נכנסים הדוכס, נכבדים, אנטוניו, באסאניו, סאלריו וגרציאנו, [ואחרים].

דוכס:  אנטוניו כאן?

אנטוניו:             מוכן, ברוב טובך.

דוכס:  לבי לך. אתה ניצב בפני

          יריב מאבן, שֶרֶץ מפלצתי

          בלי רחמים, ריק ומרוּקן מכל

          גראם של חמלה.

אנטוניו:                        שמעתי שכבודך

          טרח בלי הרף למתן

          את תוקף קשיחותו, אבל כיוון

          שהוא עיקש, ואין שום אמצעי

          חוקי שיחלץ אותי מיד

          הרֶשע של האיש, אני מציב

          נגד הזעם הבלגה: אני

          חמוש לסבול שָלֵו בלב-ונפש

          את כל עריצותו וחרונו.

דוכס:  לקרוא לַיהודי לבית-הדין!

סאלריו:  הוא כבר בדלת. אדוני, הוא בא.

          (נכנס שיילוק)

דוכס:  פנו מקום, שיעמוד מולנו.

          שיילוק, כל העולם סבור - וגם

          אני - שאתה מוליך מראִית כזאת

          של רֶשע רק עד לדקה התשעים,

          ואז, סבורים, תַראה שחמלתך

          ורחמיך מדהימים יותר

          מן האכזריות המדהימה

          שלך לכאורה. ובעוד עכשיו

          אתה תובע את הדין, שהוא

          ליטרה מבשר סוחר אומלל זה, לא

          רק תשחרר את לולאת הקנס,

          אלא, בהשראה של אהבת

          אנוש וחסד, תנכה פיסה

          מתוך הסכום המקורי, תביט

          בעין חנונה על הפסדים

          שנערמו לו כל כך על הגב

         לאחרונה - מספיק בכדי למחוץ

          נסיך של סוחרים, לסחוט חיבה

          והשתתפות בצער מחזה

          ברזל, לב אבן, מטָטארים או

          טורקים קשי-עורף אשר לא חונכו

          לתת בְּרוֹך. כולנו מצפים

          למענֶה משיח, יהודי.

שיילוק:  הודעתי מה כוונתי, כבודך,

          נשבעתי חי שבת קודשנו כי

          אֶגְבֶּה את כל מה שנקוב בַּשטר. 

          אם תסרב, שפורענות תנחת

          על אֲמָנת עירך וחֵרותה.     

                 [/ על חוקתך ועל חרות עירך.]

          תשאל מדוע אני מעדיף

          לקחת נתח מבְשר פגר על

          שלושת-אלפים דוקאטים. לא אשיב

          על זה, ורק אומַר שיש לי חשק.

          תשובה טובה? ומה אם עכברוש

          מטריד לי את בֵּיתי ולי נכנס

          לראש להוציא עשרת-אלפים

          על הַדְבּרה? קיבלת כבר תשובה?

          יש מי שלא אוהב חזיר פְּעוּר-פה

          על השולחן, אחר נטרף אם הוא

          רואה חתול, יש מי שמאנפּוף

          של חלילית לא מסוגל לשלוט

          בַּשתן. כי הדחף, השליט

          על היצרים, מעיף אותם לאן

          שבא לו, לאהוב או לתעב.

          עכשיו אל התשובה שלך: כיוון

          שאין הסבר מוצק מדוע זה

          לא מסוגל לשאת חזיר פעור-פה,

          וזה חתול מועיל ולא מזיק,

          ועל ההוא חליל ממיט בושה

          בלי מעצור, פגיעה גם בסביבה

          גם בעצמו, כך גם אני איני

          יכול לתת הסבר, ולא אתן,

          מעבר לְשנאה שורשית ואיזה

          תעוב שיש לי לאנטוניו, רק

          מזה אני מתמיד כך בִּתביעה

          שהיא רק הפסד. קיבלת את התשובה?

באסאניו:  זאת לא תשובה, אדם נטול מַרְגָּש,  

          להצדיק את זרם השנאה שלך.

שיילוק:   אני לא חייב תשובות לטעמך.

באסאניו: כל איש הורג מה שהוא לא אוהב? 

                [/ כל איש קוטל מה שהוא לא אוהב?]

