברת! העולם כולו

          חושק בה. מארבע קצוות תבל

          באים כדי לנשק את המקדש,

          את הקדוֹשה בת-התמותה בשר-

          ודם. מדבריות קווקז, אדמות

         הפרא של ערָב, עכשיו הם רק

          כבישים לִנסיכים לבוא לראות

         את פורציה היפה. ממלֶכת מים,

          שבראש זקוף תתיז רוק על פרצוף

         שמיים, לא תחסום אף איש, אף זר,

          כולם קופצים כמו מעל נחל כדי

         לראות את פורציה היפה. באחת

          מהשלוש האלה - תמונתה

         האלוהית. אפשר שהיא כלולה 

         בתוך עופרת? תועבה לחשוב

          דבר בזוי כזה. גם לעטוף

          את גווייתה בְחושך-קבר היא

         גסה מדי. אני יכול לחשוב

          שהיא כלואה בכסף, הנחות

         כפליים מזהב? הו, מחשבה

          חוטאת! לא, אבן-חן כה יקרה

         רק בזהב תוחזק, ולא פחות.

          באנגליה יש מין מטבע עם

          מלאך טבוע בזהב, אבל

         הוא רק חרוט מעל; פה יש מלאך

          שבמיטת זהב שוכב בפנים. 

          אני בוחר בזאת. תני לי מפתח -  

          ובמזל הטוב אני בוטח.

פורציה:  הנה, נסיך. ואם דמותי שם, אז

          אני שלך.       

(מרוקו פותח את מנעולה של תיבת הזהב)

מרוקו:   הו גיהינום! מה יש פה?

          גולגולת-מוות, ומגילה בתוך 

          העין הריקה שלה. אקרא.

          (קורא): לא כל הנוצץ זהב,

                נֶאֱמר כבר ונכתב.

                לא אחד מכר חייו

                ובסוף מולי ניצב.

                קֶבֶר מוזהב - תחתיו רקב.

                אילו היית מיושב,         

                גוף של צעיר עם ראש של שֹב,  

                    [/ עם גוף צעיר, חוכמה של שֹב,]

                לא נענית כך לשווא.

                לְקור נידונְת. לך עכשיו.

מרוקו: לְקור, נכון. הכל דהוי, אפור.

          שלום לַחום; ברוך הבא, הכפור!

          פורציה, שלום. לבי בְּמכאובים,

          אז בלי נאום. כך מפסידים עוזבים.

          (תרועה. יוצא עם פמלייתו)

פורציה:         נעים להיפטר. לסגור מסך.

          שכל איש בן-סוגו יבחר בי כך.        

               [/ שכל בן זן כזה יבחר בי כך.]

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 8 -


נכנסים סאלארינו וסולאניו.

 

סאלארינו: שמע, איש, ראיתי את בסאניו שט.

          גראציאנו בא אתו, ובַספינה

          איתם אין שום לורנצו, זה בטוח.

סולאניו:  היהודי יימח-שמו בִּזעקות

          עורר את הדוכס, שהצטרף

          אליו כדי לחפש את אניית בסאניו.

סאלארינו: איחר, האנייה הרימה כבר

          מפרש. אך שם סוּפּר לו לַדוכס

          שבאיזו גונדולה נראו ביחד  

          לורנצו והג'סיקה חולת-      

         האהבה שלו. אנטוניו, חוץ

          מזה, אישר לו לדוכס שהם

          לא עם באסאניו בספינה שלו.

סולאניו:   עוד לא שמעתי פרץ רגשות

          שוצף כל כך, מוזר ומבולבל

          ומטולטל כל כך כמו שפלט

          הכלב היהודי ברחובות:

          "הבת שלי! הו הדוקאטים! הו

          הבת שלי! ברחה לה עם נוצרי!

          הו הדוקאטים הנוצרים שלי!

          חוק! צדק! הדוקאטים והבת!

          שק, צרור דוקאטים, שני שקים צְרוּרֵי

          דוקאטים, דו-דוקאטים, נגנבו

           בידי הבת שלי! ותכשיטים,

          שתי אבנים, שתי אבנים טובות

          ויקרות, גנבה לי בת שלי!

          איי, צדק! תמצאו את הילדה!

          האבנים עליה, הדוקאטים!"

סאלארינו: מה, כל ילדי ונציה אחריו,

          רצים, צורחים: "האבנים שלו,

          הבת שלו, והדוקאטים שלו!"

סולאניו:  אנטוניו, שידאג רק להחזיר

          הכל בזמן, אחרת ישלם

          על זה.

סאלארינו:  טוב שהזכרת לי. אתמול

          יצא לי לדבר עם צרפתי

          אחד, והוא סיפר לי שבַּים

          הצר בין אנגליה לצרפת נטרף

          איזה כלי-שיט מארצנו, עם

          מטען יקר. כשהוא סיפר לי, אז

          חשבתי על אנטוניו, ובַלב

          בְּסוד קיוויתי שזה לא שלו.

סולאניו:  היה טוב שתספר לאנטוניו מה

          שמעת; אבל לא בבת-אחת,

          כי זה עלול לגרום לו צער רב.

סאלארינו:  לא מתהלך איש טוב כמותו על פני

         האדמה. ראיתי את אנטוניו

          ואת באסאניו נפרדים. באסאניו

          אמר שינסה להזדרז

          לחזור. והוא ענה, "לא, לא; רק אל

          תמרח את עניינך למעני,

          באסאניו, הישאר עד שהזמן

          יבשיל. מה שנוגע לַחוזה

          שבו היהודי מחזיק אותי,

          שלא תיתן לו זכות כניסה לָראש

          המאוהב שלך. תהיה עליז,

          נצל את כל מחשבותיך רק

          לְחיזורים והפגנות יפות

          של אהבה שישרתו אותך

          שם כַּיאה." ואז עיניו ממש

          הָרוּ דמעות, והוא הפנה פניו,

          הושיט יד וברגש אינסופי

          גלוי סחט-לחַץ את יד באסאניו.

         וכך הם נפרדו.

סולאניו:                   לדעתי הוא

          אוהב את העולם רק בגללו.

          בבקשה בוא, נחפש אותו,

          נקל באיזה שעשוע על

          הכובד שהוא מחבק.

סאלארינו:                      קדימה.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 9 -


נכנסות נריסה ומשרת.

 

נריסה: מהר, נא להסיט את הוילון

          הרגע. הנסיך מאראגון

          אמר נִדְרוֹ כבר והוא בא לבחור.

(המשרת מסיט את הוילון, ומגלה את שלוש התיבות. תרועה. נכנסים הנסיך מאראגון, פמלייתו ופורציה)

פורציה:  רְאה, שם התיבות עומדות, נסיך.

          תבחר בזו שבה אני כלואה

          וכלולותינו ייחתמו ישר.

          אך אם תִמעד, בלי אף דיבור נוסף,

          אדון, עליך לעזוב מייד. 

אראגון:  אני כפוי בְּנדר לשלושה

          דברים: אחד, לא לגלות לְאיש

          אף פעם באיזו תיבה בחרתי.

          שנית, אם לא אקלע לַנכונה,

          לא לבקש אף פעם בחיַי

         עלמה לנישואים. ואחרון,

         אם בַּבחירה אֶכְשל, לצאת מייד

         מעל פנייך ולהסתלק.

פורציה: לזאת נשבע כל מי שמסתכן

          לכבוד אישיותי חסרת הערך.

אראגון:  ולכך אני ערוך. עכשיו מזל

          על כל תקוֹות הלב שלי! זהב,

          וכסף, ועופרת עלובה.

          "בחר בי - תיתן ותסכן כל מה שיש לך."

          תהיי יפה יותר - אולי אתן

          או אסתכן. מה בַּזהב? נראה.

          "בחר בי וזְכה במה שהמונים חושקים בו."

          "שהמונים חושקים בו...." "המונים"

          אולי הכוונה לָאספסוף

          המטופש אשר בוחר על פי

          ההופעה, שלא לומד אלא

          מה שהעין הפתיה מורָה לו,

          שלא חודר לעומק, אלא כמו

          סנונית בונֶה קן על קיר חיצוני,

          מול כוח רוּח, פֶּגע תאונות.

          לא, לא אבחר מה שהמון חושק בו,

          ולא ארקוד לפי חליל העדר           

          להיות מנוי בקהל הבהמות.           

          אם כך תורֵך, תיבת מטמון מכסף.

          אמרי אֶת הכותרת שלך שוב.

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          יפה אמרתְ. כי מי זה שינסה

          להערים על המזל וגם

          לגרוף כבוד ללא חותמת ערך?

          שאיש לא יתיימר ללבוש הדר

          שלא מגיע לו. הו, אילו רק

          כִּסְאות, דרגות, משרות היו נקנות

          לא בשחיתוּת! אילו כבוד היה

          נרכש על פי ערכו של הנושא

          אותו! כמה מאלה שקדים

          היו קמים! כמה נותני פקודות

          היו נהיים פקידים! כמה חלאה

          ואפסיות היו נגלות בתוך

          הזרע הטהור של הכבוד!

          כמה כבוד היה נברר מתוך

          הקש והחוּרבות של התקופה

          ושוב זורח! - טוב, צריך לבחור. 

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          אטען לַזְכוּת. לזאת תני לי מפתח,

          אפתח את המנעול של מזלי פה.    

          (הוא פותח את תיבת הכסף)

פורציה:  שתיקה קצת ארוכה מול המציאה.

אראגון:  מה זה? דיוקן של מפגר קורץ,

          מושיט לי רשימה. אקרא. כמה

          זה לא דומה לפורציה! לא דומה

          לתקוֹותי, לְמה שאני ראוי לו.

          "בחר בי, ותקבל מה שאתה ראוי לו."

          לזה אני ראוי - לראש אוויל?

          זהו הפרס? איני שווה יותר?                      

פורציה:  לפשוע ולשפוט - זה שתי משרות   

          שונות, עם טבע מנוגד. 

אראגון:                            מה יש פה?

          (קורא):  זה בָּאש זמן רב זוקק.

                לְשכל מזוקק נזקק

                מי שבבחירתו יצדק.

                יש מי שלְצל יִנְשק;    [/ יש מי שלסְרק ינשק;

                צל אושר יקבל הוא רק. / הוא יקבל רק אושר סְרק.]

                יש בָּעולם טפשים, נבדק,

                כמו זה: עם כסף וּברק.

                קח כל אישה, רק היזהר:

                אני ראשך, ואשאר.   

                זוז. גמרת פה מהר. 

             טפש כפליים איחשב

         כל רגע שפה עוד אשב.

          באתי בלי ראש כדי להרשים,

          יוצא עם שני ראשי טפשים.

          שלום, יפָה. נדרי תקף,                     

          אבליג, אסבול ואסתגף.                   

          (תרועה. יוצא אראגון עם פמלייתו)

פורציה:  ככה שרף הנר את הפרפר.

          טפשים, מתפלפלֵי דו-משמעות!   

          מרוב הגות רצים אל הטעות!

נריסה: אז הפתגם ההוא לא התבלה:

          תְלִיה ורעיה - זו הגרלה. 

פורציה:  טוב, תסגרי את הוילון, נריסה.       

          (נריסה סוגרת את הוילון. נכנס שליח)

שליח: איפה כבוֹדה?

פורציה:              כאן. מה רוצה כבודו?

שליח: גברתי, בשער עלם וונציאני,

          שבא ראשון כדי להודיע על

          בוא אדונו, ממנו הוא מביא

          ברכות מוחשיות: דהיינו, חוץ

          מאיחולים ומֶלל - מתנות,

          ויקרות מאד. שגריר כזה

          של אהבה אף פעם לא ראיתי:

          יום באפריל לא בא מתוק יותר

          לרמוז שמתקרב הוד קיץ כמו

          החץ הזה מקשת אדונו.  

פורציה:   מספיק, בבקשה, אני כמעט

          חושדת שתגיד עוד רגע: הוא

          קרוב שלך, כאלה מליצות

          של חג שפכת בשבחיו. בואי,

          נריסה, כי אני כבר מתאווה

          לפגוש ציר כה נכבד של אהבה.   

נריסה: אם זה באסאניו שקרב ובא!...       

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים סולאניו וסאלארינו.

 

סולאניו: טוב, מה החדשות בריאלטו?

סאלארינו: מה, חיה שם שמועה לא מבוססת שאניה של אנטוניו עם מטען יקר התרסקה בים הצר לא רחוק מקנט - הגוּדְוִּוינְז, נדמה לי,  קוראים לַמקום. חול טובעני מסוכן מאד, וקטלני, שהרבה שלדים של אניות קבורים בו, כמו שאומרים, אם הרכלנית שלי גברת שמועה היא אשה מהימנה.

