| < אחורה |  אותלו -
מערכה 3, תמונה 3 |
קדימה > |
נכנסים דסדמונה, קאסיו ואמיליה.
דסדמונה: תהיה בטוח, קאסיו טוב, אפעל
למענך ככל שביכולתי.
אמיליה: גברת טובה, עשי את זה. אני
נשבעת, זה כואב לבעלי
כאילו זה סיפור שלו.
דסדמונה: הו, זה טיפוס ישר. לא, קאסיו, אל
תחשוש, אני אדאג שבעלי
ואתה תשובו להיות קרובים
כפי שהייתם.
קאסיו: גברת נדיבה,
יִקרה מה שיִקרה למיקל קאסיו,
תמיד יהיה עבדך הנאמן.
דסדמונה: אני יודעת, ומודה לך.
אתה אוהב את בעלי, מכיר
אותו מזמן, ודע לך היטב,
הוא לא יַרְאה לך ניכור יותר
מכפי שהנהלים דורשים.
קאסיו: כן, רק,
גברתי, הנהלים עוד עלולים
להימשך זמן רב, להצטמק
מלחם צר ומים לחץ, או
להתרחב מנסיבות בלתי
צפויות. וכל זמן שאני מושעה,
הגנרל יכול לשכוח את
אהבתי ושרותַי.
דסדמונה: לא, אל
תדאג. אני חותמת לך כאן,
בנוכחות אמיליה, שתשוב
לתפקידך. ודע לך שאם
אני נשבעת ידידות, אני
גם מקיימת עד לפרט הכי
פעוט. לא תהיה לו מנוחה,
לבעלי, אחזיק אותו עֵר עד
שיאולף ולא אסתום פה עד
שיימאס לו. מיטתו תהיה
בית-ספר, השולחן - תא וידויים.
כן, אשרבב לו קאסיו בכל מה
[/ אני אדחוף לו קאסיו בכל מה]
שהוא עושה. אז, קאסיו, תתעודד.
הפרקליטה שלך תמות לפני
שהיא תַּרפּה מדגלך.
(נכנסים אותלו ויאגו)
אמיליה: גברתי, הנה בא אדוני.
קאסיו: גברתי, אני אומַר שלום.
דסדמונה: לא, רגע, שְמע איך אדבר.
קאסיו: לא, גברת, לא עכשיו. אני נבוך
מאד, ורק אזיק פה לעצמי.
דסדמונה: טוב, מה שתרצה.
(יוצא קאסיו)
יאגו: הה! זה לא נראֶה לי.
אותלו: מה אמרת?
יאגו: לא, כלום. או - אני לא יודע מה.
אותלו: זה לא קאסיו נפרד שם מאשתי?
יאגו: קאסיו, אדון? לא, הוא בטוח לא
יחמוק לו עם מראה אשם כזה
כשהוא רואה אותך.
אותלו: זה הוא, נדמה לי.
דסדמונה: אדון שלי!
שוחחתי פה עם מחזר על פתח,
איש שגוֹוע תחת כעסך.
אותלו: למי את מתכוונת?
דסדמונה: לַסֶּגן שלך, קאסיו, מי. אדון טוב,
אם יש בי חן או כוח שיגעו
בך, אז התפייס אתו מייד.
כי אם הוא לא אוהב אותך ביושר,
ורק טעה בתום, בלי שום עורמה,
אין לי מושג מה זה פרצוף ישר.
בבקשה ממך, החזר אותו.
אותלו: זה הוא שהסתלק עכשיו?
דסדמונה: כן, הוא.
חפוי-ראש עד כדי כך
שחלק מיגונו נשאר אצלי
לסבול אתו. אהוב, החזר אותו.
אותלו: עכשיו לא, מתוקה. פעם אחרת.
דסדמונה: אבל מהר?
אותלו: מהר מאד, מלאך,
למענך.
דסדמונה: הלילה בארוחת
הערב?
אותלו: לא הלילה, לא.
דסדמונה: מחר
בצהריים!
אותלו: לא אוֹכֵל בבית.
פגישה עם הקצינים בַּמצודה.
