| < אחורה |  אותלו -
מערכה 5, תמונה 2 |
|
נכנס אותלו, עם אור. דסדמונה במיטה.
אותלו: זה בְּשל כך, זה בְּשל כך, נפשי.
לא אהגה את המילה, כוכבֵי
מרום. זה בשל כך. אך לא אשפוך
לה את הדם, ולא אֶחרוט שריטה
[/ לה את דמה, ולא אשאיר צלקת]
בעור הזה שלה, לבן יותר
משלג וחלק ממצבה
של שיש - אבל היא צריכה למות,
אחרת היא תבגוד בעוד גברים.
כַּבֵּה פה אור, ואז כַּבֵּה פה אור.
אילו אחשיך אותךָ, שַמָּש בוער,
אוכל לשוב ולהדליק אותך
במלוא אורְךָ כמו קודם. אבל אַת,
תחכּוּם-רקמה כזה של הוד הטבע,
ברגע שהאור שלךְ יִכְבּה,
אין בעולם חוֹם שישיב לך אור.
אם אֶת השושנה שלךְ אקטוף,
שוב לא תהיה פריחת-חיים בה. היא
תיבּול. אריח אותה על השיח.
(הוא מנשק אותה)
הו הבל-פה מופלא, מולךָ אלת
הצדק תיכף מנפצת את
החרב. עוד אחת! רק עוד אחת!
אם כך תהיי כשתמותי, אז
אמית אותך כדי לאהוב אותך
לנצח. עוד אחת, ואחרונה.
עוד לא היה מתוק נורא כזה.
אני חייב לבכות. אך הדמעות
אכזריות. זה צער אלוהי:
מכה את מי שהוא אוהב. היא קמה.
[/מכה כשהוא אוהב. היא מתעוררת.]
דסדמונה: מי שם? אותלו?
אותלו: דסדמונה, כן.
דסדמונה: הולך לישון כבר, איש שלי?
אותלו: התפללת הלילה, דסדמונה?
דסדמונה: כן.
אותלו: אם את זוכרת איזה חטא שלא
זכה עוד בחסדי מרום, בקשי
עליו סליחה מייד.
דסדמונה: אוי לי, מה אתה מתכוון בזה?
אותלו: מהר, עשי זאת, בקיצור. אני
אפסע לי שם. לא אהרוג בך נפש
כשהיא לא מוכנה. לא - אלוהים
ישמור! - לא אהרוג את נשמתך.
דסדמונה: אמרת להרוג?
אותלו: כן, כך אמרתי.
דסדמונה: אז שירחם עלי מרום!
אותלו: אמן,
מכל לבי!
דסדמונה: אם כך אתה אומר,
לא תהרוג אותי, אני מקווה.
אותלו: המממ!
דסדמונה: אבל אני פוחדת מפניך,
אתה איוֹם כשהעיניים כך
מתגלגלות. ממה יש לי לפחוד
איני יודעת, כי אשְמה, אני
יודעת, אין בי, אבל פחד כן.
אותלו: חשבי על חטאייך.
דסדמונה: הם כולם
רק אהבות אליך.
אותלו: כן, ועל זה
תמותי.
דסדמונה: זה מוות לא טבעי, זה שהורג
על אהבה. אוי לי, למה אתה
נושך את השפתיים ככה? מין
סופת-דם מטלטלת את גופך
מראש עד רגל! אלה סימני
אסון. אבל אני עוד מקווה,
עוד מקווה, שהם לא מכוְונים
אלי.
אותלו: שקט ודום!
דסדמונה: אני אשתוק.
מה, מה קרה?
אותלו: את המטפחת שכל כך אהבתי
ושנתתי לך, נתת לקאסיו.
דסדמונה: לא, חי נפשי! קרא לו ושאל אותו.
אותלו: היזהרי לך, נפש מתוקה.
היזהרי לך משבועה של שקר.
את על מיטת מותך.
דסדמונה: אבל אני
עוד לא קרובה למות.
אותלו: כן, תיכף. אז
תודי בחטא שלך פתוח, כי
גם אם תכחישי בשבועה כל פרט,
לא ייחנק עוּבּר הרעיון
שאני יולד בעצב. את הולכת
למות.
דסדמונה: אז שימחל לי אלוהים!
אותלו: אני אומר אמן.
דסדמונה: וגם לך.
אף פעם לא עשיתי לך עוול
בימי חיי, אף פעם לא אהבתי
את קאסיו אהבה שלא כַּדין.
