שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט אותלו - קדימה >


הנפשות הפועלות


אותלו

OTHELLO

מאת: ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

אותלו, השחור, גנרל בשרות וונציה

ברבאנציו, אביה של דסדמונה, סנאטור וונציאני

קאסיו, סֶגן מכובד

יאגו, נבל

רודריגו, אדון פתי מוונציה

דוכס של וונציה

סנאטורים של וונציה

מונטאנו, מושל קפריסין

אדונים של קפריסין

לודוביקו וגראציאנו, שני אצילים וונציאנים (אחיינה ודודה של דסדמונה)

מלח

ליצן

דסדמונה, אשתו של אותלו, בתו של ברבאנציו

אמיליה, אשתו של יאגו

ביאנקה, זונת צמרת

שליחים, כרוז, קצינים, אדונים, מוזיקאים ובני-לוויה


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים רודריגו ויאגו.

 

רודריגו:  פּיש, אף מילה, נראֶה לי מכוער      

          מאד שאתה, יאגו, שמחזיק

          את הארנק שלי כאילו כל

          שְרוך הוא שלך, ידעת על כל זה.

יאגו:   כולרה, אבל אתה לא מקשיב לי.

          אם בַּחיים חלמתי מין דבר

          כזה, תירק עלי.

רודריגו:           אמרת לי

          שאתה שונא אותו.

יאגו:                        תמעך אותי

          אם לא. שלושה מן הגדולים בָּעיר,

          עתרו אישית, במצנפות שמוטות,   

          שימנֵה אותי סֶגן שלו,

          וחי האמונה של בן-אדם

          אני יודע מה אני שווה

          ולא מגיע לי פחות מזה.

          אבל הוא, מאוהב בַּגאווה,

          בַּתכניות שלו, רק מסבּן  

          אותם בְּתִפלוּיוֹת מנופחות,

          מפוחלצות בְּמושגי צבא,

          ובסיכום

          דוחה את המתווכים שלי. "שמעו-

          נא", הוא אומר, "בחרתי כבר קצין."

          ומי זה?

          או-הו, זה תיאוריטקן גדול,

          איזה איש מפירנצה, מִיקֶל קאסיו,

          שכמעט קולל ברעיה יפה, 

          שלא פיקד על גדוד באף שדה-קרב

         ומתמצא בְּאסטרטגיות כמו

          בתולה זקנה, אלוף של חַיִל כמו

          מרצה למדן מסִפְרִיָה. פטפוט 

          בלי מעשֹ כל החיילוּת שלו -

          אבל הוא, אדוני, נבחר, ואני,

          שמול עיניו הוכחתי את עצמי

          ברודוס, קפריסין ועוד שטחים

          גם נוצריים וגם כופרים, ננטש

          על חוף שומם לרחמי פְּקידוֹן,

          חשבונאי זכות-וחובה. כזה

          מין פנקסן, בשעה טובה, יהיה   

          הַסֶּגן, ואני, שלא נדע,

          סַמָּל של הוד שְחוֹריוּתוֹ!

רודריגו:                           בחיי,

          עדיף להיות תלין שלו!

יאגו:                          נו, אין

          ברירה, זאת הקללה של השרוּת:

          קידוּם בא מקשרים והמלצות

          ולא מִוֶתֶק, בו כל רגע הוא  

          יורש קודמו. אז, אדוני, תשפוט

          לבד אם יש לי גם סיבה אחת

          מוצדקת לאהוב את השחור.

רודריגו:   אז לא הייתי משרת אותו.

יאגו:   בוא תירגע!

          אני נרתם לו לתמרן אותו

          למטרתי. לא כל אחד יכול

          להיות אדון, ולא לכל אדון

          אפשר לתת שרות אמת. בכל

          פינה תמצא סמרטוט צייתן עקום-

          ברכיים, מתרפס מסוּר, ֹשוחק

          את החיים שלו כמו החמור

          של אדונו למען סתם קצת קש,

          ואז כשהוא זקן מה? מפוטר.

          תצליף לי בִסְמרטוט ישר כזה!

          יש אחרים, בְּמסכה וּלבוש

          מובהק של אמונים, שלבבם

          עובד רק בשבילם; לאדונם

          יציגו הצגות שרוּת, אך כל

          הרווח - שלהם; ואז, כשהם

          ריפדו את המעיל, עושים יום-חג

          לכבוד עצמם. לְטיפוסים כמותם

          יש איזה זיק בַּנפש, ואני

          גאה להיות אחד מאלה. כי,

          אדון, ברור כמו שאתה רודריגו

          שאם הייתי השחור אז לא

          הייתי יאגו. כשאני משרת

          אותו אני משרת רק את עצמי.

          האל יעיד: חובה ואהבה -

          לא לי, אני רק מחקה אותם,

          לטובתי. ביום שמעשַי

          מחוּץ יציגו את מבנה לבי

          מפְּנים בחפיפה מושלמת, כבר

          עדיף לי לנפנף בלב הזה

          לראווה שינקרו אותו               

          עורבים. אני לא מה שאני.

רודריגו:                             לְמר  

          שפתיים-נפוחות יש ים מזל

          אם מול כל זה יִזְכּה.

יאגו:                         קְרא לאביה,

          טלטל אותו, תרדוף אותו, תרעיל

          את שמחתו, זְעק ברחובות את שמו,

          תסית את הקרובים שלה, ואם

          הוא חי לו בְּאקלים נעים - תפיל

         בו מגפת זבובים! טוב לו בַּלב -

       תזרוק בו מערבולת חרדות  

        שיאבד קצת צבע.

רודריגו:  זה בית אביה פה. אני אצעק.

יאגו: צעק, בסגנון מבהיל, תרעיש עולם      

            [/ צעק, בצלילי אימים, תרעיש עולם]

        כאילו שמרשלנות פרצה

        שריפה בלב העיר בלילה.

רודריגו:  היי, מה, ברבאנציו, סיניור ברבאנציו, הו!

יאגו:  לקום, היי שם, ברבאנציו! שוד, שוד, שוד!

               שמור על בֵּיתְך, בִּתְך ועל הכסף!

               שוד, שוד!

        (ברבאנציו מופיע למעלה, בחלון)

ברבאנציו: מה הקריאות המחרידות שם? מה

               קרה?

רודריגו:  סיניור, המשפחה כולה בִּפְנים?

יאגו:    הדלת נעולה?

ברבאנציו:              מה? למה כל   

           השאלות?

יאגו:                 קדחת, שודדים

               אותך, אדון, בושה, תלבש חלוק!

               הלב שלך נשבר, אִבּדת את

               חֲצי הנשמה שלך, ממש

               עכשיו, עכשיו, ברגע זה, אַיָּל

               שָחור זקֵן בועל את הכבשה

               הלבנה שלך! קום, קום! תעיר

               בַּפּעמון את אזרחי העיר

               הנוחרים או שהשטן עושה

               אותך לסבא, קוּם, אמרתי!

ברבאנציו:                                  מה,

               יצאתם מדעתכם?

רודריגו:                           אדון מאד

               נכבד, אתה מכיר את הקול שלי?

ברבאנציו: לא, מי אתה?

רודריגו:                  שמי הוא רודריגו.

ברבאנציו:                                   לא

               ברוך הבא!

               דרשתי שתפסיק להסתובב

               לי סביב הדלת. במלים פשוטות

               אמרתי ושמעת שבִּתי

               לא בשבילך. עכשיו, בְּשגעון,

               ומפוטם באלכוהול ואוכל,

               אתה קופץ, גיבור, כדי להבהיל

               את שלוותי?

רודריגו:   אדון, אדון, אדון -

ברבאנציו:                     אך דע לך

               שיש לי כוח, ציבורית וגם

               אישית, שתתחרט על זה.

רודריגו:                                  חכה

               טיפה!

ברבאנציו:          מה הסיפור הזה על שוד?

               פה זה ונציה! וּבֵיתי הוא לא

               איזה אסם.

רודריגו:                    מכובדי ברבאנציו,

               אני בא בפשטות ולב טהור -

יאגו:  חי השדים, אדוני, אתה אחד מאלה שלא יעבדו את אלוהים אם השטן ידרוש ממך. בגלל שאנחנו באים לעשות לך טובה, ואתה חושב שאנחנו בריונים, תסכים שסוס ערבי ימלא את הבת שלך. תסכים שהצאצאים שלך יענו לך בצהלות, תשוחח עם סייחים ותשֹישֹ ותסוּס!

ברבאנציו: איזה מין שרץ טמא אתה?

יאגו:  מין מין-כזה, אדון, שבא לומר לך שהבת שלך והשחור עכשיו בוראים את החיה שדו-צדדית היא גב. [/ שדו-צדדית היא דו-גבית.]      

ברבאנציו: אתה נבל!

יאגו:                     אתה סנאטור!

ברבאנציו:                               על

               זה תשלם. אני מכיר אותך,

               רודריגו!

רודריגו:                אשלם על כל דבר,

               אדון. אמור רק אם בברכתך

               ובהסכמתך הנבונה,

               כי כך נראֶה, בתך היפהפיה,

               בשעת דמדום כזאת, לא-יום-לא-לילה,    

               מובלת - עם ליווי של - לא פחות

               ולא יותר - זִבְלוֹן שכיר, משיט

               גונדולה - לִלְפיתות גסות של שטוּף-

               זימה שחור. אם הדבר הזה

               ידוע לכבודך ומקובל,

               עשינו לך עוול בְּחוצפה

               בלי גבול. אבל אם זה חדש לך, 

               גערת בנו, הנימוס אומר,

               שלא בצדק. אל תחשוב שבלי

               שום רגישות הייתי מְשחק

               כך בַּכבוד שלך. בתך, אם לא

               נתת לה רשות, אני אומר שוב,

               מרדה קשות, קשרה את חובתה,

               יופיה, שכלה ומזלה לְזָר

               הולל יליד פה-שם-ושום-מקום.

               תבדוק לבד: אם היא בַּחדר או

               בַּבית תשסה בי את כוחות

               החוק על רמאות.

ברבאנציו:                        תדליקו אש,

               הי! אור, תזעיקו את האנשים

               שלי. חלמתי משהו דומה.

               אני כבר מאמין, וזה מעיק

               עלי. אור, אור, אמרתי, אור!

               (יוצא למעלה)

יאגו:                                          שלום,

               אני עוזב אותך. זה לא מתאים

               ולא בריא למִשְרתי, להיות

               עֵד נגד השחור - כמו שיקרה

               אם אשאר. כי המדינה, גם אם

               אולי תרשום לו נקודה שלילית,

               לא יכולה לזרוק אותו, לא, הוא

               חייב לצאת דחוף לַמלחמה

               בקפריסין, שכבר עכשיו רותחת,

               ולהציל את נשמתם אין איש

               ברמתו שיפקד להם

               על המבצע. לכן, גם אם אני

               שונא אותו כמו את ייסורי

               הגיהינום, הנסיבות דורשות

               בינתיים שאניף דגל וסמל

               של אהבה, וזה אכן רק סמל.

               בכדי למצוא אותו בטוח, קח

               את צוות החיפוש פה אל פונדק

               "איש-סוס", שם אהיה איתו. שלום.

          (יוצא. נכנס ברבאנציו בחלוק הלילה שלו ומשרתים עם לפידים)

ברבאנציו: זה רע, וזה אמת, כן, היא איננה,

               ולא נשאר לי בחיים בזויים 

               כלום, רק לב מר. איפה ראית אותה,

               רודריגו? - אומללה! - עם השחור,

               אמרת? - למה להיות אבא? - איך

               ידעת שזאת היא? - היא מְרמה

               אותי מעל לכל דמיון! - מה היא

               אמרה לך? - עוד אור! תקימו את

               כל הקרובים שלי. הם נשואים,

               אתה חושב?

רודריגו:                      לדעתי.

ברבאנציו: הו אלוהים, איך היא יצאה? בגידה

               של דם בדם! - אבות, מכאן והלאה

               אל תאמינו בלב בנותיכם

               על סמך מה שתראו. - אין כישופים

               שמעוותים בתולים ועלומים?

               רודריגו, לא קראת על דברים

               כאלה?

רודריגו:               כן, כן, בהחלט.

ברבאנציו:                                 קִראו                

               לאח שלי! - הו, הלוואי שהיא

               היתה שלך! חלק לכאן, השאר

               לשם. - איפה נוכל לתפוס אותה

               עם השחור, יודע?

רודריגו:                             אם תשיג

               משמר טוב ותבוא אתי, אוּכל

               למצוא אותו, נדמה לי.

ברבאנציו:                                 אחריך!

               אלך פה בַּית-בית, בְּרוּבּם

               יש לי מילה. תביאו נשק, היי!

               וגם משמר לילי! רודריגו טוב,

               קדימה, אפצה אותך יפה.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים אותלו, יאגו ומלווים עם לפידים.

 

יאגו:      כן, בעסקי המלחמות הרגתי בני-

               אדם, אבל זה צו מצפון אצלי

               שלא לרצוח בדם קר. חסֵר

               לי לפעמים זדון שישרת

               אותי. תשע או עשר פעמים

               כמעט תקעתי לו סכין ממש

               פה, תחת הצלעות.

אותלו:                               יותר טוב כך.

יאגו:         לא, אבל הוא פתח פה ושפך

               מלים בוטות ומתגרות כל כך

               נגד כבודך,

               שרק בזכות טיפת האדיקות

               שיש בי התאפקתי. אבל מה,

               אדון, אתה נשוי? לעומק? דע

               לך שהגראנדיוז הזה אהוּב

               מאד, ויש לו יכולת השפעה -

               כפול מן הדוכס: כן, הוא יכפה

               עליך גירושים, או ישתמש

               בכל צורה של לחץ שהחוק

               יתן לו חבל לאכוף.

אותלו:                         ישפוך

               את חמתו, בסדר. שירותַי

               לעיר ישתיקו את כל התלונות

               שלו. עוד יִיוודע - וכשאדע

               שלהתפאר זה מכובד, אודיע -

               שמוצאִי מזרע מלכותי,

               ויש לי זכות בלי נחיתות לצעוד

               שְלוּב-זרוע עם מזל גאה כמו זה

               אליו הגעתי. כי תרשום טוב, יאגו:

               אני את דסדמונה העדינה

               אוהב. אחרת לא הייתי שֹם

               קירות והגבלות על חרותי-    [/ קירות של כלא על חיי חרות]

               בלי-בית בעד כל אוצרות הים.

               תביט: מה זה האור שמתקרב?

               (נכנס קאסיו, עם קצינים ולפידים)

יאגו:       האב שקם לִקְרב עם ידידיו.

               כדאי שתיכנס.

אותלו:                         לא, אני כאן,

               שימצאו. מעלותי, התואר

               ונשמה בלי כתם יְזַכּו

               את שמי. זה הם?

יאגו:                                נשבע-לך-שחור-

               לבן: אני חושב שלא.

אותלו:    אנשי דוכס? והַסֶּגן שלי שם? -

               תדעו רק טוֹב הלילה, חברים!

               אז מה חדש?

קאסיו:                      ברכות מהדוכס

               לגנרל. והוא דורש דחוף

               שתתייצב אצלו. הָרֶגַע.

אותלו:                                 מה

               קרה, אתה חושב?

קאסיו:                            זה משהו

               מקפריסין, לדעתי. עניין

               בוער. ספינות המלחמה שִגְרוּ

               עשרות שליחים הלילה זה אחר

               זה, וסנאטורים רבים ערים

               ומכונסים כבר אצל הדוכס.

               קָראו לך דחוף, וכשלא מצאו

               אותך בבית, הסנאט שלח

               שלושה צוותים שונים כדי לחפש

               אותך.

אותלו:               טוב שאתם מצאתם. רק

               אחליף מילה בִּפְנים פה בפונדק

               ואני בא אתכם.

               (יוצא)

קאסיו:                       סַמָּל, מה הוא

               עושה כאן?

יאגו:                       שְמע, הלילה הוא עלה

               על אניית אוצר. אם השלל

               חוקי, הוא מסודר לנצח.

קאסיו:                                 לא

               הבנתי.

יאגו:                   הוא נשוי.

קאסיו:                              למי?

יאגו:                                         למי? ל -

               (נכנס אותלו)

               בוא, גנרל, הולכים?

אותלו:                                קדימה זוז.

קאסיו:      הנה עוד גדוד שמחפש אותך.

        (נכנסים ברבאנציו, רודריגו וקצינים עם לפידים וכלי נשק)

יאגו:     ברבאנציו... גנרל, שים לב, הוא בא

               בְּכוונה רעה.

אותלו:                      הולָה, עצור!

רודריגו:     סיניור, זה השחור.

ברבאנציו:                     גנב, למוות!

               (משני הצדדים שולפים חרבות)

יאגו:      רודריגו! בוא אני אראה לך.

אותלו:   סלקו את החרבות המבריקות,

               הָטַּל יחליד אותן. כבודך, צַווה

               בכוח שֵֹיבתך ולא בְּנשק.

ברבאנציו: גנב טמא, איפה החבאת את

               הבת שלי? כישפת אותה, שד

               ארור! ההגיון יעיד: לולא

               כבל אותה כישוף, איך זה עלמה

               רכה, יפה, שמחה, שהתרחקה

               מנישואים, שבעטה בכל

               המטופחים, העשירים, עִלית

               המדינה, איך היא תשים עצמה

               ללעג ותברח מבית אביה

               לַחֵיק המפויח של מין דבר

               כמוך? פחד-מוות ושום עונג!

               בוא שְפוט אותי, עולם, אם לא צועק

               עד השמיים שבחשת בה

               בלחשים טמאים, חיללת את

               רוך עלומיה בשיקוי או סם

               שמחלישים את כוח הרצון.

               אני אדאג שיבדקו זאת, זה

               סביר מעל לכל ספק. לכן

               אני עוצר אותך פה כמשחית

               דרכי עולם, עוסק בְּכישופים

               לא חוקיים ואסורים. תִפְסוּּ

               אותו. אם יתנגד - להשתלט

               עליו בכוח!

אותלו:                      אל תזיזו יד,

               המחנה שלי וגם השאר.

               אילו נכתב שאשחק פה קרב,

               הייתי כבר יודע בלי לחשן.

               לאן תרצה שאלך כדי להשיב

               לָאישומים שלך?

ברבאנציו:                        לַכלא, עד

               שבית-דין, בְּמועד מתאים, יזמין

               אותך.

אותלו:               ומה אם אציית? איך זה

               ישֹביע את רצונו של הדוכס,

               שהשליחים שלו פה לצידי

               כדי להביא אותי אליו בשעת

               חרום של המדינה?

קצין:                               אמת, סיניור,

               כן, הדוכס בַּמועצה. שלחו 

               לקרוא גם לכבודך, אני בטוח.

ברבאנציו: איך? הדוכס בַּמועצה? בשעה

               כזאת בלילה? קחו אותו. לא סתם

               תביעה קטנה פה יש לי, הדוכס

               עצמו וכל אחַי שבַּסנאט

               יִרְאו כזאת כפגיעה אישית בהם.

               נשלים עם זה - ונקבל מוֹשלים

               בני-עבד שסוגדים לאלילים.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים הדוכס וסנאטורים, לישיבה ליד שולחן, עם כלי מאור ומלווים.

 

דוכס: הידיעות סותרות כל כך שאין

          לתת בהן אמון.

סנאטור 1:             הן בהחלט

          מבלבלות. המכתבים שלי

          אומרים - מאה ושבע אניות.

דוכס: שלי - מאה וארבעים.

סנאטור 2:                  שלי

          מאתיים. אבל גם אם על הסכום

          הם חלוקים - ובְהערכות

          כאלה זה קורה - כולם תמימי

          דעים על צי תורכי, שמתקדם

          אל קפריסין.

דוכס:                  זה יתכן מאד.

          פרטים שגויים פה-שם לא מרגיעים

         אותי, את העיקר אני מבין -

          לחרדתי.

מלח (בחוץ): הַיי-הו, הַיי-הו, הַיי-הו!

   (נכנס מלח)

קצין: שליח מספינות הקרב.

דוכס: כן? מה חדש?

מלח: הכוח הטורקי פונה אל רודוס,

          כך התבקשתי לדווח פה

          מסיניור אנג'לו.

דוכס: איך תנתחו את התפנית הזאת?

סנאטור 1: על פי ההגיון זה לא יכול

          להיות. זורקים לנו חול בעיניים.

          קחו בחשבון עד כמה קפריסין

          היא חשובה לתורכיה, ויותר

          מזה: לא רק שלתורכים ערכּה

          גדול מרודוס, בקלות רבה

          יותר הם גם יוכלו לכבוש אותה,

           כי היא לא ערוכה הגנתית,

          ואין לה את האמצעים שיש

          לרודוס. אם שוקלים כל זאת, טעות

          לחשוב שהתורכי הוא מטומטם

          עד כדי כך שישאיר לַסוף את אל"ף,

          ושבמקום מבצע של רווח קל

          סתם יסתבך בסכנות בלי שום

          תועלת.

דוכס:              כן. ברור: הם לא לרודוס.

קצין: הנה עוד חדשות.

(נכנס שליח)

שליח: העותומנים, נכבדַי, אשר

          נִווטו לרודוס , התאחדו שם עם

          עוד צי -

סנאטור 1: כמו שחשבתי. כמה הם,

          לדעתך?

שליח:             שלושים מפרש. עכשיו

          פנו כולם אחורה במסלול

          ישיר אל קפריסין. סיניור מונטאנו,

          נציג אמיץ ונאמן שלך,

         מודיע לך זאת בהכנעה,

          ומבקש תגבורת.

דוכס: אז אין ספק: לקפריסין.

         מארקוס לוּצ'יקְיוֹס לא בָּעיר כעת?

סנאטור 1: הוא בפירנצה.

דוכס: שיתייצב דחוף-בהול.

סנאטור 1:                הנה

          ברבאנציו והשחור המהולל.

(נכנים ברבאנציו, אותלו, קאסיו, יאגו, רודריגו וקצינים)

דוכס: אותלו מהולל, אנו צריכים

          להשתמש בך מייד נגד

          אויב כל הנוצרים, העותומני.

     (לברבאנציו): אתה פה? לא ראיתי. טוב שבאת.

         חסרו לנו הלילה עצתך

          ועזרתך.

ברבאנציו:           ושלכם חסְרה

          גם לי. סלח לי, כבודך, לא מִשְֹרתי

         או עסק מדיני דחפו אותי

          ממיטתי, ולא צרת הכלל

          אוחזת בי; צער פרטי פורץ

          כל סכר, הוא שוטף, בולע כל

          יגון אחר, אבל הוא בעצמו

         נשאר.

דוכס:           איך, מה קרה?

ברבאנציו:                        הבת שלי!

          הבת שלי!

דוכס:              היא מתה?

ברבאנציו:                      לי כן, מתה.

          היא חוּללה, היא נגנבה ממני,

          והושחתה בלחשים, תרופות

          רופאי אליל. כי טֶבע - אם הוא לא

          לקוי, עיוור, פְּגוּם חוש - אף פעם לא

          ישגה כך בלי כישוף.

דוכס: כל מי שבאופן מטונף כזה

          הסיט את ילדתך מנשמתה

          ואותך ממנה - באוזניו תקרא

          כל אות מרה של עונש הדמים

         שלנו בלשונך, גם אם בְּנִי הוא

         הנאשם.

ברבאנציו:          אני מודה לך

          בהכנעה, כבודך. זהו האיש:

          זה, השחור, שהמנדט שלך -

          כך מסתבר - הביא בענייני

          המדינה פה.

כולם:                צר לנו מאד

          על זה.

דוכס (לברבאנציו): מה מצדך תוכל לומר?

ברבאנציו: לא כלום, רק שזה ככה.

אותלו: סיניורים כבירים, רמים, דגולים,

          ואדונים נערצים שלי,

          שאת בת האיש הזקן הזה

          לקחתי - זה נכון מאד; נכון

          שהיא אשתי. האל"ף והת"ו

          של אשמתי הם אלה, לא יותר.

          אני איש מחוספס דיבור, ולא

          בּוֹרכתי במלים רכות של זמן

          שלום, כי מאז מלאו לזרועותי

          שבע שנות-און ועד לפני תשעה

          חודשי יָרֵח, הן השקיעו את

          מרצן במחנות ואוהלים;

          מעט אוכל לומר על עניינים

          ברום-עולם אם זה אינו קשור

          לְמבצעים והמולה של קרב;

          לכן מעט טובה תצמח לי כאן

          אם אדבר בעד עצמי. אבל

         יורשה לי לספר, בלי קישוטים,

          פשוט, את כל מסלול אהבתי:

          באֵילו סמים ובאֵילו קסמים,

          באילו לחשים, כוחות כישוף -

          כי בכל זה מאשימים אותי -

         זכיתי בבתו.

ברבאנציו:            עלמה בלי אף

          טיפת חוצפה; סגורה, שקטה כל כך

          שהיא תסמיק גם מתנודות גופה

          שלה. והיא - נגד טִבְעה, גילה,

          ארצה, שְמה, כל דבר - שתתאהב

          במה שפחדה להסתכל

          עליו? לא, רק שיפוט פגום ולא

          מושלם יסיק שהשלמוּת תשגה כך

          מול כל חוקי הטבע. כאן צריך

          לחְפּור למצוא זממים ערמומיים

          מגיהינום איך זה קרה. אני

          שב וטוען שבתערובות

          שמסעירות דם או בסם אשר

         נרקח למטרה כזאת הוא לש

          אותה.

דוכס:           לטעוֹן כך זו לא הוכחה

          ללא עדוּת מוצקת ומלאה

          יותר ממה שמציגים נגדו

          מראית עין קלושה, סברות כּחושות

          ו"לכאורה" או "על פניו".

סנאטור 1:                        אבל

          אותלו, בוא דבּר:

          את העלמה הצעירה אתה

          כבשת בדרכים עקלקלות,

          כנגד רצונה? או זה קרה

          בהסכמה מתוך דו-שיח של

         נפש עם נפש?

אותלו:               אבקש אתכם,

          שִלחו לקרוא לַגברת מפונדק

          "איש-סוס", ותנו לה לדבר עלי

          בפני אביה. אם מסיפורה

          תוכלו למצוא בי כתם, קחו לא רק

          את האמון, את המִשְֹרָה שאני

          חייב לכם - הפילו משפטכם

          גם על חיי.

דוכס:              קראו לדסדמונה

         לכאן.

אותלו:         סַמָּל, הובל אותם. אתה

         מכיר יפה מאד את המקום.

    (יוצא יאגו עם שניים או שלושה מלווים)

          ועד שהיא תבוא, ובכנות

          כמו בְּוִידוּי לָאֵל על מעידות

          הדם שלי, אפרושֹ באוזניכם

         החמורות כיצד הצמחתי פרח

          באהבת הגברת היפה,

          וגם היא בשלי.

דוכס:                 ספר, אותלו.

אותלו: אביה אהב אותי, הזמין אותי

          תכופות, תמיד ביקש לשמוע על

          ספור חיי שנה-שנה - קרבות,

          מצור, תהפוכות גורל אשר

          עברתי.

          ספרתי לו הכל, מִיְמֵי ילדוּת

           ועד לָרגע שביקש לשמוע.