דסדמונה: טוב, אז מחר בלילה, או שלישי
בבוקר, או שלישי בצהריים,
בלילה. רביעי בבוקר. קְבע
מתי, רק תוך שלושה ימים ולא
יותר. הוא מתחרט מאד. נכון
ש, איך אומרים, המפקדים צריכים
לתת דוגמה, אבל העבֵרה
שלו, אם קצת חושבים, לא חמורה
כל כך שמתבקשת נזיפה
אישית. שהוא יבוא מתי? תגיד,
אותלו. מה, אני שואלת את
עצמי, אתה יכולת לבקש
ממני והייתי מסרבת,
או מתמזמזת כך. איך! מיקל קאסיו,
שבא אתך לַחיזורים, שלא
אחת כשהטלתי בך דופי
ייצג אותך אישית - צריך כל כך
הרבה לטרוח שתחזיר אותו?
אוהו, יכולתי לעשות הרבה -
אותלו: בבקשה מספיק. שהוא יבוא
מתי שהוא רוצה. לא אסרב
לךְ שום דבר.
דסדמונה: זאת לא טובה גדולה!
זה בדיוק כאילו אבקש
"תלבש כפפות", "תאכל מזון בריא",
"תלבש משהו חם", או אם אפציר
שתעשה דבר שרק יביא
לך תועלת. לא, כשתהיה
לי בקשה שבאמת תבחן
את גבול אהבתך, היא תהיה
כבדה, קשה יותר ממשקולות,
ופחד מוות למלא אותה.
אותלו: לא אסרב לך שום דבר. תמורת זאת,
תני לי רק רגע-שניים עם עצמי.
דסדמונה: שאסרב לך? לא, אדוני.
שלום לך.
אותלו: שלום לך, דסדמונה
שלי. מייד איתך.
דסדמונה: אמיליה, בואי. -
תהיה כל מה שמתחשק לך.
מה שתהיה - אני רק צייתנות.
(יוצאות דסדמונה ואמיליה)
אותלו: זבובון מקסים! שאבדון ייקח
את נשמתי אם אני לא אוהֵב
אותךְ. ביום שלא אוהַב אותךְ
יחזור תוהו-ובוהו.
יאגו: אדוני -
אותלו: כן, מה אמרת, יאגו?
יאגו: מיקל קאסיו,
כשחיזרת אחרי הגברת,
ידע אז על אהבתך?
אותלו: ידע
מאל"ף ועד ת"ו. למה אתה
שואל?
יאגו: סתם להשקיט בי מחשבה.
שום רע בכלל.
אותלו: איך, יאגו - מחשבה?
יאגו: לא, לא ידעתי שהכיר אותה.
אותלו: הו כן, ולא אחת תיווך בינינו.
יאגו: באמת?
אותלו: באמת! כן, באמת! אתה מוצא
פה פְּסוּל? הוא לא ישר?
יאגו: ישר, אדון?
אותלו: ישר? כן, ישר.
יאגו: אדון, עד כמה שאני יודע.
אותלו: ומה אתה חושב?
יאגו: חושב, אדון?
אותלו: "חושב, אדון?" באלוהים, הוא הד
שלי, כאילו יש במחשבתו
איזו מפלצת מחרידה כל כך
שאין לחשוף. אתה כן מתכוון
למשהו. אמרת שזה לא
נראֶה לך, ממש עכשיו, כשקאסיו
עזב כאן את אשתי. מה לא נראָה
לך? וכשסיפרתי שהיה איש-סוד
לכל מסכת החיזור שלי
קראת "באמת!", כיווצת את
המצח, מאוּמץ, כאילו שם
במוח איזה רעיון אימים
ננעל בן-רגע. אם אתה אוהב
אותי, הראה לי את המחשבה
שלך.
יאגו: אדון, אתה יודע שאני
אוהב אותך.
אותלו: אני חושב שכן.