אף פעם לא נתתי לו שום אות.
אותלו: חי אלוהים, ראיתי את המטפחת
שלי ביד שלו, אשה בת שקר!
איבּנת לי את הלב, את מכריחה
אותי לקרוא למה שאעשה
פה רצח, לא קרבן כמו שחשבתי.
ראיתי את המטפחת!
דסדמונה: הוא מצא
אותה אם כך. אני אף פעם לא
נתתי. קְרא לו הנה, שיודה
על האמת.
אותלו: הוא כבר הודה.
דסדמונה: במה,
אדון?
אותלו: שהשתמש בך.
דסדמונה: איך? שלא כחוק?
אותלו: כן.
דסדמונה: הוא לא יאמר זאת.
אותלו: לא, הפה שלו
נסתם כבר. יאגו הישר טיפל
בזה.
דסדמונה: הו, מה הפחד מנחש!
הוא מת?
אותלו: אילו כל שערה בראש
שלו היתה חיים, לנקמתי
יש בטן כדי לבלוע את כולם.
[/ יש תיאבון לבלוע את כולם.]
דסדמונה: אוי לי, בגדו בו, ולי אין תקווה!
אותלו: לכי, פרוצה! מה, את בוכה עליו
מול הפרצוף שלי?
דסדמונה: הו, אדוני,
גרש אותי, אל תהרוג אותי!
אותלו: אַרְצָה, פרוצה!
דסדמונה: הרוג מחר! תן לי לחיות הלילה.
אותלו: לא, אם את נאבקת -
דסדמונה: רק עוד חצי-שעה!
אותלו: כשזה מתחיל,
אין לעצור.
דסדמונה: רק עוד תפילה אחת!
אותלו: זה מאוחר מדי.
דסדמונה: הו אדוניי,
הו אדוניי, אדון!
(הוא חונק אותה)
אמיליה (מבחוץ): הו אדונִי, אדון! היי, אדוני!
אותלו: מה הרעש שם? לא מתה? לא מתה
לגמרי עוד! אני אולי אכזר
אבל רחום. לא, לא אמשוך בלי קץ
את ייסורייך. ככה, ככה.
אמיליה (מבחוץ): הֵיי,
אדון! אדון!
אותלו: מי שם?
אמיליה (מבחוץ): אדון, אדון,
אני צריכה מילה אתך!
אותלו: כן. זאת
אמיליה. - כבר! - היא מתה. - בוודאי
זאת באה לדווח על מות קאסיו.
היה רועש מדי. הה! די? לא זזה?
דוממת כמו הקבר. להכניס
אותה? זה טוב? אני חושב ששוב
היא מפרפּרת. לא. מה לעשות?
אם תיכנס, ישר היא תדבר,
זאת, אל אשתי - אשתי! אשתי! איזו
אשה? אין לי אשה. זה לא נסבל!
סיוט! נדמה לי שעכשיו צריך
ליקוי ענק של שמש וירח,
ושכדור הארץ, מבוהל,
יפער את פיו אל מול שינוי כזה! [/ אל מול תמורה כזאת!]
אמיליה (מבחוץ): בבקשה תן לדבר אתך.
אדון!
אותלו: שכחתי אותך. הו, היכנסי,
אמיליה. שקט, רגע. רק אסגור
את הוילון פה. איפה את?
(פותח את מנעול הדלת)
מה יש לך?
(נכנסת אמיליה)
אמיליה: אדון, היה פה רצח מטונף.
אותלו: מה? עכשיו?
אמיליה: ממש עכשיו, אדון.
אותלו: זאת הסטיה של הירח. הוא
הולך ומתקרב לאדמה
יותר מכרגיל, ובני-אדם
נהיים מטורפים.
אמיליה: קאסיו, אדון, הרג צעיר תושב
וונציה בשם רודריגו.
אותלו: אה? רודריגו
נהרג? וקאסיו נהרג?
אמיליה: לא, קאסיו
לא נהרג.
אותלו: לא קאסיו נהרג!
הרצח מזייף, והנקמה
צורמת.
דסדמונה: הו רצח לשווא, לשווא!
[/ הו לשווא, לשווא נרצחתי!]
אמיליה: אוי אלוהים! מה הצעקה הזאת?
אותלו: זאת? איזו?
אמיליה: אוי לנו, זה הקול של הגבירה!
(היא מסיטה את וילונות המיטה)
הצילו! הו, הצילו! הו דברי
שוב, גברת! דסדמונה מתוקה,
הו גברת מתוקה, דברי!