          דיברתי על פורענויות מזל,

          ועל הרפתקאות אימים בַּיָּם

          ובִשְדֵה-קרב; על היחלצות בעור-

          שינַי ממוות דרך סדק צר;

          על נפילה בִּשְבי אויב אכזר,

          ואיך נמכרתי לְעבדות; ואיך

         יצאתי לחופשי, ואז תולדות

          כל מסעותי: במערות ענק,

          מדבריות שממה, במחצבות

           קשות, סלעים, גבעות שפסגתן

          נוגעת בשמיים - ספורים

          ממין כזה, כהנה וכהנה -

          על קניבלים שאוכלים אחד

          את השני, ואנשים אשר

          ראשם צומח תחת הכתפיים.

          את כל זאת דסדמונה נמשכה

          לשמוע. אך מלאכות הבית בלי

          מנוח גררו אותה משם.

         היא נפטרה מהן מהר בכדי

          לחזור, ובאוזן רעבה בלעה

          את המלים שלי. כששמתי לב

          לכך, מצאתי הזדמנות נוחה

          ואמצעים טובים כדי לחלץ

          ממנה בַּקָּשָה מכל הלב

          שאספר בהרחבה את כל

          מסע הייסורים שלי, שהיא

          שמעה ממנו פרורים פה-שם,

          ובלי ריכוז. הסכמתי, ולעתים

          מזומנות סחטתי דמעות

          ממנה, כשדיברתי על איזו

          מהלומה קשה שעלומַי

          ספגו. כשסיפורי תם, היא נתנה

          לי תחת ייסורַי עולם שלם

          של אנחות. היא נשבעה - אוי לה -

          שזה מוזר, שזה מוזר מאד,

          ומעורר חמלה, מופלא כמה

          חמלה; שהלוואי ולא שמעה

          כל זאת, אך הלוואי שהמרומים

          היו עושים אותה גבר כזה.

           [/ היו עושים אותה לאיש כזה.]

          היא הודתה לי, והפצירה, אם

          יהיה לי רֵע שיאהב אותה,

          שאֲלַמֵּד אותו רק לספר

          את ספורִי, והוא יזכה בה. זה

          רָמַז לי לדבּר. היא אהבה

           אותי על סכנות אשר עברתי;

           אני אותה על חמלתה; וזה

          כל הכישוף שהשתמשתי בו.

          הנה הגברת, ושהיא תעיד.

     (נכנסים דסדמונה, יאגו ומלווים)

דוכס: ספור כזה, נדמה לי שהיה

          כובש גם את בתי. ברבאנציו טוב,

          הוצא מתוך העַז הזה מתוק.

          במלחמה נשק פגום עדיף

          מאגרופים.

ברבאנציו:            בבקשה שִמעו

          אותה. אם היא תודֶה שמצידה

         השיבה בחצי-חיזור, תיפח

          רוחי אם שוב אפיל אשמת-שווא על

          האיש! בואי, גברתי הענוגה.

          באספה הנכבדה כאן אַת

          רואה למי את חבה צייתנות

          יותר מכל?

דסדמונה:            אבא נכבד שלי,

          אני רואה חובה שמתפצלת:

          לך אני חייבת על חיי

          וחינוכי. חיי וחינוכי

          שניהם מורים לי לכבד אותך.

          אתה אדון כל חובתי; ובכך

          אני בתך. אך הנה בעלי.

          ואותה חובה שהראתה אמי

          לך, כשבחרה בך על פני

         אביה, בדיוק חובה כזאת

          אכריז שאני חבה לַשחור

          אישי.

ברבאנציו:       אלוהים איתךְ. אני -

          גמרנו. בוא נחזור לענייני

          המדינה, כבודך. מוטב היה

          לי לאמץ ילדה, לא להוליד.

          שחור, בוא הנה.

          אני נותן לךָ בכל לבי

         את מה שאילו לא היה שלךָ כבר,

          בכל לבי הייתי לא נותן

         לךָ. אַת - בזכותךְ, פנינה, אני

           שמח עד עומק נפשי שאין

          לי עוד צאצאים, כי הבריחה

          שלךְ היתה מורָה לי רודנות

          לכבול אותם באזיקים. אני

          סיימתי, אדוני.

דוכס:                     תן לי להיות

          לך לפֶה ולקרב אל לבבך

          בשני פסוקים כמו מדרגה את זוג

          האוהבים הזה.

          כשאין תרופה - אין מה לבכות יותר,

          אין לקוות לַשווא, יש לוותר.

          אם תְּבַכּה צרה שכבר עברה,

          לְעוד מכה בלתי צפויה תקרא.

         אין להשיב מה שמזל הרחיק;

         קצת סבלנות - זה יֵירָאה מצחיק.

         נשדד צוחק - גונב מן הגנב.

          בוכה-לַשווא - שודד את שתי עיניו.

ברבאנציו: אז שיַכּוּ אותנו התורכים!

         אם נחייך - אנחנו לא מוּכּים.

          למי שלא סובל יש נחמה

          כשמציפים אותו פסוקי חוכמה.

          אוי לַסופג מכה וגם דְרשה.

          אצלו הסבלנות ממש דרושה.

          פסוקי חוכמה כאלה - חזקים הם,

          אך הם מרים כשם שמתוקים הם.

          מלים הן רק מלים. אל תְּצפּה

          שלב שבור - מאוזן יתרפא.

          בואו נשוב לעסק המדיני.

דוכס: הצי התורכי בדרך לקפריסין במלוא העוצמה. אותלו, מי כמוך מכיר את עמדות הכוח של המקום. ואף על פי שיש לנו שם נציג ראוי מאד, הדעה הכללית, שהיא המושלת המשפיעה בשורה האחרונה, סומכת עליך יותר. תיאלץ אם כך ללכלך את הברק של מזלך החדש בְּחספוס תקיף של מבצע בָּזק.

אותלו: רודן ושמו הֶרְגֵּל, סנאטורים

          גדולים שלי, עשה לי ממיטת

          מתכת וּטְרשים מִזרן-נוצות.

          אני מודה שיש לי דחף די

          טבעי ומִיָידי לְקושי, אז

          אני נרתם לַמלחמה הזאת

          נגד העותומנים. ברשותכם,

         אפוא, רק אבקש בהכנעה

          שתדאגו פה לרַוְוחת אשתי

          כפי שמגיע לִכבודה: דיוּר

          הולם וכלכלה שתואמים

          את מוצאה.

דוכס:              ברשותךָ, בְּבֵית

          אביה.

ברבאנציו:       לא מוכן לזה.

אותלו:                       גם לא

          אני.

דסדמונה:     גם לא אני. לא אתגורר

          שם להרגיז את אבא כל דקה

          בַּנוכחוּת שלי. דוכס יקר,

          פְּקח למלים שלי אוזן קשבת.

          אם הן עילגות, עזור להן בַּקול

         של סמכותך.

דוכס:                מה, דסדמונה, את

          רוצה?

דסדמונה:        זה שאני אוהבת את

          אישי לחיות אתו, יכריזו קְבל

          עולם המרד וההתרסה

          שלי מול כל סופות גורל. לבי

          הוא עבד למִזְגו של בעלי

          בכל דבר. ראיתי את קלסתר

          אותלו בנפשו, ולתהילת

          כבודו ועוז-רוחו הקדשתי את

          כל נשמתי ועתידי. כך ש,

          רוזנַי היקרים, אם אשאר

          כאן מאחור, כמו עש בימי שלום,

ו          הוא ייצא אל קרב, יישללו

          ממני כל זכויות אהבתי לו,

          ואשלם בְּפסק-זמן כבד

          על יוֹקר היעדרו. תנו לי לצאת

          איתו.

אותלו:         תנו לה את אישורכם.

          אינני מבקש זאת להשֹביע

         את חֵיך התיאבון שלי, האל

          יעיד, ולא לשם סיפוק תשוקות

           שמגיעות בְּצדק לְחָתָן

          צעיר, אלא כדי להיות נדיב

          ורחב-לב לרצונה. ואלוהים

         ישמור את נשמתכם אם תחשבו

         שאתרשל בָּעסק הרציני

         וּכְבד-הערך שלכם כי היא

          אתי. לא, כששעשועים קלילֵי-

         כנף של קופידון המעופף

          יטשטשו בי כושר מבצעי,

           כשבילויֵי מיטה ישחיתו בי

          צלילוּת פיקוד - שיעשו עקרוֹת-

          הבית סיר-בישול מן הקסדה

          שלי, וכל חרפה והשפלה

          תבוא למחוץ לי את המוניטין!

דוכס: תחליטו ביניכם אם היא תצא

          או תישאר. העסק פה צועק

        דחיפוּת, ובחיפזון יש להשיב לו.

     [/ דחיפוּת, והתשובה היא חיפזון.]

          אתה חייב לצאת מפה הלילה.

דסדמונה: הלילה?

דוכס:             בזה הלילה.

אותלו:                         בכל הלב.

דוכס: תשע בבוקר - נתכנס פה שוב.

          תשאיר פה מאחור איזה קצין,

          אותלו, שיביא את המינוי

          שלך עם עוד פרטים הכרחיים

          למשימתך שם.

אותלו:                   הסמל שלי,

          ברשותך. הוא איש ישר, אפשר

          לבטוח בו. ובידיו אפקיד

         גם את אשתי, שילווה אותה,

          ויעביר כל מה שבשיקולכם

          תרצו לשלוח אחרי.

דוכס:                       יהיה

         כך. לילה טוב, כולם. (לברבאנציו): ואדונִי,

          אם טוֹב הוא גם יפה, שנן וְּזכור:

          בחתנך יש צְחור יותר משְחור.

סנאטור 1: שלום, גיבור. תיטיב עם דסדמונה.

ברבאנציו: אם עין יש לך, פקח לרווחה.

          אב היא רימתה - גם תרמה אותך.

אותלו: חיי בעד הנאמנות שלה!

   (יוצאים הדוכס, ברבאנציו, הסנאטורים והמלווים)

           יאגו ישר, אני משאיר לך

          את דסדמונה. תן לאשתך

          בבקשה לדאוג לה, והבא

          אותה בָּרגע שרק יתאפשר.

          בואי, דסדמונה, יש לי רק שעה

          של אהבה, של עניינים שוטפים

          והנחיות להעביר איתך.

          עלינו לציית לַזְמן.

     (יוצאים אותלו ודסדמונה)

רודריגו: יאגו.

יאגו: מה אתה אומר, לב אציל?

רודריגו: מה אני עושה, לדעתך?

יאגו: מה? הולך למיטה וישן.

רודריגו: אני אטביע את עצמי בלי דיחוי.

יאגו: אם אתה עושה את זה, לא אוהַב אותך יותר. למה, אדוני המטופש?

רודריגו: זה טפשי לחיות, כשהחיים הם עינוי. והרי יש לנו מרשם מוסמך למות, כשהמוות הוא הרופא שלנו.

יאגו: אוי לאוזניים! אני מסתכל על העולם הזה שבע שנים כפול ארבע, ומאז שיכולתי להבדיל בין רווח לאסון, עוד לא מצאתי בן-אדם שידע איך לאהוב את עצמו. לפני שאגיד שאני מטביע את עצמי בשביל אהבת ברווזונה, הייתי מחליף את הלב-אנוֹש שלי עם בבון.

רודריגו: מה אני צריך לעשות? אני מודה שזו בושה להיות מאוהב כל כך מעל לראש, אבל אין לי אופי לתקן את זה.

יאגו: אופי? קשקוש! זה רק בּנוּ אם אנחנו כאלה או כאלה. הגוף שלנו הוא גן, והרצון הוא הגנן. כך שאם נשתול סרפדים או נזרע חסה, נכסה באזוב או ננכש טימין, נמלא אותו בְּזן אחד של עשבים או נפזר בו הרבה, כדי שיהיה עקר שומם או לחילופין מדושן ומשגשג - נו מה, הכוח והיכולת לתקן מצויים רק בָּרצון שלנו. אם בְּמאזני החיים שלנו לא היתה משקולת של תבונה שתאזן את משקולת-החשק, הדם החם והיצר הגס שלנו היו מובילים אותנו לסוף רע-ומר. אבל יש לנו תבונה כדי לצנן את הדחף המשתולל שלנו, את עוקץ הבשר שלנו, את התאוות הפרועות שלנו. ולכן מה שאתה קורא אהבה זה בעיני סתם עשב שוטה.

רודריגו: לא יכול להיות.

יאגו: רק תשוקה של דם עם רשות של הרצון. די, תהיה גבר! להטביע את עצמך? תטביע חתולים וגורי-כלבים עיוורים. הצהרתי שאני חבר שלך ואני קשור בעבותות בל-יבותקו למה שמגיע לך. אף פעם לא יכולתי להועיל לך כמו עכשיו. שים כסף בארנק שלך, לך בעקבות המלחמות, תשחית את הפרצוף שלך עם זקן לא לך. אני אומר, שים כסף בארנק שלך. לא יכול להיות שדסדמונה תמשיך לאורך זמן לאהוב את השחור - שים כסף בארנק שלך - וגם לא הוא אותה. הבראשית שלה היתה ברק, ותראה שההמשך יהיה רעם. שים רק כסף בארנק שלך. השחורים האלה הפכפכים בחשקים שלהם - שים רק כסף בארנק שלך. המזון שהיום הוא מתוק מחרוּב, מהר מאד יהיה לו מר מלענה. היא תצטרך תחליף צעיר. כי כשהיא תהיה שבעה מהגוף שלו היא תגלה כמה שגתה בבחירה. היא תהיה חייבת שינוי, חייבת. לכן, שים כסף בארנק שלך. אם אתה חייב להביא על עצמך קללה, עשה את זה בדרך עדינה יותר מטביעה - תעשה כסף כמה שאתה יכול. אם נדר טהור בין ברברי נע-ונד לבת-וונציה בת-טובים הוא לא קשה מדי לַשכל שלי - ושל כל שבט הגיהינום - אתה תיהנה ממנה. אז תעשה כסף. זין להטביע את עצמך, לא בא בחשבון. עדיף לך שיתלו אותך על התענוג, רק לא לטבוע - ולגמור בלעדיה.

רודריגו: אתה תקשור את עצמך לתקוות שלי, אם אני תלוי בתוצאה?

יאגו: סמוך עלי. לך, תעשה כסף. אמרתי לך לא פעם, ואני שב-ואומר לך שוב ושוב, אני שונא את השחור. יש לי סיבה מעומק הלב. וזו שלך לא פחות מוצדקת. בוא נשלב כוחות בַּנקמה נגדו. אם אתה יכול להצמיח לו קרניים, אתה מביא לעצמך עונג, ולי בידור. יש מאורעות רבים בְּרחם הזמן, והם ייוולדו. תתפזר, לך, תצטייד בכסף. נמשיך בזה מחר. שלום!

רודריגו: איפה ניפגש בבוקר?

יאגו: אצלי.

רודריגו: אני אבוא אליך מוקדם.

יאגו: קדימה, שלום. אתה שומע, רודריגו?

רודריגו: מה אמרת?

יאגו: בלי עוד דיבורים על טביעה, אתה שומע?

רודריגו: השתניתי. אני אמכור את האדמה שלי.

(יוצא)

יאגו: שלום, לֵך, שים די כסף בארנק.

         ככה תמיד מן האידיוט שלי

          אני עושה ארנק שלי. כי את

          הידע שצברתי אטמא

          אם אבזבז זמן על מין חרטומן

          כזה אם לא לשם בידור או רווח.

          אני שונא את השחור, ויש

          אומרים שהוא מילא בין הסדינים

          שלי את תפקידי. אם זה נכון

          איני יודע, אך אנהג על סמך

          חשד כאילו זה בטוח. הוא

          מחשיב אותי, לכן כוונתי

          תפעל עליו כפליים. קאסיו איש

          נאה. כן, בוא נראה עכשיו... לתפוס

          את מִשְֹרתו, ולהכתיר לי את

          כרבולת הרצון בדוּ-לכלוך.

          איך? איך? בואו נראה. אחרי זמן-מה,

          לנעוץ עמוק באוזן של אותלו

          שעם אשתו הוא חברותי מדי.

          כולו רק נועם-הליכות וחן,

          זה יעורר חשד שהוא מפיל

           נשים ברשת. השחור מאד

         בוטח ופתוח, מאמין

          שכל מי שנראה ישר - ישר,

          וקל יהיה למשוך אותו באף

          כמו חמור.

         יש. זה נזרע. הלילה והתופת 

          לְאור-עולם יביאו פרי טינופת.

       [/ יש. זה נזרע. לילה וגיהינום 

       / יוציאו פרי-אימים זה לאור-יום.]

    יוצא.

 


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים מונטאנו ושני אדונים.

 

מונטאנו: מה מן הצוק רואים בים?

אדון 1:                           כלום לא

               רואים. הים רותח, מתפוצץ.

               בין השמיים והמים - לא

               רואה מפרש.

מונטאנו: הרוח גם ביבשה שואג.

               מכָּה כזאת לא טלטלה עוד את

               הביצורים שלנו. אם גם על

               הים היא בריונית כזאת, אֵלו  [/ הים היא מתפרעת כך, אֵלו] 

               צלעות אלון - כשנשפכים הרים

               כאלה עליהם - לא תתרסקנה?

               אז מה התחזית פה?

אדון 2:                            התפזרות

               הצי של התורכים. עמוֹד רק שם

               על חוף הקצף: כל גל נהדף

               ממנו ונוגח עננים.

               הים נסחף ברעמות פרועות,

               שוטף את אש כּוֹכְבֵי דובה קטנה

               ומכבה גם לזקיפֵי כוכב

               הקוטב את האור. עוד לא ראיתי  

               בְּמים זועפים התקף אלים       

               כזה.

מונטאנו:          אם לא מצא צי התורכים

               מסתור או מעגן, אז הוא טבע.

               אין אפשרות שהם שורדים בזה.

               (נכנס אדון שלישי)

אדון 3:      אחים! יש! סוף המלחמה!

               הסערה פֵּרקה את התורכים,

               עצרה להם את המבצע. ספינה

               בת-חיל מוונציה ראתה

               איך רוב הצי נטרף ומתרסק

               לחתיכות.

מונטאנו:   מה, באמת?

אדון 3:                היא כבר עגנה, תוצרת

               וורונה. מיקל קאסיו, סֶגן של  

               אותלו, השחור-גיבור-קרבות,

               עלה לחוף. והשחור עצמו

               בים, בדרך הנה, לפקד

               על קפריסין.

מונטאנו:                   אני שמח. הוא

               מושל ראוי.

אדון 3:                  אבל אותו הקאסיו,

               אשר על התבוסה של התורכים

               מביא דברי עידוד,  נראֶה מודאג

               מאד, ומתפלל לבטחונו

               של השחור, כי כשהם נפרדו

               הסערה השתוללה זוועות.

מונטאנו:   הלוואי שלא נפגע! שֵרַתִּי פעם

               תחתיו. האיש הזה הוא מפקד

               מבטן ולידה. לחוף, מהר!

               גם נקבל את הספינה וגם

               נשלח עין בולשת אחרי

               אותלו עד שיִימחק הגבול

               בין ים לִכְּחוֹל אוויר.

אדון 3:                            קדימה! כל

               דקה צפויים לנחות פה עוד ועוד.

               (נכנס קאסיו)

קאסיו:  תודה לאמיצי אי הצבא

               שמכבדים כך את אותלו. הו,

               שאלוהים יתמוך בו מול הטבע.  

               הים היה מפחיד כשהוא אבד לי.

מונטאנו:  הוא מצויד היטב?

קאסיו:   ספינה מעץ חזק, והנווט

               ידוע כמומחה עם נסיון.

               אז התקווה שלי, גם אם היא לא

               שְמנה, יש לה בשר.

               (צעקות בחוץ: "מפרש, מפרש, מפרש!" נכנס שליח)

               מה הרעש?

שליח:  העיר ריקה. ועל הצוק עומדים

               טורי אדם וצועקים "מפרש!"

קאסיו:  כולי תקווה שזה המפקד.

         (יריית תותח בחוץ)

אדון 2:   יורים מטח כבוד. אז לפחות

               זה משלנו.

קאסיו:                   אדוני, לך שמה,

               ותן לנו דיווח מי הגיע.

אדון 2:   מייד.

      (יוצא)

מונטאנו: אגב, סֶגֶן, הגנרל שלך

               נשוי?

קאסיו:             באושר. הוא השיג עלמה

               שאין מלים לשיר לה המנונים,

               אין עט נוצה לכתוב לה מליצות;

               פאר צורה והוויה כזה

               שהיוצר מותש.

               (נכנס אדון 2) 

                                          כן? מי בחוף?

אדון 2:    אחד יאגו, סמל של הגנרל.

קאסיו:   מזל טוב לו ובשעה טובה.

               סופות, רוח שואגת, ים סוער,

               סלעים שחוקים, סחף חולות - בוגדים

               שמטביעים ספינות תמימות - בגלל

               חולשה לְיופי מוותרים גם על

               טבעם ומניחים לה לעבור

               בלי נזק, דסדמונה השמימית.

מונטאנו:  מי היא?

קאסיו:             זו שדיברתי בה עכשיו,

               המפקדת של המפקד,

               שנמסרה ליאגו האמיץ

               שילווה אותה - והוא הקדים

               את התשקיף שלנו בשבוע.

               ריבון העולמים, שמור על אותלו,

               נַפַּח בְּהבל-פה את המפרש

               שלו, שיברך את המפרץ

               הזה בספינתו, שיתנשף,

               אוהב, בין הזרועות של דסדמונה,

               יצית שוב אש בָּרוח הכבויה

               שלנו ויביא לקפריסין

               כולה קצת נחמה.

               (נכנסים דסדמונה, יאגו, אמיליה ורודריגו)

                                   הנה, רְאו,

                   אוצר האוניה עולה לחוף!

               בני קפריסין, תנו לה את בִּרְכּיכם!

               ברכות, גברתי! וחסד אלוהים,

               מאחורייך, לפנייך, על

               כל צד, יקיף אותך.

דסדמונה:                          תודה לקאסיו.

               ויש לך בשורות על בעלי?

קאסיו:    הוא לא הגיע עוד; אבל אני

               בטוח ששלומו טוב, ובקרוב

               יהיה פה.

דסדמונה:              הו, אבל אני פוחדת -

               איך-זה ניתקתם קשר?

קאסיו:                                 הסכסוך  

               בין השמיים והים הפריד

               בין ספינותינו.

               (צעקות בחוץ: "מפרש, מפרש!" יריית תותח)

                                  תשמעו! "מפרש!

אדון 2:      הם מברכים את המצודה שלנו.

               גם אלה חברים.

קאסיו:                           בְּדוֹק מה קורה.

               (יוצא אדון 2)

                   סמל, ברוך הבא. (לאמיליה): גם את, גברתי.

               אל תתרעם לי, יאגו, אם אפליג

               בגינונים של טקס. החינוך

               שלי כופה עלי נימוס מוגזם.

יאגו:         אם היא תיתן לך שפתיים כמו

               שהיא פותחת עלי פֶּה, יהיה

               לך מספיק.

דסדמונה:  אוי לה, אין לה מלים.

יאגו:                             יש לה יותר

               מדי, בינינו. במיוחד כשבא

               לי קצת לישון. ברור, בנוכחות

               כבודֵךְ היא בטח מחביאה טיפה

               את הלשון בלב ומצליפה

               במחשבה.

אמיליה:                  אין לך שום סיבה

               לומר זאת.

יאגו:         שמענו, שמענו. אתן ציורי-מופת מחוץ לבית, פעמונים בסלון, חתולות-בר במטבח, קדושות כשאתן פוגעות, שדות כשאתן נעלבות, משחקות חסכניות במשק-בית ובזבזניות בחשק-מיטה.  

דסדמונה:  איי בוז לך, משמיץ!

יאגו:     אני תורכי אם כל זה לא עובדה!

               קמות כדי לְשחק, שוכבות לעבודה.

אמיליה:   אתה לא תזמר את השבחים

               שלי.

יאגו:               לא, אל תתני לי.

דסדמונה:                             מה תכתוב

               עלי אם תצטרך לחלוק לי שבח?

יאגו:    הו, בטובךְ, אל תאלצי אותי,

               כי אין בי שום דבר חוץ מביקורת.

דסדמונה:  בוא תנסה. - יצאו אל הנמל?

יאגו:    כן, גברת.

דסדמונה:  אני לא עליזה, רק מציגה,

               כדי להתל בלב שלי. - בוא, איך

               היית מהלל אותי?

יאגו:                               אני

               שובר ת'ראש. אך הדמיון שלי -

               כמו דבק שמורחים לתפוס ציפור:

               תולש הכל, כולל המוח. שה,

               לַמוּזה יש צירים, והנה מה

               שהיא יולדת:

               "אם היא יפה גם חכמה, הגברת,

               יופיה סחורה, והחוכמה מוכרת.

דסדמונה:  מקסים! אם היא פקחית ומכוערת?

יאגו:     "פקחית ומכוערת, בסיכום -

               תמצא לַסיר שלה מכסה עקום."

דסדמונה:  מן הירוד אל הרדוד.

אמיליה:   אם היא יפה טפשה?

יאגו:    "אם היא יפה היא בטח לא טפשה:

               תתפוס לה איש עשיר - וירושה."

דסדמונה:  אלה קלישאות זולות לבדר טפשים בבית-בירה. איזה שבח עלוב יש לך למישהי דוחה וטפשה?

יאגו:    "טפשה דוחה בוחשת בְּעורְמָה

               ממש כמו היפה החכמה."

דסדמונה:  איי בּוּרוּת מזעזעת! אתה מהלל מה שקלוקל. אבל איזה שבח תוכל לחלוק לאשה שבאמת מגיע לה? אחת שיש לה מעלות שיכולות להתמודד בלי פחד עם כל לשון רעה?

יאגו:     "אשה יפה אבל לא שחצנית,  

               חדת לשון אבל לא צרחנית,        

               עם כיס מלא ובלי שום מחלצות,  

               צנועה אבל יודעת גם לִרְצות,

               זאת שבמקום לנקום על כל עלבון

               מעדיפה לא לנהל חשבון,

               חדה וחריפה בְּהגיון,

               שלא תחליף כריש בקרפיון -

               רוב מחשבות לה, אך הפה אילם,

               חוג מחזרים לה, והיא תתעלם -

               אשה כזאת, אם היא קיימת רק - "

אמיליה:   מה תעשה?

יאגו:    "תיניק טפשים ותחמם מרק."

דסדמונה:  הוי מסקנה צולעת ומדולדלת! אל תלמדי ממנו, אמיליה, למרות שהוא בעלך. מה אתה אומר, קאסיו, הוא לא יועץ מופקר בלי שום מוסר?

קאסיו:   הוא מדבר ישר, גברתי. תתרשמי ממנו יותר בתפקיד החייל, ולא המלומד.   

יאגו (הצידה): הוא תופש את כף ידה. כן, יפה מאד. לחשֵש. עם רשת קטנה כזאת  אלכוד זבוב גדול כמו קאסיו. כן, חייךְ אליה, עוד. אני אכבול אותך בַּחנחונים של עצמך. יפה עשית, ככה בדיוק. אם גינונים כאלה יפשיטו אותך מדרגתך, מוטב היה לך לא ללקק את האצבעות כל כך הרבה - הנה שוב - כדי לשחק לי איש גדול. טוב מאד, נישוק מוצלח, אביר מושלם! ככה בדיוק. שוב האצבעות אל השפתיים? הלוואי שהן היו מַזרק-שטיפה אל החריץ שלה!

                   (מבחוץ נשמעות חצוצרות]

                זה השחור! מכיר את התרועה

               שלו.

קאסיו:             נכון מאד.

דסדמונה:                        בואו נלך

               ונקבל אותו.

קאסיו:                       הנה הוא בא!