ודווקא כי כולך רק אהבה
ויושר, ואתה שוקל טוב כל
מילה, לא סתם פולט, הן מפחידות
אותי כפליים, השתיקות-פתאום
שלך. למְשרת דו-פרצופי
בוגד כל אלה תרגילים שגורים,
אך באדם צודק, אלו פִּרְצֵי
סודות מתוך הלב, שרגש לא
יכול לשלוט בהם.
יאגו: על מיקל קאסיו -
אני נשבע, אני חושב, שהוא
ישר.
אותלו: וגם אני חושב כך.
יאגו: בני-
אדם צריכים להיות כמו מה שהם
נראים. אלה שלא, שלא יַרְאו
בכלל!
אותלו: כן, בני-אדם צריכים להיות
כמו מה שהם נראים.
יאגו: טוב, אז אני
חושב שקאסיו בן-אדם ישר.
אותלו: לא- לא, יש כאן יותר.
בבקשה דבּר אלי כמו אל
המחשבות שלך, כמו שאתה
בינך לעצמך, תן לָרעה
במחשבות את הרעה שבמלים.
יאגו: סלח לי, אדון יקר: אני חייב,
כן, למלא כל צו, אך אני לא
חייב במה שגם עבד פטוּר
ממנו. להגיד את המחשבות
שלי! ואם הן סתם מלוכלכות,
כוזבות? כי איפה יש ארמון שלא
חודר אליו גם רפש לפעמים?
למי יש לב טהור שהרהורי
חטא לא כתובים בו, ועומדים לדין
לצד רעיונות של צדק?
אותלו: אתה מועל פה, יאגו, בְּחבר,
אם יש לך חשש שנעשָה
לו עוול ואתה אילם בכדי
שהוא יהיה חירש.
יאגו: בבקשה -
גם אם בַּניחושים שלי אני
אולי קצת מרושע - כי יש לי מום,
אני מודה, בָּאופי, לפשפש
בכל טינופת, והחשדנות
שלי - לא פעם היא בוראת פשעים
שאין - אל תתייחס בחוכמתך
לְמין הוזה כל כך פגום, ואל
תבנה שום מצוקה על אבחנות
אקראיות ולא מבוססות
שלו. זה לא יתרום לשלוותך,
לטובתך, לַגבריות שלך,
לַיושר, לחוכמה, לומר לך
מה שאני חושב.
אותלו: מה זאת אומרת?
יאגו: שֵם טוב באיש או באשה, אדון
יקר, הוא יהלום בַּכּתר של
נפשם. מי שגונב את הארנק
שלי גונב סתם פסולת. זה דבר?
זה שום דבר. היה שלי, עכשיו
שלו, שרת כבר אלפים. אבל
מי שסוחב לי את השם הטוב
לא מתעשר ממה שהוא שדד
אך מרושש אותי מאד.
אותלו: נשבע, אני אדע מה שאתה
חושב.
יאגו: לא, לא תוכל, גם אם לבי
כולו יונח לך ביד, ולא
תדע, כל זמן שהוא תחת ידי.
אותלו: הה!
יאגו: הו הישמר, אדון, מן הקנאה.
זו המפלצת ירוקת-העין
אשר לועגת לבשר שהיא
אוכלת. מאוּשר הוא המרומֶה
הזה שמשוכנע בגורלו [/ הזה שגורלו ידוע לו]
ולא אוהב את זו אשר פגעה בו.
אבל, או-הו, כל רגע הוא קללה
למי שמאוהב - אבל חושד,
חושש - אבל נשפך מאהבה!
אותלו: הו אומללות!
יאגו: דלפון שמרוּצה הוא איש עשיר,
עשיר מספיק. אך אוצרות בלי גבול
הם עלובים כמו חורף עבור מי
שמת מפחד מן העוני יום
ולילה. אלוהים הטוב, שמור את
נִשְמות כל יקירַי מן הקנאה.
אותלו: מה, למה, למה זה?
אני אחיה, אתה חושב, חיי
קנאה? אֶצְפּה בכל חילוף של פְּנֵי
הלבנה עם חשדות טריים?