סולאניו:  הלוואי שהיא שקרנית כמו כל רכלנית-מלח-פִּלְפּל שנותנת לשכנים שלה להאמין שהיא בוכה על המוות של בעל שלישי. אבל זה נכון, בלי ליפייף  מלים, או לעקוף את כביש האמת, שאנטוניו הטוב, אנטוניו הישר - אח, אם היה לי שם-לוואי טוב מספיק בתור בן-לוויה שלו! -

סאלארינו:  קדימה, לשורה התחתונה.

סולאניו:  הה, מה אתה אומר? אה, הנקודה בסוף היא, הוא איבד ספינה.

סאלארינו: אני מתפלל שזה יהיה הסוף להפסדים שלו.

סולאניו:  תן לי לומר "אמן" בזמן, לפני שהשטן יקטע את התפילה שלי, כי הנה הוא בא בצורת יהודי.

     (נכנס שיילוק היהודי)

          מה קורה, שיילוק, מה החדשות אצל הסוחרים?

שיילוק:  אתם ידעתם, מי כמותכם ידע, על בריחת הבת שלי.

סאלארינו: זה בטוח. אני מצדי ידעתי גם מי החייט שתפר לה את הכנפיים כדי לברוח.

סולאניו:  ושיילוק מצדו ידע שהציפור כבר לא גוזָל, וזה הזמן שבא להם כולם החשק לעזוב את מָאמא.

שיילוק:  היא תישרף בגיהינום על זה. [/ היא ארורה על זה.]

סאלארינו:  זה בטוח, אם השטן יהיה השופט שלה.

שיילוק: שהבשר-ודם שלי יעמוד וימרוד!

סולאניו: שתתבייש, פגר זקן, עוד עומד בגילך?

שיילוק: אני אומר שהבת שלי היא הבשר-ודם שלי.

סאלארינו: ההבדל בין הבשר שלך לשלה הוא גדול יותר מזה שבין פחם לשיש, והדם שלכם דומה כמו יין אדום ליין ביאנקו. אבל תגיד לנו, שמעת אם לאנטוניו יש איזה אבדות בים או לא?

שיילוק: פה יש לי עוד שידוך גרוע: פושט-רגל, בזבזן, שבקושי מעיז להראות את האף בריאלטו, קבצן שפעם היה בא כל כך זחוח אל הבורסה. שיָשים לב לחוזה שלו. הוא אהב לקרוא לי שועל-בריבית; שיָשים לב לחוזה שלו. הוא אהב להלוות כספים מצדקה נוצרית; שיָשים לב לחוזה שלו.   

סאלארינו:  מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:    בתור פתיון לדגים. [/ לתפוס דגים אתו.] אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

              (נכנס משרת של אנטוניו)

משרת: רבותי, האדון שלי אנטוניו בביתו ומבקש לדבר עם שניכם.

סאלארינו:  הפכנו את העיר למצוא אותו.

              (נכנס תובל)

סולאניו: הנה עוד אחד מהשבט. לא תמצא שלישי להשלים את התמונה אלא אם כן השטן יתגייר.

              (יוצאים סולאניו, סאלארינו והמשרת)

שיילוק: מה קורה, תובל! מה החדשות מגנואה? מצאת את הבת שלי?

תובל: לא פעם הייתי במקומות שדברו עליה, אבל לא יכול למצוא אותה.

שיילוק: איי, זהו, זהו, זהו, זהו. הלך יהלום, עלה לי אלפיים דוקאטים בפרנקפורט. הקללה לא נפלה על העם שלנו עד עכשיו. אני לא הרגשתי אותה אף פעם עד עכשיו. אלפיים דוקאטים על זה ועוד תכשיטים שופרא דשופרא. הלוואי הבת שלי היתה שוכבת מתה לרגלי, והתכשיטים באוזן שלה! הלוואי היתה מוטלת לרגלי והדוקאטים בָּארון-מתים שלה! שום חדשות מהם? נו ככה. ואני לא-יודע-כמה כסף הלך על החיפוש. אח, אתה - הפסד על גבי הפסד! הַגַּנב הסתלק עם כך-וכך, וכך-וכך למצוא את הגנב, ושום פיצוי, שום נקמה, ושום מזל ביש לא רוחש חוץ מזה שנוחת על הכתפיים שלי, שום גניחה חוץ מאלה שאני פולט, שום דמעות חוץ מאלה שאני שופך.

תובל:  כן, גם לאנשים אחרים יש מזל ביש. אנטוניו, ממה ששמעתי בגנואה -

שיילוק: מה, מה, מה? מזל ביש, מזל ביש?

תובל:  יש לו ספינה שנטרפה בדרך מטריפוליס.

שיילוק:אני מודה לאל, אני מודה לאל. זה נכון, זה נכון?

תובל: דיברתי עם כמה מהמלחים שברחו מהאסון.

שיילוק: אני מודה לך, תובל טוב. חדשות טובות, חדשות טובות! הה, הה! שמעת בגנואה?

תובל: הבת שלך בזבזה בגנואה, ממה ששמעתי, בלילה אחד שמונים דוקאטים.

שיילוק: אתה תוקע בי סכין. אני אף פעם לא אראה את הזהב שלי יותר. שמונים דוקאטים במכה אחת! שמונים דוקאטים!

תובל:  הגיעו בחברתי לא מעט נושים של אנטוניו לגנואה, שנשבעים שאין לו סיכוי אלא לפשוט רגל.

שיילוק: אני מאד שמח על זה. אני אייסר אותו, אני אענה אותו. אני שמח על זה.

תובל:  אחד מהם הראה לי טבעת שהוא קיבל מהבת שלך בעד קוף.

שיילוק: טינופת על נשמתה! אתה מענה אותי, תובל. זאת היתה טבעת הטורקיז שלי. קיבלתי אותה מלאה כשהייתי רווק. לא הייתי נותן אותה בעד ג'ונגל של קופים.

תובל:  אבל אנטוניו בלי ספק - גמור.

שיילוק:  לא, זה נכון, זה נכון מאד. לך, תובל, תשכור לי קצין-משטרה. תשריין אותו שבועיים לִפְנֵי. אני אקח לו את הלב אם הוא לא משלם, כי אם הוא לא בוונציה אני יכול לעשות כל ביזנס שמתחשק לי. לך, תובל, ופגוש אותי בַּבֵית-כנסת שלנו. לך, תובל טוב. בַּבית-כנסת שלנו, תובל.

          יוצאים משני צידי הבמה.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים באסאניו, פורציה, גראציאנו, נריסה, וכל פמליותיהם.

 

פורציה:  בבקשה, חכה. המתן יום או

              יומיים עד שתסתכן, כי אם

              תבחר טעות אפסיד את חברתך.

              אז דחה זאת עוד קצת. משהו אומֵר

              לי - אבל זאת לא אהבה - שלא

              אפסיד אותך. ואתה הרי יודע:

              לא השנאה תיתן עצה כזאת.

              אך כדי לומר ברור - אם כי הרהור        

              ודומיה הולמים עלמה צנועה -

              הייתי מעכבת אותך פה

              לחודש-שניים עד שתהמר

              עלי. יכולתי ללמד אותך

              לבחור נכון, אך אז אפר שבועה.

              לא אעשה כך. ואולי תחמיץ כך.  

              אך אם תחמיץ, תעיר בי כיסופים   

                         [/ וכך לא אעשה. וכך אולי 

                          / תחמיץ. אך אז תעיר בי כיסופים]

              לְחטא, שלא הפרתי את נדרי.

              קללה על שתי עיניך, הן פִּלחו

              אותי, חצו לשניים. מחצית

              ממני היא שלך, והשניה -

              חֲצי שלך; שלי, אני רוצה

             לומר, אך אם שלי - שלך, אם כך

             הכל שלך. איזו תקופה נבזית!

             מונעת לקבל מה ששלךָ

            בִּזכות! וכך, גם אם שלךָ - לא, לא        

            שלךָ. אם כך יקרה, שהמזל

            ילך לעזאזל, ולא אני.

           אני מדברת קצת יותר מדי;

            זה רק למתוח זמן, למשוך אותו,

            להאריך ולהרחיק אותך

           מן הבחירה.

באסאניו:              תני לי לבחור, כי כך

          עכשיו אני על סד העינויים.

פורציה:  על סד, באסאניו? אז תודֶה: באיזו

          בגידה קשורה אהבתך?

באסאניו:                         בשום

          בגידה, רק בַּספק המכוער

          שלא אשים יד על אהבתי. 

          בין הבגידה לבין אהבתי

          יש אחווה כמו בין האש לַשלג.

פורציה:  כן, רק, סליחה, אתה נתוּן בְּסד,

          שם בני-אדם יגידו כל דבר.

באסאניו:  הבטיחי לי חיים, ואתוודה

          על האמת.

פורציה:                   בסדר, אז וידוי

          וְהֲוָיָה.

באסאניו:           "וידוי" ו"אהבה"

          זה סך כל הוידוי שלי. הו זה

          עינוי נפלא, כשהמענָה

          מורה לי מַעֲנֶה לַישועה.

          עכשיו לְמזלי ולַתיבות.

פורציה:  קדימה! באחת מהן אני

          נעולה. אם תאהבני, תגלה

          אותי. נריסה והשאר, עִמדו

          בצד. שמוזיקה תושמע כשהוא

          בוחר. אז, אם יפסיד, סופו יהיה

          כמו של ברבור, לדעוך בְּמוזיקה.

          כדי לחדד עוד את ההשוואה,

          עינַי יהיו הנחל, ערש-דווי

          מֵימי שלוֹ. הוא גם עשוי לזכות,

          ואז מהי המוזיקה? היא כמו

          תרועה כשנתינים נאמנים

          קדים למלך החדש. היא כמו

          אותם צלילים רכים שזוחלים

          עם שחר לאוזני חתן חולם

          וְלַכְּלולות קוראים לו. הוא הולך

          עכשיו, נְחוּש-לב לא פחות אבל

          אוהב יותר מהרקולס כשהוא

          הציל את הנסיכה הבתולה

           מן המפלצת היָמית, עונשה

          של טרויה המקוננת. זו אני

          המועמדת לקורבן; השאר

          פה נשות טרויה אשר נאספו

          לִצפּות, שטופות בדמע, איך ייפול

          דבר. לך, הרקולס. תִחיה - אחיה.

          חרדת לבי רבה, בתור צופָה,

         מזו שלך שעט להתקפה.

     (פה מוזיקה: שיר בעת שבאסאניו דן בתיבות בינו לבין עצמו)

אחד שר:  איפה נולֶדת הַחֶמְדָּה? [/ איפה החמדה נוצרת?

                בַּלב, בַּמוח? מי יידע?  / מה, בלב? בראש? אחרת?

                מי מולידהּ, מי מלמדהּ? / איך נולדת? מתבגרת?]

 כולם:                  ענוּ, ענוּ.

אחד שר:   העין מולידה אותה,

                מבט מֵיניק, והיא מתה

                בעריסה של לידתה.

                        חמדה,יומך בא, יום הדין,

                        צַלצל, צַלְמוות, דינג-דונג-דין.

כולם:      דינג, דונג, דין. 

באסאניו:   קנקן אינו מעיד על  מה שיש בו.              

          הקישוטים רק מוליכים שולל. [/ הקישוטים הם רק תעתועים.]

            בבית-הדין, איזו אשמה נפשעת, 

          כשהיא מומתקת בצחות-לשון,

          לא מטשטשת את פרצוף הרוע?

          בדת, איזו סטייה נתעבת לא

          תמצא מליץ נכבד שיצטט

          פסוקים להצדיקה ולקדשה, 

          ולהסתיר לכלוך בקישוטים?

          כל חטא בזוי עונד אות חסד על

          הבגד. כמה פחדנים, עם לב

          כוזב כמו מַדרגות מֵחול, לובשים

          זקן של הרקולס, מבט רושף

         של אל המלחמה, אך אם תבדוק

         תמצא בהם לא דם אלא חלב?

          אלה רק מרכיבים גבורה תותבת

          כדי להטיל אימה. הבט בַּיופי,

         תראה שהוא נקנֶה על המשקל,

         ואז הוא מחולל נסים בטבע:

          מורחים כמות כבדה - נראים קלילים.

          כך גם התלתלים הזהובים,

          המתפתלים, גולשים ומתבדרים

         בְּהפקרות בָּרוּח, בהירים

         כְּאִילוּ - על פי רוב הם יד שנייה

         מראש שני, גולגולת שבַּבּוֹר

         צִמְחה אותם. אם כך, קישוט הוא חוף

        מכזיב לים רב-סכנות, צעיף

        מרהיב שמכסה על יופי הודי;

         ובמילה, אמת-זיוף אשר

        הדוֹר הערמומי לובש בתור

        מלכודת לַנבונים. לכן, זהב

         זוהֵר זיו עגל, לא אגע בך. -

         גם לא בךָ, תגרן חיוור, עובר-

         ושב מיד ליד. אבל אַת, אַת,

         עופרת מרוּדה, לא מבטיחה

         דבר, רק מאיימת; פשטותך

        היא משכנעת מכל מליצה.