דסדמונה: מוות
נקי מעוול אני מתה.
אמיליה: הו מי עשה את המעשה הזה?
דסדמונה: איש לא. אני לבד. שלום.
מסרי לבעלי הטוב ברכה
ממני. הו שלום!
(היא מתה)
אותלו: מה, איך זה שהיא נרצחה?
אמיליה: הוי, מי
יודע?
אותלו: את שמעת שהיא עצמה
אמרה, זה לא אני.
אמיליה: אמרה. אני
חייבת להעיד אמת.
אותלו: הלכה
כמו שקרנית לאש הגיהינום.
אני זה שרצח אותה.
אמיליה: אז היא
מלאך פי שניים, ואתה שד-שְחור
כפול!
אותלו: היא ניאפה והיא היתה זונה.
אמיליה: אתה זורק בה שקר ואתה
שטן.
אותלו: היא היתה בוגדנית כמו מים.
אמיליה: אתה נמהר כמו אש לקרוא לה כך,
"הבוגדנית"! כולה היתה אמת
שמימית.
אותלו: קאסיו שיגל אותה. תשאלי
את בעלך אם לא. שאהיה
ארור לתחתיות השאול אם לא
עשיתי בה שפטים רק על בסיס
מוצק של צדק. בעלך ידע
את כל זה.
אמיליה: בעלי?
אותלו: כן, בעלך.
אמיליה: שהיא הפרה ברית כלולות?
אותלו: עם קאסיו.
לא-לא, אם היא היתה נאמנה,
גם לו בראו לי המרומים עולם
שלם עשוי טופז בלי דופי, לא
הייתי לעולם מוכר אותה
בכדי לזכות בו.
אמיליה: בעלי?
אותלו: כן, הוא
זה שמהתחלה גילה לי מה
איתה. זה איש ישר, והוא שונא
כל פסולת שדבוקה למעשים
של חושך.
אמיליה: בעלי?
אותלו: מה הדקלום
הזה, אשה? אמרתי בעלך.
אמיליה: גברתי, רֶשע עשה ללעג את
האהבה! מה, בעלי אמר
שהיא בוגדת?
אותלו: הוא, אשה. אני
אומר לך בעלך, את מבינה
את המילה? חבר שלי, בעל
שלך, כן, יאגו הישר, ישר.
אמיליה: אם הוא אמר, שריקבון יאכל
לו את הנשמה חצי גרגיר
ביום! הוא משקר מפֶּה עד לב!
[/ ביום! הוא משקר עד עומק לב!]
היא אהבה מדי את העסקה
הכי שחורה שהיא עשתה.
אותלו: הה!
אמיליה: תשתולל, כן!
על מעשה כזה אתה ראוי
לְחסד בדיוק כמו שהיית
ראוי לאשתך.
אותלו: כדאי לך-אַת
לשתוק.
אמיליה: כמה שלא תפגע בי, לא
תוכל לפגוע בי! אח, פתי! אח,
דחליל! טפש כמו גוש אשפה. אתה
עשית מעשה - שלוף, שלוף, זה לא
אכפת לי - לא, אני אחשוף אותך,
גם אם תמית אותי עשרים מיתות.
הצילו, הו, הצילו! השחור
הרג לי את הגברת. רצח, רצח!
(נכנסים מונטאנו, גראציאנו ויאגו)
מונטאנו: מה העניין פה? מה זה, גנרל?
אמיליה: או, באת, יאגו? טוב מאד עשית,
שאנשים תולים על צווארך
את מעשי הרצח שלהם.
גראציאנו: מה העניין?
אמיליה: סתור ת'מנוול, אם אתה גבר. הוא
טוען שאתה אמרת לו - אשתו
בוגדת בו. אני יודעת, לא
אמרת, אתה לא כזה נבל. דבּר,
כי הלב שלי כבר מתפוצץ.
יאגו: אמרתי רק מה שחשבתי, לא
יותר ממה שהוא עצמו מצא
כהגיוני ואמיתי.
אמיליה: אבל
אמרת לו אי-פעם: היא בוגדת?
יאגו: אמרתי.
אמיליה: אמרת שקר, שקר מקולל.
שכה אחיה, זה שקר מרושע,
זה שקר! היא בגדה - עם קאסיו? זה
מה שאמרת לו? עם קאסיו?
יאגו: עם קאסיו, גברת. זהו, דומי לך
עם הלשון שלך.