לא, להטיל ספק רק פעם זה
לדעת לתמיד. תחשיב אותי
לתַיש אם ארתום את נשמתי
להשערות מפומפמות סחופות
[/ לתיש אם אטריח את נפשי
/ בהשערות פורחות ומופרכות]
כמו הרמיזות שלך. זה לא עושה
אותי קנאי לומר אשתי יפה,
אוהבת בילויים, חֶברה, חופשית
בלשונה, רוקדת, מנגנת,
ושרה טוב. כשיש חן, כל זה רק
מוסיף עוד חן. וגם המעלות
הַדי-קלושות שלי לא מעירות
בי צל חשד או פחד לִסטייה
אצלה: היו לה שתי עיניים - בי
היא בחרה. לא, יאגו, לא: אראה
לפני שאחֱשוד. וכשאחְשוד -
אוכיח. כשיוכח - נדרש רק זה:
[/ אוכיח. אם יוכח - אז אין ברירה:]
הסוף לאהבה או לקנאה.
יאגו: אני שמח. כי עכשיו יורשה
לי להראות את מלוא האהבה
והנאמנות שלי בלב גלוי.
אם זוהי חובתי, קבל אותה.
אני עוד לא מדבר על הוכחה.
פקח עין על רעייתך, הבט
בה טוב עם קאסיו, הֵרָאה כך: לא
קנאי, לא שאנן. לא אקבל
שלֵב רחב, אציל כמו שלך
ייפול קורבן בגלל שהוא נדיב.
שים לב. אני מכיר את הגברות
שלנו בוונציה. לא אכפת
להן שאלוהים יראה איך הן
משתובבות, רק שהבעל לא
יִראה זאת. המצפון אומר להן:
שזה יהיה עשוי - אבל חסוי.
אותלו: ככה אתה אומר?
יאגו: בכל זאת את אביה היא רימתה
כשהתחתנה אתך. וכשנדמֶה
היה שהיא רועדת ופוחדת
מן הצורה שלך - היא אהבה
אותה.
אותלו: כך זה היה.
יאגו: הנה לך!
אם היא ידעה בגיל צעיר כל כך
להעמיד פנים ולעוור
את אבא כמו בול-עץ - אבל אני
אשם, סלח לי בבקשה, אני
פשוט אוהב אותך יותר מדי.
אותלו: אני שלך לעד.
יאגו: אני רואה
שזה מחץ לך קצת את הלב.
אותלו: אף-טיפה, אף-טיפה.
יאגו: בחיי, אני פוחד
שכן. תזכור רק, אני מקווה,
זה נאמר מאהבה. אבל
אני רואה - אתה נסער. יורשה
לי לבקש שלא תבנה הרים
מן המלים שלי, אל תיחפז
למסקנות מעבר לְחשד.
אותלו: לא איחפז.
יאגו: אחרת, אדוני,
הפה שלי יביא לְתוצאה
שְפֵלָה שלא לה התכוונתי. קאסיו
חבר יקר לי - אדוני, אני
רואה, אתה נסער.
אותלו: לא, לא מאד
נסער. אין לי ספק שדסדמונה
היא ישרה.
יאגו: שככה היא תחיה
שָנִים, שכּך אתה תחשוב שנים!
[/ גם הלאה, ואתה תחשוב כך הלאה!]
אותלו: אבל כשטבע מאבד כיוון -
יאגו: או, זהו, בדיוק. תרשה להיות
בוטה: לדחות את כל השידוכים
עם בני ארצה, צבעה, מעמדה,
מה שנראָה מתאים לפי הטבע -
פוּ! זה מריח כמו טעם רקוב,
עם חוש מידה קלוקל ומחשבות
שלא ממין הטבע. אבל סלח לי,
אני לא מתכוון אליה, רק
בהכללה. אם כי ניתן לחשוש
שטעמה קצת התקפל לפי
המוסכמות, והיא אולי תשווה
אותך עם הדיוקן של בּנֵי ארצה,
ו - מי יודע - תתחרט.
אותלו: שלום,
שלום! תִראה עוד - אז גלה לי עוד.
תציב את אשתך לפקוח עין.
יאגו, עזוב אותי.
יאגו: אדון, אני
הלכתי.