שיילוק:  דבר שָנוא איש לא היה הורג? [/ מה ששנוא לא תבקש לקטול?]

באסאניו:  לא כל פגיעה תוליד ישר שנאה.

שיילוק:  נחש יכיש אותך, תיתן לו שוב?

אנטוניו:  זְכוֹר, אתה מתפלמס עם היהודי.

          מוטב לךְ תעמוד על שם על החוף,

          בקש מן הגאוּת להיות לשפל.

          מוטב תשאל זאב למה גרם

          שהכבשה תפעֶה בבְכי על שה.

          מוטב אסוֹר על אורנים בָּהר

          שצמרתם תנוע ותרשרש

          כשמשבי שמיים מטרידים.

          מוטב עשה את הקשה מכל,

          ורק אל תנסה שיתרכך

          זה - אשר מה קשה ממנו? - זה,

          הלב היהודי שלו. לכן,

          בבקשה די, אל תציע, אל              

          תטרח. באופן ענייני, פשוט,          

          יעיל, חד, אקבל אני את גזר           

          הדין והיהודי את רצונו.  

באסאניו: במקום שלושת-אלפים הנה ששה.

שיילוק:  לו כל דוקאט בַּששת-אלפים

          חולק לשש, וכל שישית דוקאט,

          לא אקבל. השטר - כמו שכתוב!

דוכס:  אם לא תתן חמלה, איך תְּקווה לה?

שיילוק:   מאיזה דין אֶפְחד, אם לא פשעתי?

          יש ביניכם עַם רב של עבדים

          שנרכשו, אשר כמו בַּחמוֹר,

          בַּשור, בכלב שלכם, אתם

          עושים בהם שימוש לִמלאכות

          בזויות, מלוכלכות, כי כספכם

          קנה אותם. אז שאומַר לכם:

          "תנו להם חופש, תחתנו אותם

          עם יורשיכם! למה הם מזיעים

          תחת עוּלכם? שמיטתם תהיה

          רכה כמו שלכם, שילקקו

          אותם מעדנים." אתם תשיבו:

          "העבדים - שלנו." כך אני

          משיב לכם. אותה ליטרת בשר

          שאני דורש ממנו נקנתה

          ביוקר. היא שלי. ואקבל.

          אם תסרבו לי, בוז לחוק שלכם!

          לתקנות וונציה אין שום תוקף.

          אני תובע דין. ענה: יוּתן לי?

דוכס:  בסמכותי לפזר את בית-הדין [/ את המליאה]

          אלא אם כן יגיע עוד היום

         בֶּלָארְיוֹ, דוקטור מלומד אשר

          הזמנתי להכריע בָּעניין.

סאלריו:  אדון, יש פה בחוץ שליח מן                     

          הדוקטור עם אגרות, בא רק עכשיו

          מפּדובה.

דוכס:  הבא את האגרות! קרא לַשליח!

          (יוצא סאלריו)

באסאניו: זְקוֹף ראש, אנטוניו! היי, איש, עוד קצת אומץ.

          בשרי, דמי, ועצמותי, הכל

          של היהודי לפני שתאבֵּד

          למעני טיפה אחת של דם!

אנטוניו:  אני אַיִל נגוע של העדר,

          ראוי למוּת; הפרי הכי חלוש

          נושר ראשון לארץ. תנו גם לי.

          אין לך טוב, באסאניו, מלִחְיות,

          כן, ולכתוב את ההספד שלי.

          (נכנסים סאלריו ונריסה, הלבושה כלבלר של עורך-דין)

דוכס:  מפדובה הגעתָ, מבלאריו?

נריסה: כן, משניהם. (מגישה לדוכס מכתב)

                        בלאריו מברך אותך.

באסאניו (לשיילוק): מה אתה משחיז את הסכין בלהט?

שיילוק:  לחתוך מהפושט-רגל שם קנס.

גראציאנו: לא על הנעל שאתה נועל

          כי על הנפש שאתה נועל

          אתה מחדד סכין פה, יהודי

          טורף. אך אף מתכת - לא, גם לא

          גרזן תליין - אין בה גם מחצית

          החוד של שנאתך החריפה.

          מה, שום תפילות לא יפלחו אותך?

שיילוק:  לא, לא כאלה שראשך ימציא.