אמיליה: שום דום על שום
לשון. אני חייבת לדבר.
גברתי כאן במיטה - היא נרצחה.
כולם: שאלוהים ישמור!
אמיליה: והסיפורים שלך דחפו את הרצח.
אותלו: לא, רבותי, אל תפערו עיניים.
זאת האמת.
גראציאנו: זאת אמת מוזרה.
מונטאנו: זה מעשה זוועה!
אמיליה: לכלוך, לכלוך,
לכלוך! אני חושבת על זה, אני
חושבת - אני מריחה את זה -
לכלוך! כבר אז חשבתי. אח, אני
ארצח את עצמי מצער. הו לכלוך,
לכלוך!
יאגו: את מטורפת? די, אני דורש
ממך תלכי הביתה.
אמיליה: רבותי,
תנו לי רשות דיבור. מן הראוי
שאציית לו, אבל לא עכשיו.
יכול להיות, יאגו, שלעולם
שוב לא אלך הביתה.
אותלו: אוווו! אוווו! אוווו!
(אותלו נופל על המיטה)
אמיליה: כן שכב שם ותשאג.
הרגת את המתוקה הכי תמימה
שמעולם נשאה עיניים מעלה.
אותלו: הו היא היתה טמאה! - כמעט שלא
הכרתי אותך, דוד. ושם שרועה
האחיינית שלך, שאת נשימתה
קטעו ידיים אלה באמת
ממש עכשיו. אני יודע, כן,
המעשה הזה נראה אכזר,
מזוויע -
גראציאנו: דסדמונה אומללה,
אני שמח שאביך נפטר.
הנישואים שלך הכו אותו
לַמוות, ויגון צרוף חתך
לו את חוטיו הישישים. לוּ חי
כרגע, המראה הזה היה
דוחף אותו למעשה נואש,
כן, הוא היה מקלל ומגרש
את המלאך הטוב שלו, ודן
עצמו לאבדון.
אותלו: זה רע ומר. אבל יאגו יודע
שהיא עשתה עם קאסיו מעשי
בושה, ואלף פעם. קאסיו גם
הודה בזה, והיא גמלה לו על
השירותים האוהבים שלו
עם הקמע של האהבה
שבראשית נתתי לה. ראיתי
את זה ביד שלו, כן! זאת מטפחת,
מזכרת עתיקה שאבי נתן
לאמי.
אמיליה: הוי אלוהים! הוי אלוהים
שבשמיים!
יאגו: עזאזל, תהיי
בשקט!
אמיליה: זה ייצא לאור, ייצא
לאור. אני - בשקט?! לא, אני
אפתח פֶּה כמו הרוח הצפונית.
שהשמיים, בני-אדם, שדים,
כולם, כולם שיצעקו עלי
"בושה", בכל זאת אדבר.
יאגו: עשי
בחוכמה, תלכי הביתה.
אמיליה: לא אלך.
(יאגו שולף את חרבו ומאיים על אמיליה)
גראציאנו: חרפה, עם חרב על אשה!
אמיליה: שחור אטום! את המטפחת בה
אתה מדבר אני סתם במקרה
מצאתי ונתתי לבעלי,
כי לעתים קרובות, וברצינות
כבדה שלא הולמת באמת
דבר-שטות כזה, הוא התחנן אלי
לגנוב אותה.
יאגו: זונה מושחתת!
אמיליה: היא
נתנה אותה לקאסיו?! לא, אוי לנו,
אני מצאתי ונתתי אותה
לבעלי.
יאגו: חלאה, את משקרת!
אמיליה: לא, חי נפשי, אני לא משקרת,
לא משקרת, רבותי. מוקיון
זב-רצח! איך נדבק שוטה כזה
לאשה טובה כל כך?
אותלו: אין אבנים
שם בשמיים אלא בשביל רעם?
נבל מושלם!
(אותלו מסתער על יאגו. מונטאנו פורק אותו מנשקו. יאגו דוקר את אמיליה מאחור ויוצא)
גראציאנו: האשה נופלת. כנראה הרג
את אשתו.
אמיליה: כן, כן. הַשכיבו אותי שם
לצד גברתי.
גראציאנו: הוא הסתלק, והיא
גוססת.
מונטאנו: זה נבל שפל. קחו את
הנשק שחילצתי מהשחור.
שִמרו מחוץ לדלת. תהרגו
אותו אם ינסה לצאת. אני
אצא לרדוף את הנבל הזה,
הוא בן-כלבים ארור.