אותלו: למה התחתנתי? אין
ספק שהוא - יצור ישר כזה -
יודע ורואה יותר, הרבה
יותר, ממה שהוא חושף.
יאגו: אדון,
יורשה לי להפציר רק בכבודך
שלא לחפור עוד בדבר הזה.
השאֵר את זה לַזמן. גם אם יאה
שקאסיו יחֲזור לעמדתו -
כי, אין ספק, הוא ממלא אותה
ביכולת כבירה - בכל זאת אם
תואיל השאר אותו בַּצד זמן-מה,
תוכל לבחון אותו ואת דרכיו.
שים לב אם הגבירה שלך תפציר
בשמו בלהט או בתוקף יתר,
מזה אפשר יהיה ללמוד הרבה.
[/ מזה אפשר עוד להקיש הרבה.]
בינתיים, רק תחשוב עלי בתור
טרחן מדי עם הפחדים שלי -
ויש לי כל סיבה לפחוד שזה
נכון - ובה תבטח, בלי שום גבולות,
אני מפציר בך.
אותלו: אל תְפחד,
אני שולט.
יאגו: ושוב - אני הלכתי.
(יוצא)
אותלו: הבן-אדם הזה - יושר צָרוף,
מכיר את כל הקשת של דרכֵי
אנוש כמו מומחה. אם באמת
יוכח סופית שהיא עוף פרא - גם
אם הכבלים שלה היו מיתרי
לבי היקרים, אעיף אותה
בשתי שריקות לרוח, שתצוד
את מזלה. אולי זה כי אני
שחור, ולא יודע לפטפט
חלקלקות כמו בן-טובים. או כי
אני כבר בַּמדרון של השנים -
אך לא מדי, לא - היא הלכה, אני
מושפל, רק נחמה אחת נותרה
לי, לתעב אותה. הו נישואים -
קללה! איך הקטנות העדינות
האלה הן שלנו, אבל לא
החשק שלהן! אני מוכן
להיות קרפד, לחיות בצחנת
צינוק, רק לא לשמור פיסה קטנה
של אהבת חיי לשימושם
של אחרים. אבל זה האסון
של המפורסמים, הם לא ברי-
מזל כמו עם הארץ. זה גורל
בלתי נמנע, כמו מוות. מגפת
קרניים מקננת בנו כבר
מרגע הלידה. הנה היא באה.
(נכנסות אמיליה ודסדמונה)
אם יש בה שקר, השמיים הם
בדיחה רעה. לא אאמין בהם.
דסדמונה: מה יש, אותלו-איש-יקר שלי?
הארוחה שלך - עם בני-האי
הנדיבים אשר הזמנת - שם,
הם מחכים לך.
אותלו: אני אשם. [/ זו אשמתי.]
דסדמונה: למה אתה בקול חלוש כזה?
אתה מרגיש לא טוב?
אותלו: יש לי כאב פה, על המצח.
דסדמונה: אה,
כי לא ישנת. זה יחלוף מהר.
תן לי לקשור את זה חזק, ותוך
שעה יהיה יותר טוב.
אותלו: המטפחת
שלך קטנה מדי.
(היא שומטת את המטפחת)
עזבי את זה.
בואי, אני אלך אתך.
דסדמונה: מאד
חבל לי שאתה מרגיש לא טוב.
(יוצאים אותלו ודסדמונה)
אמיליה: אני שמחה שמצאתי את המטפחת.
זוהי מזכרת ראשונה שלה
מהשחור. הבעל המשוגע [/ המופרע][/ הסוטה]
שלי הפציר בי מאה פעמים
לגנוב אותה. אך היא אוהבת כל
כך את המתנה, כי הוא השביע
אותה לשמור עליה לעולם,
אז היא נושאת אותה תמיד עליה,
לוחשת, מנשקת. אעתיק
את הרקמה, אתן ליאגו.
מה יעשה בה? לא לי לענות.
אני רק משֹביעה לו דמיונות.
(נכנס יאגו)
יאגו: מה זה? מה את עושה פה לבדך?
אמיליה: אל תתנפל לי. יש לי משהו בשבילך.