         אני בוחר. שרק שִמְחה אמצא!

 פורציה (הצידה): איך כל רגש אחר נמוג מכאן:

          יאוש מר ונמהר, פקפוק ספקן,

          קנאה בוערת, פחד אחוז רעד.

          הו אהבה, לאט לך! צעד-צעד,

          המטירי בְּמידה את השמחות.

          בירכת אותי מדי, תני קצת פחות,

          פן אֶתְפַּקֵּעַ.

באסאניו (פותח את תיבת העופרת): מה אני מוצא פה?

          דיוקן של פורציה היפה! איזה

          חצי-אל התקרב אל הבריאה

          כל כך? מה, העיניים כאן זזות?

          או שכּי הן רוכבות על גלגלֵי

          עינַי נדמה שהן נעות. הנה

          פיסוק שפתיים, מתק נשימה

          חוצה אותן. מחסום סוּכּר כזה

          מפריד זוג ידידים כה מתוקים.

          ובַשיער שלה פה התחזָה

          לוֹ הצייר לְעכביש, טוָוה

          מין רשת זהובה ללכוד לב בני-

          אדם מהר מזבובונים. אבל

          עיניה - איך ראה כדי לעשות

          אותן? כשהוא השלים אחת, נדמה

          לי שהיה לה כוח כדי לגנוב

          לו שתיים ולהישאר ללא

          בת-זוג. אבל תראו איך המהות

          של המנונַי חוטאת לצל הזה

          בהמעטת ערכו, כל כך רחוק

         מן המהות הצל הזה נשרך  [/ מן המהות צולע-מדדה

         ומדדה. הנה המגילה, / הצל הזה. הנה המגילה,]

          המכילה תקציר של מזלי.

          (קורא): אתה שבז לכל צורה,

               אמת בקֵש ואל תירא.

                זה מזלך, וכך אירע,

                אין עוד ברירה ואין שום רע.

                אם לבבך אומר כי טוב,                  

                ומזלך נראה זהוב,

                אל גברתך פנה-נא וסוֹב,

                תבע את ידה, נשק, אהוֹב.

        קלף דבש. גברתי, ברשותך, אשמח

          לתת ולקבל: יש לי מסמך.

          כמו מתאגרף אחרי קרב בזירה, 

          אשר חושב שלא הלך לו רע,

            שומע רעם של תשואות, בוהה,

          עדיין מתנודד קצת ותוהה

          למי פה מריעים, ומה קרה,

          כך בדיוק אני עומד, גבירה,

          לא משוכנע בכלום ולא סומך

          עד בוא אישור וחתימה ממך. 

פורציה:   אתה רואה אותי עומדת פה,

         אדון באסאניו, כך כפי שאני.

         גם אם למעני אישית אין בי

          שום שאיפות לשאוף שאהיה

         טובה יותר, למענך הלוואי

         הייתי פי שלוש כפול עשרים

           אני, יפָה פי אלף, עשירָה  

           כפול עשרת-אלפים, רק כדי

          שבַּחשבון שלך ערכִּי בְּטוּב, 

          בְּיופי, באיכות וחברים

         יחרוג מכל חשבון. אך סך הכל

         שלי הוא לא יותר בסך הכל

          מנֶטו נערה לא משכילה,

         לא מחונכת, ולא מנוסה.

          זה משמח שהיא לא זקנה

          מכדי ללמוד. ומשמח עוד

          יותר - היא לא טפשה שלא יכולה

          ללמוד. המשמח ביותר -

          נפשה מוסרת את עצמה לך,

          שתְכַוְונָה, כאדונה, מושלה,

         מלכה. אני וכל מה ששלי

         בזאת הם מוּמָרים לך ולכל

         מה ששלך. לפני רגע אחד

          הייתי בעל המשכן הזה,

          אדון למשרתַי, מלכת עצמי;

          ברגע זה, הרֶגע, בית זה,

          המשרתים האלה ועצמי

          הזאת - שלך, אדון שלי. אתן

         אותם ביחד עם טבעת זו;

          כשתיפרד ממנה - תאבּד,

          תמסור - זה יבשר לי על חורבן

          אהבתך, ותהיה לי כל

          רשות אז להוקיע את כבודך.

באסאניו: גברתי, קיפחת את פי מכל מילה,

          רק דם וורידַי הוא שמדבר אלייך,

          וכל כולי מלא בלבול, כמו זה 

          שאחרי נאום רב-קסם של

          מנהיג אהוב מופיע בהמון-

          רב מרוצה ומזמזם, שכל 

         דבר בו מתערבל לשום-דבר

          לבד מגל של אושר, עם או בלי

          ביטוי. אך כשטבעת זו תוסר

          מאצבע זו, יסורו החיים.  

         הו, אז תוכלי לומר "באסאניו מת".

נריסה: אדון וגברת, זה תור העומדים

          בצד, תורנו, שראינו את

          משאלותינו מתגשמות, לקרוא

         "מזל, מזל טוב לָאדון-וגברת!"

גרציאנו:  אדון באסאניו, הוד גברתי, אני

          מאחל לכם כל מה שתייחלו,

          ולא תוכלו חלילה לאחל

          לי שפחות יחול עלי וכוּלֵי.                 

          וכשכבודכם תחתימו את עסקת

         האמונים, בבקשה יורשה

          גם לי באותה שעה להתחתן.

באסאניו:  מכל הלב, אם רק תמצא אשה.

גרציאנו: חן-חן, אדון, אתה מצאת לי.

          עינַי, כבודו, זריזות לראות ממש

          כמו שלך. אתה ראית את

          הגברת, ואני את המשרתת.

          אתה אהבת - התאהבתי. כי

          בענייני בזבוז-זמן, אדוני,

          אני כמוך: רץ. כל מזלך

          היה תלוי לו בַּתיבות שם; גם

          שלי, ככה יצא. כי בְּחיזור

          חוזר סוחט-זיעה, ובִשְבועות

          עד שהחֵיך שלי יבַש, הקֵץ,

          אם אין בַּהבטחה שום קוץ, היה

          בְּהבטחה מן היפה הזאת

          שהיא תיתן לי אהבה בתנאי

          שמזלך יקלע בַּגברת.

פורציה:                          זה

          נכון, נריסה?

נריסה:                   גברת, זה נכון,

          אם זה טוב בעינייך.

באסאניו:                         ואתה,

          גראציאנו, בא עם כוונות כֵּנוֹת?

גראציאנו:  כן, בכנוּת, אדון.

באסאניו:   חַגֵּנוּ יכוּבּד בכלולותיך.

גראציאנו (לנריסה): בואי נתערב איתם על בן ראשון

          אלף דוקאטים.

נריסה:                   מה, ותעמוד

          בזה?

גראציאנו:      לא ננצח בלי שאעמוד

          בזה. אבל מי שם? לורנצו עם

          הבת-כופרים שלו? וזה חבר

          ותיק שלי, סאלריו מוונציה.

          (נכנסים לורנצו, ג'סיקה וסאלריו, שליח מוונציה)

באסאניו:  לורנצו וסאלריו, בואכם

          ברוך - אם לַסמכות הצעירה

          שלי פה יש זכות לברך אתכם.

          (לפורציה): תרשי לי, פורציה מתוקה, לומר

          ברוך הבא לחברים, אנשי

          מולדתי.

  פורציה:           מרשָה, אדון שלי.

          ברוך בואם מכל הלב.

לורנצו:   תודה רבה. אני אישית, אדון,

          לא התכוונתי לבקר אותך;

          אבל סאלריו, שנתקלתי בו,

          אמר לי "תשנה כיוון, בוא, בוא"

          ולא הניח לי.

סאלריו:                   נכון, כבודו,

          וסיבותי עמי. סיניור אנטוניו

          מוסר שלום.

          (מוסר לבאסאניו מכתב)

באסאניו:                      לפני שעוד אפתח,

          ספר לי מה שלום החבר שלי.

סאלריו:  הוא לא חולה, אדון, אלא אם זה

         בנפש; וגם לא חזק, אם לא

         בנפש. המכתב הזה יראה

          לך את מצבו.

     (באסאניו פותח את המכתב)

גראציאנו:  נריסה, תשַמחי את הזרה 

          פה, תברכי אותה. תן יד, סאלריו.

          ומה חדש שם בוונציה? מה  

          שלום הסוחר המלכותי הזה,

          אנטוניו-טוב? הוא בלי ספק ישמח

          בהצלחתנו. כמו באגדות,                     

          הנה זכינו במטמון.

סאלריו:                       הלוואי

          זכיתם בַּמטמון שהוא איבד.

פורציה:   יש איזה תוכן מר בדף שם, הוא

          גונב כל צבע מלְחָיֵי באסאניו.

          איזה חבר יקר שמֵת, אין חוץ

          מזה דבר שיטלטל כל כך

          אדם יציב. מה, רע ורע יותר?

          סלח לי, באסאניו, אני מחצית

          שלך, אני חייבת לקבל

          בְּלב גלוי חצי מכל דבר

          שהנייר הזה מביא לך.

באסאניו:  הו פורציה מתוקה, פה יש כמה

          מן המלים הכי קשות אשר

          השחירו דף אי-פעם. גברת קסם,

          כשהתוודיתי על אהבתי

          לראשונה, סיפרתי לך גלויות

          שכל הנכסים שלי זורמים

          רק בעורקי. הייתי בן-אדם, [/ איש כבוד,]

          ואמרתי לך אמת אז. ובכל

          זאת, גברת יקרה, באמרי שכל

          ערכי לא-כלום, תראי איזה שחצן

          הייתי. כשאמרתי לך שכל

          הוני לא-כלום, היה עלי לומר

          לך שאני גרוע מלא-כלום,

          כי האמת היא שחבר שלי

          כבלתי לאויב מושבע שלו

          כדי להפיק תועלת לי. הנה

          מכתב, גברתי, הדף הוא כמו הגוף

          של חברִי, וכל מילה שבו

          פצע פעור שותת דם של חיים.

          מה, זה נכון, סאלריו? כל מבצע

          שלו נכשל? אין אף צליפה אחת?

          מטריפוליס, ממקסיקו, ליסבון,

          הודו ואנגליה ואפריקה,

          ואף ספינה אחת לא נמלטה

          מקטל של סלעים שונאי מסחר?

סאלריו:   אף לא אחת. וחוץ מזה, נראֶה

         שאם היה לו כסף מזומן

          כדי לשלם ליהודי, הוא לא

          היה לוקח. לא הכרתי עוד

          יצור נושא צורת-אדם להוט

          וחמדני כל כך לטרוף אדם.

          יום-לילה הוא לוחץ על הדוכס,

          טוען שהמדינה היא לא חופשית

          אם לא יתנו לו צדק. כעשרים

         אנשי-מסחר, והדוכס עצמו,

          ובעלי ההשפעה הכי

         גבוהים שִדלו אותו בשכנועים -

          איש לא מרחיק אותו מן התביעה

         הנקמנית על צדק, על תמורה

          לַמזומן ועל החוב שלו.

ג'סיקה:  כשעוד הייתי אתו שמעתי איך

          נשבע לתובל ולכוּש, מבני-

          עמו, שיעדיף לאין ערוך

          את בשר אנטוניו על הסכום שהוא

          חייב לו. ואדון, אני יודעת,

          אם חוק, סמכות, עוצמה לא ימנעו -

          אנטוניו המסכן, קשה ילך לו.

פורציה (לבאסאניו): חבר יקר הוא זה שהסתבך כך?

באסאניו:  הכי יקר, האיש הכי נדיב,

          נפש שלעולם לא יְגֵעה

          ממעשים טובים, איש שקיים

          בו הכבוד הרומאי הקדמוני

         יותר מבכל איש חי שבאיטליה.

פורציה:   מה הוא חייב ליהודי?

באסאניו:  שלושת-אלפים עלי.

פורציה:                        מה, לא יותר?

          שלם ששת-אלפים - החוב בפח.

          תכפיל ששת-אלפים, ואז שַלֵּש

          לפני שיְאבּד חבר כזה

          אפילו שַעֲרָה בְּאשמת באסאניו.

          בוא קודם-כל לַכנסיה, קדש

          אותי - ולוונציה, לַחבר.

          כי לא תשכב לנצח לצד פורציה

          עם נפש לא שקטה. יהיה לך

          זהב לפרוע חוב שולי זה פי

          עשרים. שלם, ובוא עם החבר

          הנאמן. נריסה ואני

          נחיה כמו בתולות ואלמנות

          עד אז. קדימה בוא, למלאכה.        

          תצא מכאן ביום חתונתך.    

          בידידיך שְמח ותלבלב.

          אתה יקר לכיס, יקר ללב.

          אך קרא את המכתב של חברך. 