גראציאנו: אח, לך לעזאזל, כלב חלאה,

          ושיורשע הצדק על חייך!

          אתה מחליש לי את האמונה

          כמעט. עוד רגע, כמו פיתגורס,

          אומַר שרוח בעלי-חיים

          נשתלת בגופות של בני-אדם.

          בַּנפש הכלבית שלך מָשל

          זאב, אשר נתלָה בעוון שחיטת

          אֱנוֹש, ומהגרדום עצמו פרחה

          רוחו הרצחנית, וכשאתה

          שכבת ברחם אמא הַטְּמֵאָה

          שלך, היא נשתלה בתוכך. 

          כי תשוקותיך  הן זאביוֹת,

          צמאות דמים, טורפות ומורעבות.

שיילוק:   כל עוד בהכפשות לא תרסק                               

          את החותמת על השטר שלי,

          אתה עושה סתם נזק לָרֵיאות

          עם הצרחות האלה. תשקם

          את תבונתך, בחור, פן תיחרב

          כליל. אני עומד פה בשם החוק.  

                      [/ עד היסוד. אני מייצג פה חוק.]

  דוכס:  בלאריו במכתב הזה ממליץ

          לבית הדין על דוקטור מלומד

          צעיר. איפה הוא?

נריסה:                     מחכה בחוץ

          לדעת אם תרשה שייכנס.

דוכס:  בכל לבי. שלושה או ארבעה -

          לוו אותו באדיבות לכאן.

          (יוצאים מלווים)

            בינתיים להלן מכתב בלאריו.

(קורא): "מעלתך ודאי יבין שבזמן קבלת מכתבך הנני חולה מאד. אבל בעת שהגיע השליח שלך, נמצא אצלי בביקור לבבי דוקטור צעיר מרומא. שמו בלתזר. יידעתי אותו בסוגיית המחלוקת שבין היהודי ואנטוניו הסוחר. הפכנו והפכנו בספרים רבים בצוותא. הוא מצויד בדעתי, אשר, מתוגברת בלמדנותו שלו, שאין לי די מלים להמליץ על מימדיה, באה אתו על פי הפצרתי, למלא את בקשת מעלתך במקומי. אנא ממך, בל יהיה מיעוט שנותיו מכשול שימנע ממנו הערכה נכבדת, שכן מעולם לא הכרתי גוף כה צעיר עם ראש כה בוגר. אני מותיר אותו לקבלתך הנדיבה, ומבחנו ייטיב להמליץ עליו בציבור."

      (נכנסת פורציה כבלתזר, עם שלושה או ארבעה מלווים)

          בלאריו המלומד - כך הוא כתב,

          וזה, אני מבין, הדוקטור. תן יד.

          הגעת מבלאריו הזקן?

פורציה:   נכון, כבודו.

דוכס:                 ברוך הבא. לך תפוֹס

          את מקומך. אתה בקיא בָּריב

          שבְּגינוֹ כּוּנס בית-המשפט?

פורציה: התיק מוכּר לי על בוריו. מי כאן

          הוא הסוחר, ומי היהודי?

דוכס: אנטוניו, שיילוק הזקן, עִמדוּ.

פורציה:  שמך הוא שיילוק?

שיילוק:                       שיילוק, זהו שמי.

פורציה: מזן מוזר היא התביעה שלך,

          אף שהיא לגיטימית והחוק

          הוונציאני לא יכול לפסול

          את ההליך שבו אתה נוקט.

          (לאנטוניו): אתה נתון בציפורניו, נכון?

אנטוניו:   כך הוא אומר.

פורציה:                   מודה בַּשטר?

אנטוניו:                                   מודה.

פורציה: אז היהודי חייב להיות רחום.

שיילוק:  מה מחייב אותי? אמור לי זאת.      

פורציה:  מידת הרחמים אינה נכפֵּית.

          כמו גשם רך נוטפת היא לארץ

          מן המרום. ברכה כפולה יש בה:

          הן לנותן והן למקבל.

          בַּכּבירים היא כבירה מכל:

         הולמת שליטים יותר מכתר.

          שרביט רק מייצג עוצמה גשמית,

          הוא סמל של יִרְאָה והוד מלכות,

          גלוּמים בו חִיל ורעד של שלטון.

