שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים המחופשים גראציאנו וסאלארינו.

 

גראציאנו: זאת המרפסת, פה ביקש לורנצו

          שנעמוד הכן.

סאלארינו:               זמנו כמעט עבר.

גראציאנו: זה פלא שהוא לא עומד בזמן.

          אוהב תמיד מקדים את השעון.

סאלארינו:  יוני האהבה טסות לחתום

          על שטר של אהבה טריה, אבל 

          טסות פחות לשמור שְיקויָים 

          חוזה כלולות ישן.

גראציאנו:                    זה חוק הטבע.

          מי קם מארוחה עם תיאבון

          לטרוף כמו שהיה לו כשישב?

          יש סוס אשר יחזור על מסעו

          המפרך באותה אש כמו שהוא

          דהר סיבוב ראשון? כל הדברים

          שיש, רודפים אותם בלהט - עד

          שמשיגים. כמה כמו עלם בן-

          טובים יוצאת ספינה עם שלל דגלים

          ממזח בית, עם חיבוק ליטוף

          מידי הרוח הזנזונת! כמה

          כמו בן אובד היא שבה, עם צלעות

          שחוקות, מפרש מרוּט, כּחושה, תלושה,

          מרוששת מן הרוח הזנזונת.

          (נכנס לורנצו)

סאלארינו: הנה לורנצו. ההמשך אחר כך.

לורנצו:  סִלחו לי, חברים טובים, איחרתי.

          לא בגללי, בגלל העניינים 

          שלי חיכיתם. אם  אתם תרצו

          אי פעם לשחק בגנבים

          בשביל אשה, אחזיר לכם אותו

          זמן הַמְתנה. נזוז. פה גר האבא

          היהודי שלי. - הֵי! מי בפנים שם?

          (נכנסת ג'סיקה, למעלה, בבגד נער)

ג'סיקה:   ומי אתה? תגיד, לבטחון,

          גם אם ברור לי, זה הקול שלך.

לורנצו:  לורנצו, ואהבתך.

ג'סיקה:  לורנצו, בטח, ואהבָתי,

          נכון, כי מי אני אוהבת עד

          כדי כך? ומי יודע חוץ ממך,

          עכשיו, לורנצו, שאני שלך?

לורנצו:  שמיים ונפשך עדים לזה.

ג'סיקה:  קח, תפוס את התיבה פה; היא שווה

          שתתאמץ למענה. אני  [/ שקצת תזיע בשבילה. אני]  

          שמחה שלילה, אתה לא רואה

          אותי, כי התחפושת מביכה

          אותי מאד. אבל האהבה

          עיוורת, אוהבים אינם רואים

          את השטויות המשוגעות שהם

          עצמם עושים. כי אם יכלו לראות,

          גם קופידון עצמו היה מסמיק

          לראות אותי כך משוּנָה לנער.

לורנצו:    תרדי, כי את תהיי נושא-לפיד

          שלי.

ג'סיקה:          אני צריכה גם להאיר

          את הבושות שלי? הן בעצמן,

          או-הו, מסנוורות מספיק. לא, זה

          תפקיד שופך-אור ואני צריכה

          איפּוּל חסוי.

לורנצו:                 ויש לך, אהובה,

          גם במראה חמוד כזה של נער.

          אבל בואי מייד,

          הלילה רץ כבר כמו שודד נמלט,      

          עוד נאחר לנשף של באסאניו.

ג'סיקה:  אנעל את הדלתות, אזהיב עצמי

          בעוד כמה דוקאטים - תיכף באה.

          (יוצאת למעלה)

גראציאנו:  חי מצנפתי - גוֹיה, לא יהודית.

לורנצו:   הרוג אותי, אוהֵב אותה עד מוות.

          היא חכמה, כמו שאני שופט,

          יפה, אם שתי עיני אומרות אמת,

          ואמיתית, היא בעצמה הוכיחה.

          וכך, פקחית, יפה ואמיתית,

          תשכון בתוך נפשי המסורה.  [/ תשב לה בלבי הנאמן.]

            (נכנסת ג'סיקה)

          מה, באת? קדימה, רבותי. טסים!

          הם מחכים לנו, המחופשים.

          (יוצאים כולם חוץ מגראציאנו. נכנס אנטוניו)

אנטוניו:  מי שם?

גראציאנו: סיניור אנטוניו!

אנטוניו:  מה זה, גראציאנו! איפה כל השאר?

          כבר תשע. מחכים לכם כולם.

          אין קרנבל הלילה. הרוחות

          הפכו כיוון. באסאניו יעלה

          על הסיפון מייד. שלחתי כבר

          אולי עשרים איש לחפש אתכם.

גראציאנו:  אני שמח! הנה חגיגה:

          לילה של מפרשים והפלגה. 

          יוצאים.