(יוצאים מונטאנו וגראציאנו)
אותלו: אני גם לא
גיבור, כל גור זוטר חוטף לי חרב.
אך למה שכבוד יחיה כשמת
היושר? שיֵלך הכל ביחד.
אמיליה: מה הוא בִּשֵֹר, השיר שלך, גברתי?
תקשיבי, את שומעת? אֲשַחק
ברבור, ואמות במוזיקה. (שרה): "שירו
שיר ערבה, ערבה, ערבה". שחור,
היא היתה טהורה. היא אהבה
אותך, שחור אכזר. שכה אדע
ברכה, זאת האמת. פי ולבי
שווים, וככה אני מתה, מתה.
(היא מתה)
אותלו: יש לי עוד נשק פה בחדר. כן,
זו חרב ספרדית, אשר חושלה
בְּמי-אגם של קרח. או, הנה היא. -
אני חייב לצאת החוצה, דוד.
גראציאנו (מבחוץ): אם תנסה, אז תשלם ביוקר.
אין לך נשק, ואתה חייב
להיכנע.
אותלו: אז בוא אתה אלי,
דבר אתי, אם לא - כפי שאני,
עירום מנשק, אתנפל עליך.
(נכנס גראציאנו)
גראציאנו: מה העניין?
אותלו: הבט פה, יש לי נשק;
וטוב ממנו לא חגר חייל
אי-פעם על מותְנוֹ. היו ימים
שעם הזרוע הקטנה הזאת
ועם החרב הטובה הזאת
חציתי מכשולים קשים כפול
עשרים מהמחסום שלך. אבל -
הו יוהרה תפלה! מי-זה שולט
בגורלו? עכשיו זה כבר לא כך.
אל תְּפחד, גם אם אני חמוש.
זהו סוף המסע שלי, מטרת
החץ שלי, החוף האחרון
של המפרש שלי. אתה נסוג,
נחרד? זה פחד מיותר. תכה
בקנה-סוף את חזה אותלו - הוא
יובס. לאן יוכל לפנות אותלו?
(הולך אל המיטה)
עכשיו, איך את נראית עכשיו? קטנה
מוכּת-מזל! חיוורת כמו הבד
של כּוּתָּנְתֵּך. כשניפגש ביום-
הדין, אז המבט הזה שלך
ישליך את נשמתי מן השמיים
והשדים יעוטו יִלְפְּתוּ
אותה. קרה, קרה, ילדה שלי,
ממש כמו תום לבךְ.
אפס ארור, ארור! הַצליפו בי,
שדים, אין לי זכות למראה נשגב
כזה! פַּזרו אותי ברוח! צְלו
אותי חי בגופרית! שִטפו אותי
במפלים תלולים של אש נשפכת!
הו דסדמונה! מתה! מתה! הו! הו!
(נכנסים לודוביקו, מונטאנו, קאסיו [מובל בכסא], יאגו בפיקוח קצינים)
לודוביקו: איפה חמום-המוח האומלל?
אותלו: זה שהיה אותלו? פה אני.
לודוביקו: והנחש? תנו למנוול דחיפה.
אותלו: אני מביט למטה על רגליו.
זו אגדה: אין לשדים טלפיים.
אם אתה שד, אז לא תמות ממני.
(פוצע את יאגו)
לודוביקו: קחו לו את החרב!
יאגו: אני מדמם,
אדון, אבל לא מת.
אותלו: זה לא חבל לי.
מוטב לי שתחיה, כי בעינַי
למות זה אושר.
לודוביקו: הו אתה, אותלו,
שהיית פעם טוב כל כך, ואז
נפלת בִּמזימות של כלב בן-
עוולה, מה יש לומר לך?
אותלו: לא כלום.
או אם תרצה: רוצח מכובד.
כי לא עשיתי כלום מתוך שנאה,
הכל מתוך כבוד.
לודוביקו: השרץ פה
הודה חלקית בַּנבָלה שלו.
אתה והוא סיכמתם על מות קאסיו?
אותלו: כן.
קאסיו: אף פעם לא נתתי, גנרל
יקר, סיבה.
אותלו: כן, מאמין לך,
ומבקש סליחה. תוכלו לשאול
את המתחזה-לשד הזה למה
לכד בְְּרשת את נפשי ואת
גופי?
יאגו: אל תשאלו אותי דבר.
מה שאתם יודעים, אתם יודעים.
מכאן והלאה לא אוציא מילה עוד.