               (נכנס אותלו עם מלווים)

אותלו:   הו הלוחמת היפה שלי!

דסדמונה:  אותלו היקר שלי!

אותלו:                       לראות

               אותך מולי כאן - פלא לא פחות

               מאוֹשֶר. הו שמחת נפשי, אילו

               אחרי כל סערה תבוא שלווה

               כזאת - שהרוחות תנשופנה עד

               שייחלש המוות, וספינה

               גונחת תטפס על הררי

               גלים גובה אולימפוס, ותיפול

               לְעומק גיהינום. אילו עכשיו

               הייתי מת - הייתי מת באושר.

               כי הסיפוק בנשמתי, אני

               פוחד, מושלם כל כך שלא תבוא

               אף נחמה כזאת שוב בגורל

               הלא-נודע.

דסדמונה:                 חס וחלילה! כי

               האהבה והשמחה שלנו

               רק יגדלו מיום ליום.

אותלו:                             אמן

               יהי רצון! אין לי יותר מלים

               לַמתיקות הזאת. היא מציפה

               אותי עד פה. יותר מדי שִמְחה.

               (הם מתנשקים)

                   וזה, וזה, יהיו הצליל הכי

               צורם שנעשה אי פעם.

יאגו (הצידה):               הו,

               אתם מתוזמרים יפה עכשיו!

               אבל אני אפרום את המיתרים

               למוזיקה הזאת, כמו שאני

               ישר.

אותלו:             קדימה, לטירה. בְּשֹוֹרות,

               רֵעים: הקרב תם, התורכים טבעוּ.

               מה שלום כל מכּרַי הוותיקים

               בָּאי כאן? מותק, יעטפו אותךְ

               בְּחום בקפריסין. כלפַּי גילוּ

               תמיד רק אהבה. הו מתוקה,

               אני סתם מפטפט ומתמסר

               לָעונג. יאגו טוב, בבקשה,

               לך לַנמל, פרוק את הארגזים

               שלי. הבא לי את רב-החובל

               לַמצודה. הוא טוב, מגיע לו

               כבוד רב. בואי, דסדמונה. שוב:

               נפלא להיפגש בקפריסין!

            (יוצאים כולם, חוץ מיאגו ורודריגו)

יאגו (למלווים היוצאים): נתראה בנמל עוד רגע. (לרודריגו): בוא הנה. אם אתה אמיץ - כי, אומרים, גם אנשים בזויים כשהם מאוהבים יש בהם אצילות למעלה מן הטבע שלהם - אז הקשב לי. הַסֶּגֶן הלילה בְּתורנות עם המשמר. קודם כל אני חייב לומר לך: דסדמונה מאוהבת בו חד וחלק.

רודריגו:   בו? איך, זה בלתי אפשרי.

יאגו:  שים אצבע ככה, ותן לנפשך לקבל שיעור. רק תזכור באיזו אש היא התאהבה בהתחלה בַּשחור רק כי הוא התרברב וסיפר לה גוזמאות מופרכות. היא תמשיך לאהוב אותו לנצח על פטפוטים? שלא יעלה על דעתך המפוכחת. היא חייבת להזין את העין. ואיזה עונג יהיה לה להביט לעד על שֵד? כשהדם מתקרר מהשיגול, צריך, כדי להבעיר אותו שנית ולהשביע תיאבון חדש, יופי בַּצורה, התאמה בַּגיל, בַּמנהגים ובַמראה. בכל זה השחור לקוי. עכשיו מרוב רעב לנתונים הדרושים האלה, החושים הענוגים שלה יגלו שבעטו בהם, יתחילו להקיא, יבחלו בשחור ויתעבו אותו. הטבע בעצמו ידריך אותה בזה, וידחוף אותה לאיזו בחירה שניה. עכשיו, אדונִי, אם זה הנתון - וזו הנחה קבילה ומתבקשת - מי עומד בראש סולם המזל אם לא קאסיו? בן-כלב קל-לשון; עם מצפון שמרשה לו ללבוש גינוני תרבות ונימוס כדי למלא את תאוות הזימה הכמוסה האינסופית שלו. לא, אין מועמד אחר. אין, אין. בן-כלב לקקן וחלקלק, נצלן אפשרויות, להוט לזייף כל הזדמנות לטובתו, גם כשאין; בן-כלב בן-שטן! חוץ מזה, הבן-כלב הוא נאה, צעיר, ויש לו כל מה שדרוש כדי למשוך נפש מטופשת ירוקה. בן-כלב אכול רעל. והאשה כבר התבייתה עליו.

רודריגו:   אני לא יכול להאמין עליה. היא ממש קדושה.

יאגו:  קדושה אמא שלך! היין שהיא שותה עשוי מענבים. אם היא היתה קדושה היא בחיים לא היתה מתאהבת בַּשחור. קדושה? נקניקיה! לא ראית אותה שטה בַּכּף-יד שלו? לא שמת לב לזה?

רודריגו:  כן, שמתי, אבל זה היה רק נימוס.

יאגו:   זימה, בחיי היד הזאת! ראשי-פרקים והקדמה מעורפלת לְהיסטוריה של תשוקה ומחשבות מלוכלכות. השפתיים שלהם היו קרובות כל כך שהנשימות שלהם התלפפו - מחשבות נבָלָה, רודריגו! כשמזמוזים כאלה מורים את הנתיב, מהר מאד מגיע התרגיל הראשי, הסיכום בגוף זוגי. פִיך! אבל, אדוני, תן לי להדריך אותך. אני הבאתי אותך מוונציה. הלילה תצטרף לַמשמר. את הפיקוד במבצע אני אעביר לידיך. קאסיו לא מכיר אותך. אני אהיה לא רחוק ממך. תמצא איזו עילה להרגיז את קאסיו: תצרח או תזלזל בסמכותו, או כל תירוץ אחר שההזדמנות והמזל ימציאו.

רודריגו:  טוב.

יאגו: אדוני, הוא חמום-מוח ומהיר להתרתח, ואולי, במזל, ירביץ לך עם האַלָּה שלו. תתגרה בו, כי על זה אקפוץ כדי להסית את הקפריסאים האלה  לִמהומה שלא תירגע עד שקאסיו יודח. ככה יתקצר המסע שלך לאהבת לבך, בסיוע נסיבות שאני אקדם בינתיים, ולמרבה הנוחיות יסולק המכשול שהיה חוסם לנו כל תקווה לשגשג.

רודריגו:  אני אעשה זאת, אם תוכל להפיק מזה רווח.

יאגו:  חותם לך. פגוש אותי עוד מעט במצודה. אני צריך להביא את המטען שלו לחוף. כל טוב.

רודריגו:  שלום.

   (יוצא)

יאגו:    שקאסיו מאוהב בה - מאמין.

               שהיא בו - הגיוני, סביר מאד.

               זה, השחור, גם אם איני סובל

               אותו, הוא נאמן, אוהב, אציל

               בַּנפש, ויהיה, לדעתי,

               בעל מופלא לדסדמונה. גם

               אני אוהב אותה, לא מתשוקה

               לוהטת - אם כי לא מופרך לזקוֹף

               לחובתי גם חטא כזה - אבל

               יותר כדי להזין את הנקמה

               שלי, כי השחור החשקני,

               אני חושד, קפץ לו לַמושב

               שלי, ורק המחשבה על זה

               אוכלת לי את הקרביים. אין

               דבר שיספק את נשמתי

               עד שאשווה את התוצאה, אשה  

                [/ עד שאכניס לו תיקו כאן: אשה]

               תמורת אשה. ואם זה יכשל,

               אשתול בכל זאת בַּשחור קנאה

               עזה כזאת שלא ירפא אותה

               שיקול נבון. כדי לבצע זאת,

               אם הפשפש הזה הוונציאני,

               שרץ עם הלשון בחוץ ואני

               רץ אחריו, לא ישתפן פתאום -

               קאסיו שלנו הוא אצלי בכיס,  [/ מר קאסיו יהיה אצלי בכיס,]

               אזרוק עליו מול השחור כל בוץ

               של השמצה - כי מי יודע אם

               גם קאסיו לא פולש לי לַסדינים -

               והשחור יודה לי, ויאהב,

               ויתגמל אותי על שאני

               עושה אותו חמור גמור, מרעיל

               את שלוותו עד לטרוף הדעת. 

               יש, יש. זה פה, רק מעורפל עדיין.

               לכלוך - עד שיפעל - נחבא מעין.

          יוצא.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנס הכרוז של אותלו, עם הכרזה.

 

כרוז:  רצונו של הגנרל האציל והאמיץ שלנו אותלו הוא שבעקבות בְּשֹוֹרות מוצקות שהגיעו זה עתה על אודות חורבנו המוחלט של הצי התורכי, כל אדם יצהל בַּנצחון. חלק שירקדו, חלק שיעיפו זיקוקים, כל אחד לְהילולות על פי נטיית לבו. כי חוץ מן החדשות המשמחות האלה, זה חג הכלולות שלו. ולכן הוא מודיע כדלהלן. כל חדרי-האוכל, כל מרתפי-היין פתוחים, ויש רשות מלאה לחגוג משעה זו - חמש - עד שהפעמון יצלצל אחת-עשרה. אלוהים יברך את האי קפריסין ואת הגנרל האציל שלנו אותלו! 


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים אותלו, דסדמונה, קאסיו ומלווים.

 

אותלו:   פקח עין, מִיקֶל טוב, על המשמר

               הלילה. בואו ונִלְמד ריסון,

               נחגוג בלי להפריז.

קאסיו:   יאגו תוּדרך מה לעשות. אך גם

               אני אשגיח בכל זאת אישית.

אותלו:   יאגו ישר מאד. אז לילה טוב.

               בבוקר תתייצב אצלי, אחליף

               איתך מילה. - בואי, אהובתי,

               שטר הקניה נחתם - עכשיו הפרי.

               זמן רווחייך בא, וזמן שכרי.      

               לילה טוב.

               (יוצאים אותלו, דסדמונה והמלווים. נכנס יאגו)

קאסיו:   ברוך הבא, יאגו. אנחנו צריכים ללכת למשמר.

יאגו:  יש עוד שעה, סֶגֶן. עוד לא עשר. הגנרל נפטר מאיתנו מוקדם בשביל האהבה של דסדמונה שלו. ובוא לא נאשים אותו על זה. הוא עוד לא שטף את הלילה בזימה איתה, והיא שיגול לאלוהים.

קאסיו:   היא גבירה פנומנאלית.  

יאגו:   ומתערב אתך, חמה אש.

קאסיו:  היא בהחלט רעננה וחמודה.

יאגו:    איזו עין יש לה! נדמה לי שהיא ממש קריאת קרב לקִרְבָה.

קאסיו:      עין מזמינה, אבל לדעתי צנועה לחלוטין.

יאגו:   וכשהיא מדברת, זה לא ממש סימוּן לזימוּן?

קאסיו:  היא באמת שלֵמוּת.

יאגו:  טוב, מזל טוב לַסדינים שלהם! בוא, סֶגֶן, יש לי קנקן של יין, ויש פה שניים-שלושה בחורים קפריסאיים טובים שישמחו להרים כוֹסית לחיי  אותלו השחור.

קאסיו:  לא הלילה, יאגו טוב. יש לי ראש מאד אומלל וביש-מזל לשתיה. מצדי הייתי מתפלל שהחברה היתה ממציאה איזה מנהג אחר כדי להתבדר.

יאגו:   הו, אלה חברים שלנו. רק כוסית אחת. אני אשתה בשבילך.

קאסיו: כבר שתיתי רק-כוסית-אחת הלילה, והיא היתה אפילו מהולה להפליא. ותראה איזו מהפכה היא עושה פה. אין לי מזל עם המום הזה, ואני לא מעז לבחון את החולשה שלי עם עוד אחת.

יאגו:    מה, גבר! זה לילה של חגיגות. הבחורים רוצים.

קאסיו:  איפה הם?

יאגו:   פה בדלת. בבקשה ממך, קרא להם לבוא.

קאסיו:  בסדר, אבל אני לא אוהב את זה.

     (יוצא)   

יאגו:    אם רק אדביק לו כוס אחת על זאת

               שכבר שתה הלילה, הוא יעוט

               על כל ריב או עלבון כמו כלבלב

               מחמד. והרודריגו שבוּר-הלב

               המטומטם שלי, שאהבה

               כמעט הפכה לו את הראש, לגם

               אוקיינוסים לחיי דסדמונה,

               והוא אמור לשמור. שלושה גברים

               קפריסאים גאים, פגיעים מאד

               בענייני כבוד - כמו כל העם

               התוקפני הזה - טשטשתי כבר

               הלילה עם כוסות שפוכות. גם הם

               שומרים.  אז בין עדת השיכורים

               הזאת יש להסית את קאסיו כך

               שהוא ידליק את כל האי. - הנה הם.

               (נכנסים קאסיו, מונטאנו ואדונים)

               אם המציאות את חלומי תשלים

               תשוט לה סירתי על הגלים. 

קאסיו:   בחיי, הם כבר הכניסו לי חבית. 

מונטאנו:  לא, באמת, רק טיפה. לא יותר משליש, כמו שאני חייל.

יאגו:     קצת יין, היי!

      (שר):

                    ותנו לי קנקן כאן עכשיו, כן,

                         ותנו עוד קנקן כאן, כן-כן.

                         חייל הוא גם איש,

                         החיים חולפים חיש,

                         וחייל ת'קנקן מרוקן.   

             קצת יין, בני-אדם!

קאסיו:   באלוהים, שיר פנומנאלי.

יאגו:  למדתי אותו באנגליה, שם הם כולם דבוקים לבקבוקים. תביא לי דֶני, גרמני, הולנדי עם כרס-בירה - לשתות, היי! - כולם זה כלום לעומת האנגלי.

קאסיו: האנגלי כל כך מצטיין בשתייה?

יאגו:    מצטיין? הוא ישתה לך בקלות כמות שתמחק איש דֶני למות. את הגרמני הוא יוביל - יאוֹול! - עד שייפול. וההולנדי מקיא את נשמתו כשזה ממלא לעצמו עוד כוסית.

קאסיו:  לחיי הגנרל שלנו!

מונטאנו:  אני בעד, סֶגֶן, ומחזיר לך כּוֹס מול כּוֹס.

יאגו:    הו אנגליה מותק!

     (שר):

                 המלך סטיבן, איש גדול,

                         שילם שני פאונד על תחתוניו,

                         אמר "בכל זאת זה לא זול"

                         ולחייט קרא "גנב".

            

                         הוא - כל העַם מאחוריו,    

                         אתה סתם אפס, כלום, יתום. 

                         מגאווה הכל נחרב,

                         תלבש מעיל-סמרטוט וסתוֹם!    

               קצת יין, הו!

קאסיו:   באלוהים, זה שיר עוד-יותר פנומנאלי מהשני.

יאגו:   רוצה לשמוע אותו שוב?

קאסיו:  לא, כי לדעתי הוא לא ראוי לתפקידו מי שעושה דברים כאלה. טוב, אלוהים מעל הכל, ויש נשמות שמגיע להם ישועה, ויש נשמות שלא מגיע להם ישועה.

יאגו:    נכון מאד, סֶגן.

קאסיו:  אני מצדי - בלי לפגוע בגנרל, או באף איש כבוד - אני מקווה לישועה.

יאגו:    וגם אני, סֶגֶן.

קאסיו:  כן, אבל, סלח לי, לא לפנַי. לַסֶגֶן מגיע ישועה לפני הַסַּמָּל. בוא לא נמשיך עם זה. בוא נלך לעניינים שלנו. שאלוהים יסלח לנו על כל החטאים! רבותי, קדימה לעסקים שלנו. אל תחשבו, רבותי, שאני שיכור. זה הסֶגן שלי, זאת יד ימין שלי, וזאת יד שמאל שלי. אני לא שיכור עכשיו, אני עומד טוב מאד, ואני מדבר טוב מאד.

כולם:    מצוין מאד.

קאסיו:   אה? יפה מאד. אז שלא תחשבו רק שאני שיכור.

               (יוצא)

מונטאנו:   לַבּיצורים, גברים. בואו לשמור.

יאגו:    רואה את הבחור שרק עזב?

               חייל שווה, היה יכול להיות

               קצין אצל יוליוס קיסר. רק מה,

               הפגם שלו מקביל לַמעלות

               שלו כמו יום ללילה, ובאותו

               האורך. כן, חבל עליו. אני

               פוחד שהאמון אשר נותן בו

               אותלו, פעם כשהוא לא יציב

               יזעזע את האי.

מונטאנו:                        אבל

               הוא לעתים קרובות כך?

יאגו:                                  זאת תמיד

               ההקדמה שלו לישון. ימתין

               שתי הקפות-מחוֹג אם המשקה  [/ שני סיבובי שעון אם המשקה]

               לא ינדנד לו את המיטה.

מונטאנו:                              כדאי

               שזה ידוּוח לגנרל. אולי

               הוא לא רואה זאת, או שמטוּב-לב

               הוא נאחז בכל מה שנראֶה

               יפה בקאסיו, ועוצם עיניו

               לַקלקולים שלו. זה לא נכון?

        (נכנס רודריגו)

יאגו (הצידה לרודריגו): מה יש, רודריגו?

        קדימה, אחרי הַסֶּגֶן, לך!

     (יוצא רודריגו)

מונטאנו:   חבל מאד שהשחור אציל

               הנפש מְסכּן תפקיד נכבד

               כמו סְגָן שלו בידי אחד שמוּם

               כזה טבוע בו. יהיה הוגן

               שמישהו יספר לו.

יאגו:                             לא אני,

               בעד כל יפי האי הזה. אני

               אוהב מאד את קאסיו, והייתי

               עושה הרבה כדי לרפא אותו

               מן המכה הזאת.

               (צעקות: "הצילו, הצילו!" מבחוץ)

                            שמע! מה הרעש?

               (נכנס קאסיו, רודף אחר רודריגו)

קאסיו:  לעזאזל, אתה מנוול, בהמה!

מונטאנו:  מה קרה, סֶגן?

קאסיו:   חתיכת כלב מלמד אותי מה החובה שלי! אני אכה את הכלב ואפורר  לתוך בקבוק!

רודריגו:  תכה אותי?

קאסיו:   אתה עוד מקשקש, בהמה?

  (מכה את רודריגו)

מונטאנו: לא, סֶגן, באמת, אני מבקש ממך, אדוני, תוריד את הידיים.

קאסיו:   עזוב אותי, אדוני, או שאני דופק לך את הגולגולת.

מונטאנו:  די, די, אתה שיכור.

קאסיו: שיכור?

    (הם נלחמים)

יאגו (הצידה לרודריגו): 'סתלק וצעק "הופכים פה עולמות!"

       (יוצא רודריגו)

            לא, סֶגן; רבותי, בשם אלוהים!

               הצילו! - סֶגן! אדונִי! מונטאנו!

               הצילו! אח, זה יופי של משמר!

               (פעמון מצלצל)

                   מי מצלצל שם? דיאבּוֹלו! העיר

               כולה תקום! די, סֶגן, תירגע!

               עוד תתבייש על זה לנצח.  [/ אתה תבכה על זה לנצח.]

               (נכנס אותלו, עם אדונים נושאי נשק)

אותלו:      מה מתרחש פה?

מונטאנו:                     עזאזל, יורד

               לי דם בלי סוף! פצעו אותי למוות.

אותלו:   תפסיקו אם אתם רוצים לחיות!

יאגו:    סֶגן, עצור! מונטאנו, רבותי!

               איבדתם כל תבונה וחוש חובה?

               מספיק! הגנרל דיבר! בושה!

אותלו:   איך, מה זה פה! מאיפה זה צומח?

               מה, נהפכנו לתורכים? עושים

               במו ידינו מה שאלוהים

               שלל מן העותמנים? קצת בושה!

               מספיק לריב, ברברים! מי שרק

               יזוז לשפוך את חמתו עם חרב -

               נפשו לא חשובה לו: הוא ימות

               בַּצעד הראשון. הַשתיקו כבר

               את פעמון הבלהה שם! הוא

               מחריד את כל האי מן השגרה.

               מה מתרחש פה, רבותי? יאגו

               ישר, אתה חיוור מצער, בוא

               ענה לי. מי התחיל בזה? אני

               דורש ממך, בשם אהבתך.

יאגו:    אין לי מושג. כולם היו - עכשיו,

               ממש עכשיו - כמו ידידים, קרובים

               ואוהבים כמו חתן-כלה

               שמתפשטים בדרך למיטה;

               ואז, ממש עכשיו - כאילו מין

               כוכב שיבש את שכל בני-אדם -

               שלפו פה חרבות ונעצו

               זה בחזה של זה עד שֶפך דם.

               אין לי צל של מושג ממה נולד

               סכסוך כזה בלי פשר, והלוואי

               הייתי מאבד בשדה-קרב את        

               רגלַי אשר נשאו אותי להיות

               חלק מזה.

אותלו:                  איך זה קרה, מיקל,

               שכחת מי אתה?

קאסיו:                         סליחה, אני לא

               יכול לדבר.

אותלו:                   מונטאנו הנכבד,  

               אתה איש מתורבת. כולם קוראים

               לך צעיר שְקוּל-דעת ויציב,

               שמך נישא בפי החכמים

               שבַּמבקרים. איך זה אתה פורם

               כך את ארנק המוניטין שלך

               לשפוך את הון כבודך בשביל לקנות

               שם של בריון-בַּלילה? תן תשובה.

מונטאנו:   אותלו הנכבד, אני פצוע

               קשות. זה, יאגו הקצין שלך,

               ימסור לך - אני אחסוך מלים,

               כואב לי - כל מה שידוע לי.

               לא שידוע לי על משהו

               שלא כדין אמרתי, או עשיתי,

               אלא אם כן שמירה על החיים

               היא פשע, וזה חטא להתגונן

               כשאתה מותקף.

אותלו:                         עכשיו, חי אלוהים,

               הדם שלי מתחיל להשתלט

               על הריסון, וזעם שמחשיך

               בי כל תבונה מורה לי את הדרך.

               לעזאזל, אם אני זז, מרים

               רק את היד הזאת, גם הטובים

               מביניכם יפלו לארץ מול

               התוכחה שלי. תנו לי לדעת

               איך התגרה המחפירה הזאת

               התחילה, מי זה שהצית אותה,   [/שליבּה אותה,]

                   וזה שיימצא אשֵם, גם לו

               נולד אתי כאח תאום, יפסיד

               אותי. מה זה, בעיר של מחנה

               צבא, כולה עוד זעזוע, לב

               האנשים מוצף עדיין פחד,

               לצאת לריב פרטי, קטטה ביתית?

               בַּלילה, ובמעוז הבטחון?

               זה מפלצתי. כן, יאגו, מי התחיל?

מונטאנו:   אם מידידות או מאחוות קצינים

               תפחית מן האמת או שתוסיף

               לה, אתה לא חייל.

יאגו:                             אל תעמיד

               אותי בזה. הלוואי שתיחתך

               לי הלשון הזאת מתוך הפה,

               ורק שלא אפגע במיקל קאסיו. 

      [/ ורק שלא אזיק למיקל קאסיו.]

               אבל, אני משכנע את עצמי,

               לומר אמת לא יעשה לו עוול.

               שמע, גנרל: מונטאנו ואני

               ניהלנו פה שיחה, פתאום איזה

             טיפוס מגיע וצועק "הצילו",     

            וקאסיו אחריו, חרבו צמאה

              לקצוץ אותו. אז האדון הזה

               חוסם את קאסיו, משתדל לבלום

               אותו. אני רדפתי אחרי

               ההוא, פוחד שהצרחות שלו -

               כמו שאכן יצא - יכניסו את

               העיר לבהלה. ההוא, זריז,

               נמלט לי, אז מיהרתי הנה כי

               שמעתי פה שקשוק של חרבות

               וקאסיו בקול רם פולט קללות

               כמו שאף פעם לא שמעתי עד

               הלילה. כשחזרתי - זה היה

               קצר - מצאתי את שניהם קוצרים

               אחד את השני, כפי שהיו

               כשבאת והפרדת.

               אין לי יותר מה לדווח. מה -

               גבר זה גבר. גם הכי טובים

               קורה שמאבדים ת'ראש. למרות

               שקאסיו קצת עשה לו עוול, כי

               כשמתרתחים מכים גם חברים,

               ברור שקאסיו, בלי ספק, ספג

               מן הנמלט עלבון שאי אפשר

               לשתוק עליו.

אותלו:                      אני יודע, יאגו,

               מיושר ומאהבה אתה

               ממעיט מן החומרה, כדי להקל

               על קאסיו. קאסיו, אני אוהב אותך,

               אך לא תהיה יותר קצין שלי.

      (נכנסת דסדמונה, עם ליווי)

               תראו, אהובתי התעוררה!

               אציב אותך בתור דוגמה.

דסדמונה:  מה העניין, יקר שלי?

אותלו:                           עכשיו

               הכל טוב, מתוקה. בואי למיטה.

               אני אהיה רופא שלך. אותו קחו.

        (מוציאים את מונטאנו)

              תשגיח, יאגו, על העיר, השְקט

               כל מי שהתערער מן המהומה.

               בואי, דסדמונה. זו מנת איש צבא:

               מוזעק מחלומות-פז למריבה.   

               (יוצאים כולם, חוץ מיאגו וקאסיו)

יאגו:  מה, אתה פצוע, סֶגן?

קאסיו:  כן, ורופא לא יציל!

יאגו:  מה פתאום, שאלוהים ישמור!

קאסיו: מוניטין, מוניטין, מוניטין! הו, איבדתי את המוניטין שלי! איבדתי את החלק הנצחי שבי, ומה שנשאר הוא בהמי. המוניטין שלי, יאגו, המוניטין שלי!

יאגו:  כמו שאני איש ישר, חשבתי שחטפת איזו פציעה בגוף. זה כואב יותר ממוניטין. מוניטין זה ספח תפל ומזויף שמדביקים לך. על פי רוב מקבלים אותו בלי זכות ומאבדים בלי שמגיע. לא הפסדת שום מוניטין, אלא אם כן תוציא לך מוניטין של מפסיד. מה, בן-אדם, יש דרכים לקנות את הגנרל שוב. אתה רק קרבן זמני לַמצב-רוח שלו, עונש חינוכי, לא מתוך איבה, כמו שמישהו מרביץ לכלב שלו החף-מפשע כדי להפחיד אריה מאיים. תעתור לפניו שוב - הוא שלך.

קאסיו:  אני מעדיף לעתור שיירק עלי מאשר להכזיב מפקד טוב כל כך עם קצין כזה פשפש, כזה שיכור, כזה בלי-ראש. שיכור! ומקשקש בלשון תוכי! ומתגרה! מתגאה! מגדף! מתפלסף עם הצל של עצמו! איי רוח-יין-לא-נראה, אם אתה מסתובב בעילום-שם, בואו נקרא לך שטן!

יאגו:  מי זה היה שרצת אחריו עם חרב? מה הוא עשה לך?

קאסיו: אני לא יודע.

יאגו:  איך זה יתכן?

קאסיו: אני זוכר בְּלִיל של דברים, אבל שום דבר ברור. ריב, אבל על מה? מחוּק. הוי אלוהים, איך בני-אדם שמים להם אויב בַּפֶּה לגנוב להם את המוח! איך אנחנו בשמחה, נועם, צהלה ומחיאות-כפיים הופכים את עצמנו בהמות!

יאגו:   תראה, אבל עכשיו אתה ממש בסדר. איך זה התאוששת?

