| < אחורה |  אותלו -
מערכה 1, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים רודריגו ויאגו.
רודריגו: פּיש, אף מילה, נראֶה לי מכוער
מאד שאתה, יאגו, שמחזיק
את הארנק שלי כאילו כל
שְרוך הוא שלך, ידעת על כל זה.
יאגו: כולרה, אבל אתה לא מקשיב לי.
אם בַּחיים חלמתי מין דבר
כזה, תירק עלי.
רודריגו: אמרת לי
שאתה שונא אותו.
יאגו: תמעך אותי
אם לא. שלושה מן הגדולים בָּעיר,
עתרו אישית, במצנפות שמוטות,
שימנֵה אותי סֶגן שלו,
וחי האמונה של בן-אדם
אני יודע מה אני שווה
ולא מגיע לי פחות מזה.
אבל הוא, מאוהב בַּגאווה,
בַּתכניות שלו, רק מסבּן
אותם בְּתִפלוּיוֹת מנופחות,
מפוחלצות בְּמושגי צבא,
ובסיכום
דוחה את המתווכים שלי. "שמעו-
נא", הוא אומר, "בחרתי כבר קצין."
ומי זה?
או-הו, זה תיאוריטקן גדול,
איזה איש מפירנצה, מִיקֶל קאסיו,
שלא פיקד על גדוד באף שדה-קרב
ומתמצא בְּאסטרטגיות כמו
בתולה זקנה, אלוף של חַיִל כמו
מרצה למדן מסִפְרִיָה. פטפוט
בלי מעשֹ כל החיילוּת שלו -
אבל הוא, אדוני, נבחר, ואני,
שמול עיניו הוכחתי את עצמי
ברודוס, קפריסין ועוד שטחים
גם נוצריים וגם כופרים, ננטש
על חוף שומם לרחמי פְּקידוֹן,
חשבונאי זכות-וחובה. כזה
מין פנקסן, בשעה טובה, יהיה
הַסֶּגן, ואני, שלא נדע,
סַמָּל של הוד שְחוֹריוּתוֹ!
רודריגו: בחיי,
עדיף להיות תלין שלו!
יאגו: נו, אין
ברירה, זאת הקללה של השרוּת:
קידוּם בא מקשרים והמלצות
ולא מִוֶתֶק, בו כל רגע הוא
יורש קודמו. אז, אדוני, תשפוט
לבד אם יש לי גם סיבה אחת
מוצדקת לאהוב את השחור.
רודריגו: אז לא הייתי משרת אותו.
יאגו: בוא תירגע!
אני נרתם לו לתמרן אותו
למטרתי. לא כל אחד יכול
להיות אדון, ולא לכל אדון
אפשר לתת שרות אמת. בכל
פינה תמצא סמרטוט צייתן עקום-
ברכיים, מתרפס מסוּר, ֹשוחק
את החיים שלו כמו החמור
של אדונו למען סתם קצת קש,
ואז כשהוא זקן מה? מפוטר.
תצליף לי בִסְמרטוט ישר כזה!
יש אחרים, בְּמסכה וּלבוש
מובהק של אמונים, שלבבם
עובד רק בשבילם; לאדונם
יציגו הצגות שרוּת, אך כל
הרווח - שלהם; ואז, כשהם
ריפדו את המעיל, עושים יום-חג
לכבוד עצמם. לְטיפוסים כמותם
יש איזה זיק בַּנפש, ואני
גאה להיות אחד מאלה. כי,
אדון, ברור כמו שאתה רודריגו
שאם הייתי השחור אז לא
הייתי יאגו. כשאני משרת
אותו אני משרת רק את עצמי.
האל יעיד: חובה ואהבה -
לא לי, אני רק מחקה אותם,
לטובתי. ביום שמעשַי
מחוּץ יציגו את מבנה לבי
מפְּנים בחפיפה מושלמת, כבר
עדיף לי לנפנף בלב הזה
לראווה שינקרו אותו
עורבים. אני לא מה שאני.