יאגו: יש לך? זה משהו מאד נפוץ -
אמיליה: הה!
יאגו: שאשתךָ טפשה.
אמיליה: אה, זה הכל? אז מה תיתן עכשיו
בעד אותה מטפחת?
יאגו: איזו מטפחת?
אמיליה: איזו מטפחת!
זאת שההוא נתן לדסדמונה.
זאת שביקשת בלי סוף שאגנוב.
יאגו: גנבתְ אותה ממנה?
אמיליה: בחיי שלא. היא במקרה נפלה לה,
ניצלתי את הרגע והרמתי.
תביט, פה.
יאגו: נקבה טובה! תני לי
אותה.
אמיליה: מה תעשה בה, מה כל כך
לחצת שאסחב אותה?
יאגו (חוטף אותה): מה זה
אכפת לך?
אמיליה: אם זה לא למטרה
טובה, תן לי אותה בחזרה.
איי גברת מסכנה, היא תשתגע
כשתגלה שהיא אִבּדה אותה.
יאגו: את לא שמעת ולא ידעת. לי יש
בזה שימוש. לכי, עזבי אותי.
(יוצאת אמיליה)
אשאיר את המטפחת בַּמגורים
של קאסיו, שימצא. זוטות קלות
כמו האוויר - לְמוח טְרוּף-קנאה
[/ כמו האוויר – לראש אכול-קנאה]
הן הוכחות מפי הקודש. זה
אולי יזיז דברים פה. השחור
כבר משתנה בָּרעל שמזגתי.
רעיונות מסוכנים הם סוג
של רעל. בראשית הם לא עושים
בחילה בכלל, אבל לְאט-מְעט
הם נכנסים לַדם, שורפים כמו
מִכרות גופרית. כן-כן, כמו שאמרתי.
(נכנס אותלו)
הנה הוא בא! שום אופיום ושום פֶּרג,
ושום שיקוי מרדים שבעולם
לא ישקמו אותך שוב לַשינה
המתוקה שרק אתמול ידעת.
אותלו: הה, הה! בוגדת בי!
יאגו: לא, מה זה, מה
זה, גנרל! מספיק עם זה.
אותלו: תעוף,
תלך! אתה שמת אותי בְּסד!
אני נשבע, עדיף להתבזות
כפליים מאשר לדעת קצת
ברמז.
יאגו: איך, אדון!
אותלו: היה לי צל
מושג על שְעות-זימה שלה? לא, לא
ידעתי, לא ראיתי, לא כאב לי.
ישנתי טוב בלילה שאחרֵי,
אכלתי בלב קל, שמח. לא
מצאתי את הנשיקות של קאסיו על
שפתיה. הנשדד שלא מרגיש
בחסרונה של הגניבה - שלא
יֵידע, ואז הוא לא נשדד בכלל.
יאגו: צר לי לשמוע זאת.
אותלו: הייתי מאושר אם הצבא
כולו - זקיפים, שוטפי כלים - כולם
שיטעמו את מתיקות גופה,
ורק שלא אדע! עכשיו לַנֵּצח
שלום לְלב שָלֵו! שלום לָרוגע!
שלום, גדוד מעוטר נוצות, קרבות
גדולים שבזכותם שאפתנות
היא חסד - הו, שלום! שלום לְסוס
צוהל ולִתְרועת החצוצרה,
לַתוף מסעיר הנפש, לְחליל
פולח אוזן, לדגלֵי מלכות,
ולכל הוד, גאווה וזוהר טקס
של מלחמות תפארת! ואתם,
הו תותחים של מוות, חקיינים
גסי גרון של רעם אֵל-אלמוות -
שלום! כאן תמו פעלֵי אותלו.
יאגו: זה יתכן, אדון שלי?
אותלו: נבל, אתה כדאי לך להיות
בטוח שאהבָתי זונה!
בטוח! תן לי הוכחה חותכת!
או ש - נשבע בנשמתי - מוטב
היה לך אילו נולדת כלב
במקום ליפול לָזעם שנדלק בי!
יאגו: לזה הגענו?