קאסיו:  השד שיכרות הואיל בטובו לפנות מקום לַשד זעם. קלקול אחד מראה לי קלקול אחר, כדי שאני ארצה לגמרי לתעב את עצמי.

יאגו:   די, אתה מוּסרולוג חמוּר מדי. בָּעיתוּי, בַּמקום ובַמצב של המדינה, הלוואי-אמן שזה לא היה מתרחש, אבל אם מה שקרה קרה, נצל את זה לטובתך.

קאסיו:  אני אבקש ממנו את המשרה שלי בחזרה. הוא יגיד לי שאני שתיין שיכור. גם אם היו לי אלף פּיות, תשובה כזאת תסתום את כולם. להיות רק עכשיו אדם נבון, תוך רגע טיפש, ועל המקום בהמה! איזה טמטום! כל כוס פרועה - קללה, ומה שיש בפנים - שטן.

יאגו:  די, די, יין טוב הוא חבר נחמד, אם נוהגים בו טוב. תפסיק לגנות אותו. וסֶגן טוב, אני חושב, אתה חושב, שאני אוהב אותך.

קאסיו: קיבלתי הוכחה טובה לזה. שיכור!

יאגו:  אתה או כל בן-אדם חי יכול להיות שיכור פעם, בן-אדם. אני אגיד לך מה תעשה. אשת הגנרל שלנו היא עכשיו הגנרל. יש לי רשות לומר זאת, היות והוא הקדיש את עצמו לחלוטין להגות, בחינה והתעמקות מכל עבר בכל אבר שלה. תתוודה באוזניה מכל הלב, תפציר בה לעזור לך להחזיר אותך לתפקידך. היא מטבעה כל כך פתוחה, נדיבה, חפצה, ברוכה, שבעיניה זה חטא נגד הטוּב לא לעשות יותר ממה שמבקשים ממנה. תתחנן שאת השבר הזה בינך ובין בעלה היא תחבוש בגבס. ואני שם לך את כל רכושי מול מי-לא, שהסדק של אהבתכם יתאחה ויתחזק יותר משהיה קודם לכן.

קאסיו:  אתה נותן לי עצה טובה.

יאגו:    האמן לי, הכל מאהבה כנה ונדיבות ישרה.

קאסיו:  מאמין לך לחלוטין. השכם בבוקר אבקש מדסדמונה הצדיקה שתתגייס  לטובתי. אחרת העתיד שלי גמור.

יאגו:   אתה בדרך הנכונה. לילה טוב, סֶגן, אני חייב לגשת למשמר.

קאסיו:  לילה טוב, יאגו ישר.

     (יוצא)

יאגו:  אז מי יגיד שאני בתפקיד נבל,  

        [/ אז מי יגיד שאני משחק נבל פה,]

             כשאני נותן חינם עצה כזאת,

               הוגנת, הגיונית, ובאמת

               מסלול נכון לזכות שוב בשחור?

               כי קל מאד למשוך את דסדמונה

               למטרה צודקת. הנדיבות

               אצלה שופעת כמו באמא טבע.

               והיא תוכל לשלוט בו בשחור

               שיתכחש אפילו לַנצרות,

               לִגאולה מחטאים, נפשו

               שבויה כל כך באהבה שלה -

               והיא תקִים, תחריב או תעשה

               מה שתרצה, התיאבון שלה

               הוא אלוהים של כוח הרצון

               המסמורטט שלו. אז איך אני

               נבל כשאני כך ממליץ לקאסיו

               על שביל מקביל לזה שלי הַישֵר

               לטובתו? קדושת הגיהינום!

               כששד מסית לחטא אפל מכל,

               הוא קודם מפתה בהצגה

               שמימית, כמו שאני עושה עכשיו.

               בזמן שהשוטה הזה ביושר

               יפנה לדסדמונה לשקם

               את מזלו, והיא למענו

               תפציר מול השחור בלב לוהט,

               אני אשפוך לו את המגפה

               הזאת לאוזן: שהיא מְגִנָּה

               עליו בגלל תשוקת הגוף שלה.

               ככל שהיא תטרח לטובתו,

               תפסיד עוד נקודות אצל אותלו.

               כך אהפוך לה את הזיו לזפת,

               מטוב לבה אטווה פה את הרשת

               בה יילכדו כולם.

               (נכנס רודריגו)

                                 כן, מה, רודריגו?

רודריגו: אני מתרוצץ פה בַּמרדף לא כמו כלב-ציד שטורף אלא כמו כלבלב-משנה בלהקה. הכסף שלי כמעט אזל, חטפתי הלילה יופי של מכות, ויש לי רושם שכל השכר שלי יהיה שרכשתי נסיון. אז - בלי שום כסף, ועם קצת יותר שכל - אני חוזר לוונציה.

יאגו:    דלפון הוא מי שאין לו סבלנות!

               יש פצע שמגליד בבת-אחת?

               אנחנו פועלים עם ראש, לא עם

               כשפים, וראש זה רק עניין של זמן

               והמתנה. מה, לא הולך יפה?

               קאסיו כּיסַח אותך; אתה, במחיר

               כמה מכות קלות, העפת כבר

               את קאסיו מן הכס. נכון שיש

               פה אחרים שכבר צומחים בשמש,

               אך פרי שמלבלב מוקדם נהיֶה

               רקוב מהר. בינתיים תתאפק.

               לך תאמין, כבר בוקר. תענוג

               עם פעולה - והשעות רצות!

               עכשיו תנוח. זוז והִתְפּקד.

               אמרתי לֵך. תדע עוד בהמשך.

               לא, תסתלק.

               (יוצא רודריגו)

                                       נותרו עוד שני דברים.

               אשתי צריכה להשתדל אצל

               גברתה למען קאסיו - אֶתַפְעֵל                        

               אותה לזה;

               אני - עם השחור - בצד, שהוא

               יִראה את קאסיו מנסה לקנות     

               את לב אשתו. כן, זאת המשימה.

               חדוּת! שלא תחליד המזימה.

          יוצא.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים קאסיו ונגנים.

 

קאסיו:    מַאֵסְטְרים, פה נַגנו, ואפצה

               אתכם טוב. משהו קצר! ואז

               תגידו "בוקר טוב לגנרל!"

               (הם מנגנים. נכנס הליצן)

ליצן:    היי, מַאֵסְטְרים, לאן דחפתם את הכלי שלכם שהוא נשמע ככה? סי-פה-לה נשמע כמו סי-פי-ליס.

נגן 1:   מה זה, אדוני?

ליצן:    תגֵד-לי-שיוגד-לי: אלה כלי נפיחה?

נגן 1:  נשיפה, אם לדייק.  

ליצן:   פה נעוץ העסק.

נגן 1:  איפה הוא נעוץ?

ליצן:  בהרבה כלי נפיחה שאני מכיר. הבנת? יש כלי נשיפה ממתכת ויש כלי נשיפה מִמַתַּחת. אבל, מַאֵסְטרים, הנה כסף בשבילכם. והגנרל אוהב את המוזיקה שלכם כל כך שהוא מבקש אתכם, בשם אהבת אלוהים, לא לצלצל אותה יותר.

נגן 1:  טוב, אז לא.

ליצן:   אם יש לכם מוזיקה שלא שומעים, אוברטוּרוּ אותה! פורטה! אבל, איך אומרים, לְמוזיקה שיש לה וֹוליום לַגנרל אין אוזן.

נגן 1:  אין לנו כזאת, אדוני.

ליצן:    אז חילוּל הַפְסֵק, חליל בשַֹק - והסתלק. טוסָה, גוּזָה וְפוּגָה, אלגרטו!

               (יוצאים המוזיקאים)

קאסיו:  אתה שומע, חבר ישר שלי?

ליצן:    לא, אני לא שומע חבר ישר שלך. אני שומע אותך.

קאסיו:  בבקשה גְנוֹז את החידודים. הנה מטבע צנוע בשבילך. אם המלוָוה של אשת הגנרל כבר ערה בַּמְּגוּרִים, אמור לה שאחד-קאסיו מבקש ממנה טובה קטנה בעל-פה. טוב?

ליצן:    היא מאד ערה כשמגוּרים, אדון. ואם היא נגררת לכיוון הזה, אגרגר  לאוזנה את המידע.

קאסיו:  עשה זאת.

    (יוצא הליצן. נכנס יאגו)

                            יאגו! בדיוק בזמן! 

יאגו:   אז לא עלית למיטה?

קאסיו:  לא, לא. האור עלה כבר כשנפרדנו.

               הרשיתי לעצמי, יאגו,

               לקרוא לאשתך. בַּקָּשָתי

               אליה היא שתבקש לי זכות

               גישה לדסדמונה הטובה.

יאגו:    אשְלח אותה מייד. וגם אמצא

               מין דרך להרחיק את השחור,

               שתשוחֵח ותקדם עניין

               ביתר חופשיות.

קאסיו:                           תודה לך.

       (יוצא קאסיו)

                   אין איש נדיב-ישר יותר מזה.

        (נכנסת אמיליה)

אמיליה:    בוקר טוב, סֶגן טוב. עצוב לי על

               הפיטורים שלך. אבל הכל

               עוד בטח יסתדר. הגנרל

               והאשה משוחחים על זה,

               היא מגבָּה אותך בְּתוקף. הוא

               משיב לה שהאיש שבו פגעת

               אדם חשוב מאד בקפריסין,

               קשור לאצולה, והוא חייב

               על פי הצדק לסרב לך.

               אך הוא נשבע שהוא אוהב אותך,

               ולא דרוש לו חוץ מחיבתו

               אף מליץ יושר כדי שוב למַנות

               אותך בהזדמנות הראשונה.

קאסיו:   בבקשה, בכל זאת, אם נראה

               לך שיָאה ואפשרי, סדרי

               לי רגע להחליף כמה מלים

               לבד עם דסדמונה.

אמיליה:                          תיכנס.

               אמצא מקום שבו תוכל לשפוך

               בנחת את הלב.

קאסיו:                      אלפי תודות לך.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים אותלו, יאגו ואדונים.

 

אותלו:   תן את המכתבים האלה, יאגו,

               לקפיטן. שלסנאט ימסור גם

               את רחשי כבודי. כשתסיים,

               אני עורך סיור בַּבּיצורים,

               אז תצטרף אלי.

יאגו:                         טוב, אדוני,

               כך אעשה.

אותלו:                  אז רבותי, נלך

               לראות שם את הביצורים האלה?

אדונים:    אנחנו נלווה אותך, אדון.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים דסדמונה, קאסיו ואמיליה.

 

דסדמונה:  תהיה בטוח, קאסיו טוב, אפעל

               למענך ככל שביכולתי.

אמיליה:   גברת טובה, עשי את זה. אני

               נשבעת, זה כואב לבעלי

               כאילו זה סיפור שלו.

דסדמונה:  הו, זה טיפוס ישר. לא, קאסיו, אל

               תחשוש, אני אדאג שבעלי

               ואתה תשובו להיות קרובים

               כפי שהייתם.

קאסיו:                        גברת נדיבה,

               יִקרה מה שיִקרה למיקל קאסיו,

               תמיד יהיה עבדך הנאמן.

דסדמונה:  אני יודעת, ומודה לך.

               אתה אוהב את בעלי, מכיר

               אותו מזמן, ודע לך היטב,

               הוא לא יַרְאה לך ניכור יותר     

               מכפי שהנהלים דורשים.

קאסיו:                                      כן, רק,

               גברתי, הנהלים עוד עלולים

               להימשך זמן רב, להצטמק

               מלחם צר ומים לחץ, או

               להתרחב מנסיבות בלתי

               צפויות. וכל זמן שאני מושעה, 

               הגנרל יכול לשכוח את

               אהבתי ושרותַי.

דסדמונה:                          לא, אל

               תדאג. אני חותמת לך כאן,

               בנוכחות אמיליה, שתשוב

               לתפקידך. ודע לך שאם

               אני נשבעת ידידות, אני

               גם מקיימת עד לפרט הכי

               פעוט. לא תהיה לו מנוחה,

               לבעלי, אחזיק אותו עֵר עד

               שיאולף ולא אסתום פה עד

               שיימאס לו. מיטתו תהיה

               בית-ספר, השולחן - תא וידויים.

               כן, אשרבב לו קאסיו בכל מה     

                 [/ אני אדחוף לו קאסיו בכל מה]

               שהוא עושה. אז, קאסיו, תתעודד.

               הפרקליטה שלך תמות לפני

               שהיא תַּרפּה מדגלך.

               (נכנסים אותלו ויאגו)

אמיליה:   גברתי, הנה בא אדוני.

קאסיו:    גברתי, אני אומַר שלום.

דסדמונה:  לא, רגע, שְמע איך אדבר.

קאסיו:    לא, גברת, לא עכשיו. אני נבוך

               מאד, ורק אזיק פה לעצמי.

דסדמונה:  טוב, מה שתרצה.

               (יוצא קאסיו)

יאגו:    הה! זה לא נראֶה לי.

אותלו:                            מה אמרת?

יאגו:    לא, כלום. או - אני לא יודע מה.

אותלו:   זה לא קאסיו נפרד שם מאשתי?

יאגו:    קאסיו, אדון? לא, הוא בטוח לא

               יחמוק לו עם מראה אשם כזה

               כשהוא רואה אותך.

אותלו:                                זה הוא, נדמה לי.

דסדמונה:  אדון שלי!

               שוחחתי פה עם מחזר על פתח,

               איש שגוֹוע תחת כעסך. 

אותלו:   למי את מתכוונת?

דסדמונה:  לַסֶּגן שלך, קאסיו, מי. אדון טוב,

               אם יש בי חן או כוח שיגעו

               בך, אז התפייס אתו מייד.

               כי אם הוא לא אוהב אותך ביושר,

               ורק טעה בתום, בלי שום עורמה, 

               אין לי מושג מה זה פרצוף ישר.

               בבקשה ממך, החזר אותו.

אותלו:      זה הוא שהסתלק עכשיו?

דסדמונה:                            כן, הוא.

               חפוי-ראש עד כדי כך

               שחלק מיגונו נשאר אצלי

               לסבול אתו. אהוב, החזר אותו.

אותלו:   עכשיו לא, מתוקה. פעם אחרת.

דסדמונה:  אבל מהר?

אותלו:                      מהר מאד, מלאך,

               למענך.

דסדמונה:               הלילה בארוחת

               הערב?

אותלו:               לא הלילה, לא.

דסדמונה:                                   מחר

               בצהריים!

אותלו:                   לא אוֹכֵל בבית.

               פגישה עם הקצינים בַּמצודה.

דסדמונה:  טוב, אז מחר בלילה, או שלישי

               בבוקר, או שלישי בצהריים,

               בלילה. רביעי בבוקר. קְבע

               מתי, רק תוך שלושה ימים ולא

               יותר. הוא מתחרט מאד. נכון

               ש, איך אומרים, המפקדים צריכים

               לתת דוגמה, אבל העבֵרה

               שלו, אם קצת חושבים, לא חמורה

               כל כך שמתבקשת נזיפה

               אישית. שהוא יבוא מתי? תגיד,

               אותלו. מה, אני שואלת את

               עצמי, אתה יכולת לבקש

               ממני והייתי מסרבת,

               או מתמזמזת כך. איך! מיקל קאסיו,

               שבא אתך לַחיזורים, שלא

               אחת כשהטלתי בך דופי

               ייצג אותך אישית - צריך כל כך

               הרבה לטרוח שתחזיר אותו?

               אוהו, יכולתי לעשות הרבה -

אותלו:    בבקשה מספיק. שהוא יבוא

               מתי שהוא רוצה. לא אסרב

               לךְ שום דבר.

דסדמונה:                    זאת לא טובה גדולה!

               זה בדיוק כאילו אבקש

               "תלבש כפפות", "תאכל מזון בריא",

               "תלבש משהו חם", או אם אפציר

               שתעשה דבר שרק יביא

               לך תועלת. לא, כשתהיה

               לי בקשה שבאמת תבחן

               את גבול אהבתך, היא תהיה    

               כבדה, קשה יותר ממשקולות,

               ופחד מוות למלא אותה.

אותלו:    לא אסרב לך שום דבר. תמורת זאת,

               תני לי רק רגע-שניים עם עצמי.

דסדמונה:  שאסרב לך? לא, אדוני.

               שלום לך.

אותלו:                   שלום לך, דסדמונה                       

               שלי. מייד איתך.

דסדמונה:                        אמיליה, בואי. -

               תהיה כל מה שמתחשק לך.

               מה שתהיה - אני רק צייתנות.  

               (יוצאות דסדמונה ואמיליה)

אותלו:      זבובון מקסים! שאבדון ייקח

               את נשמתי אם אני לא אוהֵב

               אותךְ. ביום שלא אוהַב אותךְ

               יחזור תוהו-ובוהו.

יאגו:                                אדוני -

אותלו:      כן, מה אמרת, יאגו?

יאגו:                                   מיקל קאסיו,

               כשחיזרת אחרי הגברת,

               ידע אז על אהבתך?

אותלו:                                 ידע

               מאל"ף ועד ת"ו. למה אתה

               שואל?

יאגו:                   סתם להשקיט בי מחשבה.

               שום רע בכלל.

אותלו:                          איך, יאגו - מחשבה?

יאגו:         לא, לא ידעתי שהכיר אותה.

אותלו:      הו כן, ולא אחת תיווך בינינו.

יאגו:         באמת?

אותלו:      באמת! כן, באמת! אתה מוצא

               פה פְּסוּל? הוא לא ישר?

יאגו:         ישר, אדון?

אותלו:      ישר? כן, ישר.

יאגו:         אדון, עד כמה שאני יודע. 

אותלו:      ומה אתה חושב?

יאגו:                              חושב, אדון?

אותלו:      "חושב, אדון?" באלוהים, הוא הד

               שלי, כאילו יש במחשבתו

               איזו מפלצת מחרידה כל כך

               שאין לחשוף. אתה כן מתכוון

               למשהו. אמרת שזה לא

               נראֶה לך, ממש עכשיו, כשקאסיו

               עזב כאן את אשתי. מה לא נראָה

               לך? וכשסיפרתי שהיה איש-סוד

               לכל מסכת החיזור שלי

               קראת "באמת!", כיווצת את

               המצח, מאוּמץ, כאילו שם

               במוח איזה רעיון אימים

               ננעל בן-רגע. אם אתה אוהב

               אותי, הראה לי את המחשבה

               שלך.

יאגו:         אדון, אתה יודע שאני

               אוהב אותך.

אותלו:                      אני חושב שכן.

               ודווקא כי כולך רק אהבה

               ויושר, ואתה שוקל טוב כל

               מילה, לא סתם פולט, הן מפחידות

               אותי כפליים, השתיקות-פתאום

               שלך. למְשרת דו-פרצופי

               בוגד כל אלה תרגילים שגורים,

               אך באדם צודק, אלו פִּרְצֵי

               סודות מתוך הלב, שרגש לא

               יכול לשלוט בהם.

יאגו:                                 על מיקל קאסיו -

               אני נשבע, אני חושב, שהוא

               ישר.

אותלו:            וגם אני חושב כך.

יאגו:                                       בני-

               אדם צריכים להיות כמו מה שהם

               נראים. אלה שלא, שלא יַרְאו

               בכלל!

אותלו:               כן, בני-אדם צריכים להיות

               כמו מה שהם נראים.

יאגו:                                    טוב, אז אני

               חושב שקאסיו בן-אדם  ישר.

אותלו:      לא- לא, יש כאן יותר.

               בבקשה דבּר אלי כמו אל

               המחשבות שלך, כמו שאתה

               בינך לעצמך, תן לָרעה

               במחשבות את הרעה שבמלים.

יאגו:         סלח לי, אדון יקר: אני חייב,

               כן, למלא כל צו, אך אני לא

               חייב במה שגם עבד פטוּר

               ממנו. להגיד את המחשבות

               שלי! ואם הן סתם מלוכלכות,

               כוזבות? כי איפה יש ארמון שלא

               חודר אליו גם רפש לפעמים?

               למי יש לב טהור שהרהורי

               חטא לא כתובים בו, ועומדים לדין

               לצד רעיונות של צדק?

אותלו:      אתה מועל פה, יאגו, בְּחבר,

               אם יש לך חשש שנעשָה

               לו עוול ואתה אילם בכדי

               שהוא יהיה חירש.

יאגו:                                  בבקשה -

               גם אם בַּניחושים שלי אני

               אולי קצת מרושע - כי יש לי מום,

               אני מודה, בָּאופי, לפשפש

               בכל טינופת, והחשדנות

               שלי - לא פעם היא בוראת פשעים

               שאין - אל תתייחס בחוכמתך

               לְמין הוזה כל כך פגום, ואל

               תבנה שום מצוקה על אבחנות

               אקראיות ולא מבוססות

               שלו. זה לא יתרום לשלוותך,

               לטובתך, לַגבריות שלך,

               לַיושר, לחוכמה, לומר לך

               מה שאני חושב.

אותלו:                            מה זאת אומרת?

יאגו:         שֵם טוב באיש או באשה, אדון

               יקר, הוא יהלום בַּכּתר של

               נפשם. מי שגונב את הארנק

               שלי גונב סתם פסולת. זה דבר?

               זה שום דבר. היה שלי, עכשיו

               שלו, שרת כבר אלפים. אבל

               מי שסוחב לי את השם הטוב

               לא מתעשר ממה שהוא שדד

               אך מרושש אותי מאד.

אותלו:      נשבע, אני אדע מה שאתה

               חושב.

יאגו:                    לא, לא תוכל, גם אם לבי

               כולו יונח לך ביד, ולא

               תדע, כל זמן שהוא תחת ידי.

אותלו:      הה!

יאגו:         הו הישמר, אדון, מן הקנאה.

               זו המפלצת ירוקת-העין

               אשר לועגת לבשר שהיא

               אוכלת. מאוּשר הוא המרומֶה

               הזה שמשוכנע בגורלו [/ הזה שגורלו ידוע לו]            

               ולא אוהב את זו אשר פגעה בו.

               אבל, או-הו, כל רגע הוא קללה

               למי שמאוהב - אבל חושד,

               חושש - אבל נשפך מאהבה!

אותלו:   הו אומללות!

יאגו:    דלפון שמרוּצה הוא איש עשיר,

               עשיר מספיק. אך אוצרות בלי גבול

               הם עלובים כמו חורף עבור מי

               שמת מפחד מן העוני יום

               ולילה. אלוהים הטוב, שמור את

               נִשְמות כל יקירַי מן הקנאה.

אותלו:   מה, למה, למה זה?

               אני אחיה, אתה חושב, חיי

               קנאה? אֶצְפּה בכל חילוף של פְּנֵי

               הלבנה עם חשדות טריים?

               לא, להטיל ספק רק פעם זה

               לדעת לתמיד. תחשיב אותי

               לתַיש אם ארתום את נשמתי  

               להשערות מפומפמות סחופות 

                           [/ לתיש אם אטריח את נפשי

                             / בהשערות פורחות ומופרכות]           

               כמו הרמיזות שלך. זה לא עושה

               אותי קנאי לומר אשתי יפה,

               אוהבת בילויים, חֶברה, חופשית

               בלשונה, רוקדת, מנגנת,

               ושרה טוב. כשיש חן, כל זה רק

               מוסיף עוד חן. וגם המעלות  

               הַדי-קלושות שלי לא מעירות  

               בי צל חשד או פחד לִסטייה

               אצלה: היו לה שתי עיניים - בי

               היא בחרה. לא, יאגו, לא: אראה

               לפני שאחֱשוד. וכשאחְשוד -

               אוכיח. כשיוכח - נדרש רק זה:  

                                   [/ אוכיח. אם יוכח - אז אין ברירה:]

               הסוף לאהבה או לקנאה.

יאגו:    אני שמח. כי עכשיו יורשה

               לי להראות את מלוא האהבה

               והנאמנות שלי בלב גלוי.

               אם זוהי חובתי, קבל אותה.

               אני עוד לא מדבר על הוכחה.

               פקח עין על רעייתך, הבט

               בה טוב עם קאסיו, הֵרָאה כך: לא

               קנאי, לא שאנן. לא אקבל

               שלֵב רחב, אציל כמו שלך

               ייפול קורבן בגלל שהוא נדיב.

               שים לב. אני מכיר את הגברות

               שלנו בוונציה. לא אכפת

               להן שאלוהים יראה איך הן

               משתובבות, רק שהבעל לא

               יִראה זאת. המצפון אומר להן:

               שזה יהיה עשוי - אבל חסוי.

אותלו:    ככה אתה אומר?

יאגו:     בכל זאת את אביה היא רימתה

               כשהתחתנה אתך. וכשנדמֶה

               היה שהיא רועדת ופוחדת 

               מן הצורה שלך - היא אהבה     

               אותה.

אותלו:               כך זה היה.

יאגו:                                   הנה לך!

               אם היא ידעה בגיל צעיר כל כך

               להעמיד פנים ולעוור

               את אבא כמו בול-עץ - אבל אני

               אשם, סלח לי בבקשה, אני

               פשוט אוהב אותך יותר מדי.

אותלו:   אני שלך לעד.

יאגו:                          אני רואה

               שזה מחץ לך קצת את הלב.

אותלו:  אף-טיפה, אף-טיפה.

יאגו:                                 בחיי, אני פוחד

               שכן. תזכור רק, אני מקווה,

               זה נאמר מאהבה. אבל

               אני רואה - אתה נסער. יורשה

               לי לבקש שלא תבנה הרים

               מן המלים שלי, אל תיחפז

               למסקנות מעבר לְחשד.

אותלו:  לא איחפז.

יאגו:                    אחרת, אדוני,

               הפה שלי יביא לְתוצאה

               שְפֵלָה שלא לה התכוונתי. קאסיו

               חבר יקר לי - אדוני, אני

               רואה, אתה נסער.

אותלו:                                לא, לא מאד

               נסער. אין לי ספק שדסדמונה

               היא ישרה.

יאגו:                     שככה היא תחיה

               שָנִים, שכּך אתה תחשוב שנים!

                          [/ גם הלאה, ואתה תחשוב כך הלאה!]

אותלו:   אבל כשטבע מאבד כיוון -

יאגו:    או, זהו, בדיוק. תרשה להיות

               בוטה: לדחות את כל השידוכים

               עם בני ארצה, צבעה, מעמדה,

               מה שנראָה מתאים לפי הטבע -

               פוּ! זה מריח כמו טעם רקוב,

               עם חוש מידה קלוקל ומחשבות

               שלא ממין הטבע. אבל סלח לי,  

               אני לא מתכוון אליה, רק         

               בהכללה. אם כי ניתן לחשוש

               שטעמה קצת התקפל לפי       

               המוסכמות, והיא אולי תשווה

               אותך  עם הדיוקן של בּנֵי ארצה,

               ו - מי יודע - תתחרט.

אותלו:                                    שלום,

               שלום! תִראה עוד - אז גלה לי עוד.

               תציב את אשתך לפקוח עין.

               יאגו, עזוב אותי.

יאגו:                                אדון, אני

               הלכתי.

אותלו:                   למה התחתנתי? אין

               ספק שהוא - יצור ישר כזה -

               יודע ורואה יותר, הרבה

               יותר, ממה שהוא חושף.

יאגו:                                          אדון,

               יורשה לי להפציר רק בכבודך

               שלא לחפור עוד בדבר הזה.

               השאֵר את זה לַזמן. גם אם יאה

               שקאסיו יחֲזור לעמדתו -  

               כי, אין ספק, הוא ממלא אותה

               ביכולת כבירה - בכל זאת אם

               תואיל השאר אותו בַּצד זמן-מה,

               תוכל לבחון אותו ואת דרכיו.