רודריגו: לְמר
שפתיים-נפוחות יש ים מזל
שהכל הולך לו ככה.
יאגו: קְרא לאביה,
טלטל אותו, תרדוף אותו, תרעיל
את שמחתו, זְעק ברחובות את שמו,
תסית את הקרובים שלה, ואם
הוא חי לו בְּאקלים נעים - תפיל
בו מגפת זבובים! טוב לו בַּלב -
תזרוק בו מערבולת חרדות
שיאבד קצת צבע.
רודריגו: זה בית אביה פה. אני אצעק.
יאגו: צעק, בסגנון מבהיל, תרעיש עולם
[/ צעק, בצלילי אימים, תרעיש עולם]
כאילו שמרשלנות פרצה
שריפה בלב העיר בלילה.
רודריגו: היי, מה, ברבאנציו, סיניור ברבאנציו, הו!
יאגו: לקום, היי שם, ברבאנציו! שוד, שוד, שוד!
שמור על בֵּיתְך, בִּתְך ועל הכסף!
שוד, שוד!
(ברבאנציו מופיע למעלה, בחלון)
ברבאנציו: מה הקריאות המחרידות שם? מה
קרה?
רודריגו: סיניור, המשפחה כולה בִּפְנים?
יאגו: הדלת נעולה?
ברבאנציו: מה? למה כל
השאלות?
יאגו: קדחת, שודדים
אותך, אדון, בושה, תלבש חלוק!
הלב שלך נשבר, אִבּדת את
חֲצי הנשמה שלך, ממש
עכשיו, עכשיו, ברגע זה, אַיָּל
שָחור זקֵן בועל את הכבשה
הלבנה שלך! קום, קום! תעיר
בַּפּעמון את אזרחי העיר
הנוחרים או שהשטן עושה
אותך לסבא, קוּם, אמרתי!
ברבאנציו: מה,
יצאתם מדעתכם?
רודריגו: אדון מאד
נכבד, אתה מכיר את הקול שלי?
ברבאנציו: לא, מי אתה?
רודריגו: שמי הוא רודריגו.
ברבאנציו: לא
ברוך הבא!
דרשתי שתפסיק להסתובב
לי סביב הדלת. במלים פשוטות
אמרתי ושמעת שבִּתי
לא בשבילך. עכשיו, בְּשגעון,
ומפוטם באלכוהול ואוכל,
אתה קופץ, גיבור, כדי להבהיל
את שלוותי?
רודריגו: אדון, אדון, אדון -
ברבאנציו: אך דע לך
שיש לי כוח, ציבורית וגם
אישית, שתתחרט על זה.
רודריגו: חכה
טיפה!
ברבאנציו: מה הסיפור הזה על שוד?
פה זה ונציה! וּבֵיתי הוא לא
איזה אסם.
רודריגו: מכובדי ברבאנציו,
אני בא בפשטות ולב טהור -
יאגו: חי השדים, אדוני, אתה אחד מאלה שלא יעבדו את אלוהים אם השטן ידרוש ממך. בגלל שאנחנו באים לעשות לך טובה, ואתה חושב שאנחנו בריונים, תסכים שסוס ערבי ימלא את הבת שלך. תסכים שהצאצאים שלך יענו לך בצהלות, תשוחח עם סייחים ותשֹישֹ ותסוּס!
ברבאנציו: איזה מין שרץ טמא אתה?
יאגו: מין מין-כזה, אדון, שבא לומר לך שהבת שלך והשחור עכשיו בוראים את החיה שדו-צדדית היא גב. [/ שדו-צדדית היא דו-גבית.]
ברבאנציו: אתה נבל!
יאגו: אתה סנאטור!
ברבאנציו: על
זה תשלם. אני מכיר אותך,
רודריגו!