אותלו: תן לי שאֶראה
את זה. או לפחות תוכיח ככה
שלא יהיה קצה חוט לתלות עליו
ספק, אחרת - אח, אוי לחייך!
יאגו: אדון יקר לי -
אותלו: אם אתה משמיץ
אותה ומענה אותי, יותר
אל תתפלל, זְנח כל תקוָות חמלה,
שפוך על פסגת זוועה זוועות, עשה
כאן מעשים שהמרומים יבכו,
הארץ תשתומם - כי לא תוכל
על קִלְלת התופת להוסיף [/ עוד להוסיף לקִלְלת השאול]
דבר יותר מזה.
יאגו: שמיים, איי
שאלוהים יסלח לי! אתה בן-
אדם? יש לך נפש? או תבונה?
כל טוּב. פטר אותי. (לעצמו): אח מטומטם
עלוב, האהבה שלך עושָה
מיוֹשר חטא. איזה עולם-סיוט!
תרשום, תרשום, עולם! להיות ישיר,
ישר - זה לא בטוח. - רוב תודות
לך, למדתי לקח, ומכאן
והלאה לא אוהב עוד אף חבר,
כי לב אוהב פוגע ושובר.
אותלו: לא-לא, חכה! צריך להיות ישר.
יאגו: צריך להיות חכם. כי יושר הוא
שוטה שרק מרגיז את אדונו.
אותלו: חי העולם, אני חושב שאשתי
היא ישרה, וחושב שלא. אני
חושב שאתה צודק, וחושב שלא.
דרושה לי הוכחה! השם שלה,
שהיה צח כמו הלבנה, עכשיו
הוא מטונף, שחור כמו הפנים
שלי. אם יש סכין או חבל, אש,
או רעל, או נהר חונק - לא, לא
אסבול זאת. אם יכולתי רק לדעת!
יאגו: אני רואה שאתה נאכל
חיים, אדון. אני כבר מתחרט
שהעליתי זאת. היית מבקש
לבוא על סיפוקך?
אותלו: לא מבקש,
אני דורש.
יאגו: זו בהחלט זכותך. [/ וזו ממש זכותך.]
רק איך? איך תסופק, אדון? אתה
תזיל ריר ותִצְפּה כשמשחילים
אותה?
אותלו: מוות וגיהינום! הו!
יאגו: כי מעשִית נראֶה לי מסובך
לגרום להם לחשוף את המופע
כולו. שיישרפו, הם לא יתנו
לְעין חוץ משלהם לראות
אותם משתגללים. אז מה? אז איך?
מה להגיד, אה? איפה הסיפוק?
אין דרך שתִראה את זה, גם לו
היו מיוחמים כמו תיישים,
חמים כמו בני-קופים, או לוהטים
כמו זאבים-בְּתאווה וגם
טפשים כמו שכּורים מוכֵּי טמטמת.
אבל, אני אומר, אִילו עדוּת
נסיבתית נחרצת שתוביל
ישר אל דלת האמת תוכל
לתת לך סיפוק, זה אפשרי
אולי.
אותלו: תן לי סיבה חיה לחשוב
שהיא בוגדת.
יאגו: אני לא אוהב
את התפקיד.
אבל אם כבר נכנסתי עד כדי כך
לַפּרשה - כי דחפו אותי
יושר ואהבה מטופשים -
אמשיך. שכבתי לא מזמן באותה
מיטה עם קאסיו, ובגלל
כאב שיניים שהציק לי לא
יכולתי להירדם.
יש אנשים שלנפשם אין רסן,
ובַשינה ממלמלים סודות.
אחד כזה הוא קאסיו.
שמעתי שאמר מתוך שינה
"לא, דסדמונה מתוקה, צריך
להיזהר, לשמור בסתר את
אהבתנו". ואז, אדוני,
תפס לי את היד, לחץ, קרא
"הו מתוקה!" ואז נישק אותי
חזק, ממש כאילו הוא עוקר
משורש נשיקות אשר צומחות
על זוג שפתַי. ואז הניח את
רגלו על הירך שלי, גנח,
נישק, ואז קרא "גורל ארור
שהעניק אותך רק לשחור."