          אך רחמים עולים על כל נפנוף

             [/ אך רחמים אינם כפופים לאף] 

          שרביט: כסאם הוא בתוך לב מלכים,

          זה סמל של האלוהים עצמו.

          כוח ארצי נִגְלֶה כאלוהי

          כשרחמים ימתיקו דין. על שום

          כך, יהודי, גם אם אתה טוען

         כַּדין, שקול זאת: על פי הדין, אף איש

         בינינו לא יראה את הגאולה.  

          אנו מתפללים לרחמים,

         והתפילה הזאת מורה לנו

          גם להשיב במעשה רחום.

         הכברתי פה מלים כדי שתקל

          בַּדין עם תביעתך, שאם תדבק בה,

          יהיה מושב חמוּר זה של וונציה

          אנוס לפסוק כנגד הסוחר שם.  

שיילוק: כל מעשי הם על ראשי, אני

          דורש רק חוק: את כל פִּרְעון השטר. 

פורציה: אין לו את סכום הכסף לשלם?

בסאניו: כן, פה עכשיו אתן אותו בשמו;         

          הסכום - כפליים. אם זה לא מספיק,

          אז אתחייב לתת פי עשר, על

          חשבון ידַי, ראשי, לבי. אם זה

          אינו מספיק, ברור לַכּל שרֶשע

          מביס אמת. (לדוכס): בבקשה ממך,

          גְרור פעם את החוק אל סמכותך,

          עשה מצווה גדולה, עוול קטן,

          שַתֵּק שטן אכזר זה מרצונו.

פורציה:  בל ייעשה. אין כוח בוונציה

          שיְשַּנֵה גזירה שנחקקה.

          זה יתועד בתור תקדים, וּלאור

          דוגמה כזאת יפשו במדינה

          מִשְגים רבים. זה לא יכול להיות.

שיילוק:   דניאל בא למשפט, כן, דניאל!

          שופט צעיר חכם, כמה אוקיר

          אותך!

פורציה:          אנא הראה לי את השטר.

שיילוק: הנה, דוקטור נכבד מאד, הנה הוא.

פורציה:  שיילוק, הציעו לך פי שלושה.

שיילוק: שבועה, שבועה! נשבעתי בשמיים!

          מה,להפר שבועה על מצפוני?

          לא, בעד כל וונציה!

פורציה:                         טוב, השטר

          תקף, והיהודי זכאי חוקית 

          לדרוש ליטרת בשר שהוא יחתוך

          צמוד ללב של הסוחר. - הייה

          רחום. קח פי שלושה, צווה שאשמיד

          פה את השטר.

שיילוק:                   בָּרגע שישולם

          כהלכתו. אתה נראֶה שופט

          ראוי מאד, אתה שולט בַּחוק.

          הניתוחים שלך שפעו תבונה.                                

          אני דורש ממך בשם החוק,

          אשר אתה עמוד תווך שלו,

          שתתקדם לפסק הדין.

          אני נשבע בנשמתי, בִּלְשון

          אדם אין כוח שישנה אותי.

          אני עומד פה על השטר שלי.

אנטוניו: מכל לבי אני מפציר בבית-

          הדין לחרוץ משפט.

פורציה:                      טוב, אז הנה הוא:

          הכן את החזה לְסַכּינו.

שיילוק: או-הו, שופט אציל! צעיר ענק!

פורציה: כי כוונת החוק ומטרתו

          עולים בקנה אחד עם התשלום

          אשר מופיע ונקוב בַּשטר.   

שיילוק: אמת. או-הו, שופט חכם צדיק!

          זקן יותר ממה שאתה נראֶה!

פורציה (לאנטוניו): אם כן, חשוף חיקך.

שיילוק:                                        כן, החזה!

          ככה כתוב בַּשטר, נכון או לא, 

          שופט אציל? "צמוד ללב". ככה

          כתוב, מילה מילה.

פורציה:                       אכן. יש פה

          מאזניים כדי לשקול את הבשר?

שיילוק:   אצלי, הכנתי.

פורציה:                  שרופא יהיה

          נוכֵח, שיילוק, ועל חשבונך,

          לחבוש לו את פצעיו, פן ידמם

          למוות.

שיילוק:             זה נקוב ככה בַּשטר?