רודריגו: אשלם על כל דבר,
אדון. אמור רק אם בברכתך
ובהסכמתך הנבונה,
כי כך נראֶה, בתך היפהפיה,
בשעת דמדום כזאת, לא-יום-לא-לילה,
מובלת - עם ליווי של - לא פחות
ולא יותר - זִבְלוֹן שכיר, משיט
גונדולה - לִלְפיתות גסות של שטוּף-
זימה שחור. אם הדבר הזה
ידוע לכבודך ומקובל,
עשינו לך עוול בְּחוצפה
בלי גבול. אבל אם זה חדש לך,
גערת בנו, הנימוס אומר,
שלא בצדק. אל תחשוב שבלי
שום רגישות הייתי מְשחק
כך בַּכבוד שלך. בתך, אם לא
נתת לה רשות, אני אומר שוב,
מרדה קשות, קשרה את חובתה,
יופיה, שכלה ומזלה לְזָר
הולל יליד פה-שם-ושום-מקום.
תבדוק לבד: אם היא בַּחדר או
בַּבית תשסה בי את כוחות
החוק על רמאות.
ברבאנציו: תדליקו אש,
הי! אור, תזעיקו את האנשים
שלי. חלמתי משהו דומה.
אני כבר מאמין, וזה מעיק
עלי. אור, אור, אמרתי, אור!
(יוצא למעלה)
יאגו: שלום,
אני עוזב אותך. זה לא מתאים
ולא בריא למִשְרתי, להיות
עֵד נגד השחור - כמו שיקרה
אם אשאר. כי המדינה, גם אם
אולי תרשום לו נקודה שלילית,
לא יכולה לזרוק אותו, לא, הוא
חייב לצאת דחוף לַמלחמה
בקפריסין, שכבר עכשיו רותחת,
ולהציל את נשמתם אין איש
ברמתו שיפקד להם
על המבצע. לכן, גם אם אני
שונא אותו כמו את ייסורי
הגיהינום, הנסיבות דורשות
בינתיים שאניף דגל וסמל
של אהבה, וזה אכן רק סמל.
בכדי למצוא אותו בטוח, קח
את צוות החיפוש פה אל פונדק
"איש-סוס", שם אהיה איתו. שלום.
(יוצא. נכנס ברבאנציו בחלוק הלילה שלו ומשרתים עם לפידים)
ברבאנציו: זה רע, וזה אמת, כן, היא איננה,
ולא נשאר לי בחיים בזויים
כלום, רק לב מר. איפה ראית אותה,
רודריגו? - אומללה! - עם השחור,
אמרת? - למה להיות אבא? - איך
ידעת שזאת היא? - היא מְרמה
אותי מעל לכל דמיון! - מה היא
אמרה לך? - עוד אור! תקימו את
כל הקרובים שלי. הם נשואים,
אתה חושב?
רודריגו: לדעתי.
ברבאנציו: הו אלוהים, איך היא יצאה? בגידה
של דם בדם! - אבות, מכאן והלאה
אל תאמינו בלב בנותיכם
על סמך מה שתראו. - אין כישופים
שמעוותים בתולים ועלומים?
רודריגו, לא קראת על דברים
כאלה?
רודריגו: כן, כן, בהחלט.
ברבאנציו: קִראו
לאח שלי! - הו, הלוואי שהיא
היתה שלך! חלק לכאן, השאר
לשם. - איפה נוכל לתפוס אותה
עם השחור, יודע?
רודריגו: אם תשיג
משמר טוב ותבוא אתי, אוּכל
למצוא אותו, נדמה לי.
ברבאנציו: אחריך!
אלך פה בַּית-בית, בְּרוּבּם
יש לי מילה. תביאו נשק, היי!
וגם משמר לילי! רודריגו טוב,
קדימה, אפצה אותך יפה.
יוצאים.
| < אחורה | אותלו -
מערכה 1, תמונה 1 |
קדימה > |