               שים לב אם הגבירה שלך תפציר

               בשמו בלהט או בתוקף יתר,

               מזה אפשר יהיה ללמוד הרבה. 

                           [/ מזה אפשר עוד להקיש הרבה.] 

               בינתיים, רק תחשוב עלי בתור

               טרחן מדי עם הפחדים שלי -

               ויש לי כל סיבה לפחוד שזה

               נכון - ובה תבטח, בלי שום גבולות,

               אני מפציר בך.

אותלו:                           אל תְפחד,

               אני שולט.

יאגו:       ושוב - אני הלכתי.

               (יוצא)

אותלו:     הבן-אדם הזה - יושר צָרוף,

               מכיר את כל הקשת של דרכֵי

               אנוש כמו מומחה. אם באמת

               יוכח סופית שהיא עוף פרא - גם

               אם הכבלים שלה היו מיתרי

               לבי היקרים, אעיף אותה

               בשתי שריקות לרוח, שתצוד

               את מזלה. אולי זה כי אני

               שחור, ולא יודע לפטפט

               חלקלקות כמו בן-טובים. או כי

               אני כבר בַּמדרון של השנים -

               אך לא מדי, לא - היא הלכה, אני

               מושפל, רק נחמה אחת נותרה

               לי, לתעב אותה. הו נישואים -

               קללה! איך הקטנות העדינות

               האלה הן שלנו, אבל לא

               החשק שלהן! אני מוכן

               להיות קרפד, לחיות בצחנת

               צינוק, רק לא לשמור פיסה קטנה

               של אהבת חיי לשימושם

               של אחרים. אבל זה האסון

               של המפורסמים, הם לא ברי-

               מזל כמו עם הארץ. זה גורל

               בלתי נמנע, כמו מוות. מגפת

               קרניים מקננת בנו כבר

               מרגע הלידה. הנה היא באה.

               (נכנסות אמיליה ודסדמונה)

                אם יש בה שקר, השמיים הם

               בדיחה רעה. לא אאמין בהם.

דסדמונה:  מה יש, אותלו-איש-יקר שלי?

               הארוחה שלך - עם בני-האי

               הנדיבים אשר הזמנת - שם,

               הם מחכים לך.

אותלו:                           אני אשם. [/ זו אשמתי.]

דסדמונה:  למה אתה בקול חלוש כזה?

               אתה מרגיש לא טוב?

אותלו:  יש לי כאב פה, על המצח.

דסדמונה:                             אה,

               כי לא ישנת. זה יחלוף מהר.

               תן לי לקשור את זה חזק, ותוך

               שעה יהיה יותר טוב.

אותלו:                                 המטפחת

               שלך קטנה מדי.

               (היא שומטת את המטפחת)

                                      עזבי את זה.

               בואי, אני אלך אתך.

דסדמונה:                                מאד

               חבל לי שאתה מרגיש לא טוב.

               (יוצאים אותלו ודסדמונה)

אמיליה:  אני שמחה שמצאתי את המטפחת.

               זוהי מזכרת ראשונה שלה

               מהשחור. הבעל המשוגע [/ המופרע][/ הסוטה]

               שלי הפציר בי מאה פעמים

               לגנוב אותה. אך היא אוהבת כל

               כך את המתנה, כי הוא השביע

               אותה לשמור עליה לעולם,

               אז היא נושאת אותה תמיד עליה,

               לוחשת, מנשקת. אעתיק

               את הרקמה, אתן ליאגו.

               מה יעשה בה? לא לי לענות.

               אני רק משֹביעה לו דמיונות.

               (נכנס יאגו)

יאגו:   מה זה? מה את עושה פה לבדך?

אמיליה:  אל תתנפל לי. יש לי משהו בשבילך.

יאגו:    יש לך? זה משהו מאד נפוץ -

אמיליה:   הה!

יאגו:    שאשתךָ טפשה.

אמיליה:  אה, זה הכל? אז מה תיתן עכשיו

               בעד אותה מטפחת?

יאגו:   איזו מטפחת?

אמיליה: איזו מטפחת!

         זאת שההוא נתן לדסדמונה.

         זאת שביקשת בלי סוף שאגנוב.

יאגו:   גנבתְ אותה ממנה?

אמיליה:  בחיי שלא. היא במקרה נפלה לה,

         ניצלתי את הרגע והרמתי.

         תביט, פה.

יאגו:                     נקבה טובה! תני לי

               אותה.

אמיליה:                 מה תעשה בה, מה כל כך

           לחצת שאסחב אותה?

יאגו (חוטף אותה):         מה זה

               אכפת לך?

אמיליה:                    אם זה לא למטרה

               טובה, תן לי אותה בחזרה.

               איי גברת מסכנה, היא תשתגע

               כשתגלה שהיא אִבּדה אותה.

יאגו:    את לא שמעת ולא ידעת. לי יש

               בזה שימוש. לכי, עזבי אותי.

               (יוצאת אמיליה)

               אשאיר את המטפחת בַּמגורים

               של קאסיו, שימצא. זוטות קלות

               כמו האוויר - לְמוח טְרוּף-קנאה 

                                  [/ כמו האוויר – לראש אכול-קנאה]

               הן הוכחות מפי הקודש. זה

               אולי יזיז דברים פה. השחור

                כבר משתנה בָּרעל שמזגתי.

               רעיונות מסוכנים הם סוג

               של רעל. בראשית הם לא עושים

               בחילה בכלל, אבל לְאט-מְעט

               הם נכנסים לַדם, שורפים כמו

               מִכרות גופרית. כן-כן, כמו שאמרתי.

               (נכנס אותלו)

            הנה הוא בא! שום אופיום ושום פֶּרג,

               ושום שיקוי מרדים שבעולם

               לא ישקמו אותך שוב לַשינה

               המתוקה שרק אתמול ידעת.

אותלו:  הה, הה! בוגדת בי!

יאגו:                               לא, מה זה, מה

               זה, גנרל! מספיק עם זה.

אותלו:                                        תעוף,

               תלך! אתה שמת אותי בְּסד!

               אני נשבע, עדיף להתבזות

               כפליים מאשר לדעת קצת

               ברמז.

יאגו:                 איך, אדון!

אותלו:                                היה לי צל

               מושג על שְעות-זימה שלה? לא, לא

               ידעתי, לא ראיתי, לא כאב לי.

               ישנתי טוב בלילה שאחרֵי,

               אכלתי בלב קל, שמח. לא

               מצאתי את הנשיקות של קאסיו על

               שפתיה. הנשדד שלא מרגיש

               בחסרונה של הגניבה - שלא  

               יֵידע,  ואז הוא לא נשדד בכלל.

יאגו:      צר לי לשמוע זאת.

אותלו:   הייתי מאושר אם הצבא

               כולו - זקיפים, שוטפי כלים - כולם

               שיטעמו את מתיקות גופה,

               ורק שלא אדע! עכשיו לַנֵּצח

               שלום לְלב שָלֵו! שלום לָרוגע!

               שלום, גדוד מעוטר נוצות, קרבות

               גדולים שבזכותם שאפתנות

               היא חסד - הו, שלום! שלום לְסוס

               צוהל ולִתְרועת החצוצרה,

               לַתוף מסעיר הנפש, לְחליל

               פולח אוזן, לדגלֵי מלכות,

               ולכל הוד, גאווה וזוהר טקס

               של מלחמות תפארת! ואתם,

               הו תותחים של מוות, חקיינים

               גסי גרון של רעם אֵל-אלמוות -

               שלום! כאן תמו פעלֵי אותלו.     

יאגו:     זה יתכן, אדון שלי?

אותלו:   נבל, אתה כדאי לך להיות

               בטוח שאהבָתי זונה!

               בטוח! תן לי הוכחה חותכת!

               או ש - נשבע בנשמתי - מוטב

               היה לך אילו נולדת כלב

               במקום ליפול לָזעם שנדלק בי!

יאגו:      לזה הגענו?

אותלו:                     תן לי שאֶראה

               את זה. או לפחות תוכיח ככה

               שלא יהיה קצה חוט לתלות עליו

               ספק, אחרת - אח, אוי לחייך!

יאגו:    אדון יקר לי -

אותלו:                    אם אתה משמיץ

               אותה ומענה אותי, יותר

               אל תתפלל, זְנח כל תקוָות חמלה,

               שפוך על פסגת זוועה זוועות, עשה

               כאן מעשים שהמרומים יבכו,

               הארץ תשתומם - כי לא תוכל

               על קִלְלת התופת להוסיף [/ עוד להוסיף לקִלְלת השאול] 

               דבר יותר מזה.

יאגו:                               שמיים, איי

               שאלוהים יסלח לי! אתה בן-

               אדם? יש לך נפש? או תבונה?

               כל טוּב. פטר אותי. (לעצמו): אח מטומטם

               עלוב, האהבה שלך עושָה

               מיוֹשר חטא. איזה עולם-סיוט!

               תרשום, תרשום, עולם! להיות ישיר,

               ישר - זה לא בטוח. - רוב תודות

               לך, למדתי לקח, ומכאן

               והלאה לא אוהב עוד אף חבר,

               כי לב אוהב פוגע ושובר.

אותלו:  לא-לא, חכה! צריך להיות ישר.

יאגו:   צריך להיות חכם. כי יושר הוא

               שוטה שרק מרגיז את אדונו.

אותלו:  חי העולם, אני חושב שאשתי

               היא ישרה, וחושב שלא. אני

               חושב שאתה צודק, וחושב שלא.

               דרושה לי הוכחה! השם שלה,  

               שהיה צח כמו הלבנה, עכשיו

               הוא מטונף, שחור כמו הפנים

               שלי. אם יש סכין או חבל, אש, 

               או רעל, או נהר חונק - לא, לא

               אסבול זאת. אם יכולתי רק לדעת!

יאגו:   אני רואה שאתה נאכל

               חיים, אדון. אני כבר מתחרט

               שהעליתי זאת. היית מבקש

               לבוא על סיפוקך?

אותלו:                               לא מבקש,

               אני דורש.

יאגו:                      זו בהחלט זכותך. [/ וזו ממש זכותך.]

               רק איך? איך תסופק, אדון? אתה

               תזיל ריר ותִצְפּה כשמשחילים  

               אותה?

אותלו:                 מוות וגיהינום! הו!

יאגו:    כי מעשִית נראֶה לי מסובך

               לגרום להם לחשוף את המופע

               כולו. שיישרפו, הם לא יתנו

               לְעין חוץ משלהם לראות

               אותם משתגללים. אז מה? אז איך?

               מה להגיד, אה? איפה הסיפוק?

               אין דרך שתִראה את זה, גם לו

               היו מיוחמים כמו תיישים,

               חמים כמו בני-קופים, או לוהטים

               כמו זאבים-בְּתאווה וגם

               טפשים כמו שכּורים מוכֵּי טמטמת.

               אבל, אני אומר, אִילו עדוּת

               נסיבתית נחרצת שתוביל

               ישר אל דלת האמת תוכל

               לתת לך סיפוק, זה אפשרי

               אולי.

אותלו:              תן לי סיבה חיה לחשוב

               שהיא בוגדת.

יאגו:                             אני לא אוהב

               את התפקיד.

               אבל אם כבר נכנסתי עד כדי כך

               לַפּרשה - כי דחפו אותי

               יושר ואהבה מטופשים -

               אמשיך. שכבתי לא מזמן באותה

               מיטה עם קאסיו, ובגלל

               כאב שיניים שהציק לי לא

               יכולתי להירדם.

               יש אנשים שלנפשם אין רסן,

               ובַשינה ממלמלים סודות.

               אחד כזה הוא קאסיו.

               שמעתי שאמר מתוך שינה

               "לא, דסדמונה מתוקה, צריך

               להיזהר, לשמור בסתר את

               אהבתנו". ואז, אדוני,

               תפס לי את היד, לחץ, קרא

               "הו מתוקה!" ואז נישק אותי

               חזק, ממש כאילו הוא עוקר

               משורש נשיקות אשר צומחות

               על זוג שפתַי. ואז הניח את

               רגלו על הירך שלי, גנח,

               נישק, ואז קרא "גורל ארור

               שהעניק אותך רק לשחור."

אותלו:    הו מפלצתי, זה מפלצתי!

יאגו:                                       לא, זה

               היה רק החלום שלו.

אותלו:                                  אבל

               זו החותמת שהיה מימוש. [/ זה מאשר שהעניין מומש.]

יאגו:         יש, כן, סבירות גבוהה, גם אם זה רק

               חלום. מזה ניתַן גם לעבּות

               עוד הוכחות, שכלפי חוץ נראות

               די רופפות.

אותלו:                    אני אקרע אותה

               כולה לחתיכות!

יאגו:                              לא,-לא, תהיה

               חכם בינתיים. לא ראינו כלום

               קורה בינתיים. היא יכולה להיות

               עוד ישרה. תגיד לי רק דבר

               אחד: אולי ראית לפעמים

               מטפחת מנוקדת בתותי-

               שדה בַּיד של אשתך?

אותלו:                                   אני

               נתתי לה כזאת. המתנה

               הראשונה שלי.

יאגו:                             זה אני לא

               יודע. אך היום ראיתי - עם

               כזאת מטפחת - זו של אשתך,

               מאה אחוז - את קאסיו מנגב

               את הזקן.

אותלו:                     אם זוהי זאת -

יאגו:                                           אם זאת

               או אם לא זאת אבל שלה - זה רק

               משלים את שאר ההוכחות נגדה.

אותלו:  הלוואי היו לַכּלב ארבעים-

               אלף פתילֵי-חיים, אחד הוא דל

               מדי, חלש מדי, לַנקמה

               שלי. עכשיו אני רואה שזאת

               אמת. תביט פה, יאגו, פה. את כל

               האהבה הרכרוכית שלי                     

               אני מפריח לשמיים. היא   [/ אני מעיף אל השמיים. אין,

               איננה.                            / הלכה.]                   

               נקם שחור, קום מן המאורה

               החלולה שלך! אַת, אהבה,  

               תני את כתרךְ ואת כס-מלכותךְ-

               בַּלב לָרודנית שנאה! חזה,

               עלה וּגְאה בכובד המשא  

               שלך, כי הוא כולו רק לשונות

               של צפעונים!

יאגו:                            רק בשלווה.

אותלו:                                          הו דם,

               דם, דם!

               (הוא כורע ברך)

יאגו:  בסבלנות, אני אומר. אולי

               עוד תשנה את דעתך.

אותלו:                                 אף פעם,

               יאגו. כמו הים השחור, אשר

               זורם בשצף-קֶרַח בלי לסגת

               אל ים השַיש והדרדאנֵלים,

               ממש כך מחשבות דמים שלי

               בקצב מסחרר לא יסתכלו

               אף פעם לאחור, אף פעם לא

               ייסוגו שוב לשפל אהבה

               נכנעת עד שנקמה גדולה

               ועצומה תבלע אותן. עכשיו

               חי שְמֵי-השיש שם, את המלים

               שלי אני נוצר פה בִּדבקוּת

               שבועה קדושה.  

יאגו:                               לא, אל תקום עדיין.

               (הוא כורע)

                   הֱיו עדים, המאורות מעל,

              וכל גורמי הטבע מסביבנו, 

              [/ וכל החלקיקים שמסביבנו,]

               היו עדים שיאגו כאן מוסר

               את כל כוחות שִכְלו, ידיו, לבו

               רק לשרוּת אותלו המקופח.

               הוא יצווה, ואמלא בלב

               שלם, כל מעשה דמים.

               (הם קמים)

אותלו:                               אני

               עונה לאהבתך לא בתודה

               סתמית, אלא ברגש בלי גבולות.

               ואנסה אותך מייד: בתוך 

               שלושה ימים אשמע אותך אומר

               קאסיו לא חי.

יאגו:                            מת החבר שלי.

               ביקשת - רְאה זאת כְּגָמוּר. אבל

               תן לה לחיות.   [/ שהיא תחיה.]

אותלו:                      קללה על נשמתה,

               זונה מופקרת! הו קללה, קללה

               על נשמתה! בוא, לך אתי. אני

               אגש למצוא שיטות בזק של מוות                     

               לַבת-שטן היפהפייה. עכשיו

               אתה סֶגן שלי.

יאגו:                              כולי לךָ

               לנצח.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים דסדמונה, אמיליה והליצן.

 

דסדמונה:  תוכל להגיד לי, אתה, איפה הַסֶּגן קאסיו משתכן?

ליצן:   לא, אני לא אוּכל.

דסדמונה:  למה, בן-אדם?

ליצן:   הוא חייל בכיר, ואם אני מסגיר איפה הוא משתכן אני מסתכן. כן-כן!

דסדמונה:  מספיק. איפה הוא נמצא?

ליצן:   לספר לך איפה הוא נמצא זה לומר לך שאני משקר.

דסדמונה:  מישהו יכול להבין פה משהו?

ליצן:   אני לא יודע איפה הוא נמצא, או משתכן, ואם אשכּן אותו על דרך  הַמְצָאות אשקר אותך בדרך המצִיאוּת בשקר מצוי ומצוץ, וזאת לא הדרך לַשיכּוּן שלו או לַשיקום שלי. לְסיכום - אין סיכוי.

דסדמונה:  תוכל ללמוד איפה הוא נמצא ולשנן?

ליצן:  אני אֶלמד, אשנן ואתכונן לבוחן-פתע.

דסדמונה:  חפש אותו. בקש אותו לבוא הנה. אמור לו שפעלתי לטובתו אצל בעלי ואני מקווה שהכל יסתדר.

ליצן:   זה ניתן לביצוע מצַו המצפון ומצד המצפן, ולכן אני יוצא להתמודד עם המשימה.

               (יוצא)

דסדמונה:  איפה איבדתי, אמיליה, את המטפחת?

אמיליה:   אני לא יודעת, גברת.

דסדמונה:  הייתי מאבדת בשמחה

               ארנק מלא, אני נשבעת לך.

               לולא היה הבעל האציל 

               שלי תם וטהור, בלי שמץ של

               קנאה שפלה, אז זה היה מספיק 

               כדי להקים בו מחשבות רעות.

אמיליה:   הוא לא קנאי?

דסדמונה:                מי, הוא? לדעתי

               השמש שתחתיה הוא נולד

               סחטה ממנו כל נוזל מורעל

               כזה בגוף.

               (נכנס אותלו)

אמיליה:                 תראי, זה הוא.

דסדמונה:                               עכשיו

               לא אעזוב אותו עד שיזמין

               את קאסיו. - מה שלומך, בעל שלי?

אותלו:      טוב-טוב, אשה טובה שלי. (הצידה):  הקושי

               להעמיד פנים! - ומה שלומך

               אַת, דסדמונה?

דסדמונה:                      טוב-טוב, בעל טוב

               שלי.

אותלו:            תני את היד שלך. היד

               הזאת לחה, גברתי.

דסדמונה:                           עוד לא ידעה

               שנים, ולא הכירה צער.

אותלו:                               זה

               מעיד על פוריות ולב רחב.

               חמה, חמה, לחה. לַיד הזאת

               שלך דרוש בידוד מחוֹפֶש, צום,

               תפילה, עם תרגילי משמעת, עם

               מילוי מצוות. כי יש מין שֵד צעיר

               מזיע כאן, שמתפרע כמו

               פרחח. זאת יד טובה, כֵּנָה.

דסדמונה:                                  כן, מי

               כמותך יכול לומר זאת, כי ביד

               הזאת נמסר לבי.

אותלו:                           יד רחבה!

               פעם הלבבות נתנו ידיים.

               היום נותנים ידיים ואין לב.

דסדמונה:  על זה אין לי מושג. עכשיו מהר,

               הִבְטחת.

אותלו:      הבטחתי מה, גוזל?

דסדמונה:  הזמנתי את קאסיו שידבר אתך.

אותלו:  נתקפתי בהתקררות-ביש, ונזלת.

               תני לי את המטפחת שלך.

דסדמונה:                               קח. 

אותלו:   זאת שנתתי לך.

דסדמונה:                היא לא עלי.

אותלו:   לא?

דסדמונה:  לא, באמת.

אותלו:                   זה רע. אֶת המטפחת

               נתנה לאמי אשה מצרית, קוסמת,

               שניחשה גם מחשבות של בני-

               אדם. והיא אמרה לה שכל עוד

               תשמור אותה, היא תהיה נחשקת,

               ואבי עֶבד נרצע לָאהבה

               שלה. אבל אם תאבד אותה

               או אם תמסור במתנה, אבי

               יביט בה בשאט-נפש ולבו

               יֵצא לצוד לו אהבות בחוץ.

               היא במותה הורישה אותה לי,

               ציוותה שכשיבוא זמני לשאת

               אשה, אתן אותה לה. כך עשיתי,

               אז תשמרי אותה מכל משמר:

               שהיא תהיה בבת-עינך כמו שתי

               עינייך היקרות. אם תאבדי

               או תמסרי אותה תדעי קללה

               שאין כדוגמתה.

דסדמונה:                      זה אפשרי?

אותלו:  זה ככה. יש מין קסם בָּרִקְמָה: 

               מגדת-עתידות, שראתה

               מאתיים מחזורי-שנה חולפים,

               בלהט נבואי טוותה אותה.

               המשי הוא תוצרת תולעים

               קדושות, מוּשרה בחומר חניטת

               גוויות, אשר מומחֵי-דורות שימרו

               מלב של בתולות.

דסדמונה:                       מה, זאת אמת?                          

אותלו:  גמורה. אז תשמרי עליה טוב.

דסדמונה:  הלוואי שלא נתקלתי בה אי פעם.

אותלו:   הה! למה?

דסדמונה:  למה דיבור כזה פְּרָאי, קטוע?

אותלו:  אבְדה? הלכה? דברי. היא נעלמה?  

דסדמונה:  אלוהים ישמור!

אותלו:   אמרְת?

דסדמונה:  היא לא אבדה, אבל נאמר שכן?

אותלו:  איך?

דסדמונה:  אמרתי לא אבדה.

אותלו:                       תַראי אותה,

               תביאי.

דסדמונה:            אני יכולה, אבל

               לא מוכנה עכשיו. זה רק תרגיל 

               כדי להסיט אותי מן המשימה

               שלי. בבקשה ממך, השב

               את קאסיו למקומו.

אותלו:                                תביאי לי

               את המטפחת. יש לי לבטים.

דסדמונה:  די, די.

               איפה תמצא אדם מוכשר יותר

               ממנו! 

אותלו:              המטפחת!

דסדמונה:                      בוא דבּר

               אתי על קאסיו.

אותלו:                         המטפחת!

דסדמונה:                                  הוא

               נשען תמיד רק על אהבתך,

               והשתתף אתך בסכנות

               לא פעם -

אותלו:      המטפחת!

דסדמונה:                תתבייש לך.                    

אותלו:      לעזאזל!

               (יוצא)

אמיליה:    וזה לא איש קנאי?

דסדמונה:                     אף פעם לא

               ראיתי אותו ככה. אין ספק

               שבמטפחת יש איזה כישוף.

               ממש נשבר הלב שהיא אבדה לי.

אמיליה:  לא תוך שנה או שתיים מכירים

               טוב גבר. הם כולם רק תיאבון, 

               [/ טוב גבר. הם רק בטן רעבה,]

               אנחנו רק מזון. הם זוללים-

               טורפים אותנו, וכשהם שבעים,

               הם מקיאים אותנו.

               (נכנסים יאגו וקאסיו)

                                  תסתכלי,

               קאסיו עם בעלי.

יאגו:                         אין שום ברירה.

               רק היא חייבת לעשות את זה.

               והנה, איזה יופי! לך, תפציר בה.

דסדמונה:  מה, קאסיו טוב? אז מה חדש אתך?

קאסיו:   גברתי, הבקשה הישנה.

               אנא הפעילי את השפעתך

               הטהורה כדי שיהיה לי שוב

               קיום בחיק אהבתו של איש

               אשר אני מוקיר בכל לבי.

               בלי עיכובים עוד. אם העבֵרה

               שלי פלילית כל כך ששרותֵי

               עבר, סבלות הווה והבטחות

               עתיד לא יכולים לקנות שוב את

               לבו, זכותי לדעת לפחות.

               אלבש גלימה של השלמה כפויה,

               והמזל יזרוק לי אגורה

               אולי על שביל אחר.

דסדמונה:                        איי צר לי, קאסיו

               מאד יקר, הפרקליטוּת שלי

               עכשיו פתאום חורקת. בעלי  

                [/ עכשיו לא משתלבת. בעלי]

               לא בעלי. אילו שוּנָה עוֹרו

               כמו ששוּנָה מִזגו, אז בחיי

               שלא הייתי מכירה אותו.

               כה יעזור לי אלוהים אם לא

               דיברתי בשמך ככל שרק

               יכולתי, והייתי מטרה

               לַחץ של זעמו על הפתיחוּת

               של פי! אתה חייב קצת סבלנות.

               מה שאוּכל - אפעל. אעז יותר

               אפילו מאשר בעד עצמי.

               אז הסתפק בזה.

יאגו:                            מה, אדוני

               כועס?

אמיליה:              ממש הרגע הסתלק

               לו באי-שקט בהחלט מוזר.

יאגו:    הוא מסוגל לכעוס? במו עינַי

               ראיתי איך תותח פורר לו את

               החיילים בָּרוח, וקרע

               ממנו בִּנשיפת שד את אחיו

               שלו - והוא כועס? נפל דבר

               אם כך. אגש אליו. זה לא עניין

               פעוט אם הוא כועס.

דסדמונה:                            כן, גש אליו.

               (יוצא יאגו)

            לא, אין ספק, זה עסק מדיני -

               או מוונציה, או קשר סודי

               שהתגלה לו כאן בקפריסין

               ומעכיר לו את צלילות רוחו.

               כן, במקרים כאלה מתנפלים

               על כל דְבר שטות במקום על העיקר.   

               זה ככה: כשכואבת לנו אצבע,

               גם כל איבר בריא אחר פתאום

               רגיש לכאבים. צריך לזכור,

               גברים הם לא אֵלים. אין לְצַפּות

               שהם יפזזו סביבנו כמו

               ביום החתונה. קללה עלי,

               אמיליה, כי אני לוחמת לא

               שווה: התחלתי כבר להאשים

               את העוֹינוּת שלו. אבל עכשיו

               אני רואה שסתם הטֵיתי עֵד                 

               ובעלי מורשע לשווא. 

אמיליה:   הלוואי ש - כמו שאת חושבת - זה

               רק עסק מדיני, לא הזיות

               ודמיונות-קנאה נגדך.

דסדמונה:  אוי לי, אף פעם לא נתתי לו

               סיבה.

אמיליה:            אבל לְקנאים זאת לא

               תשובה. הם מקנאים לא מסיבה,

               הם מקנאים בגלל קנאה. זאת מין

               מפלצת אשר מולידה את עצמה,

               נולדת מעצמה.

דסדמונה:                     האל ישמור

               את לב אותלו מכזאת מפלצת!

אמיליה:   גברתי, אמן!

דסדמונה:  אני הולכת לחפש אותו.

               טייל פה, קאסיו. אם אמצא שהוא

               כשיר אז אנסה שוב לקדם

               את עניינך ככל שרק אוכל.

קאסיו:   מודֶה מקרב לב, גברתי.

               (יוצאות דסדמונה ואמיליה. נכנסת ביאנקה)

ביאנקה:  תהיה בריא, קאסיו-חבר.