פורציה: לא בפירוש, אז מה? יהיה יפה

          שתעשה זאת כצדקה.

שיילוק:                          אני לא

          מוצא את זה. זה לא קיים בַּשטר.

פורציה (לאנטוניו): אתה, סוחר, יש לך מה לומר?

אנטוניו:  מעט. אני מוכן ומזומן.

          באסאניו, תן לי יד. שלום לך.

          אל תתעצב על שלמענך

          הגעתי עד כדי כך. כי המזל

          בַּזה נדיב מהֶרגלו. על פי

          רוב הוא מותיר אדם הרוס לשרוד

          אחרי מות רכושו, לראות, חלול

          עיניים וחרוש קמטים, שנות עוני.

          מעונש מתמשך של אומללות

          כזאת אותי הוא כאן קוטע. מסור

          שלומות לאשתך הנכבדה

          בשמי. ספר לה איך בא קץ אנטוניו,

          אמור כמה אהבְתי אותך, דבּר

          בי טוב בַּמוות, וכשיסופר

          הכל, בקש אותה להיות שופט

          אם לא יָדע באסאניו אהבה

          אי פעם. התחרט רק שאתה

          מפסיד את החבר שלך, והוא

          לא מתחרט על כך שישלם

          כך את חובך. כי אם רק היהודי

          יחתוך עמוק מספיק, אז אשלם

          אותו מייד בכל לבי. 

באסאניו:                      אנטוניו,

          אני נשוי לְאשה - שיְקָרה לי

          כמו החיים עצמם. אך החיים

          עצמם, אשתי והעולם כולו

          לא נחשבים אצלי מעל חייךָ.

          הלוואי אפסיד הכל, אקריב אותם

          כולם לַשֵד בכדי לפדות אותך.

פורציה:  רעייתך היתה מודה לך                  

          מאד אילו היתה פה בַּסביבה         

          לשמוע את ההצעה.

גראציאנו:                     לי יש

          אשה ש, בחיי, אני אוהב.

          הלוואי היתה כרגע בגן-עדן,

          להתחנן אל כוח שישַנֵה

          את היהודי הזה הכלב.

נריסה:                           טוב

          שאתה מציע זאת מאחורֵי

          גבּה. אחרת משאלה כזאת

יכלה מאד לפגוע בִּשְלום-בית.

שיילוק:  אלה הבעלים הנוצריים!

          לי יש ילדה. הלוואי שכל לכלוך  [/ הלוואי שמצורע]

          היה לה בעל, רק לא איש נוצרי.

          כל זה בזבוז זמן. אנא, לַביצוע.

פורציה:  ליטרה מבשר סוחר זה היא שלך.

          בית המשפט מתיר, החוק נותן.

שיילוק:   שופט נאור!

פורציה:  ואת הבשר חתוֹך מן החזה.

          החוק מרשה, ובית-הדין מתיר.

שיילוק:  שופט גאון! גְזר-דין! - בוא, תתכונן.

פורציה:  תַשהה רק רגע, יש עוד משהו.

          השטר הזה לא מאפשר לך 

          רְסיס של דם. כתוב במפורש

          "ליטרת בשר". אז בוא קח את הקנס; 

          בוא קח את ליטרת הבשר שלך.

          אבל אם כשתחתוך תשפוך טיפה

          אחת של דם נוצרי, כל רכושך

          ואדמותיך מוחרמים על פי

          חוקי וונציה לַמדינה.

גראציאנו:                      או-הו,

          שופט צדיק! ראית, יהודי?

          שופט גאון!

שיילוק:   זהו החוק?

פורציה:                 תראה בעצמך

          שחור-לבן. רדפת צדק - אל

          תדאג, כי תקבל צדק יותר

          מכל מה שפיללת.

גראציאנו:                     הו שופט

          גאון! ראית, יהודי? שופט

          גאון.

שיילוק:           אם כך, מסכים לָהצעה:

          תפרע לי את השטר כפול שלוש

          והנוצרי חופשי.

באסאניו:                   הנה הכסף.

פורציה: רק רגע.

          היהודי יקבל את כל הצדק.

          רק רגע, לא לרוץ. הוא לא יקבל

          כלום חוץ מהתשלום.

גראציאנו:                          הו, יהודי,

          שופט צדיק, שופט גאון!