אותלו: הו מפלצתי, זה מפלצתי!
יאגו: לא, זה
היה רק החלום שלו.
אותלו: אבל
זו החותמת שהיה מימוש. [/ זה מאשר שהעניין מומש.]
יאגו: יש, כן, סבירות גבוהה, גם אם זה רק
חלום. מזה ניתַן גם לעבּות
עוד הוכחות, שכלפי חוץ נראות
די רופפות.
אותלו: אני אקרע אותה
כולה לחתיכות!
יאגו: לא,-לא, תהיה
חכם בינתיים. לא ראינו כלום
קורה בינתיים. היא יכולה להיות
עוד ישרה. תגיד לי רק דבר
אחד: אולי ראית לפעמים
מטפחת מנוקדת בתותי-
שדה בַּיד של אשתך?
אותלו: אני
נתתי לה כזאת. המתנה
הראשונה שלי.
יאגו: זה אני לא
יודע. אך היום ראיתי - עם
כזאת מטפחת - זו של אשתך,
מאה אחוז - את קאסיו מנגב
את הזקן.
אותלו: אם זוהי זאת -
יאגו: אם זאת
או אם לא זאת אבל שלה - זה רק
משלים את שאר ההוכחות נגדה.
אותלו: הלוואי היו לַכּלב ארבעים-
אלף פתילֵי-חיים, אחד הוא דל
מדי, חלש מדי, לַנקמה
שלי. עכשיו אני רואה שזאת
אמת. תביט פה, יאגו, פה. את כל
האהבה הרכרוכית שלי
אני מפריח לשמיים. היא [/ אני מעיף אל השמיים. אין,
איננה. / הלכה.]
נקם שחור, קום מן המאורה
החלולה שלך! אַת, אהבה,
תני את כתרךְ ואת כס-מלכותךְ-
בַּלב לָרודנית שנאה! חזה,
עלה וּגְאה בכובד המשא
שלך, כי הוא כולו רק לשונות
של צפעונים!
יאגו: רק בשלווה.
אותלו: הו דם,
דם, דם!
(הוא כורע ברך)
יאגו: בסבלנות, אני אומר. אולי
עוד תשנה את דעתך.
אותלו: אף פעם,
יאגו. כמו הים השחור, אשר
זורם בשצף-קֶרַח בלי לסגת
אל ים השַיש והדרדאנֵלים,
ממש כך מחשבות דמים שלי
בקצב מסחרר לא יסתכלו
אף פעם לאחור, אף פעם לא
ייסוגו שוב לשפל אהבה
נכנעת עד שנקמה גדולה
ועצומה תבלע אותן. עכשיו
חי שְמֵי-השיש שם, את המלים
שלי אני נוצר פה בִּדבקוּת
שבועה קדושה.
יאגו: לא, אל תקום עדיין.
(הוא כורע)
הֱיו עדים, המאורות מעל,
וכל גורמי הטבע מסביבנו,
[/ וכל החלקיקים שמסביבנו,]
היו עדים שיאגו כאן מוסר
את כל כוחות שִכְלו, ידיו, לבו
רק לשרוּת אותלו המקופח.
הוא יצווה, ואמלא בלב
שלם, כל מעשה דמים.
(הם קמים)
אותלו: אני
עונה לאהבתך לא בתודה
סתמית, אלא ברגש בלי גבולות.
ואנסה אותך מייד: בתוך
שלושה ימים אשמע אותך אומר
קאסיו לא חי.
יאגו: מת החבר שלי.
ביקשת - רְאה זאת כְּגָמוּר. אבל
תן לה לחיות. [/ שהיא תחיה.]
אותלו: קללה על נשמתה,
זונה מופקרת! הו קללה, קללה
על נשמתה! בוא, לך אתי. אני
אגש למצוא שיטות בזק של מוות
לַבת-שטן היפהפייה. עכשיו
אתה סֶגן שלי.
יאגו: כולי לךָ
לנצח.
יוצאים.
| < אחורה | אותלו -
מערכה 3, תמונה 3 |
קדימה > |