קאסיו:                               מה את

               עושה פה? מה שלומך, ביאנקה יפה

               שלי? נשבע לך, מתוקה, אני 

               בדרך לביתך.

ביאנקה:                     ואני בדרך

               למגורים שלך, מר קאסיו. מה זה!

               שבוע לא לבוא? שבעה ימים

               שבעה לילות? מאה ששים ושמונה        

               שעות? שְעות אוהבים בלי אהבה -

               תפלוֹת יותר ממאה וששים

               שעוֹת על השעון! חשבון מתיש

               עד מוות! אוֹח!

קאסיו:                        סלחי לי, ביאנקה, כל

               הזמן הזה נלחצתי במחשבות

               עופרת. אך בִּזמן פנוי יותר

               אמחק את החיסור. ביאנקה מתוקה,

               עשי לי העתק מן הרקמה

               הזאת.

ביאנקה:              הו קאסיו, מאיפה זה הגיע?

               מזכרת מידידה טריה, זה מה

               שזה! אז יש סיבה לחיסורים

               שלך! מה, זה הגיע עד כדי כך?

               יפה, יפה.

קאסיו:                    מספיק, אשה! זרקי

               את הניחושים המכוערים שלך

               לַפֶּה של השטן, משם הם באו.

               עכשיו את מקנאת שזאת איזו

               מזכרת מגברת! לא, אני

               נשבע לך, ביאנקה.

ביאנקה:                           אז של מי זה?

קאסיו:                                               גם

               לי אין מושג. מצאתי בחדרי.

               מטפחת חמודה לטעמי.

               לפני שיחפשו אותה, רוצה

               שיהיה לי עותק. קחי אותה,

               עשי זאת, ועזבי אותי בינתיים.

ביאנקה:   אה, לעזוב אותך? ולמה?

קאסיו:   אני ממתין לגנרל. ואין

               זה לכבודי או ברצוני שהוא

               יראה אותי כרוך פה לאשה. 

ביאנקה:    ולמה, אם מותר לשאול?

קאסיו:                                זה לא

               שאני לא אוהב אותך.  

ביאנקה:                               זה רק

               שאתה לא אוהב אותי. עשה

               טובה, לווה אותי בדרך קצת.

               תגיד לי אם אראה אותך מהר,

               הלילה.

קאסיו:               אני אלווה אותך

               רק צעד-שניים, כי אני ממתין פה.

               אבל אראה אותך מהר.

ביאנקה:                              מאה

               אחוז. מה שנותנים אני לוקחת.

               יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים אותלו ויאגו.

 

יאגו:  חושב כך, כן?    (/ חושב, כך, אה?]

אותלו:              חושב כך, יאגו?        

יאגו:                               מה,

               להתנשק בשניים?

אותלו:                          נשיקה

               נגד החוק!

יאגו:                      או להיות שעה

               או כמה ערומה לְצד ידיד

               טוב בַּמיטה, בלי כוונה רעה?

אותלו:   כן, ערומה ובמיטה, יאגו,

               בלי כוונה רעה? צביעות כלפי

               השד! מי שכוונותיו טובות

               וככה מתנהג, השד מסית

               אותו מול אלוהים.

יאגו:                           כל זמן שלא

               עשו כלום, זו רק מעידה שולית.   

               אך אם נתתי לאשתי מטפחת -

אותלו:   אז מה?

יאגו:    מה? היא שלה, אדון. ובתור שלה,

               זכותה, לדעתי, להעניק

               אותה לכל אחד.

אותלו:                          גם הכבוד

               שלה הוא ברשותה. מה, גם אותו

               זכותה לתת?

יאגו:    כבודה הוא חומר אשר לא רואים.

               על פי רוב הוא בולט במי שאין לו.

               אבל מה שנוגע לַמטפחת -

אותלו:   חיי, הייתי בשמחה שוכח

               אותה! אמרת - הו, איך זה רובץ

               על זכרוני כמו עורב על בית

               מוכה במגפה, אות מבשר

               רעות! - שהוא החזיק את המטפחת.

יאגו:   כן, מה עם זה?

אותלו:                 זה לא כל כך טוב.  

יאגו:                                    מה

               אילו אמרתי שראיתי איך

               פשע בך, וששמעתי איך

               אמר - כי בני-כלבים כאלה, אם

               הם מצליחים כבר לְכתר אשה

               בְּחישוקים של חשק ולכבוש -

               לא יכולים לסתום ת'פה -

אותלו:                                   מה, הוא

               אמר איזה דבר?

יאגו:                            אמר, אדון;

               רק סְמוֹך עליו שלא יותר ממה

               שהוא יכחיש.

אותלו:                      מה הוא אמר?

יאגו:                                        שהוא

               עשה - אני לא יודע מה עשה.

אותלו:   מה? מה?

יאגו:    שכב -

אותלו:          איתה?

יאגו:                     איתה, עליה, מה

               שאתה רוצה.

אותלו:  שכב איתה? שכב עליה? לכלך אותה? לכלך עליה? שכב איתה! לעזאזל, זה מטונף! מטפחת - וידויים - מטפחת! להתוודות ושיתלו אותו! קודם שיתלו אותו ואז שיתוודה. אני רועד מזה. הטבע לא היה מטיל כזה מין צל ענן כבד בלי שום סיבה. זה לא מלים שמרעידות אותי ככה. פִיחְחח! אפים, אוזניים, שפתיים. יכול להיות? - תודֶה! מטפחת? שֵדִים!

               (הוא נופל אחוז התקף)

יאגו:    לִפְשוט,

               תרופה שלי, לִפְשוט! כך נלכדים

               שוטים, פְּתאים מאמינים. כך גם

               הרבה גברות מכובדות, חפות

               מפשע, טהורות, נענשות.

               היי, אדוני! אדון שלי, אני

               אומר! אותלו!

               (נכנס קאסיו)

                            היי שם, קאסיו!

קאסיו:                                       מה

               קרה?

יאגו:     תקפה אותו מחלת הנפילה.

               התקף שני. היה אחד אתמול.

קאסיו:   שַפשף לו את הרקות.

יאגו:                         לא-לא, חכה.

               העילפון הזה חייב לחלוף

               בשקט בעצמו. אחרת, פיו

               נמלא בקצף והאיש מתחיל

               להשתולל כמו פרא מטורף.

               תראה, הוא זז. לך, תתרחק בינתיים.

               הוא תיכף מתאושש. כשהוא ילך,

               יש לי איזה דיון נכבד אתך.

               (יוצא קאסיו)

              גנרל, הכל בסדר? לא נפגע

               הראש?

אותלו:                 אתה לועג לי?

יאגו:                                 איך? לועג

               לך? לא, אלוהים ישמור! הלוואי

               היית רק נושא את גורלך

               כמו גבר!

אותלו:                  גבר עם קרניים הוא

               מפלצת ושור-בר.

יאגו:                            אם כך בכל

               עיר יש המון שוורים, ומפלצות

               בחליפות.

אותלו:                   מה, הוא הודה?

יאגו:                                      אדון

               טוב, תהיה גבר! זכור שכל גברבר

               שרק נרתם לְנישואין מושך

               בָּעול אתך. מיליונים ישנים

               כל לילה במיטה די-ציבורית

               ונשבעים בחוצפתם שהיא

               פרטית. והמקרה שלך מוצלח

               פי שניים: זה צחוק השטן, פסגת

               הלעג של השד, להתלקק

               על מצעים של נועם עם פרוצה

               ולהאמין שהיא קדושה! לא-לא,

               תן לי לדעת! אם אדע טוב מי

               אני, אדע גם מה היא תהיה.     

אותלו:    אתה חכם, אין מה לומר.

יאגו:                               עמוד

               שם רגע, רק - שמור על ריסון. עכשיו

               כששכבת כאן, המום-יגון -

               חולשה שלא הולמת איש כמוך -

               קאסיו עבר. הצלחתי להיפטר

               ממנו, ותירצתי לו יפה

               את ההתקף שלך. ביקשתי כי

               יחזור מייד כדי לדבר אתי,

               והוא הבטיח. לך והסתתר,

               ורק שים לב לַבּוז ולַזלזול

               ולַגיחוך-לגלוג שנמרחים

               על פרצופו. כי אגרֶה אותו

               לשוב ולספר את הסיפור,

               היכן, איך, כמה פעמים, כמה

               מזמן, מתי שנית הוא בא - ושוב

               יבוא - במגעים עם אשתך.

               כן, שים לב רק להבעות שלו.

               אבל בסבלנות, אם לא - אתה

               סתם פקעת עצבים, לא בן-אדם.

אותלו:    אתה שומע, יאגו? עוד תראה

               איזו עורמה של סבלנות יש בי,   

               אבל - אתה שומע? - גם ים דם.   

            [/ איזה שועל של סבלנות אני,

               / אבל - שומע? - גם איש דם, ים דם.]

יאגו:   זה לא מזיק. אבל הכי חשוב -

               תזמוּן. תהיה מוכן להתרחק?

               (אותלו מתרחק)

            עכשיו אחקור את קאסיו על בי-יאנקה,

               זנזונת שמוכרת חשקים

               בשביל לקנות בגדים ולחם. זאת

               חוֹלה כּוּלה על קאסיו. הקללה

               של הזונות היא לסחרר גברים

               רבים - ולהסתחרר רק מאחד.

               הה, כשאומרים את שמה הוא לא יכול

               שלא להתפוצץ מצחוק. הוא בא.  

              [/ שלא להתפקע. הוא מגיע.]

               (נכנס קאסיו)

               הוא יחייך - אותלו ישתגע.

               ומקנאה עיוורת הוא יבנה

               מכל חיוך, תנועה והבעה

               קלילה של קאסיו מגדלים שגויים.

               איך, סֶגן, מה נשמע?

קאסיו:                              רע, כשאתה

               קורא לי בַּדרגה שחסרונה

               ממש הורג אותי.

יאגו:    תלחץ על דסדמונה - זה הקלף.  

               בינינו, אם המשימה היתה

               תלויה בביאנקה - זה מזמן היה

               גמור כבר.

קאסיו:                   איי, כלבונת מסכנה!

אותלו (הצידה): כבר הוא צוחק!

יאגו:    אשה שכל כך אוהבת גבר לא

               ראיתי.

קאסיו:               עלובה קטנה! באמת

               נדמה לי שהיא מאוהבת בי.

אותלו (הצידה): עכשיו הוא קצת מכחיש, צוחק על זה.

יאגו:   אתה שומע, קאסיו?

אותלו (הצידה):     הוא מושך

               אותו עכשיו שוב לספר הכל.

               עוד, עוד,גדול, גדול!

יאגו:                                היא מפיצה

               שמועה שתתחתן איתה. כן, זאת

               הכוונה שלך?

קאסיו:   הה, הה, הה!

אותלו (הצידה): אתה חוגג, קיסר של רומא? חוגג?

קאסיו:  אני שאתחתן איתה? מה? זבנית! בבקשה, תן קצת כבוד לשכל שלי. אל תחשוב שהוא כל כך מקולקל. הה, הה, הה!

אותלו (הצידה): עוד, עוד, עוד, עוד. צוחק מי שצוחק.

יאגו:   נשבע לך, כולם אומרים שתתחתן איתה.

קאסיו: בחייך, דבר אמת.

יאגו:  אני נבל אם לא.

אותלו (הצידה): אתה הכנסת לי? בסדר. 

                  [/ אתה הבקעת לי? מאה אחוז.]

קאסיו:  זה מה שהקוֹפה מכריזה. היא משוכנעת שאני אתחתן איתה מרוב אהבה וחנופה לעצמה, לא מהבטחה שלי.

אותלו (הצידה): יאגו מסמן לי. עכשיו הוא מתחיל את הסיפור.

קאסיו: היא היתה פה רק הרגע. היא רודפת אותי בכל מקום. לפני יום-יומיים שוחחתי לי על חוף-הים עם כמה בני-וונציה, פתאום מגיעה הבועת-סבון הזאת ו - תהרוג אותי - נופלת לי ככה על הצוואר.

אותלו (הצידה): קוראת "קאסיו יקר!" מן הסתם. לפי התנועות שלו.

קאסיו:  ככה נתלית ומתנדנדת ומייבבת עלי, ככה מטלטלת וסוחבת אותי. הה, הה, הה!

אותלו (הצידה): עכשיו הוא מספר איך היא משכה אותו לחדר-השינה שלי. הו, אני רואה את האף שלך המחודד, אבל לא את הכלב שאליו אני אשליך אותו!

קאסיו: טוב, אני צריך לעזוב אותה.

יאגו:  תראה מה זה, הנה היא!

          (נכנסת ביאנקה)

קאסיו:  חתיכת בואשת מסריחה! ועם ים של בושם! - מה יש לך-אַת ככה לרדוף אותי?

ביאנקה:  שהשטן ואשתו המושתנת ירדפו אותך! מה יש לך-אתה עם המטפחת הזאת שנתת לי לפני רגע? איזה טפשה הייתי שלקחתי אותה! אני צריכה להעתיק את העסק הזה? יופי של עסק, שממש מצאת בחדר-שינה שלך ואתה לא יודע מי השאיר את זה שם! זאת מזכרת מאיזו מתפרפרת! ואני צריכה להעתיק את הרקמה? הנה, תן את זה לַסוסה שלך, איפה שלא קיבלת את זה! אני לא מעתיקה שום רקמה כזאת!

קאסיו:  מה יש, ביאנקה מתוקה שלי? מה יש? מה יש?

אותלו (הצידה): באלוהים, ואם זאת המטפחת שלי!

ביאנקה:  אם אתה בא לארוחה אצלי הלילה, אתה מוזמן. אם לא, תבוא כשאזמין.

        (יוצאת)

יאגו:   אחריה, אחריה!

קאסיו: מה לעשות, אני חייב, אחרת היא תעשה מהומות ברחובות.

יאגו:    אתה תאכל שם?

קאסיו: כן, זאת התכנית שלי.

יאגו:    טוב, אז אולי אני אפגוש אותך. כי הייתי רוצה מאד לדבר אתך.

קאסיו:  בבקשה, בוא! טוב?

יאגו:    רוץ. אף מילה יותר.

               (יוצא קאסיו)

אותלו (צועד קדימה): איך אני רוצח אותו, יאגו?

יאגו:   שמת לב איך הוא התמוגג מצחוק על החטא שלו?

אותלו: הו יאגו!

יאגו:   וראית את המטפחת?

אותלו:   זאת המטפחת שלי?

יאגו:   שלך, בהן צדק. רק לראות איך הוא מחשיב את הטפשונת אשתך! היא נתנה אותה לו, והוא נותן אותה לזונה שלו.

אותלו:  אני אדאג שיהרגו אותו תשע-שנים-רצוף! אשה טובה, אשה יפה, אשה מתוקה!

יאגו:   לא, את זה אתה צריך לשכוח.

אותלו:  כן, שהיא תירקב עד שתִּמָחֶה, ושתקולל הלילה, כי היא לא תחיה. לא, הלב שלי הפך לאבן. אני מכה בו והוא מכאיב ליד שלי. הו, העולם לא ראה יצור מתוק יותר! היא יכולה לשכב לצד קיסר ולצוות עליו משימות.

יאגו:   לא, זה לא הכיוון בשבילך.

אותלו: שיתלו אותה, אני רק אומר מה היא! עדינה כל כך בחוט-ומחט, מופלאה במוזיקה - אח, הזמרה שלה תגרש פראוּת מדוב - ואיזו תבונה נעלה ודמיון שופע -

יאגו:  כל זה עושה אותה גרועה כפליים.

אותלו:   פי אלף, אלף - ואיזה מזג רך!

יאגו:   כן, רך מדי.

אותלו:  כן, זה בטוח. אבל כמה זה חבל, יאגו! הו יאגו, כמה זה חבל, יאגו!

יאגו:  אם אתה כל כך מתרפק על הטומאה שלה, תנפיק לה רשיון לחטוא. כי אם זה לא מזיז לך, זה לא מזיק לאף אחד.

אותלו: אני אקצוץ אותה לבשר טחון. לבגוד בי!

יאגו:  הו, זה מטונף מצידה.

אותלו:  עם קצין שלי!

יאגו:  זה מטונף עוד יותר.

אותלו: תשיג לי איזה רעל, יאגו, בזה הלילה. אני לא אדון איתה דיונים, שהגוף והיופי שלה לא יחלישו לי שוב את המוח - בזה הלילה, יאגו!

יאגו:  אל תעשה את זה עם רעל. חנוֹק אותה במיטה שלה, אותה מיטה שהיא זיהמה.

אותלו: טוב, טוב! הצדק שבזה מוצא חן בעיני. טוב מאד!

יאגו:   ומה שנוגע לקאסיו, תן לי להיות המוציא שלו לפועל. תשמע עוד עד חצות.

אותלו:  טוב-מצוין!

      (חצוצרה מבחוץ)

          מה זה החצוצרה הזאת?

יאגו:   בטח משהו מוונציה.

       (נכנסים לודוביקו, דסדמונה ומלווים)

       זה לודוביקו. זה מהדוכס. תראה-שם, אשתך אתו.

לודוביקו:   ברכות לגנרל!

אותלו:                   אמן, אדון.

לודוביקו:   שלומות מהדוכס והסנאט.

    (נותן לו מכתב)

אותלו:  אני נושק לכל פקודה מהם.

    (פותח את המכתב וקורא)

דסדמונה:  אז לודוביקו, בן-דוד, מה חדש?

יאגו:   שמח עד מאד לראות אותך .

               ברוך הבא לקפריסין.

לודוביקו:   תודה לך. ומה שלום סגן קאסיו?

יאגו:   חי, אדוני.

דסדמונה:  בן-דוד, לבעלי יש מין משבר     

               אתו. אבל אתה תסדיר הכל.

אותלו:   את בטוחה?

דסדמונה:  אדוני?

אותלו:   "בזאת לא תתרשל, כשם ש" -

לודוביקו:   הוא לא דיבר. שקוע במכתב.

               מה, יש סכסוך בין אדוני וקאסיו?

דסדמונה:  סכסוך אומלל. הייתי מוכנה

               לתת המון בכדי שיתפייסו,

               כי יש לי אהבה רבה לקאסיו.

אותלו:   אש וגופרית!

דסדמונה:  אדוני?

אותלו:   את חכמה?

דסדמונה:  מה, הוא כועס?

לודוביקו:                   אולי זה המכתב.

               לדעתי פוקדים שהוא יחזור,

               וקאסיו ימלא את מקומו פה.

דסדמונה:  אני מאד שמחה!

אותלו:                       מאד! 

דסדמונה:                            אדון?

אותלו:      אני שמח שאת משוגעת.

דסדמונה:  למה, אותלו המתוק שלי?

אותלו:      שטן!

       (מכה אותה)

דסדמונה:  זה לא הגיע לי.

לודוביקו:  אדון, גם אילו אשבע שבמו-    

               עיני ראיתי זאת, איש בוונציה

               לא יאמין. לא, זה יותר מדי.

               בקש סליחה ממנה. היא בוכה.

אותלו:   שטן, שטן! אִילו האדמה

               היתה נזרעת מדמעות-אשה,

               מכל דמעה שלה היה נולד

               תנין. שלא אראה אותך!

דסדמונה:                             אני

               לא אשאר כדי להכאיב לך.

לודוביקו:   סמל הצייתנות.

               בבקשה, כבודך, קרא לה לחזור.

אותלו:    גברת!

דסדמונה:  אדוני?

אותלו:  מה אתה רוצה איתה, אדון?

לודביקו:                            אני,

             אדון?

אותלו:             אתה ביקשת שאגיד

               לה להסתובב. או-הו, היא יכולה,

               אדון, להסתובב, ולהסתובב,

               ולהמשיך לצעוד, ולהסתובב

               שוב, שוב. והיא יודעת גם לבכות,

               אדון, לבכות. ו - כן! -  היא צייתנית.

               כמו שאמרת, צייתנית. מאד!

               תמשיכי לך לדמוע! - בעניין

               זה, אדוני - איזה זיוף-מופת

               של רגש! - מצווים עלי לחזור

               הביתה - תסתלקי! אקרא לך עוד

               מעט. - אדון, בפקודתם אני

               שב לוונציה. - עופי, תתנדפי!

               (יוצאת דסדמונה)

            קאסיו יתפוס את מקומי. ובוא

               אלי, בבקשה ממך, אדון,

               הלילה לסעודה. ברוך הבא

               לקפריסין. תיישים ובני-קופים! [/ בני-תיש וקופים!]      

               (יוצא)

לודוביקו:   זה השחור הנאצל, הכל-

               יכול, כפי שקורא לו הסנאט?

               זהו הלב ששום סופה של רגש

               לא תטלטל? זה המוסר הכֹּה-

               יציב שאין כדור תועה או חץ

               מקרה שישרטו או יפצעו

               אותו?

יאגו:                 הוא השתנה מאד.

לודוביקו:                                הראש

               שלו בריא? המוח לא רופף?

יאגו:   הוא - כמו שהוא. לא לי להעלות

               על דל שפתי ביקורת מה הוא כן

               או לא. אם הוא לא מה שהוא נראֶה

               שכן הוא, הלוואי שהוא היה.

לודביקו:  מה! להכות כך את אשתו!

יאגו:                               אמת,

               זה לא היה יפה. רק הלוואי

               שזה היה הכי גרוע.

לודוביקו:                           זה רגיל  [/ הרגל]

               אצלו? או שהמכתב הבעיר לו את

               הדם, ברא בו חטא שלא היה?

יאגו:    אסון, אסון. זה לא יהיה ישר

               אם אספר מה שראיתי או

               אני יודע. תתבונן בו טוב,

               וההתנהגות שלו תחסוך

               לי דיבורים. פשוט לך אחריו,

               שים לב איך הוא ממשיך.

לודוביקו:  מאד עצוב לי שטעיתי בו.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים אותלו ואמיליה.

 

אותלו:  אז כלום אַת לא ראית?

אמיליה:  גם לא שמעתי, וגם לא חשדתי.

אותלו:  לא, אַת ראית אותה יחד עם קאסיו.

אמיליה: רק לא ראיתי מה פסוּל בזה,

               וגם שמעתי כל פסיק-נשימה

               שהם החליפו.

אותלו:                       מה? אף פעם לא

               התלחשו?

אמיליה:               אף פעם, אדוני.

אותלו:  ולא סילקו אותך?

אמיליה:                  אף פעם.

אותלו:  להביא לה מניפה, כפפות או מה?

אמיליה: אף פעם, אדוני.

אותלו:   זה משונה.

אמיליה:  לי לא אכפת, אדון, להתערב    

               על הנשמה שלי: היא ישרה.

               ואם אתה חושב אחרת, אז

               סלק את המחשבה. היא משחיתה

               לך את הלב. אם איזה מנוול

               הכניס לך את זה לראש, הלוואי

               שיקולל כמו הנחש מגן-

               העדן! כי אם היא לא ישרה,

               וטהורה, נאמנה, אז אין

               אף בעל מאושר, והאשה

               הכי תמה היא מטונפת כמו

               דיבה.

אותלו:             תגידי לה לבוא. לכי!

               (יוצאת אמיליה)

            פֶּה יש לה, זאת. אבל אין סרסורית

               בלי פה גדול כזה. כאן יש זונה

               של מזימות, מנעול-מפתח של    

               ארון סודות מתועבים. וגם

               כורעת ברך לתפילה. ראיתי!

               (נכנסות דסדמונה ואמיליה)

דסדמונה:  מה, בעלי, מה רצונך? 

אותלו:                           'בקְשה,

               גוזל, בואי לכאן. 

דסדמונה:                     מה תבקש?

אותלו:      הראי לי את עינייך. הסתכלי

             לי בַּפּנים.

דסדמונה:            איזה משחק זוועה

               הוא זה?

אותלו (לאמיליה):   אל העֶמדה, מאדאם בּורדל!

               תשאירי את המזדווגים לבד

               ותסגרי את הדלת. תני שיעול

               או תקראי "הממ-הממ" אם מישהו בא.

               סוד המקצוע, סוד מקצוע! צאי כבר. 

                [/ מקצוע-סוד, סודות מקצוע, צאי כבר!]

               (יוצאת אמיליה)

דסדמונה:  על שתי ברכי, מה זה אומר? אני

               רק מבינה מין זעם במלים,    

                    [/ מבינה רק שיש זעם בַּמלים,]

               אך לא את המלים.

אותלו:                          לא, מי את? מה

               את?

דסדמונה:         אשתך, כן, הנאמנה

               המסורה.

אותלו:                  בואי, הישבעי בזה,

               וקללי את נשמתך.

               כי כך, בדמות מלאך, גם השדים

               יְפחדו לתפוס אותך. לכן

               תהיי כפולת-קללה, והישבעי

               שיש בך יושר.

דסדמונה:                  המרוֹמים יודעים

               שכך זה באמת.

אותלו:                         המרוֹמים

               יודעים: את בוגדנית כמו גיהינום.       

דסדמונה:  למי, אדון, עם מי? במה בגדתי?

אותלו:   אָה דסדמונה, די כבר, די כבר, די כבר.  

דסדמונה:  ארור היום! למה אתה בוכה?

               אני הטעם לדמעות האלה?

               אם במקרה אתה חושד שזה

               אבי אשר סידר שיקראו

               לך לחזור, אל תאשים אותי.

               אתה איבדת את לבו, אך גם

               אני איבדתי.

אותלו:                     אִלו המרומים

               רצו לבחון אותי בייסורים,

               אילו המטירו לי על ראש חשוף

               פגעים והשפּלות, לו דחפו

               אותי עמוק לתוך ים עוני, לו

               מסרו אותי ותקוותַי לשבי,

               הייתי עוד מוצא בנשמתי

               איזו פינה של הבלגה. אבל,

               הו, להפוך אותי למטרה

               של בוז, אשר הזמן מורה עליו

               לעד באצבע מזדחלת! לא,

               אך גם בזה יכולתי לעמוד,

               טוב, טוב מאד. אבל מן המקום

               שבו טמנתי את לבי, שהוא

               חיי ובלעדיו אין לי חיים,

               המעיין ממנו הנהר

               שלי זורם ובלעדיו חרֵב -

               להיזרק משם, או להפוך

               אותו לבור-שופכין שקרפדות

               מזוהמות שורצות ומזדווגות בו!

               שם, הבלגה, פנייך ישתנו,

               בת-מלאכים רכה, ורודת שפתיים;

               כן, פה תִּרְאי אותך - מפלצת שאול!         

דסדמונה:  אתה מחשיב אותי כטהורה, לא?

אותלו:   הו כן! כמו זבובי-קיץ בָּאטליז.

               רק מושרצים - כבר משריצים. אַת עשב,

               אבל יפָה, וניחוחך מתוק

               עד כאב-חושים. הלוואי שלא נולדת!

דסדמונה:  איי, איזה חטא מר בשגגה עשיתי?

אותלו:   דף כה חלק, ספר כה משובח,

               נועד שייכתב "זונה" בו? מה

               עשית! עשית? אח, בהמת חוצות!

               שתי לחיי יהיו אש נפּחים

               אשר תשרוף את הצניעות לאפר

               אם רק אגיד את זה. מה את עשית!

               מול זה שחקים סותמים את הנחיריים,

               הלבנה עוצמת עין. גם

               הרוח המופקרת שמנשקת

               כל מה שהיא פוגשת, השתתקה

               בַּמערות החלולות ולא

               רוצה לשמוע. מה עשית? פרוצה

               במצח נחושה!

דסדמונה:                     חי אלוהים,

               אתה מאד חוטא לי.

אותלו:                           את לא פרוצה?