פורציה:                             על כן,

          בוא התכונן לחתוך את הבשר.

          שלא תשפוך שום דם, ולא תחתוך

          פחות ולא יותר מליטרה של

          בשר על פי הדין. אך אם תיקח 

          יותר, פחות מליטרה בדיוק - 

          אפילו באחד-חלקי-עשרים

          של מיליגראם עלוב - לא, אם תיטה

          כף המאזניים אף בשערה -

          אתה מת, ורכושך כולו מוחרם.

גראציאנו: דניאל בי"ת, דניאל פה, יהודי!

          סוף סוף אני רואה אותך מועד!

פורציה:  מה היהודי ממתין? קח את הקנס.

שיילוק:  שלמו את ההשקעה המקורית  

          ותנו ללכת.

באסאניו:               פה אצלי, מוכן.

פורציה:  בבית-דין מול כולם סירב לזה,

          הוא יקבל רק צדק ואת השטר. 

גראציאנו: מה אמרתי? דניאל, דניאל בי"ת.

          תודה, יהודי, שלימדת אותי 

          את המלה הזאת.

שיילוק:                        לא אקבל

          גם את ההשקעה המקורית?

פורציה:  לא תקבל דבר חוץ מהקנס;

          ובזהירות, יהודי, כשאתה לוקח.     

             [/ קח, יהודי, ועל אחריותך.]

שיילוק: אז שיברך אותו השד עם זה! [/ על זה!]

            לא אשאר פה עוד לדיונים.

פורציה:  תַשהה קצת, יהודי. לַחוק יש עוד

          תביעה ממך. נחקק בְּתקנות

          וונציה, אם יוּכח שזר ביקש,

          במישרין או עקיפין, ליטול

          חיי איזשהו אזרח, אותו

          צד ב' שכנגדו זמם יאחז

         במחצית מנכסיו. מחצית

          שניה היא לקופּת המדינה.

          חיי העבריין - ברחמיו

          של הדוכס, ללא שום זכות ערעור.

          בַּקטגוריה הקשה הזאת              

          אתה מצוי, אני טוען, שכן

          בעקיפין - וגם במישרין - 

          זממת כדי לקחת את חיי

          הנאשם, ובכך הבאת על

          ראשך את המכה האמוּרה

         כפי שהסברתי. ארצה רד, אם כך,   

          והתחנן לרחמי דוכס.

גראציאנו: 'תְחנן שיתנו לך רשות לתלות

          את עצמך! אבל, אם רכושך

          מוחרם לַמדינה, לא יישאר

          לך מספיק לחֶבל , אז יתלו

          אותך על חשבונה של המדינה.

דוכס:  תראה את ההבדל שברוּחֵנו:

          אחנוֹן אותך לחיות בלי שביקשת.

          מחצית מרכושך היא של אנטוניו,

          ומחצית שניה - לַמדינה,

          שבתמורה לְחרטה תחשיב

          זאת בתור קנס.

פורציה:                     את חלק המדינה,

          לא של אנטוניו.

שיילוק:                    לא, קחו את חיי        

          ודי, אל תחמלו גם עליהם.

          אתם לוקחים לי את הבית אם

          אתם לוקחים את המשען [/ המסעד] אשר

          תומך אותו. אתם לוקחים לי את

          חיי כשאתם לוקחים לי אמצעי

          מִחיה.

פורציה:            אנטוניו, אילו רחמים

          תוכל להעניק לו?

גראציאנו:                   לולאה

          חינם, כלום חוץ מזה, חי אלוהים!

אנטוניו:  אילו יואילו הדוכס ובית-

          הדין פה לבטל לו את הקנס

          על מחצית הונו, אני אשמח -

          אם הוא יפריש לי מחצית שניה

          לפיקדון - למסור אותה אחרי

          מותו לַג'נטלמן שלאחרונה

          גנב לו את הבת.

          עוד שני תנאים בלבד: על הטובה

          הזאת הוא יתנצר מייד, ובי"ת -

          שכאן בבית-הדין יחתום שכל

          הרכוש שלו אחרי מותו עובר

          כשי לבנו לורנצו ובתו.

דוכס:  כך יַעשה, או שאחזור בי מן

          החנינה שזה עתה הכרזתי.

פורציה:   אתה מרוצה, יהודי? מה אתה אומר?