באסאניו (קורא): "באסאניו מתוק, האניות שלי אבודות כולן, הנושים שלי נעשים אכזריים, רכושי נמוך מאד, החוזה שלי ליהודי הופר. ומכיוון שעם התשלום אין אפשרות שאמשיך לחיות, כל החובות שבינך לביני נמחקים, אם רק אוכל לראות אותך בשעת מותי. בכל מקרה, עשה מה שטוב בעיניך. אם אהבתך לא משכנעת אותך לבוא, אל תיתן למכתב שלי להשפיע."

פורציה:   יקר שלי, עזוב הכל ולך!

באסאניו: אם בטובך את מאיצה בי "צא",

          אזוז, אך עד שובי אני נודר:

          באף מיטה גופי לא יימצא,

          ולא אישן כל זמן שאיעדר. 

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים שיילוק היהודי, סולאניו, אנטוניו והסוהר.

 

שיילוק:  סוהר, תשמור עליו. אל תדבר

          אתי על רחמים. זה הטפש

          שהלווה כספים חינם. סוהר, תשמור

          עליו.

אנטוניו:        תקשיב לי רגע, שיילוק טוב.

שיילוק:  את הקנס אצלי ביד! אל תדבר

          נגד הקנס. נשבעתי שהקנס

         יהיה אצלי ביד. קראת לי

          כלב לפני שהיתה לך סיבה.

         אבל אם אני כלב, תיזהר

          מהמלתעות שלי. כבוד הדוכס

          ייתן לי צדק. אני מתפלא,

          סוהר בן-זד, שאתה כזה סמרטוט

          לצאת איתו החוצה כי ביקש.

אנטוניו:   בבקשה ממך, הקשב לי.

שיילוק:   את הקנס אצלי ביד. לא, לא אקשיב.

          את הקנס אצלי ביד. ואף מילה.

          לא יעשו אותי טיפש רכרוך

          עיוור שיצקצק "טצצ, טצצ", יחזור

          בו, ייאנַח, יימס מול שתדלנים

          נוצרים. אל תידבק. ולא רוצה

          שום דיבורים. את הקנס אצלי ביד.

          (יוצא)

סולאניו:  זה כלב הכלבים הכי עיקש-אטום 

          שהסתפֵּח מעולם לבני-

          אדם.

אנטוניו:           הנח לו. לא אטריד אותו

          שוב בִּתחינות לשווא. הוא מבקש

          את החיים שלי. ברור לי למה:

          הצלתי המונים שחבו לו

          כספים ובאו ליילל אצלי.

          אז הוא שונא אותי.

סולאניו:                        אין לי ספק

          שהדוכס אף פעם לא יסכים

          שכך יוחזר החוב.

אנטוניו:                      הוא לא יכול

          לשלול את שביל החוק. הזכות שיש

          אצלנו בוונציה לְזרים,

          אם תישלל - יוטל כתם כבד 

          על דין-הצדק של המדינה,    

          כי המסחר והרווחים בעיר

          בנויים על כל הלאומים. אז לךְ.

          הצער וההפסדים צימקו

          אותי כל כך שעד מחר בקושי

          תהיה לי ליטרה של בשר לתת

          לו לַנושה צמא-הדמים שלי.

          סוהר, קדימה. אלוהים, שרק

          יבוא באסאניו כדי לראות אותי

          פורע את חובו, אז לא אכפת לי!

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים פורציה, נריסה, לורנצו, ג'סיקה ובלתזר, משרת של פורציה.

 

לורנצו:    גברתי, גם אומַר זאת בפנייך,

          יש לך תפישה זכּה ואמיתית

          של הידידות הטהורה, וזה

          בולט בדרך שבה את נושאת

          את היעדרו של בעלך. אבל

          אילו ידעת למי את מפגינה

          כבוד כזה, לאיזה בן-אדם

          שלחת פה הקלה, איזה אוהב

          יקר הוא לידידִי ובעלך,

          אני יודע שהיית גאה

          בפועלך יותר מן הנדרש

          על פי הדין מממלאי מצווה.

פורציה:   לא התחרטתי עוד על עשיית

          טובה, וגם הפעם לא. כי בין

          רֵעים שמשוחחים ומבלים

          זמן יחד, שנפשם נושאת משא

          שוֶוה של אהבה, ודאי יש גם

          קווי דמיון בָּאישיות, בַּלב

          ובַהתנהלות, מה שגורם

          לי לתאר שגם אנטוניו זה,

          אם הוא חבר-בנפש של אישי,

          הוא בטח איש כמוהו. אם זה כך,

          כמה זול המחיר אשר שילמתי

          בכדי לרכוש עותק של נשמתי

          מידי אכזריות של גיהינום.

          זה מתקרב מדי לתהילה

          עצמית כבר, אז מספיק עם זה. דבָר

          אחר: לורנצו, אני מפקידה

          בידיך את ניהול ואחזקת

          בֵּיתי, עד לשובו של בעלי.

          כי מצדי, לחשתי למרומים

          שבועה סודית לחיות לי בתפילה

          ובהגוּת, רק עם נריסה, עד

          שובם של בעלה ואדוני.

          מרחק שני קילומטר יש מנזר,

          ושם נשהה. אנא, אל תתנגד

          למשימה זו שאהבָתי

          וגם איזה הֶכְרֵח מַטילים

          עליך.

לורנצו:           גברת, אציית מכל

          הלב לכל פקודה יפה שלך.

פורציה:   המשרתים יודעים על תוכניתי

          והם יכירו בך ובג'סיקה

          כממלאי מקום שלי ושל

          באסאניו. כל טוב עד שניפגש שוב.

לורנצו:   שעות שמחות ומחשבות יפות לך!

ג'סיקה:   אני מאחלת לך שלווה ורוגע.

פורציה:   אני מודה, ומאחלת לךְְ

          אותו דבר. כל טוב לךְ, ג'סיקה.       

          (יוצאים ג'סיקה ולורנצו)

            עכשיו שמע, בלתזר,

          תמיד היית נאמן הגון,

          המשך כך הלאה. קח את המכתב

          הזה, ותעשה כל מאמץ

          שאיש יכול לדהור לפַּדוֹבָה

          מהר. תדאג למסור אותו לבן-

          דודי, דוקטור בֶּלָארְיוֹ, ושים לב:

          כל בגד וכתב-יד שהוא נותן

          לך, תביא אותם, בבקשה

          ממך, בַּמהירות האפשרית,

          לַמעבורת שנוסעת אל

          וונציה. אל תשחית זמן במלים

          וצא. אני אהיה שם לפניך.

בלתזר:   גברתי, מייד, מהר כפי שנדרש.

          (יוצא)

פורציה:  בואי, נריסה. יש לי פה מִבְצע

          שאין לך שום מושג עליו. נראה

          את בעלינו עוד מוקדם מכפי

          שהם חושבים.

נריסה:                    והם יראו אותנו?

פורציה:  יראו, נריסה, אך בלבוש כזה

          שיחשבו שיש לנו ציוד

          כזה שאין לנו. בואי נתערב

          על מה שאת רוצה שבצורת

          גבר צעיר אני אהיה בחוּר

          יותר יפה בין שתינו, ואחגור

          את הפגיון שלי בעוז יותר

          מקסים ממך, ואדבר בקול

          שנע בין גבר לבין נער, קול

          חליל, ואהפוך כל שתי פסיעות     

          מעודנות לצעד גס גברי

          אחד, ואתפאר לי בִּקטטות

          כמו כל שחצן צעיר, אומַר שקרים

          עסיסיים על הגבירות אשר

          התאהבו בי, וכשסירבתי הן

          חלו ומתו; מה זאת אשמתי?

          אז אתחרט, ואשבע שלא

          רציתי להרוג אותן בכל זאת.

         ואספר עשרים שקרים קלושים

          כאלה, עד שיישבעו שרק

           לפני שנה יצאתי מבית-ספר.

          יש לי במוח אלף קשקושי-

         בוסר כאלה של גברבר שווצן,

          ואשתמש.

נריסה:               מה, נתהפך לגבר?

פורציה:   פוי, איזו שאלה!

          מזון לכל פרשן עם ראש ארוטי!

          אך בואי, אגלה לך את הכל

          בַּכרכרה, אשר כבר מחכה

          בשער הגן. מהר, אין רגע יתר:

          היום שלושים-וכמה קילומטר.

          יוצאות.


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים לנצלוט הליצן וג'סיקה.

 

לנצלוט:  כן, בחיי; כי, תביטי-לי, אבות אכלו בוסר, שיני בנות וכולי, אז אני נשבע לך שאני פוחד עלייך. תמיד דיברתי אתך פתוח, אז עכשיו אני אומר לך את המסקנה סופָנית שלי, אז תהיי שמחה על זה, כי בחיי אני חושב שאת מקוללת. יש רק תקווה אחת פה שיכולה לעשות לך טוב, וזה גם-כן טוב מבית רע.

ג'סיקה:   ואיזו תקווה היא זאת, בבקשה תגיד?

לנצלוט:   נו מה, את יכולה לקוות חלקית שאבא שלך לא עשה אותך, שאת לא הבת של היהודי.

ג'סיקה:  זה באמת טוב מבית רע! אז יהיו לי בעיות שיניים כי אמא אכלה בוסר.

לנצלוט:  בחיי אני חושב שאז את מקוללת גם מצד אבא וגם מצד אמא. אז כשאני מתחמק מהפח, אבא שלך, אני נופל אל הפחת, אמא שלך. טוב, הלך עלייך מכל צד.

ג'סיקה:  אני אדע ישועה מבעלי. הוא עשה אותי נוצריה.

לנצלוט:   בחיי, על זה הוא ישלם! היה לנו מספיק נוצרים מִמִקודם, יותר אפילו מכמה שהם יכלו לחיות אחד מהשני. ההִתרבּוּת הזאת של נוצרים תעלה את מחירי הבשר-לבן. אם כולנו נתחיל לאכול חזיר, לא יהיה לנו בקרוב פרוסת שינקן בעד שום כסף.

          (נכנס לורנצו)

ג'סיקה:  אני אגיד לבעלי, לנצלוט, מה שאתה אומר. הנה הוא בא.

לורנצו: אני אתחיל לקנא בגללך עוד רגע, לנצלוט, אם אתה ככה מתייחד עם אשתי בפינות.

ג'סיקה:  לא, אין לך מה לפחוד עלינו, לורנצו, לנצלוט ואני ברוגז. הוא אומר לי בַּפרצוף שאין בשבילי חמלה בשמיים כי אני בת של יהודי, והוא אומר שאתה גורם חברתי מזיק, כי כשאתה ממיר יהודים לנוצרים אתה מנפח את מחיר החזיר.

לורנצו (ללנצלוט): אני אענה על זה בשם החֶברה יותר טוב מאיך שאתה יכול לנפח בטן של כושית. השחורה בהריון ממך, לנצלוט!

לנצלוט:  לַשחורה יש אולי יותר סחורה מאשר בַּשִגרה, אבל למה לדהור סְחור-סחור אם אפשר לחדור חור-שְחור.            

לורנצו:   איך כל אידיוט יודע לשחק עם מלים! בקרוב, נדמה לי, שיא העומק יהיה לשתוק, ודיבור יהיה מומלץ רק לְתוּכּים. לך תיכנס כבר, אתה, ותגיד למשרתים להתכונן לארוחה.

לנצלוט:  בוצע, אדון, כולם רעבים.

לורנצו:  אדוני היקר, איזה מִתְחכּם אתה! אז תגיד להם להכין את הארוחה.

לנצלוט:  גם זה בוצע, אדון. המילה היא רק "לערוך".

לורנצו:  אז תערוך?

לנצלוט:  אנ' לא כזה ארוך. אני ככה בערך.

לורנצו:   חייב להתפלפל על כל מקף! אתה רוצה לחשוף את כל אוצר השנינות שלך בִּשנייה? עשה טובה, תבין אדם פשוט בַּמובן הפשוט: לך אל השותפים שלך, תגיד להם לערוך שולחן, להגיש בשר, ואנחנו נבוא לארוחה.

לנצלוט:  השולחן, אדון, ייערך לאירוח. הבשר, אדון, יוגש עם טעם-וריח. ואתם תבואו לפי המצב-רוח.

              (יוצא)

לורנצו:  איי, טעם טוב, איך הוא תופר מלים, זה!

            האידיוט החנה בזכרונו

            צבא מלא מלים. אני מכיר

            עוד ליצנים כמוהו בְּמִשרות

           רמות יותר - ובסגנון זהה:

           בכדי שהם יבריקו בְּמילה,

           יקריבו את התוכן. מה שלומךְ,

          אה, ג'סיקה? תאמרי לי, מתוקה,

          אשת באסאניו מוצאת חן בעינייך?

ג'סיקה:   אין לי מלים עד כמה. זה הולם

          שאדון באסאניו חי חיים של יושר,

          כי, מבורך ברעיה כמותה,

          ימצא גן-עדן בעולם הזה;

          ואם הוא לא ראוי פה בעולם,

          לנצח לא יגיע לגן-עדן.