דסדמונה: לא, חי נפשי, נשבעת. אם לשמור

               את המֵיכל הזה לבעלִי

               מכל מגע טמא אחר זה לא

               להיות פרוצה, אז לא.

אותלו:                              מה, לא

               זונה?

דסדמונה:           לא, שכה תיוושע נפשי.   

אותלו:   זה יכול להיות?

דסדמונה:  שאלוהים ימחל לנו!

אותלו:                          אלפי

               סליחות אם כך. החלפתי בטעות

               אותך עם הזונה הערמומית,

               זאת מוונציה, שהתחתנה עם אותלו.

               (קורא): אַת, גברת, גבריאל-רק-מלהיפך,

               שוערת גיהינום!

               (נכנסת אמיליה)

                               את, את, כן, את!

               עשינו את שלנו. הנה שכר

               טרחה שלך. הואילי לסובב

               מפתח ולשמור טוב על סודנו.

               (יוצא)

אמיליה:  אוי לי, מה יש לאיש הזה בראש?

               איך את, גברתי? גברת טובה שלי, איך?         

דסדמונה:  האמת? חצי-חולמת.

אמיליה:  גברת טובה, מה יש לאדוני?

דסדמונה:  למי?

אמיליה:  למי? לאדוני, גברתי.

דסדמונה:  מי אדונך?

אמיליה:              זה שהוא גם שלך,

               גברתי יקירתי.

דסדמונה:                 לי אין אדון.

               אל תדברי אתי, אמיליה. לא,

               אני לא יכולה לבכות, ואין

               לי שום תשובה שלא תשוט על מֵי-

               דמעות. אנא, פרשי לי את סדיני

               החתונה שלי על המיטה

               הלילה. תזכרי. עכשיו קראי

               לבעלך.

אמיליה:              זה חתיכת שינוי!  [/ או, זה דבר חדש!]

                   (יוצאת)

דסדמונה:  מגיע לי, מאד מגיע. מה

               עשיתי שיצמיד משפט חמוּר

               לַמעידה הכי שולית שלי?

               (נכנסים יאגו ואמיליה)

יאגו:  מה תבקשי, גברתי? ומה שלומך?

דסדמונה:  אין לי מושג. כשמלמדים תינוק

               עושים את זה ברוֹך, נוזפים קלות.

               גם הוא יכול היה לגעור בי כך.

               כי בחיי, אני עוד צעירה [/ כי בחיי, בִּגְערוֹת אני   

               לגערה.          / עדיין גוּר.]

יאגו:                 מה העניין, גברתי?

אמיליה:  אוי לנו, יאגו, האדון ממש

               זינָה אותה, זרק בה בוץ קללות

               כזה שלב-אמת לא מסוגל

               לשאת.

דסדמונה:  אני שֵם כמו זה יאגו?

יאגו:                             איזה שֵם,

               גברת יפה?

דסדמונה:               כזה שהיא אמרה

               שבעלי נתן לי.

אמיליה:                    הוא קרא לה

               זונה. מלים כאלה שקבצן

               שיכור מיין לא היה אומר

               לַשכבנית שלו.                         

יאגו:                         מדוע הוא

               עשה זאת?

דסדמונה:  איני יודעת. אני בטוחה

               שאני לא כזאת.

יאגו:                           לא, אל תבכי,

               לא, אל תבכי! איי, איזה יום ארור!

אמיליה:    מה, היא זרקה כאלה שידוכים  

              [/ היא נפנפה כאלה שידוכים]

               מכובדים, ואבא, חברים,

               מולדת, כדי שיכנו אותה

               זונה? זה לא ממש מביא דמעות?

דסדמונה:  זה הגורל המר שלי.

יאגו:                          על זה

               שיקולל! איך בא לו שגעון

               כזה?

דסדמונה:          האל יודע.

אמיליה:                       שיתלו

               אותי אם אין איזה נבל מושלם,

               איזה בן-כלב סכסכן לחשן,

               אפס חתרן וחרחרן שרק

               המציא לכלוך כזה כדי להשיג

               קידום.

יאגו:                 שתתביישי, אין איש כזה.

               זה לא יכול להיות.

דסדמונה:                       אם יש כזה,

               שהאל יסלח לו.

אמיליה:                       שחבל-התליה

               יסלח לו, שיכרסם לו גיהינום

               את העצמות! למה הוא מכנה

               אותה זונה? מי הסתובב איתה?

               באיזה מקום, מתי, ואיך, מאיפה?

               את השחור מוליך שולל איזה

               נוכל נבל, איזה נוכל בזוי

               גס-נפש, איזה זבל בן-עוולה.

               שמיים, תחשפו פרצוף-חבר

               כזה, ושימו בְּיד כל אדם

               ישר שוט להצליף בַּמנוולים

               האלה עירומים בכל העולם,

               מזרח עד מערב!

יאגו:                           תנמיכי את

               הקול.

אמיליה:             שיישרפו חיים! טיפוס

               ממש כזה הפך לך ת'ראש

               לחשוד שלי היה עם השחור - ! 

                 [/ לחשוד שגם אני עם השחור - !]

יאגו:   את מטומטמת, שקט.

דסדמונה:                   יאגו טוב,

               מה אעשה לזכות בבעלי שוב?

               חבר טוב, לך אליו. כי, חי האור

               הזה של השמיים, אני לא

               יודעת איך איבדתי אותו.

               פה על ברכַּי נשבעת, אם אי-פעם

               סטיתי מן האהבה שלו

               במחשבה או מעשה, או אם

               עינַי, אוזנַי, כל חוש, מצאו ברכה

               במישהו אחר, אם אני לא,

               ולא הייתי, ותמיד אהיה -

               גם אם יזרוק אותי לגירושין

               של עוני - מאוהבת בו מכל

               לבי - תנטוש אותי הנחמה!     

          [/ לבי - שלא אדע עוד נחמה!]

            קשיחות-לב היא פוגעת, וקשיחות-

               הלב שלו תוכל גם לכלות

               את כל חיי, אך את אהבתי

               היא לא תכתים. אני לא יכולה

               לומר "זונה". רק כי עכשיו מילה

               זו נעה בלשוני יש לי בחילה.

               ולעשות מה שהיא מסמלת

               לא יפתה אותי כל הון תבל.

יאגו:   די, הירגעי. יש לו רק מצב-רוח.

               עסקי המדינה רובצים עליו,

               אז הוא מתקיף אותך.

דסדמונה:  אם זה רק זה -

יאגו:                      רק זה, אני בטוח.

               (תרועה מבחוץ)

               ההזמנה לארוחה! שליחי

               וונציה מחכים לסעוד. לכי,

               ואל תבכי. הכל יהיה בסדר.

                        [/ הכל עוד ייפתר.]

          (יוצאות דסדמונה ואמיליה. נכנס רודריגו)

               כן, מה, רודריגו?

רודריגו:  אני לא סבור שאתה מתנהג איתי הוגן.

יאגו:  ומה ההסבר לַסברה?

רודריגו:  כל יום אתה מורח אותי באיזה תירוץ אחר, יאגו, ואפילו, כפי שנראֶה לי עכשיו, מרחיק אותי מכל הזדמנות במקום לתת לי חוט של התפתחות  לתקווה. אני באמת לא אסבול את זה יותר. אני גם לא מוכן לעבור עוד בשתיקה על מה שכבר סבלתי כמו טיפש.

יאגו:  אתה מוכן להקשיב לי, רודריגו?

רודריגו:  בחיי, שמעתי כבר יותר מדי. כי המלים והמעשים שלך לא הולכים צמוד ביחד.

יאגו:  אתה מאשים אותי מאד לא בצדק.

רודריגו:  והכל אמת. הארנק שלי פשוט סחוט. התכשיטים שקיבלת ממני להעביר לדסדמונה היו משחיתים נזירה. אמרת לי שהיא קבלה אותם, ומשיבה לי ציפיות ועידוד לתשומת-לב מיידית והיכרות הדדית, אבל אני לא רואה שזה קורה.

יאגו:  טוב, קדימה, יפה מאד.

רודריגו:  יפה מאד! קדימה! אני לא יכול קדימה, בן-אדם, וזה לא יפה מאד! שמע לי, אני אומר לך שזה עקום מאד, וגם מתחיל להאמין שטוב מאד עבדו עלי.

יאגו:  יפה מאד.

רודריגו:  אני אומר לך שזה לא יפה מאד. אני אציג את עצמי לדסדמונה. אם היא תחזיר לי את התכשיטים שלי, אוותר על החיזורים ואחזור בי מהפיתויים. אבל אם לא, תאמין לי, אני אתבע אותך על פיצויים.

יאגו:  אמרת - אמרת.

רודריגו:   נכון, ואני גם הולך כל מילה ליישם-ליישם.

יאגו:  או! עכשיו אני רואה שיש לך דם, ומרגע זה ממש אני מחזיק ממך יותר מאשר אי-פעם קודם. בוא, תן לי יד, רודריגו. אתה ביטאת נגדי הסתייגות מאד מוצדקת. אבל אני מצהיר בכל תוקף שהובלתי את העניין שלך בהגינות גמורה.  

רודריגו: זה לא נראָה ככה.

יאגו:  אני מודה שלא נראָה, והחשד שלך לא נטול תבונה ואבחנה. אבל, רודריגו, אם יש בך באמת מה שעכשיו יותר מתמיד נראֶה לי שיש לך - אני מתכוון נחישות, גבורה ואומץ - הלילה תַראה את זה. אם מחר בלילה אתה לא תיהנה מדסדמונה, תוציא אותי מהעולם הזה בבוגדנות, ותרקום מזימות על החיים שלי.

רודריגו:  טוב, מה זה? זה משהו בטווח ההגיון?

יאגו:  אדוני, יש משלחת מיוחדת שהגיעה מוונציה להציב את קאסיו כמחליף  של  אותלו.

רודריגו:  באמת? אז אותלו ודסדמונה חוזרים לוונציה!

יאגו:  הו לא, הוא יוצא לאפריקה, ולוקח אתו את דסדמונה היפה, אלא אם כן שהותו פה תתארך עקב איזו תאונה - ואין מכריעה יותר מן הסילוק של קאסיו.  

רודריגו:  מה בדיוק אתה מתכוון  "סילוק"?

יאגו:  מה? להפוך אותו בלתי-כשיר להחליף את אותלו - לפצפץ לו את המוח.

רודריגו:  וזה מה שאתה רוצה שאני אעשה?

יאגו:  כן, אם אתה מעז לעשות לעצמך רווח וצדק. הוא סועד הלילה עם  זנזונה אחת, ואני אלך לשם אליו. הוא לא יודע עוד על מזלו הנכבד. אם תעקוב אחריו כשהוא יוצא משם - ואני אדאג שזה יקרה בין שתים-עשרה לאחת - תוכל לחסל אותו בלי בעיה. אני אהיה בסביבה לתת לך גיבוי, ובין שנינו הוא ייפול. בוא, אל תעמוד המום, תלך אתי. אני אסביר לך כמה המוות שלו חיוני עד שתרגיש חייב לעשות לו את זה. כבר זמן לארוחת-ערב והלילה הולך ומתבזבז. קדימה!

רודריגו:  אני רוצה לשמוע יותר נימוקים לזה.

יאגו:   תשמע ותקבל.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים אותלו, לודוביקו, דסדמונה, אמיליה ומלווים.

 

לודוביקו:  בבקשה, אדון, אל-נא תטרח יותר.

אותלו:  הו, סלח לי. יעשה לי טוב ללכת קצת.

לודוביקו:  לגברת - לילה טוב. אני מודה לך בהכנעה.

דסדמונה:  מכל הלב, כבודך.

אותלו:  נלך, אדון? הו, דסדמונה.

דסדמונה:  בעלי?

אותלו:  אל המיטה מייד. תיכף אני חוזר. סלקי את המלווה. עשי את זה.  

דסדמונה:  כן, בעלי.

 (יוצאים אותלו, לודוביקו והמלווים)

אמיליה:   עכשיו מה? הוא נראה יותר רגוע.

דסדמונה: הוא אמר שבקרוב יחזור. ציווה

          עלי ללכת למיטה, ביקש

          שאסלק אותך.

אמיליה:                 תסלקי אותי?

דסדמונה:  כך הוא ביקש; אז בטובך, אמיליה,

          תני בגד לילה ושלום. אסור

          שנעצבן אותו עכשיו.

אמיליה:                    הלוואי

 שלא ראית אותו אף פעם!

דסדמונה:                לא

          לדעתי. לבי כל כך יוצא 

          אליו שגם העקשנות שלו,

          הגערות, הזעף - תפרמי

          פה בטובך - יש בהם חן וקסם.

אמיליה:  הנחתי את הסדינים שאת ביקשת

          על המיטה.

דסדמונה:            זה לא חשוב. בחיי,

          כל כך טפשית הנשמה שלנו!

          אם אני מתה לפנייך, אנא

          כרכי אותי באחד מן הסדינים

          האלה.

אמיליה:          די, די, איך את מדברת.

דסדמונה:  לאמי היתה משרתת, בָּרְבָּרי

          קראו לה. היא התאהבה; וזה

          שאהבה, בטרופו נטש

          אותה. היה לה שיר על ערבה,

          פזמון נושן כזה; אך הוא ביטא

          את גורלה, היא מתה כשזימרה

          אותו. השיר הזה הלילה לא

          יוצא לי מהלב; תיכף אני

          אשמוט גם ראש ואפזם 

          אותו כמו בּרבּרי המסכנה.

          תמהרי.

אמיליה:              להביא לך את חלוק

          הלילה?

דסדמונה:         לא, נתקי את הסיכות

           כאן. לודוביקו זה הוא איש נאה.

אמיליה:   ממש יפה.

דסדמונה:            הוא מדבר יפה.

אמיליה: אני מכירה גברת בוונציה, היתה הולכת יחפה לפלשתינה בשביל מגע אחד של השפה התחתונה שלו.

דסדמונה (שרה):    ישבה מסכנה ליד עץ השקמה,

                   שירו שיר ערבה ירוקה;

                   ידה בחיקה, ראשה על ברכה,

                   שירו שיר ערבה, ערבה.

                     המים השיטו גניחות, אנחות,

                   שירו שיר ערבה, ערבה;

                היא המסה סלעים בדמעות מלוחות -

        (מדברת): הניחי את אלה בצד.

          (שרה):   שירו שיר ערבה, ערבה -

        (מדברת): בבקשה מהר; הוא כבר מגיע.

          (שרה):   ערבה ירוקה תהיה לי לזֵר.

                אל תשמיצו אותו, כי לי טוב כשהוא בז לי -

        (מדברת): לא, זה לא ככה הולך. הקשיבי, מי זה שדופק?

אמיליה:   זה הרוח.

דסדמונה (שרה):    כשאמרתי "בוגד", מה השיב אהובי לי?

                "אבגוד עם שלושים - עם ששים תשכבי לי."

        (מדברת): אם כך תלכי לך; לילה טוב; צורבות

          לי העיניים; זה מבשר דמעות?

אמיליה:   זה לא אומר כלום.

דסדמונה:                    כך אומרים, שמעתי.

          הו הגברים האלה, הגברים

          האלה! את חושבת בכנות -

          תגידי לי, אמיליה - שיש נשים

          שמבזות באופן גס כזה

          את בעלן?

אמיליה:            יש מין-כאלה, אין

          ספק.

דסדמונה:     היית עושה דבר כזה,

          בעד כל העולם?

אמיליה:                   למה, את לא?

דסדמונה:  לא-לא, באור הזה שבשמיים.

אמיליה:  גם אני לא באור הזה של השמיים: אם כבר הייתי עושה את זה בחושך.

דסדמונה: היית עושה, בעד כל העולם?

אמיליה: העולם הוא דבר עצום: זה מחיר כביר על חטא זעיר.

דסדמונה: האמת, נדמה לי - לא היית עושה.

אמיליה:  האמת, נדמה לי - כן הייתי, ומכסה אחרי שעושה. ברור, לא הייתי עושה דבר כזה בשביל איזו טבעת, חתיכת בד, חלוק, תחתוניות או מצנפות, או מותרות זוטות כאלה. אבל בעד כל העולם! אלוהים ירחם, מי לא תעשה לבעלה קרניים כדי לעשות אותו למלך? הייתי מסתכנת בטיפה של אבדון בשביל זה.

דסדמונה:  השד ייקח אותי אם הייתי עושה עוול כזה בעד כל העולם!

אמיליה:  מה, אבל העוול הוא עוול רק בעולם, ואם זכית בעולם על עמלך, זה עוול בעולם שלך, ואת יכולה מייד לתקן אותו.

דסדמונה:  לא ייתכן שיש אשה כזאת.

אמיליה:   יש, תריסר; ובתוספת עוד מספיק הרבה שיוכלו לאכלס-מלא את כל העולם שבעדו הן משחקות.  

          אך זאת אשמת הבעלים, אני

          סבורה, אם הנשים מתדרדרות.

          נגיד, הם מתרשלים בחובתם,             

          ולחיק זרוֹת שופכים את אוצרותינו;

          או הם חוטפים התקף קנאה מופרע

          ומגבילים אותנו; או נגיד

          מכים אותנו, או מקצצים

          לנו בהוצאות, סתם להכעיס -

          גם לנו יש דם משוגע, וגם

          אם יש בנו טיפה של חסד, יש בנו

          גם טיפת נקמה. שהם יֵדעו,

          הבעלים, שלנשים יש חוש

          כמותם: כן, הן רואות ומריחות,

          ויש להן חֵיך לַמתוק, לַמר,

          כמו לבעלים. מה זה שהם עושים

          כשהם מחליפים אותנו באחרות?

          זה שעשוע? כן, אני חושבת.

          וזה נולד מחשק? כן, אני

          חושבת. זאת חולשה לסטות כך? כן,

          גם זה. ולנו אין גם חשקים,

          תשוקות לשעשוע, וחולשה,

          כמו לַגברים? אז שהם ינהגו

          בנו יפה; אחרת, שיודוּ:

          כל רע שנעשֶה, רק הם לימדו.

דסדמונה:  לילה טוב, לילה טוב. יורה לי אל

          למצוא בּתוך הרוע שביל גואל.       

           [/ למצוא בתוך הרע נתיב גואל.]

          (יוצאות)


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים יאגו ורודריגו.

 

יאגו: פה, תעמוד מאחורי הקיר,

          הוא כבר מגיע. נשק שלוף, ונְעץ

          עמוק. מהר, ואל תִּפחד מכלום.

          אני מאחוריך. זה יבנה

          או יהרוס אותנו. זכור את זה -

          ובנחישות.

רודריגו:          תהיה רק על ידי. 

           אני עלול עוד להחמיץ.

יאגו:                           פה, על

          ידך.  תהיה אמיץ, ולָעמדה.

          (הוא מתרחק)

רודריגו:  אני לא מאד שלם עם זה, אך הוא

          ניפק לי נימוקים די מספקים. [/ סיפק לי נימוקים משכנעים.]           

          אדם אחד פחות, אז מה. שלוש-

          ארבע! הוא מת!

יאגו:                    שפשפתי את הפצעון-

          צעיר הזה כמעט עד לזוב-דם,

          הוא מרוגז. אם הוא הורג את קאסיו,

          או קאסיו אותו, או אם שניהם הורגים

          אחד את השני, בכל מקרה

          אני מרוויח. אם רודריגו חי,

          אני חייב לו החזרים על כל

          מה שחלבתי - תכשיטים, כספים -

          המתנות לדסדמונה.

         לא בא בחשבון. אם קאסיו יישאר,

          בקיומו יש יופי יומיומי

          שמכער אותי. והשחור

          עלול, נוסף לכל, גם להסגיר לו

          אותי - אני פה מסתכן מאד. 

         לא, הוא חייב למות. שקט, הוא בא.   

         [/ אותי - זו סכנה גדולה. לא, הוא 

         / חייב למות. אבל דממה, הוא בא.]

            (נכנס קאסיו)

רודריגו:  הצעדים, זה הוא. אתה מת, כלב!

       (מזנק על קאסיו)

קאסיו:  דקירה כזאת היתה די קטלנית

          אם בגד המגן שלי היה

          פחות טוב. איך שלך? 

       (פוצע את רודריגו)

רודריגו:                       הורגים אותי!

       (יאגו פוצע את קאסיו ברגל ויוצא)

קאסיו:   אין רגל! הו, הצילו! רצח! רצח!

     (נכנס אותלו)

אותלו:  הקול של קאסיו. יאגו מקיים.

רודריגו:  הו כלב שכמוני!

אותלו:                    בדיוק.

קאסיו:  הצילו! הי, תנו אור! רופא!

אותלו:  זה הוא. הו יאגו הישר, איש צדק,

          שותף למצוקת חבר! אתה

          מורה שלי. כן, מותק, יקירךְ

         שוכב פה מת, וגורלך טס כמו

          קללה אלייך. אני בא, פרוצה!

          קסם עינייך בלבי - אין, תם.

          מיטת זימה בדם זימה תוכתם.

     (יוצא אותלו. נכנסים לודוביקו וגראציאנו)

קאסיו: מה? אין משמר? אין עוברי-אורח? רצח!

גראציאנו:  זאת איזו תאונה. הזעקה

          מזעזעת.

קאסיו:           הו, הצילו!

לודוביקו:                    שמע!

רודריגו:  אח, שרץ מנוול!

לודוביקו:  שניים-שלושה גונחים. חשוך עד מוות.

          זאת יכולה להיות מלכודת. בלי

          תגבורת מסוכן להתקרב.

רודריגו:  אף איש לא בא פה? אני אדמם

          למוות!

לודוביקו:         שמע!

      (נכנס יאגו, עם אור)

גראציאנו:  הנה בא מישהו, חצי-לבוש,

          עם אור ונשק.

יאגו:                  מי שם? מי מרעיש

          בצעקות על רצח?

לודוביקו:                   לא יודעים.   

יאגו: מה, לא שמעתם צעקה?

קאסיו:                        פה, פה!

          בשם אלוהים, הצילו!

יאגו:                          מה קרה?

גראציאנו: זה הַסַּמָל, נדמה לי, של אותלו.

לודוביקו:  הוא בכבודו. בחור נועז מאד.

יאגו:  מי אתה שזועק בקול אימים?

קאסיו:   יאגו? גמרו אותי מנוולים!

         בוא תעזור לי.

יאגו:  איי, סֶּגן! מי הם המנוולים?

קאסיו: אחד לדעתי עוד בסביבה,

          לא מסוגל לברוח.

יאגו:                        נבלים

          בוגדים! (ללודוביקו וגראציאנו): מי אתם? בואו, תנו עזרה!

רודריגו:  הו, תעזרו לי פה!

קאסיו:   זה אחד מהם.

יאגו:                    נבל רוצח! זבל!

      (דוקר את רודריגו)

רודריגו:  יאגו ארור! כלב לא אנושי!

     (מאבד את ההכרה)

יאגו: הורגים בחושך? איפה הפושעים

          שופכי-הדם? כמה שקטה העיר

          הזאת! הי, רצח, רצח!

       (לודוביקו וגראציאנו מתקרבים)

                                 כן,  אז מי

            אתם? מהטובים או הרעים?

לודוביקו: בחן ותגיד.

יאגו:  סיניור לודוביקו?

לודוביקו:  כן, אדוני. 

יאגו:   סליחה! פה קאסיו, שפושעים פגעו בו.

גראציאנו: קאסיו?

יאגו:   מה שלומך, אחי?

קאסיו:   קטעו לי רגל.

יאגו:                 לא, חס ושלום!

          תנו אור! אחבוש אותה עם החולצה.

          (נכנסת ביאנקה)

ביאנקה: הי, מה קורה שם, אה? מי זה צעק?

יאגו: מי זה צעק?

ביאנקה: קאסיו יקר שלי, קאסיו מתוק!

          הו קאסיו, קאסיו, קאסיו!

יאגו:  זנזונת מהוללת! קאסיו, יש

          לך חשד מי זה ריטש אותך?

קאסיו:   לא.

גראציאנו: צר לי למצוא אותך ככה. חיפשתי

          אותך.

יאגו:            תנו לי פיסה של בד! כן, ככה.

          הי מי מביא כסא, כדי שניקח

          אותו מכאן!

ביאנקה:                אוי לי, הוא מתעלף.

         הו קאסיו, קאסיו, קאסיו!

יאגו:   שמעו-נא, רבותי, אני חושד

          שהאשפה פה שותפה לפשע. 

          קצת סבלנות, קאסיו יקר. הי בואו,

          תנו לי קצת אור. אנחנו מכירים

          את הפנים האלה? איי, חבר

          יקר מבני-ארצי! רודריגו? לא!

          כן, כן, בטוח. אלוהים! רודריגו?

גראציאנו:  מה, מוונציה?

יאגו: הוא בעצמו, אדון. הכרת אותו?

גראציאנו:  הכרתי? כן.

יאגו:  סיניור גראציאנו! סלח לי בטובך.

          אירוע הדמים הזה אשם

          בהזנחת הנימוסים שלי.

גראציאנו:   שמח לראותך.

יאגו:                     איך, קאסיו, מה

          שלומך? הי שם, כסא, כסא!

גראציאנו:  רודריגו?

יאגו:   הוא, הוא, זה הוא.

          (נכנסים מלווים עם כסא)

                          או, יופי, הכסא!

          שכמה אנשים טובים יקחו

          אותו. אני אזעיק את הרופא

          של הגנרל. (לביאנקה): את, גברת, תחסכי

          את טרחתך. - זה שמוטל פה מת,

          קאסיו, היה חבר יקר שלי.

         איזה מין ריב קם ביניכם?

קאסיו:                          שום ריב

          שבעולם, ואני גם לא מכיר

          את האיש.

יאגו (לביאנקה):   מה, את חיוורת? - היי, תקחו

          אותו למקום פתוח, עם אוויר!

          (קאסיו נישא החוצה. גופת רודריגו מסולקת)

          חכו רק רגע. - את חיוורת, גברת? -

          אתם רואים איזה מבט מלא

          אימה? - יפה, אם את בוהה עכשיו, 

          נשמע הרבה אחר כך. - הסתכלו

          בה טוב, בבקשה, הביטו בה.

          כן-כן, אשְמה חייבת לדבר,

          גם אם לא ישתמשו עוד בְּלשון.     

          (נכנסת אמיליה)

אמיליה:  איי, מה קורה פה? מה קורה פה, בעל?

יאגו:  קאסיו הותקף בחשכה בידי

          רודריגו ועוד כמה שברחו.

          קאסיו כמעט נרצח, רודריגו מת.

אמיליה:   אוי לי, איש טוב! קאסיו הטוב! איי!

יאגו:                                       זה

          הפרי של תזנונים. אמיליה, גשי-נא

          לשאול את קאסיו איפה הוא סעד

          הלילה. (לביאנקה): אה, מזה התחלת לרעוד?

ביאנקה:  אצלי בבית הוא סעד, אבל

          מזה אני לא רועדת.   

יאגו:                        אה, אצלך?

          אני דורש ממך לבוא אתי.

אמיליה:  טפו, תתביישי, פרוצה!

ביאנקה: אני לא פרוצה, ויש בי יושר לא

          פחות מאלה שמשמיצים אותי.  [/ שמטנפים אותי.]

אמיליה: ממני? פחחח! יורקת - טפו! - עלייך!

יאגו:  בואו-נא בטובכם, נלך לדאוג

          שיחבשו את קאסיו. בואי, גברת,

          עוד תספרי לנו סיפור אחר.