שיילוק:  אני מרוצה.

פורציה:                לבלר, הכן מסמך

         בדבר השי.

שיילוק:               בבקשה ממך,

          תן לי רשות לצאת מכאן. אני לא

          מרגיש טוב. שלח לי את המסמך

          אחר כך ואחתום עליו.

דוכס:                             לךְ, לךְ,

          אבל עשה זאת.

גראציאנו:                   כשתוטבל יהיו

          לך שני סנדקים. אילו אני

          שופט, היו לך עוד עשרה,

          וחֶבֶר כל השנים-עשר היה

          גוזר לך תליה ולא טבילה.

          (יוצא שיילוק)

דוכס (לפורציה): בוא, אדוני, לארוחה אצלי.

פורציה:  כבודך יואיל לסלוח לי: אני

          חייב לצאת לפדובה הלילה,

          ואין ברירה, עלי לזוז מייד.

דוכס:  צר לי שאין לך קצת פנאי. אנטוניו,

          גמוֹל לאדון הזה, כי לדעתי

          החוב שלך כלפיו גדול מאד.   

          (יוצא הדוכס עם פמלייתו)

באסאניו: אדון נכבד, אני וחברִי

          הודות לחוכמתך היום זוכֵּינוּ

          מעונש מר, ובתמורה על כך

          נשמח לתת לך שלושת-אלפים

          דוקאטים, כל החוב ליהודי,

          פיצוי על טרחתך האצילית.

אנטוניו:   ונישאר עוד חייבים לך,

          באהבה ושירותים לנצח.

פורציה:  מי שרואה סיפוק רואה שכר,

          ואני, בהצלתך, רואה סיפוק,

          כך ששכרי הוא בהחלט יפה.

          ראש מסחרי אף פעם לא היה לי.

          אנא, הכר אותי כשניפגש

          שנית. כל טוב; וכך, אני נפרד.     

באסאניו: אדון יקר, עלי להתעקש עוד.

          קח מאיתנו אות של הוקרה:         

          מזכרת, לא תשלום. הבטח לי שני

          דברים: לא לסרב לי, ולמחול לי.

פורציה:  אתה לוחץ מאד; נכנעתי. תן לי

          את הכפפות שלך. אלבש אותן

          למענך. ו - על אהבתך -

          אקח טבעת זו. לא, אל תמשוך

          ידך אחורה, לא אקח יותר.

          ואת זה באהבתך לא תסרב לי!

באסאניו: את הטבעת? איי, אדון, היא סתם 

          קשקוש. בושה לתת לך אותה.

פורציה:   לא אקבל דבר לבד ממנה,

          ועכשיו ממש, נדמה לי, יש לי חשק!

באסאניו: זה לא עניין של ערך, זה יותר.

            אֶת היקרה בטבעות וונציה

          אתן לך, אוציא מכרז פומבי.

          אבל על זאת, בבקשה, תמחל לי!

פורציה:  אתה נדיב בהצעות, אני

          רואה, אדון. לימדת אותי

          ראשית כל להתחנן, עכשיו אתה

          מראה לי איך עונים לקבצנים.

באסאניו: אדון טוב, זו טבעת שניתנה 

          לי מאשתי, וכשענדה אותה

          לי זה היה תמורת שבועה שלא

          אמכור, אתן או אאבד אותה.

פורציה:   תרוץ מאד נפוץ בכדי לשמור

          על מתנות! אם אשתך היא לא

          מין מטורפת, כשיוסבר לה עד

          כמה ראוי הייתי לַטבעת,

          היא לא תיטור לך טינת-עד כי

          נתת לי. טוב, שתהיה בריא.

          (יוצאות פורציה ונריסה)

אנטוניו:  אדון, באסאניו, תן לו את הטבעת.

          שפועלו וגם אהבתי

          יִמָּדדו מול צו רעייתך.

באסאניו: גראציאנו, רוץ, תשיג אותו. תן לו

          את הטבעת, והבא אותו,

          אם רק תוכל, אל בית אנטוניו. זוז!

          (יוצא גראציאנו)

          אתה ואני בוא נמהר לשם,

          ועם עלות השחר שנינו יחד 

          נטוס לעבר בלמונט. בוא, אנטוניו. 

          יוצאים.