          אם שְנֵי אלֵי-שמיים יתערבו,

          וההימור יהיה על שתי נשים

          בשר-ודם - אם פורציה היא אחת

          מהן, על השניה יש להמר

          בסכום אחר, כי בעולם הגס

          והעלוב שלנו אין אחת

          שווה לה.

לורנצו:                 בדיוק כל מה שהיא

          כְּרעיה, השגתְ בי בתור בעל.

ג'סיקה:  שְמע-נא, על זה תשְאל את דעתי!

לורנצו:   עוד רגע. קודם בואי נאכל.

ג'סיקה:                                לא, תן

          לי להלל אותך כל זמן שיש

          לי תיאבון.

לורנצו:                     לא, תשמרי את זה

          בבקשה בתור פטפוט-שולחן,

          אז את דברייך - בין השאר - אוּכל

          גם לעכל.

ג'סיקה:                 טוב, אפטם אותך.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים הדוכס, נכבדים, אנטוניו, באסאניו, סאלריו וגרציאנו, [ואחרים].

 

דוכס:  אנטוניו כאן?

אנטוניו:             מוכן, ברוב טובך.

דוכס:  לבי לך. אתה ניצב בפני

          יריב מאבן, שֶרֶץ מפלצתי

          בלי רחמים, ריק ומרוּקן מכל

          גראם של חמלה.

אנטוניו:                        שמעתי שכבודך

          טרח בלי הרף למתן

          את תוקף קשיחותו, אבל כיוון

          שהוא עיקש, ואין שום אמצעי

          חוקי שיחלץ אותי מיד

          הרֶשע של האיש, אני מציב

          נגד הזעם הבלגה: אני

          חמוש לסבול שָלֵו בלב-ונפש

          את כל עריצותו וחרונו.

דוכס:  לקרוא לַיהודי לבית-הדין!

סאלריו:  הוא כבר בדלת. אדוני, הוא בא.

          (נכנס שיילוק)

דוכס:  פנו מקום, שיעמוד מולנו.

          שיילוק, כל העולם סבור - וגם

          אני - שאתה מוליך מראִית כזאת

          של רֶשע רק עד לדקה התשעים,

          ואז, סבורים, תַראה שחמלתך

          ורחמיך מדהימים יותר

          מן האכזריות המדהימה

          שלך לכאורה. ובעוד עכשיו

          אתה תובע את הדין, שהוא

          ליטרה מבשר סוחר אומלל זה, לא

          רק תשחרר את לולאת הקנס,

          אלא, בהשראה של אהבת

          אנוש וחסד, תוותר על סכום

          מתוך החוב המקורי, תביט

          בעין חנונה על הפסדים

          שנערמו לו כל כך על הגב

         לאחרונה - מספיק בכדי למחוץ

          נסיך של סוחרים, לסחוט חיבה

          והשתתפות בצער מחזה

          ברזל, לב אבן, מטָטארים או

          טורקים קשי-עורף אשר לא חונכו

          לתת בְּרוֹך. כולנו מצפים

          למענֶה משיח, יהודי.

שיילוק:  הודעתי מה כוונתי, כבודך,

          נשבעתי חי שבת קודשנו כי

          אֶגְבֶּה קנס כַּנקוּב לי בַּחוזה.

          אם תסרב, שפורענות תנחת

          על אֲמָנת עירך וחֵרותה.     

                 [/ על חוקתך ועל חרות עירך.]

          תשאל מדוע אני מעדיף

          לקחת נתח מבְשר פגר על

          שלושת-אלפים דוקאטים. לא אשיב

          על זה, ורק אומַר שיש לי חשק.

          תשובה טובה? ומה אם עכברוש

          מטריד לי את בֵּיתי ולי נכנס

          לראש להוציא עשרת-אלפים

          על הַדְבּרה? קיבלת כבר תשובה?

          יש מי שלא אוהב חזיר פְּעוּר-פה

          על השולחן, אחר נטרף אם הוא

          רואה חתול, יש מי שמאנפּוף

          של חלילית לא מסוגל לשלוט

          בַּשתן. כי הדחף, השליט

          על היצרים, מעיף אותם לאן

          שבא לו, לאהוב או לתעב.

          עכשיו אל התשובה שלך: כיוון

          שאין הסבר מוצק מדוע זה

          לא מסוגל לשאת חזיר פעור-פה,

          וזה חתול מועיל ולא מזיק,

          ועל ההוא חליל ממיט בושה

          בלי מעצור, פגיעה גם בסביבה

          גם בעצמו, כך גם אני איני

          יכול לתת הסבר, ולא אתן,

          מעבר לְשנאה שורשית ואיזה

          תעוב שיש לי לאנטוניו, רק

          מזה אני מתמיד כך בִּתביעה

          בלתי-רווחית. קיבלת את התשובה?

באסאניו:  זאת לא תשובה, אדם נטול מַרְגָּש,  

          להצדיק את זרם השנאה שלך.

שיילוק:   אני לא חייב תשובות לטעמך.

באסאניו: כל איש הורג מה שהוא לא אוהב? 

                [/ כל איש קוטל מה שהוא לא אוהב?]

שיילוק:  דבר שָנוא איש לא היה הורג? [/ מה ששנוא לא תבקש לקטול?]

באסאניו:  לא כל פגיעה תוליד ישר שנאה.

שיילוק:  נחש יכיש אותך, תיתן לו שוב?

אנטוניו:  זְכוֹר, אתה מתפלמס עם היהודי.

          מוטב לךְ תעמוד על שם על החוף,

          בקש מן הגאוּת להיות לשפל.

          מוטב תשאל זאב למה גרם

          שהכבשה תפעֶה בבְכי על שה.

          מוטב אסוֹר על אורנים בָּהר

          שצמרתם תנוע ותרשרש

          כשמשבי שמיים מטרידים.

          מוטב עשה את הקשה מכל,

          ורק אל תנסה שיתרכך

          זה - אשר מה קשה ממנו? - זה,

          הלב היהודי שלו. לכן,

          בבקשה די, אל תציע, אל              

          תטרח. באופן ענייני, פשוט,          

          יעיל, חד, אקבל אני את גזר           

          הדין והיהודי את רצונו.  

באסאניו: במקום שלושת-אלפים הנה ששה.

שיילוק:  לו כל דוקאט בַּששת-אלפים

          חולק לשש, וכל שישית דוקאט,

          לא אקבל. החוב - כמו שכתוב!

דוכס:  אם לא תתן חמלה, איך תְּקווה לה?

שיילוק:   מאיזה דין אֶפְחד, אם לא פשעתי?

          יש ביניכם עַם רב של עבדים

          שנרכשו, אשר כמו בַּחמוֹר,

          בַּשור, בכלב שלכם, אתם

          עושים בהם שימוש לִמלאכות

          בזויות, מלוכלכות, כי כספכם

          קנה אותם. אז שאומַר לכם:

          "תנו להם חופש, תחתנו אותם

          עם יורשיכם! למה הם מזיעים

          תחת עוּלכם? שמיטתם תהיה

          רכה כמו שלכם, שילקקו

          אותם מעדנים." אתם תשיבו:

          "העבדים - שלנו." כך אני

          משיב לכם. אותה ליטרת בשר

          שאני דורש ממנו נקנתה

          ביוקר. היא שלי. ואקבל.

          אם תסרבו לי, בוז לחוק שלכם!

          לתקנות וונציה אין שום תוקף.

          אני תובע דין. ענה: יוּתן לי?

דוכס:  בסמכותי לפזר את בית-הדין [/ את המליאה]

          אלא אם כן יגיע עוד היום

         בֶּלָארְיוֹ, דוקטור מלומד אשר

          הזמנתי להכריע בָּעניין.

סאלריו:  אדון, יש פה בחוץ שליח מן                     

          הדוקטור עם אגרות, בא רק עכשיו

          מפּדובה.

דוכס:  הבא את האגרות! קרא לַשליח!

          (יוצא סאלריו)

באסאניו: זְקוֹף ראש, אנטוניו! היי, איש, עוד קצת אומץ.

          בשרי, דמי, ועצמותי, הכל

          של היהודי לפני שתאבֵּד

          למעני טיפה אחת של דם!

אנטוניו:  אני אַיִל נגוע של העדר,

          ראוי למוּת; הפרי הכי חלוש

          נושר ראשון לארץ. תנו גם לי.

          אין לך טוב, באסאניו, מלִחְיות,

          כן, ולכתוב את ההספד שלי.

          (נכנסים סאלריו ונריסה, הלבושה כלבלר של עורך-דין)

דוכס:  מפדובה הגעתָ, מבלאריו?

נריסה: כן, משניהם. (מגישה לדוכס מכתב)

                        בלאריו מברך אותך.

באסאניו (לשיילוק): מה אתה משחיז את הסכין בלהט?

שיילוק:  לחתוך מהפושט-רגל שם קנס.

גראציאנו: לא על הנעל שאתה נועל

          כי על הנפש שאתה נועל

          אתה מחדד סכין פה, יהודי

          טורף. אך אף מתכת - לא, גם לא

          גרזן תליין - אין בה גם מחצית

          החוד של שנאתך החריפה.

          מה, שום תפילות לא יפלחו אותך?

שיילוק:  לא, לא כאלה שראשך ימציא.

גראציאנו: אח, לך לעזאזל, כלב חלאה,

          ושיורשע הצדק על חייך!

          אתה מחליש לי את האמונה

          כמעט. עוד רגע, כמו פיתגורס,

          אומַר שרוח בעלי-חיים

          נשתלת בגופות של בני-אדם.

          בַּנפש הכלבית שלך מָשל

          זאב, אשר נתלָה בעוון שחיטת

          אֱנוֹש, ומהגרדום עצמו פרחה

          רוחו הרצחנית, וכשאתה

          שכבת ברחם אמא הַטְּמֵאָה

          שלך, היא נשתלה בתוכך. 

          כי תשוקותיך  הן זאביוֹת,

          צמאות דמים, טורפות ומורעבות.

שיילוק:   כל עוד בהכפשות לא תרסק                               

          את החותמת בחוזה שלי,

          אתה עושה סתם נזק לָרֵיאות

          עם הצרחות האלה. תשקם

          את תבונתך, בחור, פן תיחרב

          כליל. אני עומד פה בשם החוק.  

                      [/ עד היסוד. אני מייצג פה חוק.]

  דוכס:  בלאריו במכתב הזה ממליץ

          לבית הדין על דוקטור מלומד

          צעיר. איפה הוא?

נריסה:                     מחכה בחוץ

          לדעת אם תרשה שייכנס.

דוכס:  בכל לבי. שלושה או ארבעה -

          לוו אותו באדיבות לכאן.

          (יוצאים מלווים)

            בינתיים להלן מכתב בלאריו.

(קורא): "מעלתך ודאי יבין שבזמן קבלת מכתבך הנני חולה מאד. אבל בעת שהגיע השליח שלך, נמצא אצלי בביקור לבבי דוקטור צעיר מרומא. שמו בלתזר. יידעתי אותו בסוגיית המחלוקת שבין היהודי ואנטוניו הסוחר. הפכנו והפכנו בספרים רבים בצוותא. הוא מצויד בדעתי, אשר, מתוגברת בלמדנותו שלו, שאין לי די מלים להמליץ על מימדיה, באה אתו על פי הפצרתי, למלא את בקשת מעלתך במקומי. אנא ממך, בל יהיה מיעוט שנותיו מכשול שימנע ממנו הערכה נכבדת, שכן מעולם לא הכרתי גוף כה צעיר עם ראש כה בוגר. אני מותיר אותו לקבלתך הנדיבה, ומבחנו ייטיב להמליץ עליו בציבור."

      (נכנסת פורציה כבלתזר, עם שלושה או ארבעה מלווים)

          בלאריו המלומד - כך הוא כתב,

          וזה, אני מבין, הדוקטור. תן יד.

          הגעת מבלאריו הזקן?

פורציה:   נכון, כבודו.

דוכס:                 ברוך הבא. לך תפוֹס

          את מקומך. אתה בקיא בָּריב

          שבְּגינוֹ כּוּנס בית-המשפט?

פורציה: התיק מוכּר לי על בוריו. מי כאן

          הוא הסוחר, ומי היהודי?

דוכס: אנטוניו, שיילוק הזקן, עִמדוּ.

פורציה:  שמך הוא שיילוק?

שיילוק:                       שיילוק, זהו שמי.

פורציה: מזן מוזר היא התביעה שלך,

          אף שהיא לגיטימית והחוק

          הוונציאני לא יכול לפסול

          את ההליך שבו אתה נוקט.

          (לאנטוניו): אתה נתון בציפורניו, נכון?

אנטוניו:   כך הוא אומר.

פורציה:                   מודה בחוב?

אנטוניו:                                   מודה.

פורציה: אז היהודי חייב להיות רחום.