          אמיליה, רוצי למצודה, ספרי

          לגברת, לאדון, מה שקרה.

          צאו לפני, בסדר? (הצידה): לילה זה

          או יפאר אותי או יבזה.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנס אותלו, עם אור. דסדמונה במיטה.

 

אותלו:  זה בְּשל כך, זה בְּשל כך, נפשי.        

          לא אהגה את המילה, כוכבֵי 

          מרום. זה בשל כך. אך לא אשפוך    

          לה את הדם, ולא אֶחרוט שריטה   

          [/ לה את דמה, ולא אשאיר  צלקת]

          בעור הזה שלה, לבן יותר

          משלג וחלק ממצבה

          של שיש - אבל היא צריכה למות,

          אחרת היא תבגוד בעוד גברים.

          כַּבֵּה פה אור, ואז כַּבֵּה פה אור.

          אילו אחשיך אותךָ, שַמָּש בוער,      

          אוכל לשוב ולהדליק אותך  

          במלוא אורְךָ כמו קודם. אבל אַת,

          תחכּוּם-רקמה כזה של הוד הטבע,

          ברגע שהאור שלךְ יִכְבּה,

          אין בעולם חוֹם שישיב לך אור.

          אם אֶת השושנה שלךְ אקטוף,

          שוב לא תהיה פריחת-חיים בה. היא

          תיבּול. אריח אותה על השיח.

          (הוא מנשק אותה)

        הו הבל-פה מופלא, מולךָ אלת

          הצדק תיכף מנפצת את

          החרב. עוד אחת! רק עוד אחת!

          אם כך תהיי כשתמותי, אז

          אמית אותך כדי לאהוב אותך

          לנצח. עוד אחת, ואחרונה.

          עוד לא היה מתוק נורא כזה.

          אני חייב לבכות. אך הדמעות

          אכזריות. זה צער אלוהי:

          מכה את מי שהוא אוהב. היא קמה.

        [/מכה כשהוא אוהב. היא מתעוררת.]

דסדמונה:  מי שם? אותלו?

אותלו:                      דסדמונה, כן.

דסדמונה: הולך לישון כבר, איש שלי?

אותלו:  התפללת הלילה, דסדמונה?

דסדמונה:                         כן.

אותלו:  אם את זוכרת איזה חטא שלא

          זכה עוד בחסדי מרום, בקשי

          עליו סליחה מייד.

דסדמונה:  אוי לי, מה אתה מתכוון בזה?

אותלו:  מהר, עשי זאת, בקיצור. אני

          אפסע לי שם. לא אהרוג בך נפש

          כשהיא לא מוכנה. לא - אלוהים

          ישמור! - לא אהרוג את נשמתך.

דסדמונה: אמרת להרוג?

אותלו:                   כן, כך אמרתי.

דסדמונה: אז שירחם עלי מרום!

אותלו:                         אמן,

          מכל לבי!

דסדמונה:             אם כך אתה אומר,

          לא תהרוג אותי, אני מקווה.

אותלו:  המממ!

דסדמונה: אבל אני פוחדת מפניך,

          אתה איוֹם כשהעיניים כך

          מתגלגלות. ממה יש לי לפחוד

          איני יודעת, כי אשְמה, אני

          יודעת, אין בי, אבל פחד כן.

אותלו: חשבי על חטאייך.

דסדמונה:               הם כולם

          רק אהבות אליך.

אותלו:                  כן, ועל זה

          תמותי.

דסדמונה: זה מוות לא טבעי, זה שהורג

          על אהבה. אוי לי, למה אתה

          נושך את השפתיים ככה? מין

          סופת-דם מטלטלת את גופך

          מראש עד רגל! אלה סימני

          אסון. אבל אני עוד מקווה,

          עוד מקווה, שהם לא מכוְונים

          אלי.

אותלו:          שקט ודום! 

דסדמונה:                   אני אשתוק.

          מה, מה קרה?

אותלו:   את המטפחת שכל כך אהבתי

          ושנתתי לך, נתת לקאסיו.

דסדמונה: לא, חי נפשי! קרא לו ושאל אותו.

אותלו:  היזהרי לך, נפש מתוקה.

          היזהרי לך משבועה של שקר.

          את על מיטת מותך.

דסדמונה:                    אבל אני

          עוד לא קרובה למות.

אותלו:                       כן, תיכף. אז

          תודי בחטא שלך פתוח, כי

          גם אם תכחישי בשבועה כל פרט,

          לא ייחנק עוּבּר הרעיון  

         שאני יולד בעצב. את הולכת

          למות.

דסדמונה:        אז שימחל לי אלוהים!

אותלו:  אני אומר אמן.

דסדמונה:            וגם לך.

          אף פעם לא עשיתי לך עוול

          בימי חיי, אף פעם לא אהבתי

          את קאסיו אהבה שלא כַּדין.

          אף פעם לא נתתי לו שום אות.

אותלו:  חי אלוהים, ראיתי את המטפחת

          שלי ביד שלו, אשה בת שקר!

          איבּנת לי את הלב, את מכריחה

          אותי לקרוא למה שאעשה              

          פה רצח, לא קרבן כמו שחשבתי.

          ראיתי את המטפחת!

דסדמונה:                    הוא מצא

          אותה אם כך. אני אף פעם לא

          נתתי. קְרא לו הנה, שיודה

          על האמת.

אותלו:                הוא כבר הודה.

דסדמונה:                              במה,

          אדון?

אותלו:         שהשתמש בך.

דסדמונה:                   איך? שלא כחוק?

אותלו:    כן.

דסדמונה: הוא לא יאמר זאת.

אותלו:                        לא, הפה שלו

          נסתם כבר. יאגו הישר טיפל

          בזה.

דסדמונה:      הו, מה הפחד מנחש!

          הוא מת?

אותלו:              אילו כל שערה בראש

          שלו היתה חיים, לנקמתי

          יש בטן כדי לבלוע את כולם.  

         [/ יש תיאבון לבלוע את כולם.]

דסדמונה: אוי לי, בגדו בו, ולי אין תקווה!

אותלו: לכי, פרוצה! מה, את בוכה עליו

          מול הפרצוף שלי?

דסדמונה:                 הו, אדוני,

          גרש אותי, אל תהרוג אותי!

אותלו: אַרְצָה, פרוצה!

דסדמונה: הרוג מחר! תן לי לחיות הלילה.

אותלו:  לא, אם את נאבקת -

דסדמונה: רק עוד חצי-שעה!

אותלו:                      כשזה מתחיל,

          אין לעצור.

דסדמונה:           רק עוד תפילה אחת!

אותלו:   זה מאוחר מדי.

דסדמונה:               הו אדוניי,

          הו אדוניי, אדון!

          (הוא חונק אותה)

אמיליה (מבחוץ): הו אדונִי, אדון! היי, אדוני!

אותלו: מה הרעש שם? לא מתה? לא מתה   

          לגמרי עוד! אני אולי אכזר 

          אבל רחום. לא, לא אמשוך בלי קץ

          את ייסורייך. ככה, ככה.

אמיליה (מבחוץ):     הֵיי,

          אדון! אדון!

אותלו:               מי שם?

אמיליה (מבחוץ):    אדון, אדון,

           אני צריכה מילה אתך!

אותלו:                             כן. זאת

          אמיליה. - כבר! - היא מתה. - בוודאי

          זאת באה לדווח על מות קאסיו.

          היה רועש מדי. הה! די? לא זזה?

          דוממת כמו הקבר. להכניס

          אותה? זה טוב? אני חושב ששוב

          היא מפרפּרת. לא. מה לעשות?

          אם תיכנס, ישר היא תדבר,

          זאת, אל אשתי - אשתי! אשתי! איזו

          אשה? אין לי אשה. זה לא נסבל!

          סיוט! נדמה לי שעכשיו צריך

          ליקוי ענק של שמש וירח,

          ושכדור הארץ, מבוהל,

          יפער את פיו אל מול שינוי כזה! [/  אל מול תמורה כזאת!]

אמיליה (מבחוץ): בבקשה תן לדבר אתך.

          אדון!

אותלו:         שכחתי אותך. הו, היכנסי,

          אמיליה. שקט, רגע. רק אסגור

          את הוילון פה. איפה את?

          (פותח את מנעול הדלת)

                                 מה יש לך?

          (נכנסת אמיליה)

אמיליה: אדון, היה פה רצח מטונף.  

אותלו:  מה? עכשיו?

אמיליה: ממש עכשיו, אדון.

אותלו:  זאת הסטיה של הירח. הוא

          הולך ומתקרב לאדמה

          יותר מכרגיל, ובני-אדם

          נהיים מטורפים.

אמיליה: קאסיו, אדון, הרג צעיר תושב

          וונציה בשם רודריגו.

אותלו:                       אה? רודריגו

          נהרג? וקאסיו נהרג?

אמיליה:                      לא, קאסיו

          לא נהרג.

אותלו:              לא קאסיו נהרג!

          הרצח מזייף, והנקמה

          צורמת.

דסדמונה:          הו רצח לשווא, לשווא!            

                [/ הו לשווא, לשווא נרצחתי!]   

אמיליה:  אוי אלוהים! מה הצעקה הזאת?

אותלו:  זאת? איזו?

אמיליה: אוי לנו, זה הקול של הגבירה!

      (היא מסיטה את וילונות המיטה)

            הצילו! הו, הצילו! הו דברי

          שוב, גברת! דסדמונה מתוקה,

          הו גברת מתוקה, דברי!

דסדמונה:                    מוות

          נקי מעוול אני מתה.

אמיליה: הו מי עשה את המעשה הזה?

דסדמונה: איש לא. אני לבד. שלום.

          מסרי לבעלי הטוב ברכה

          ממני. הו שלום!

          (היא מתה)

אותלו:  מה, איך זה שהיא נרצחה?

אמיליה:                           הוי, מי

          יודע?

אותלו:          את שמעת שהיא עצמה

          אמרה, זה לא אני.

אמיליה:                  אמרה. אני

          חייבת להעיד אמת.

אותלו:                    הלכה

          כמו שקרנית לאש הגיהינום.

          אני זה שרצח אותה.

אמיליה:                    אז היא

          מלאך פי שניים, ואתה שד-שְחור

          כפול!

אותלו:  היא ניאפה והיא היתה זונה.

אמיליה: אתה זורק בה שקר ואתה

          שטן.

אותלו:  היא היתה בוגדנית כמו מים.

אמיליה: אתה נמהר כמו אש לקרוא לה כך,

          "הבוגדנית"! כולה היתה אמת

         שמימית.

אותלו:              קאסיו שיגל אותה. תשאלי

          את בעלך אם לא. שאהיה

          ארור לתחתיות השאול אם לא

          עשיתי בה שפטים רק על בסיס

          מוצק של צדק. בעלך ידע

          את כל זה.

אמיליה:             בעלי?

אותלו:                       כן, בעלך.

אמיליה: שהיא הפרה ברית כלולות?

אותלו:                            עם קאסיו.

          לא-לא, אם היא היתה נאמנה,

          גם לו בראו לי המרומים עולם

          שלם עשוי טופז בלי דופי, לא

          הייתי לעולם מוכר אותה

          בכדי לזכות בו.

אמיליה:                  בעלי?

אותלו:                           כן, הוא

          זה שמהתחלה גילה לי מה

          איתה. זה איש ישר, והוא שונא

          כל פסולת שדבוקה למעשים

          של חושך.

אמיליה:             בעלי?

אותלו:                      מה הדקלום              

          הזה, אשה? אמרתי בעלך.   

אמיליה: גברתי, רֶשע עשה ללעג את  

        האהבה! מה, בעלי אמר

          שהיא בוגדת?

אותלו:                הוא, אשה. אני

          אומר לך בעלך, את מבינה

          את המילה? חבר שלי, בעל

          שלך, כן, יאגו הישר, ישר.

אמיליה: אם הוא אמר, שריקבון יאכל

          לו את הנשמה חצי גרגיר

          ביום! הוא משקר מפֶּה עד לב!

           [/ ביום! הוא משקר עד עומק לב!]

          היא אהבה מדי את העסקה 

          הכי שחורה שהיא עשתה.   

אותלו:  הה!

אמיליה:  תשתולל, כן!

          על מעשה כזה אתה ראוי

          לְחסד בדיוק כמו שהיית

          ראוי לאשתך.

אותלו:                 כדאי לך-אַת

          לשתוק.

אמיליה:           כמה שלא תפגע בי, לא

          תוכל לפגוע בי! אח, פתי! אח,

          דחליל! טפש כמו גוש אשפה. אתה

          עשית מעשה - שלוף, שלוף, זה לא      

          אכפת לי - לא, אני אחשוף אותך,   

          גם אם תמית אותי עשרים מיתות.

          הצילו, הו, הצילו! השחור

          הרג לי את הגברת. רצח, רצח!

          (נכנסים מונטאנו, גראציאנו ויאגו)

מונטאנו:  מה העניין פה? מה זה, גנרל?

אמיליה:   או, באת, יאגו? טוב מאד עשית,

          שאנשים תולים על צווארך

          את מעשי הרצח שלהם.

גראציאנו: מה העניין?

אמיליה:  סתור ת'מנוול, אם אתה גבר. הוא

          טוען שאתה אמרת לו - אשתו

          בוגדת בו. אני יודעת, לא

          אמרת, אתה לא כזה נבל. דבּר,

          כי הלב שלי כבר מתפוצץ.

יאגו:  אמרתי רק מה שחשבתי, לא

          יותר ממה שהוא עצמו מצא

          כהגיוני ואמיתי.

אמיליה:               אבל

          אמרת לו אי-פעם: היא בוגדת?

יאגו:  אמרתי.   

אמיליה: אמרת שקר, שקר מקולל.

          שכה אחיה, זה שקר מרושע,

          זה שקר! היא בגדה - עם קאסיו? זה

          מה שאמרת לו? עם קאסיו?

יאגו: עם קאסיו, גברת. זהו, דומי לך

          עם הלשון שלך.

אמיליה:                   שום דום על שום

          לשון. אני חייבת לדבר.

          גברתי כאן במיטה - היא נרצחה.

כולם: שאלוהים ישמור!

אמיליה:  והסיפורים שלך דחפו את הרצח.       

אותלו: לא, רבותי, אל תפערו עיניים.

          זאת האמת.

גראציאנו:  זאת אמת מוזרה.

מונטאנו:  זה מעשה זוועה!

אמיליה:                     לכלוך, לכלוך,

          לכלוך! אני חושבת על זה, אני

          חושבת - אני מריחה את זה -

          לכלוך! כבר אז חשבתי. אח, אני

          ארצח את עצמי מצער. הו לכלוך,

          לכלוך!

יאגו: את מטורפת? די, אני דורש

          ממך תלכי הביתה.

אמיליה:                     רבותי,

          תנו לי רשות דיבור. מן הראוי

          שאציית לו, אבל לא עכשיו.

          יכול להיות, יאגו, שלעולם

          שוב לא אלך הביתה.  

אותלו:  אוווו! אוווו! אוווו!

          (אותלו נופל על המיטה)

אמיליה:                                כן שכב שם ותשאג.

          הרגת את המתוקה הכי תמימה

          שמעולם נשאה עיניים מעלה.   

אותלו:  הו היא היתה טמאה! - כמעט שלא

          הכרתי אותך, דוד. ושם שרועה

          האחיינית שלך, שאת נשימתה

          קטעו ידיים אלה באמת

         ממש עכשיו. אני יודע, כן,

         המעשה הזה נראה אכזר,

         מזוויע -  

גראציאנו:       דסדמונה אומללה,

          אני שמח שאביך נפטר.

          הנישואים שלך הכו אותו

          לַמוות, ויגון צרוף חתך

          לו את חוטיו הישישים. לוּ חי

          כרגע, המראה הזה היה    

          דוחף אותו למעשה נואש,

          כן, הוא היה מקלל ומגרש

          את המלאך הטוב שלו, ודן

          עצמו לאבדון.

אותלו:   זה רע ומר. אבל יאגו יודע

          שהיא עשתה עם קאסיו מעשי

         בושה, ואלף פעם. קאסיו גם

          הודה בזה, והיא גמלה לו על

          השירותים האוהבים שלו

          עם הקמע של האהבה

        שבראשית נתתי לה. ראיתי

         את זה ביד שלו, כן! זאת מטפחת,

         מזכרת עתיקה שאבי נתן

         לאמי.

אמיליה:        הוי אלוהים! הוי אלוהים

          שבשמיים!

יאגו:                עזאזל, תהיי

          בשקט!

אמיליה:           זה ייצא לאור, ייצא

          לאור. אני - בשקט?! לא, אני

          אפתח פֶּה כמו הרוח הצפונית.

          שהשמיים, בני-אדם, שדים,

          כולם, כולם שיצעקו עלי

          "בושה", בכל זאת אדבר.

יאגו:                                 עשי

          בחוכמה, תלכי הביתה. 

אמיליה:                           לא אלך.

          (יאגו שולף את חרבו ומאיים על אמיליה)

גראציאנו:  חרפה, עם חרב על אשה!

אמיליה:   שחור אטום! את המטפחת בה

          אתה מדבר אני סתם במקרה

          מצאתי ונתתי לבעלי,

          כי לעתים קרובות, וברצינות

          כבדה שלא הולמת באמת

          דבר-שטות כזה, הוא התחנן אלי

          לגנוב אותה.  

יאגו:                    זונה מושחתת!

אמיליה:                                   היא

          נתנה אותה לקאסיו?! לא, אוי לנו,

          אני מצאתי ונתתי אותה

          לבעלי.

יאגו:            חלאה, את משקרת!

אמיליה:   לא, חי נפשי, אני לא משקרת,

          לא משקרת, רבותי. מוקיון

          זב-רצח! איך נדבק שוטה כזה

          לאשה טובה כל כך?

אותלו:                          אין אבנים

          שם בשמיים אלא בשביל רעם?

          נבל מושלם!

     (אותלו מסתער על יאגו. מונטאנו פורק אותו מנשקו. יאגו דוקר את אמיליה מאחור ויוצא)

גראציאנו:  האשה נופלת. כנראה הרג

          את אשתו.

אמיליה:             כן, כן. הַשכיבו אותי שם

          לצד גברתי.

גראציאנו:             הוא הסתלק, והיא

          גוססת.

מונטאנו:         זה נבל שפל. קחו את

          הנשק שחילצתי מהשחור.

          שִמרו מחוץ לדלת. תהרגו

           אותו אם ינסה לצאת. אני

          אצא לרדוף את הנבל הזה,

           הוא בן-כלבים ארור.

          (יוצאים מונטאנו וגראציאנו)

אותלו:                        אני גם לא

          גיבור, כל גור זוטר חוטף לי חרב.

          אך למה שכבוד יחיה כשמת

           היושר? שיֵלך הכל ביחד.

אמיליה:  מה הוא בִּשֵֹר, השיר שלך, גברתי?

          תקשיבי, את שומעת? אֲשַחק

          ברבור, ואמות במוזיקה. (שרה): "שירו

          שיר ערבה, ערבה, ערבה". שחור,

          היא היתה טהורה. היא אהבה

          אותך, שחור אכזר. שכה אדע

          ברכה, זאת האמת. פי ולבי

          שווים, וככה אני מתה, מתה.

          (היא מתה)

אותלו:   יש לי עוד נשק פה בחדר. כן,

          זו חרב ספרדית, אשר חושלה

          בְּמי-אגם של קרח. או, הנה היא. -

          אני חייב לצאת החוצה, דוד.

גראציאנו (מבחוץ): אם תנסה, אז תשלם ביוקר.

          אין לך נשק, ואתה חייב

          להיכנע.

אותלו:              אז בוא אתה אלי,

          דבר אתי, אם לא - כפי שאני,

         עירום מנשק, אתנפל עליך.

     (נכנס גראציאנו)

גראציאנו:  מה העניין?

אותלו:                 הבט פה, יש לי נשק;

          וטוב ממנו לא חגר חייל

          אי-פעם על מותְנוֹ. היו ימים

          שעם הזרוע הקטנה הזאת

          ועם החרב הטובה הזאת

          חציתי מכשולים קשים כפול

          עשרים מהמחסום שלך. אבל -

          הו יוהרה תפלה! מי-זה שולט

          בגורלו? עכשיו זה כבר לא כך.

          אל תְּפחד, גם אם אני חמוש.

          זהו סוף המסע שלי, מטרת

          החץ שלי, החוף האחרון

          של המפרש שלי. אתה נסוג,

          נחרד? זה פחד מיותר. תכה

          בקנה-סוף את חזה אותלו - הוא

          יובס. לאן יוכל לפנות אותלו?

          (הולך אל המיטה)

         עכשיו, איך את נראית עכשיו? קטנה

          מוכּת-מזל! חיוורת כמו הבד

          של כּוּתָּנְתֵּך. כשניפגש ביום-

          הדין, אז המבט הזה שלך

          ישליך את נשמתי מן השמיים

          והשדים יעוטו יִלְפְּתוּ

         אותה. קרה, קרה, ילדה שלי,

          ממש כמו תום לבךְ.

          אפס ארור, ארור! הַצליפו בי,

          שדים, אין לי זכות למראה נשגב     

          כזה! פַּזרו אותי ברוח! צְלו

          אותי חי בגופרית! שִטפו אותי

          במפלים תלולים של אש נשפכת!

          הו דסדמונה! מתה! מתה! הו! הו!

          (נכנסים לודוביקו, מונטאנו, קאסיו [מובל בכסא], יאגו בפיקוח קצינים)

לודוביקו: איפה חמום-המוח האומלל?

אותלו:  זה שהיה אותלו? פה אני.

לודוביקו:  והנחש? תנו למנוול דחיפה.

אותלו:  אני מביט למטה על רגליו.

          זו אגדה: אין לשדים טלפיים.

          אם אתה שד, אז לא תמות ממני.

          (פוצע את יאגו)

לודוביקו:   קחו לו את החרב!

יאגו:                       אני מדמם,

          אדון, אבל לא מת.

אותלו:                       זה לא חבל לי.

          מוטב לי שתחיה, כי בעינַי

          למות זה אושר.

לודוביקו:                  הו אתה, אותלו,

          שהיית פעם טוב כל כך, ואז

          נפלת בִּמזימות של כלב בן-

          עוולה, מה יש לומר לך?

אותלו:                             לא כלום.

          או אם תרצה: רוצח מכובד.

          כי לא עשיתי כלום מתוך שנאה,

          הכל מתוך כבוד.

לודוביקו:                   השרץ פה

          הודה חלקית בַּנבָלה שלו.

          אתה והוא סיכמתם על מות קאסיו?

אותלו:  כן.

קאסיו:  אף פעם לא נתתי, גנרל

          יקר, סיבה.

אותלו:                כן, מאמין לך,

          ומבקש סליחה. תוכלו לשאול

          את המתחזה-לשד הזה למה 

          לכד בְְּרשת את נפשי ואת    

         גופי?

יאגו:           אל תשאלו אותי דבר.     

          מה שאתם יודעים, אתם יודעים.        

          מכאן והלאה לא אוציא מילה עוד.

לודוביקו:  מה? גם לא לתפילה?

גראציאנו:  בעינויים תפתח את השפתיים.

אותלו:  כן, כן, אתה צודק מאד.

לודוביקו:                         אדון,

          עליך להבין מה התרחש,

          מה ש, לדעתי, אינך יודע.

          הנה מכתב אשר נמצא בְּכיס

          רודריגו שנרצח, ועוד מכתב:

          מן האחד עולה שרֶצח קאסיו

          הופקד ביד רודריגו.

אותלו:                        הו נבל!

קאסיו:  חיה רעה, ברברי!        

לודוביקו:                    וגם זה

          נמצא בַּכיס שלו: מכתב תלונה [/ מכתב מרמור]

          שמן הסתם רודריגו התכוון

          לשלוח לנבל המזוהם

         הזה, אלא שיאגו כנראה

         הצליח עד אז לרכּך אותו

          בתירוצים.

אותלו:              שד-חבלה מאוס!

          ואיך הגיעה המטפחת של

          אשתי אליך, קאסיו?

קאסיו:                         היא היתה

          זרוקה אצלי בחדר. הוא הודה

          ממש עכשיו שהוא השאיר אותה שם,

          לאיזו מטרה סודית שהוא

          רקם לו.

אותלו:              הו טפש, טפש, טפש!

קאסיו:  ובַמכתב רודריגו גם נוזף

          ביאגו על כך שדחף אותו

          להתגרות בי בַּמשמרת, מה

          שבגללו הושעיתי. וממש

          עכשיו אמר - אחרי שכבר נראָה

          כאילו מת - יאגו חיסל אותו,

          יאגו שיסה אותו.

לודוביקו:  אתה חייב לצאת מכאן, לבוא

          איתנו. סמכותך ודרגתך

          מבוטלים, וקאסיו הוא מושל

          של קפריסין. והלכלוך הזה -

          אם יש עינוי פקחי שגם יכאיב

          לו עד אין קץ וגם ימשוך עוד את

          חייו, הוא יקבל. אתה תוחזק

          במעצר סגור עד שיובאו

          פִּרְטֵי פשעיך לְסנאט וונציה.

          קדימה, קחו אותו.

אותלו:                      עוד רגע. רק

          מילה או שתיים קודם שתלכו.

          עשיתי למדינה איזה שרות,

          והם יודעים זאת. לא נרחיב בזה.  

          בבקשה מכם, כשתדווחו

          בִּכְתב על הפורענויות האלה,

          דַבּרו עלי כפי שאני: כלום אַל

          תמעיטו, אל תַּרְבּוּ כלום בזדון.

          אז תדַבְּרו על איש אשר אהב

          לא בחוכמה, אבל יותר מדי;

          איש אשר לא שש לקנא, אבל

          ברגע שנלכד, תעה בַּסבך

          ללא מוצא; איש שבמו-ידיו,

          כמו פרא גס, נחות, השליך פנינה

          אשר שוֹוְיָה גדול מכל השבט;

          איש שעיניו המוצפות, אשר

          לא רגילות להתמוסס, שופכות

          דמעות כמו שעצי עֲרָב זולגים

          שְֹרף רפואות. את כל זה תרשמו.  [/ כל זאת תתעדו.]

          ותספרו גם שפעם, בחאלבּ,

          כשתורכי רשע חבוש טורבן

          הִכָּה איש וונציאני והכפיש

          את המדינה, תפשתי בגרון

          ת'כלב הנימול ובאִבחה

          מחצתי ככה.

          (דוקר את עצמו)

לודוביקו:  הה, סוף של דם!

גראציאנו:                    מה שדוּבּר - שוּבּש.    

אותלו:  נישקתי אותך טרם שהרגתי.

          אין דרך להרוג גם את עצמי,

          רק זו: למות בנשיקה.

          (נופל על המיטה ומת)

קאסיו:  מזה חששתי, כי לבו היה

          גדול, רק לא ידעתי שהיה

          לו נשק.

לודוביקו (ליאגו): כלב בלהה, טורף

          יותר מסבל, מרעב או ים,

          הבט על היגון אשר מכביד

          על המיטה. זאת עבודה שלך.

          מראה מרעיל עיניים. שיוסתר!

  (סוגרים את וילונות המיטה)

          הבית הוא שלך, גראציאנו, גם

          הנכסים של השחור עוברים

          אליך. ולך, אדון מושל,

          שמוּר משפט נבל השאוֹל הזה:

          מקום, זמן, סוג עינוי. ואל תחוס!

          אני מפליג, ובמדינה אומַר

          בלב מר את המעשה המר.

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט אותלו - מערכה 5, תמונה 2