לודוביקו: מה? גם לא לתפילה?
גראציאנו: בעינויים תפתח את השפתיים.
אותלו: כן, כן, אתה צודק מאד.
לודוביקו: אדון,
עליך להבין מה התרחש,
מה ש, לדעתי, אינך יודע.
הנה מכתב אשר נמצא בְּכיס
רודריגו שנרצח, ועוד מכתב:
מן האחד עולה שרֶצח קאסיו
הופקד ביד רודריגו.
אותלו: הו נבל!
קאסיו: חיה רעה, ברברי!
לודוביקו: וגם זה
נמצא בַּכיס שלו: מכתב תלונה [/ מכתב מרמור]
שמן הסתם רודריגו התכוון
לשלוח לנבל המזוהם
הזה, אלא שיאגו כנראה
הצליח עד אז לרכּך אותו
בתירוצים.
אותלו: שד-חבלה מאוס!
ואיך הגיעה המטפחת של
אשתי אליך, קאסיו?
קאסיו: היא היתה
זרוקה אצלי בחדר. הוא הודה
ממש עכשיו שהוא השאיר אותה שם,
לאיזו מטרה סודית שהוא
רקם לו.
אותלו: הו טפש, טפש, טפש!
קאסיו: ובַמכתב רודריגו גם נוזף
ביאגו על כך שדחף אותו
להתגרות בי בַּמשמרת, מה
שבגללו הושעיתי. וממש
עכשיו אמר - אחרי שכבר נראָה
כאילו מת - יאגו חיסל אותו,
יאגו שיסה אותו.
לודוביקו: אתה חייב לצאת מכאן, לבוא
איתנו. סמכותך ודרגתך
מבוטלים, וקאסיו הוא מושל
של קפריסין. והלכלוך הזה -
אם יש עינוי פקחי שגם יכאיב
לו עד אין קץ וגם ימשוך עוד את
חייו, הוא יקבל. אתה תוחזק
במעצר סגור עד שיובאו
פִּרְטֵי פשעיך לְסנאט וונציה.
קדימה, קחו אותו.
אותלו: עוד רגע. רק
מילה או שתיים קודם שתלכו.
עשיתי למדינה איזה שרות,
והם יודעים זאת. לא נרחיב בזה.
בבקשה מכם, כשתדווחו
בִּכְתב על הפורענויות האלה,
דַבּרו עלי כפי שאני: כלום אַל
תמעיטו, אל תַּרְבּוּ כלום בזדון.
אז תדַבְּרו על איש אשר אהב
לא בחוכמה, אבל יותר מדי;
איש אשר לא שש לקנא, אבל
ברגע שנלכד, תעה בַּסבך
ללא מוצא; איש שבמו-ידיו,
כמו פרא גס, נחות, השליך פנינה
אשר שוֹוְיָה גדול מכל השבט;
איש שעיניו המוצפות, אשר
לא רגילות להתמוסס, שופכות
דמעות כמו שעצי עֲרָב זולגים
שְֹרף רפואות. את כל זה תרשמו. [/ כל זאת תתעדו.]
ותספרו גם שפעם, בחאלבּ,
כשתורכי רשע חבוש טורבן
הִכָּה איש וונציאני והכפיש
את המדינה, תפשתי בגרון
ת'כלב הנימול ובאִבחה
מחצתי ככה.
(דוקר את עצמו)
לודוביקו: הה, סוף של דם!
גראציאנו: מה שדוּבּר - שוּבּש.
אותלו: נישקתי אותך טרם שהרגתי.
אין דרך להרוג גם את עצמי,
רק זו: למות בנשיקה.
(נופל על המיטה ומת)
קאסיו: מזה חששתי, כי לבו היה
גדול, רק לא ידעתי שהיה
לו נשק.
לודוביקו (ליאגו): כלב בלהה, טורף
יותר מסבל, מרעב או ים,
הבט על היגון אשר מכביד
על המיטה. זאת עבודה שלך.
מראה מרעיל עיניים. שיוסתר!
(סוגרים את וילונות המיטה)
הבית הוא שלך, גראציאנו, גם
הנכסים של השחור עוברים
אליך. ולך, אדון מושל,
שמוּר משפט נבל השאוֹל הזה:
מקום, זמן, סוג עינוי. ואל תחוס!
אני מפליג, ובמדינה אומַר
בלב מר את המעשה המר.
יוצאים.
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
| < אחורה | אותלו -
מערכה 5, תמונה 2 |
|