שיילוק:  מה מחייב אותי? אמור לי זאת.      

פורציה:  מידת הרחמים אינה נכפֵּית.

          כמו גשם רך נוטפת היא לארץ

          מן המרום. ברכה כפולה יש בה:

          הן לנותן והן למקבל.

          בַּכּבירים היא כבירה מכל:

         הולמת שליטים יותר מכתר.

          שרביט רק מייצג עוצמה גשמית,

          הוא סמל של יִרְאָה והוד מלכות,

          גלוּמים בו חִיל ורעד של שלטון.

          אך רחמים עולים על כל נפנוף

             [/ אך רחמים אינם כפופים לאף] 

          שרביט: כסאם הוא בתוך לב מלכים,

          זה סמל של האלוהים עצמו.

          כוח ארצי נִגְלֶה כאלוהי

          כשרחמים ימתיקו דין. על שום

          כך, יהודי, גם אם אתה טוען

         כַּדין, שקול זאת: על פי הדין, אף איש

         בינינו לא יראה את הגאולה.  

          אנו מתפללים לרחמים,

         והתפילה הזאת מורה לנו

          גם להשיב במעשה רחום.

         הכברתי פה מלים כדי שתקל

          בַּדין עם תביעתך, שאם תדבק בה,

          יהיה מושב חמוּר זה של וונציה

          אנוס לפסוק כנגד הסוחר שם.  

שיילוק: כל מעשי הם על ראשי, אני

          דורש רק חוק: הקנס כמו בַּחוזה.

פורציה: אין לו את סכום הכסף לשלם?

בסאניו: כן, פה עכשיו אתן אותו בשמו;         

          הסכום - כפליים. אם זה לא מספיק,

          אז אתחייב לתת פי עשר, על

          חשבון ידַי, ראשי, לבי. אם זה

          אינו מספיק, ברור לַכּל שרֶשע

          מביס אמת. (לדוכס): בבקשה ממך,

          גְרור פעם את החוק אל סמכותך,

          עשה מצווה גדולה, עוול קטן,

          שַתֵּק שטן אכזר זה מרצונו.

פורציה:  בל ייעשה. אין כוח בוונציה

          שיְשַּנֵה גזירה שנחקקה.

          זה יתועד בתור תקדים, וּלאור

          דוגמה כזאת יפשו במדינה

          מִשְגים רבים. זה לא יכול להיות.

שיילוק:   דניאל בא למשפט, כן, דניאל!

          שופט צעיר חכם, כמה אוקיר

          אותך!

פורציה:          הרשה לראות את החוזה.

שיילוק: הנה, דוקטור נכבד מאד, הנה הוא.

פורציה:  שיילוק, הציעו לך פי שלושה.

שיילוק: שבועה, שבועה! נשבעתי לשמיים!

          מה,להפר שבועה על מצפוני?

          לא, בעד כל וונציה!

פורציה:                         טוב, הקנס

          תקף, והיהודי זכאי חוקית 

          לדרוש ליטרת בשר שהוא יחתוך

          צמוד ללב של הסוחר. - הייה

          רחום. קח פי שלושה. פְּצה פֶּה - אשמיד

          את החוזה.

שיילוק:                  בָּרגע שישולם

          כהלכתו. אתה נראֶה שופט

          ראוי מאד, אתה שולט בַּחוק.

          הניתוחים שלך שפעו תבונה.                                

          אני דורש ממך בשם החוק,

          אשר אתה עמוד תווך שלו,

          שתתקדם לפסק הדין.

          אני נשבע בנשמתי, בִּלְשון

          אדם אין כוח שישנה אותי.

          אני עומד על החוזה שלי.

אנטוניו: מכל לבי אני מפציר בבית-

          הדין לחרוץ משפט.

פורציה:                      טוב, אז הנה הוא:

          הכן את החזה לְסַכּינו.

שיילוק: או-הו, שופט אציל! צעיר ענק!

פורציה: כי כוונת החוק ומטרתו

          עולים בקנה אחד עם סְעיף הקנס

          המצוין בִּכתב פה בחוזה.  

שיילוק: אמת. או-הו, שופט חכם צדיק!

          זקן יותר ממה שאתה נראֶה!

פורציה (לאנטוניו): אם כן, חשוף חיקך.

שיילוק:                                        כן, החזה!

          ככה מופיע בחוזה, נכון,

          שופט אציל? "צמוד ללב". ככה

          כתוב, מילה מילה.

פורציה:                       אכן. יש פה

          מאזניים כדי לשקול את הבשר?

שיילוק:   אצלי, הכנתי.

פורציה:                  שרופא יהיה

          נוכֵח, שיילוק, ועל חשבונך,

          לחבוש לו את פצעיו, פן ידמם

          למוות.

שיילוק:             זה נקוב כך בחוזה?

פורציה: לא בפירוש, אז מה? יהיה יפה

          שתעשה זאת כצדקה.

שיילוק:                          אני לא

          מוצא. זה לא מופיע בחוזה.

פורציה (לאנטוניו): אתה, סוחר, יש לך מה לומר?

אנטוניו:  מעט. אני מוכן ומזומן.

          באסאניו, תן לי יד. שלום לך.

          אל תתעצב על שלמענך

          הגעתי עד כדי כך. כי המזל

          בַּזה נדיב מהֶרגלו. על פי

          רוב הוא מותיר אדם הרוס לשרוד

          אחרי מות רכושו, לראות, חלול

          עיניים וחרוש קמטים, שנות עוני.

          מעונש מתמשך של אומללות

          כזאת אותי הוא כאן קוטע. מסור

          שלומות לאשתך הנכבדה

          בשמי. ספר לה איך בא קץ אנטוניו,

          אמור כמה אהבְתי אותך, דבּר

          בי טוב בַּמוות, וכשיסופר

          הכל, בקש אותה להיות שופט

          אם לא יָדע באסאניו אהבה

          אי פעם. התחרט רק שאתה

          מפסיד את החבר שלך, והוא

          לא מתחרט על כך שישלם

          כך את חובך. כי אם רק היהודי

          יחתוך עמוק מספיק, אז אשלם

          אותו מייד בכל לבי. 

באסאניו:                      אנטוניו,

          אני נשוי לְאשה - שיְקָרה לי

          כמו החיים עצמם. אך החיים

          עצמם, אשתי והעולם כולו

          לא נחשבים אצלי מעל חייךָ.

          הלוואי אפסיד הכל, אקריב אותם

          כולם לַשֵד בכדי לפדות אותך.

פורציה:  רעייתך היתה מודה לך                  

          מאד אילו היתה פה בַּסביבה         

          לשמוע את ההצעה.

גראציאנו:                     לי יש

          אשה ש, בחיי, אני אוהב.

          הלוואי היתה כרגע בגן-עדן,

          להתחנן אל כוח שישַנֵה

          את היהודי הזה הכלב.

נריסה:                           טוב

          שאתה מציע זאת מאחורֵי

          גבּה. אחרת משאלה כזאת

יכלה מאד לפגוע בִּשְלום-בית.

שיילוק:  אלה הבעלים הנוצריים!

          לי יש ילדה. הלוואי שכל לכלוך  [/ הלוואי שמצורע]

          היה לה בעל, רק לא איש נוצרי.

          כל זה בזבוז זמן. אנא, לַביצוע.

פורציה:  ליטרה מבשר סוחר זה היא שלך.

          בית המשפט מתיר, החוק נותן.

שיילוק:   שופט נאור!

פורציה:  ואת הבשר חתוֹך מן החזה.

          החוק מרשה, ובית-הדין מתיר.

שיילוק:  שופט גאון! גְזר-דין! - בוא, תתכונן.

פורציה:  עצור רק רגע, יש עוד משהו.

          חוזה זה לא מאפשר לך רְסיס

          של דם. כתוב במפורש "ליטרת

          בשר". אז בוא קח את הקנס; בוא קח

          את ליטרת הבשר שלך. אבל

          כשתַחְתכֵנה, אם תשפוך טיפה

          אחת של דם נוצרי, כל רכושך

          ואדמותיך מוחרמים על פי

          חוקי וונציה לַמדינה.

גראציאנו:                      או-הו,

          שופט צדיק! ראית, יהודי?

          שופט גאון!

שיילוק:   זהו החוק?

פורציה:                 תראה בעצמך

          שחור-לבן. רדפת צדק - אל

          תדאג, כי תקבל צדק יותר

          מכל מה שפיללת.

גראציאנו:                     הו שופט

          גאון! ראית, יהודי? שופט

          גאון.

שיילוק:           אם כך, מסכים לָהצעה:

          שלם לי את החוב כפול שלוש

          והנוצרי חופשי.

באסאניו:                   הנה הכסף.

פורציה: רק רגע.

          היהודי יקבל את כל הצדק.

          רק רגע, לא לרוץ. הוא לא יקבל

          דבר חוץ מהקנס.

גראציאנו:                    הו, יהודי,

          שופט צדיק, שופט גאון!

פורציה:                             על כן,

          בוא התכונן לחתוך את הבשר.

          שלא תשפוך שום דם, ולא תחתוך

          פחות ולא יותר מליטרה של

          בשר על פי הדין. אך אם תיקח 

          יותר, פחות מליטרה בדיוק - 

          אפילו באחד-חלקי-עשרים

          של מיליגראם עלוב - לא, אם תיטה

          כף המאזניים אף בשערה -

          אתה מת, ורכושך כולו מוחרם.

גראציאנו: דניאל בי"ת, דניאל פה, יהודי!

          סוף סוף אני רואה אותך מועד!

פורציה:  מה היהודי ממתין? קח את הקנס.

שיילוק:  שלמו את ההשקעה המקורית  

          ותנו ללכת.

באסאניו:               פה אצלי, מוכן.

פורציה:  בבית-דין מול כולם סירב לזה,

          הוא יקבל רק דין על פי חוזה.

גראציאנו: מה אמרתי? דניאל, דניאל בי"ת.

          תודה, יהודי, שלימדת אותי 

          את המלה הזאת.

שיילוק:                        לא אקבל

          גם את ההשקעה המקורית?

פורציה:  לא תקבל דבר חוץ מהקנס;

          ובזהירות, יהודי, כשאתה לוקח.     

             [/ קח, יהודי, ועל אחריותך.]

שיילוק: אז שיברך אותו השד עם זה! [/ על זה!]

            לא אשאר פה עוד לדיונים.

פורציה:  רק רגע, יהודי. לַחוק יש עוד

          תביעה ממך. נחקק בְּתקנות

          וונציה, אם יוּכח שזר ביקש,

          במישרין או עקיפין, ליטול

          חיי איזשהו אזרח, אותו

          צד ב' שכנגדו זמם יאחז

         במחצית מנכסיו. מחצית

          שניה היא לקופּת המדינה.

          חיי העבריין - ברחמיו

          של הדוכס, ללא שום זכות ערעור.

          בַּקטגוריה הקשה הזאת              

          אתה מצוי, אני טוען, שכן

          בעקיפין - וגם במישרין - 

          זממת כדי לקחת את חיי

          הנאשם, ובכך הבאת על

          ראשך את המכה האמוּרה

         כפי שהסברתי. ארצה רד, אם כך,   

          והתחנן לרחמי דוכס.

גראציאנו: 'תְחנן שיתנו לך רשות לתלות

          את עצמך! אבל, אם רכושך

          מוחרם לַמדינה, לא יישאר

          לך מספיק לחֶבל , אז יתלו

          אותך על חשבונה של המדינה.

דוכס:  תראה את ההבדל שברוּחֵנו:

          אחנוֹן אותך לחיות בלי שביקשת.

          מחצית מרכושך היא של אנטוניו,

          ומחצית שניה - לַמדינה,

          שבתמורה לְחרטה תחשיב

          זאת בתור קנס.

פורציה:                     את חלק המדינה,

          לא של אנטוניו.

שיילוק:                    לא, קחו את חיי        

          ודי, אל תחמלו גם עליהם.

          אתם לוקחים לי את הבית אם

          אתם לוקחים את המשען [/ המסעד] אשר

          תומך אותו. אתם לוקחים לי את

          חיי כשאתם לוקחים לי אמצעי

          מִחיה.

פורציה:            אנטוניו, אילו רחמים

          תוכל להעניק לו?

גראציאנו:                   לולאה

          חינם, כלום חוץ מזה, חי אלוהים!

אנטוניו:  אילו יואילו הדוכס ובית-

          הדין פה לבטל לו את הקנס

          על מחצית הונו, אני אשמח -

          אם הוא יפריש לי מחצית שניה

          לפיקדון - למסור אותה אחרי

          מותו לַג'נטלמן שלאחרונה

          גנב לו את הבת.

          עוד שני תנאים בלבד: על הטובה

          הזאת הוא יתנצר מייד, ובי"ת -

          שכאן בבית-הדין יחתום שכל

          הרכוש שלו אחרי מותו עובר

          כשי לבנו לורנצו ובתו.

דוכס:  כך יַעשה, או שאחזור בי מן

          החנינה שזה עתה הכרזתי.

פורציה:   אתה מרוצה, יהודי? מה אתה אומר?

שיילוק:  אני מרוצה.

פורציה:                לבלר, הכן מסמך

         בדבר השי.

שיילוק:               בבקשה ממך,

          תן לי רשות לצאת מכאן. אני לא

          מרגיש טוב. שלח לי את המסמך

          אחר כך ואחתום עליו.

דוכס:                             לךְ, לךְ,

          אבל עשה זאת.

גראציאנו:                   כשתוטבל יהיו

          לך שני סנדקים. אילו אני

          שופט, היו לך עוד עשרה,

          וחֶבֶר כל השנים-עשר היה

          גוזר לך תליה ולא טבילה.

          (יוצא שיילוק)

דוכס (לפורציה): בוא, אדוני, לארוחה אצלי.

פורציה:  כבודך יואיל לסלוח לי: אני

          חייב לצאת לפדובה הלילה,

          ואין ברירה, עלי לזוז מייד.

דוכס:  צר לי שאין לך קצת פנאי. אנטוניו,

          גמוֹל לאדון הזה, כי לדעתי

          החוב שלך כלפיו גדול מאד.   

          (יוצא הדוכס עם פמלייתו)

באסאניו: אדון נכבד, אני וחברִי

          הודות לחוכמתך היום זוכֵּינוּ

          מעונש מר, ובתמורה על כך

          נשמח לתת לך שלושת-אלפים

          דוקאטים, כל החוב ליהודי,

          פיצוי על טרחתך האצילית.

אנטוניו:   ונישאר עוד חייבים לך,

          באהבה ושירותים לנצח.

פורציה:  מי שרואה סיפוק רואה שכר,

          ואני, בהצלתך, רואה סיפוק,

          כך ששכרי הוא בהחלט יפה.

          ראש מסחרי אף פעם לא היה לי.

          אנא, הכר אותי כשניפגש

          שנית. כל טוב; וכך, אני נפרד.     

באסאניו: אדון יקר, עלי להתעקש עוד.

          קח מאיתנו אות של הוקרה:         

          מזכרת, לא תשלום. הבטח לי שני

          דברים: לא לסרב לי, ולמחול לי.

פורציה:  אתה לוחץ מאד; נכנעתי. תן לי

          את הכפפות שלך. אלבש אותן

          למענך. ו - על אהבתך -

          אקח טבעת זו. לא, אל תמשוך

          ידך אחורה, לא אקח יותר.

          ואת זה באהבתך לא תסרב לי!

באסאניו: את הטבעת? איי, אדון, היא סתם 

          קשקוש. בושה לתת לך אותה.

פורציה:   לא אקבל דבר לבד ממנה,

          ועכשיו ממש, נדמה לי, יש לי חשק!

באסאניו: זה לא עניין של ערך, זה יותר.

            אֶת היקרה בטבעות וונציה

          אתן לך, אוציא מכרז פומבי.

          אבל על זאת, בבקשה, תמחל לי!

פורציה:  אתה נדיב בהצעות, אני

          רואה, אדון. לימדת אותי

          ראשית כל להתחנן, עכשיו אתה

          מראה לי איך עונים לקבצנים.

באסאניו: אדון טוב, זו טבעת שניתנה 

          לי מאשתי, וכשענדה אותה

          לי זה היה תמורת שבועה שלא

          אמכור, אתן או אאבד אותה.

פורציה:   תרוץ מאד נפוץ בכדי לשמור

          על מתנות! אם אשתך היא לא

          מין מטורפת, כשיוסבר לה עד

          כמה ראוי הייתי לַטבעת,

          היא לא תיטור לך טינת-עד כי

          נתת לי. טוב, שתהיה בריא.

          (יוצאות פורציה ונריסה)

אנטוניו:  אדון, באסאניו, תן לו את הטבעת.

          שפועלו וגם אהבתי

          יִמָּדדו מול צו רעייתך.

באסאניו: גראציאנו, רוץ, תשיג אותו. תן לו

          את הטבעת, והבא אותו,

          אם רק תוכל, אל בית אנטוניו. זוז!

          (יוצא גראציאנו)

          אתה ואני בוא נמהר לשם,

          ועם עלות השחר שנינו יחד 

          נטוס לעבר בלמונט. בוא, אנטוניו. 

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסות פורציה ונריסה, עדיין מחופשות.

 

פורציה:  מצאי את בית היהודי, תני לו

          את התעודה הזאת, ושיחתום.

          נצא מפה הלילה, ונהיה

          בבית יום לפני הבעלים.

          לורנצו בַּמסמך מאד ישמח!

          (נכנס גראציאנו)

גראציאנו:  אדון נחמד, טוב שנתפסת.

          סיניור באסאניו, במחשבה שניה,

          שלח לך את הטבעת פה,

          ומבקש מאד את חברתך

          לארוחה.  

פורציה:             זה בלתי אפשרי.

          את הטבעת אקבל, תודה

          רבה, תמסור לו בטובך. וגם

          זה, בטובך: הראה-נא לָצעיר

          שלי איפה בית שיילוק הזקן.

גראציאנו:  אַראה.

נריסה:             אדון, תן לי מילה אתך.

          (הצידה לפורציה): נראה, אולי אוציא ממנו את

          טבעת בעלי, שהוא נשבע

          לי שישמור לעד.

פורציה (הצידה לנריסה):  בטח תוציאי.

          מכל אחד נשמע ים של שבועות

          שאת הטבעת הוא נתן לְגבר,

          אבל נחזיר להם כפול בושות

          וגם שבועות. קדימה, בזריזות.

          ואת יודעת איפה אחכה לך.

          (יוצאת)

נריסה: בוא, אדון טוב, תראה לי את הבית?

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים לורנצו וג'סיקה.

 

לורנצו:  איזה יָרֵח. בלילה שכזה,

          כשרוח מתוקה נִשְקה עצים

          והם לא רשרשו, בְּלילה כמו

          שזה, נדמה לי, טרוילוס העפיל

          על החומות של טרויה וגנח

          את נשמתו מול אוהלי יוון,

          כי באותו הלילה שם שכבה

          אהובתו.

ג'סיקה:             בלילה שכזה

          דילגה בפחד תיסְבּי על הטל,

          וראתה צל מְבשר אריה,

          ונמלטה.

לורנצו:               בלילה שכזה

          מלכת קָרְתָגוֹ נופפה על שפת

         ים פרא בענף עץ ערבה:

          "שוב, אהובי."

ג'סיקה:                    בלילה שכזה

          ליקטה מֶדֶאָה עשב מכושף,  

          סם נעורים.

לורנצו:                בלילה שכזה

          ברחה לה ג'סיקה מיהודי

          עשיר עד בלמונט, רק מאהבה

          ובלי לחסוך.

ג'סיקה:                 בלילה שכזה

          לורנצו הצעיר נשבע שהוא

          אוהב אותה, גנב את נשמתה

          בְּיָם שבועות של מסירות, בלי אף

          טיפת אמת.

לורנצו:                   בלילה שכזה

          השמיצה ג'סיקה יפָה עם פֶּה

          של שוּק את אהובה, והוא סלח.

ג'סיקה:   יש לי כפליים "לילה שכזה"-יִם,       

            אבל הקשב שם, צעדים של גבר.

          (נכנס סטפאנו, שליח)

לורנצו:   מי רץ כל כך מהר בְּשקט-לילה?

סטפאנו:   חבר.

לורנצו:   חבר? איזה חבר? תן שם, חבר!

סטפאנו:  סטפאנו שמי, ויש לי הודעה:

          גברתי תהיה בבלמונט פה לפני

          עלות השחר. היא עוד משתהה

          בַּדרך במקומות קדושים, שם היא

          כורעת, מתפללת לְשעות

          של נישואים שמחים.

לורנצו:                         מי בא איתה?

סטפאנו:  רק מתבּודד קדוש והמשרתת.

          אמור לי, האדון שלי חזר?

לורנצו:   עוד לא, גם לא שמענו כלום ממנו.

          אך אנא בואי פנימה, ג'סיקה,

          נכין שם איזו קבלת פנים

         טקסית לִגברת המשכן.

     (נכנס לנצלוט הליצן)

לנצלוט:  הופה הופה! וּוֹ-הוֹ-הוֹ! הופה, הופה!

לורנצו:  מי קורא?

לנצלוט:  הופה! ראיתם את אדון לורנצו וגברת לורנצו? הופה הופה!

לורנצו:  תספיק להפּהוֹפָּה, בן-אדם! כאן!

לנצלוט:  הופה! איפה, איפה?

לורנצו:  פה!

לנצלוט:  תגיד לו יש שליח, בא מהאדון שלי, עם שופר מלא בחדשות טובות. האדון שלי יהיה פה טרם בוקר.

      (יוצא)

לורנצו:   מתוקתי, בואי ניכנס, ושם

          נמתין להם. בעצם, לא משנה.

          למה שניכנס? חבר סטפאנו,

          תודיע, בבקשה, בתוך הבית

          שגברתך קרובה, ובוא תוציא

          את המוזיקה שלך פה לאוויר.

          (יוצא סטפאנו)

            כמה מתוק על הגדה נם אור-

          ירח! פֹּה נשב, ויתגנבו

          צלילי המוזיקה אל תוך אוזנינו.

          דממה רכה ולילה מתאימים

         לִנגיעות הרמוניה מתוקה.

          שבי, ג'סיקה. הביטי איך רִצְפָּת

         מרום זרועה במיכלֵי זהב

          בוהֵק. גם הקטן מכל גרמי-

          שמיים שתראי, בתנועתו

          שר כמו מלאך, בְּמקהלה לכבוד

          כרובים תמימי מבט. כזאת הרמוניה

          יש בַּנשמות בְּנות-האלמוות, אך

          כל זמן שמכסה אותן לבוש

          עפר זה שנידון לריקבון,

          לשמוע אותה לא נוכל בכלל.

          (נכנסים נגנים)

            הי, בואו, והעירו בְּמזמור

          אלת-ירח! בּמתיקוּת פריטה

          דִקרו את אוזן גברתכם, מִשכו

         אותה בְּמוזיקה הביתה.

      (מוזיקה)

ג'סיקה:   אני אף פעם לא שמחה כשאני

          שומעת מוזיקה יפה.

לורנצו:                         זה כי

          חושייך קַשוּבים ומחודדים. 

          רק שימי לב לְעדר בר פְּרָאי,

          סייחים משתוללים בִּשאגות

          משוגעות, זינוק וצהלות,

          כי זה האופי של דמם החם;

          אם ישמעו לפתע חצוצרה,

          אם נעימה תיגע באוזניהם,

          תראי איך יֵעמדו דום כאחד,

          בעיני פראים - מבט רך ועָנָו      

          מכוח מתיקוּת המוזיקה.

          לכן המשורר כתב שאיש

          המוזיקה אורפאוס בלחניו

          משך עצים, סלעים, פלגים, כי אין

          דבר אטום, קשה, זועם כל כך

          שמוזיקה לא תשנה לִזמןּ

          מה את טבעו. האיש שבקִרבּו

          אין מוזיקה, וִיְפי צלילים שלובים

          לא מרגש אותו, זה איש

          מוּעד לבוגדנות, למעילוֹת,

          תככים. הִלְכֵי נפשו אפלוליים

          כמו לילה, רגשותיו הם חשוכים

          כמו תופת. באדם כזה אסור

          לבטוח. שימי לב לַמוזיקה.

          (נכנסות פורציה ונריסה)

פורציה:  האור שם הוא מן הטרקלין שלי.

          כמה רחוק שולח נר קטן

          קרניים! כך זורח מעשה

          טוב בעולם של רֶשע.

נריסה:                          כשזרח

          ירח לא ראינו את הנר!

פורציה:   פאר בכיר מעיב על המשני.

          כל ממלא-מקום זוהר כמו מלך

          עד שיש מלך בַּסביבה, ואז

          תימוג לה תפארתו כמו שנשפך

          נחל הַיָּמה. - מוזיקה! הקשיבי!

נריסה: המוזיקה שלך זו! של הבית!

פורציה:  אז כל דבר, אני רואה, הוא טוב

          רק יחסית. כי היא נשמעת לי

          כפליים מתוקה מאשר ביום!

נריסה: השקט, גברת, מעניק לה חן.

פורציה:  עורב שר יופי כמו זמיר כשאין

          מאזינים. והזמיר, נדמה

          לי, אם ישיר בַּיום, כשכל אווז

          מגעגע, לא היה נחשב

          מוזיקאי טוב מיתוש. כמה          

          דברים נראים לאור האירועים      

          כפי שראוי להם על פי שוֹויָים.     

          ששש! איך הלבנה שם נרדמה

          עם הסוגד לה ולא תתעורר.

          (מוזיקה נפסקת)

לורנצו:  זה, אם איני טועה, הקול של פורציה.

פורציה:  הוא מזהה אותי כמו שעיוור

          מכיר את הפרגית: מהקרקור.

לורנצו:  גברת טובה, ברוך שובך הביתה!

פורציה:  אנחנו התפללנו לשלומם

          של בעלינו, והלוואי יראו

          ברכה מזה. הם שבו?

לורנצו:                        גברת, עוד לא,

          אך בא שליח קודם להכריז

          שהם באים.

פורציה:                 נריסה, היכנסי.

          הורִי לַמשרתים שלא יאמרו

          מילה על כך שלא היינו כאן.

          לורנצו, גם אתה, וג'סיקה.   

          (נשמעת תרועה)

לורנצו:   שם בעלך, זו התרועה שלו.

          אנחנו, לא לדאוג, לא רכלנים.

פורציה:  נדמה לי שהלילה הוא קצת כמו

          אור-יום חולה. הוא די חיוור. כמו יום

          כזה שבו השמש חבויה.

     (נכנסים באסאניו, אנטוניו, גראציאנו ומלוויהם)

באסאניו: בצד שני של הכדור - אור-יום;  

          גם כאן, כי בתפקיד השמש - אַת.

פורציה:  הלוואי אהיה כלה של אור, אך לא

          קלה בַּדעת, כי כלה קלת

          דעת היא תקלה קשה לַבּעל,

          ולבּאסאניו לא אהיה כזאת.

          האל יפתור הכל. ברוך שובךָ!

באסאניו:  תודה. אמרי שלום לחברִי.

          זהו האיש, זהו אנטוניו, זה

          אשר אני כבול לו עד אינסוף.

פורציה: כבול בכל מובן, כי הוא, אומרים,

          היה כבול קשות למענך.

אנטוניו:  אם כי קיבלתי כבר מספיק פיצוי.  

פורציה: אדון, ברוך תהיה פה בביתנו.

          את זה יש להראות לא בְּמלים,

          לכן אחסוך במליצות נימוס.

גראציאנו (לנריסה): חי הירח, את עושה לי עוול!

          נתתי אותה ללבלר של השופט.

          הלוואי שיסורס הבן-אדם,

         אם זה עולה לך עד כדי כך בדם.

פורציה:  הו, ריב! איך, כבר! על מה?

גראציאנו:                            על סתם חישוק

          זהב, טבעת עלובה שהיא

          נתנה לי, עם סיסמה שחרוטה בה,

          פיוט כמו שמופיע על סכו"ם:

          "אהוֹב אותי, אל תעזוב אותי."

נריסה: מה אתה מדבר על שוֹוי או

          סיסמה? נשבעת כשנתתי זאת

          שתענוד אותה עד שעת מותך,

          וגם שהיא תשכב אתך בַּקבר.

          אם לא לי, לַשבועות הנמרצות

          שלך היה צריך להיות לך

          כבוד לשמור עליה! לְלבלר-

          שופט נתן אותה! לא, אלוהים

         שופט שלי: לבלר זה שקיבל

          אותה - זיפים אף פעם לא יהיו לו.     

גראציאנו: יהיו, אם רק יחיה עד שהוא גבר.

נריסה: כן, אם אשה תחיה עד שהיא גבר.

גראציאנו: נשבע בַּיד הזאת, בחור צעיר

          קיבל אותה ממני, מין ילדון,

          ילדון תת-גמדִי, גבוה לא

          יותר ממֵךְ, לבלר של השופט,

          ילדון פֶּה-פטפטן שהתחנן

          לזה בתור שכר, ולא היה

          לי לב לומר לו לא.

פורציה:                       עשית רע,

          עלי לומר גלויות, שבקלות

          כזאת נפרדת מן המתנה

          הראשונה של אשתך, דבָר

          שבִּשְבועות הוצמד לך לָאצבע,

           ובאמונה מוּסמר [/ רותק] לתוך בשרך.

          אני נתתי לאהובי טבעת

          בתנאי שיישבע כי לעולם

          לא ייפרד ממנה, והנה

          הוא שם. אעז להישבע בשמו

          שהוא לא יעזוב אותה, ולא

         יתלוש מאצבעו בעד כל הון

         בַּיְּקוּם. לא, באמת, גראציאנו, לא

         יפה כך לצער את אשתך. 

          אני במקומה הייתי רק

         צורחת.

באסאניו (הצידה): איי, מוטב לכרות כבר את 

          יד שמאל ולהישבע שהיא אבדה

          בהגנה על הטבעת.

גראציאנו:                     כבוד

          באסאניו את טבעתו מסר

          לו לַשופט שהתחנן לזכות בה,

          והאמת שגם הגיע לו,

          ואז הילד, הלבלר, שדי

          טרח בָּרישוּמים, ביקש לו את

              [/ טרח בקצרנות, ביקש לו את]

          שלי, והמשרת גם האדון

          לא התרצו לשום דבר לבד

          משתי הטבעות.

פורציה:                    איזו טבעת

          נתת, אדוני? לא זאת, אני

          מקווה, שמידי קיבלת.

באסאניו:                       לוּ

          יכולתי להוסיף שקר על חטא,

          הייתי כאן מכחיש. אך את רואה,

          בָּאצבע אין טבעת. היא הלכה.

פורציה:  כך בדיוק לב הכָּזב שלך

          ריק מאמת. חי אלוהים שלא

          אבוא אל מיטתך עד שאֶראה

          את הטבעת.

נריסה (לגראציאנו):  גם אני לא אל

          שלךָ, עד שאראה שוב את שלי!

באסאניו:  פורציה מלאך, לו רק ידעת למי

          נתתי את הטבעת, בשביל מי

          נתתי את הטבעת, לוּ תפשת

          על מה נתתי את הטבעת, איך

          בלי שום רצון השארתי את הטבעת

          כשכלום לא התקבל, רק הטבעת,  

            היית כובשת את הרוגז.

פורציה:                              לו

          ידעתָ את ערך הטבעת, את

          מחצית שוויה של זו אשר נתנה

          את הטבעת, את כבודך שלך

          כמקבל של הטבעת, לא

          היית מוותר על הטבעת.

          אילו הואלת להגן עליה

          בטיעונים יוקדים, איזה אדם

          מופרע היה חסר כל התחשבות

          לדרוש דבר טקסי סמלי כל כך?

          נריסה פה לימדה אותי במה

          להאמין. הרוג אותי אם לא

          אשה קבלה את הטבעת!

באסאניו:                           לא,

          חי הכבוד שלי, חי נשמתי,

          גברתי, לא אף אשה קבלה אותה,

          רק דוקטור לחוק אזרחי, אשר

          סירב לקחת שלושת-אלפים

          דוקאט ממני, רק את הטבעת,

          ואני סירבתי והנחתי לו

          להסתלק זועף - לָאיש אשר

          במו-ידיו הציל את החיים    

          של חברִי ויקירִי. אז מה

          היה עלי לומר, גברת טובה?

          בלֵית ברירה שלחתי לו אותה,

          תקפו אותי בושה ואדיבות,

          כבודי מחה על כתם של כפיוּת

          טובה. סלחי לי, גברת יקרה,

          כי, חי נרות הלילה הברוכים,

          אילו היית שם, אין ספק, היית

          עותרת שאתן לך את הטבעת

          להעניק לדוקטור הנכבד.

פורציה:   שדוקטור זה לא יתקרב אלי 

          הביתה לעולם! אם הוא קיבל

          את התכשיט אשר אהבְתי, זה

          שנשבעת כי תשמור למעני,

          אני אַראה פתיחות ממש כמוך.

          כל מה שיש לי לא אמנע ממנו,

          לא-לא, כולל גופי והמיטה

          של בעלי. אכיר אותו וגם

          אדע, אין לי ספק. שלא תישן

          אף לילה לא בבית. שמור עלי

          בחמישים עיניים. כי אם לא,

          אם אשאר לבד, חי תומתי,

          שהיא שלי עדיין, אעשה

          מדוקטור זה בן-זוג במיטתי.

נריסה: ואני מהלבלר. אז תיזהר

          כשאתה נותן לי יד חופשית.

גראציאנו:                               עשי זאת.

          ורק שלא אתפוס ת'בחורון,

          כי אז אשבור לו את העפרון.

אנטוניו: אני, אוי לי, בְּסיס כל המריבות פה.

פורציה:  אל תצטער. אתה רצוי, בלי קשר.

באסאניו: פורציה, סלחי על חטא אשר נכפָּה

          עלי, ובנוכחות רבים כל כך

          מן הידידים, אני נשבע לך, חֵי

          עינייך היפות שאֶת עצמי

          אני רואה בהן -

פורציה:                    שמעו את זה!

          רואֶה בשתי עינַי כפליים את

          עצמו! אחד בְּעין! הישבע

          חֵי עצמך הדוּ-עצמי, וזו

          תהיה שבועה עם אחריות!

באסאניו:                             לא, רק

          תקשיבי לי! סלחי על עוול זה,

          ואני נשבע חי נשמתי שלא

          אפר יותר לעד שבועה כלפייך.

אנטוניו:  הלוויתי פעם את גופי בכדי

          שיתעשר, ובלי זה שקיבל

          מבעלך את הטבעת, זה

          היה נגמר בנזק לא הפיך.

          יורשה לי שוב להתחייב: אני

          שם את נפשי שבעלך שוב לא

          יפר לנצח ביודעין אמון.

פורציה:   תהיה עָרֵב שלוֹ. תן לו את זה,

          (נותנת את הטבעת)

            אמור לו "שְמור אותה טוב מן ההיא."

אנטוניו:  הנה, באסאניו, הישבע לשמור.

באסאניו:  מה? זו זאת שנתתי שם לדוקטור!

פורציה:  כך היא עברה אלי. סְלח לי, באסאניו,

          בעד טבעת זו שכב אתי

          הדוקטור.

נריסה:             וסלח לי, גראציאנו, חומד,

          כי הילדון הגמדי, לבלר

          הדוקטור, בתמורה לזה -

     (מראה לגראציאנו טבעת)

                                  שכב

          אתי אתמול בלילה.

גראציאנו:                     מה הולך

          כאן, מביאים ציוד נגד שלגים

          בקיץ כשהכל יפה! איך זה,

           נבגדנו קודם שהגיע לנו?

פורציה:  די, אל תפתח פֶּה גס. כולכם בְּהֶלם.

          הנה מכתב, בהזדמנות קִראו.

          הוא בא מפדובה, מאת בלאריו.

          שם תגלו: פורציה היתה הדוקטור,

          נריסה - הלבלר. לורנצו פה

          יעיד שהסתלקתי עם צאתכם

          מכאן וזה עתה חזרתי; לא

          הספקתי עוד להיכנס. אנטוניו,

          ברוך הבא, ויש באמתחתי

          בשורות טובות מכל מה שחלמת.

          פתח בקרוב את המכתב הזה.

          תמצא שם ששלוש מספינותיך

          עגנו פתאום, גדושות כל-טוב, במזח.

          לא אספר באיזו דרך פלא

          נתקלתי בַּמכתב.

אנטוניו:                    אני אילם!                

באסאניו:  הייתְ הדוקטור, אַת, ולא הכרתי?

גראציאנו: אַת הלבלר שיקרנן אותי?

נריסה: כן, אך לבלר שלא יעשה את זה,

          אלא אם כן יחיה עד שהוא גבר.

באסאניו:  דוקטור מתוק, חלוֹק את מיטתי.

          בהיעדרי, תשכב-נא עם אשתי.

אנטוניו:  גברתי, חיים נתת לי - וּמִחְיה:

          כתוב פה שכמה מספינותי

          עוגנות לבטח.

פורציה:                  מה, לורנצו! גם

          אתה תִרווה ברכות מן הלבלר.

נריסה: כן, ואתן אותן בלי דמי-תיווך.

          בזאת הרי לךָ ולגס'יקה

          שטר-שי מן היהודי רב-הממון

          על סך כל רכושו אחרי מותו.

לורנצו:  גברות יפות, הִמְטרתן מָן שְמֵימי

          על רעבים.

פורציה:                 כמעט כבר בוקר. לא

          קיבלתם עוד הסבר מקיף על כל

          המאורעות האלה. ניכנס,

          ושם חִקרו אותנו בפרוטרוט,

          ועל הכל נשיב באמונה.

גראציאנו:  יפה. השאלה הראשונה

          בה תיחקר נריסה בשבועה:

          תחכי עד ליל-מחר, או למיטה?

          עוד שעתיים יום. די לשביתה.

          אך כל היום לַחושך רק אֶחְתֹור, 

          לשכב עם הלבלר של הדוקטור.      

          וחוק אחד אַפְנים שָנִים-שָנִים: [/ ורק מוסר השכל אחד אַפְנים:]

           טבעת של נריסה לא נותנים.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הסוחר מוונציה - מערכה 5, תמונה 1