שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אותלו - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסים הדוכס וסנאטורים, לישיבה ליד שולחן, עם כלי מאור ומלווים.

 

דוכס: הידיעות סותרות כל כך שאין

          לתת בהן אמון.

סנאטור 1:             הן בהחלט

          מבלבלות. המכתבים שלי

          אומרים - מאה ושבע אניות.

דוכס: שלי - מאה וארבעים.

סנאטור 2:                  שלי

          מאתיים. אבל גם אם על הסכום

          הם חלוקים - ובְהערכות

          כאלה זה קורה - כולם תמימי

          דעים על צי תורכי, שמתקדם

          אל קפריסין.

דוכס:                  זה יתכן מאד.

          פרטים שגויים פה-שם לא מרגיעים

         אותי, את העיקר אני מבין -

          לחרדתי.

מלח (בחוץ): הַיי-הו, הַיי-הו, הַיי-הו!

   (נכנס מלח)

קצין: שליח מספינות הקרב.

דוכס: כן? מה חדש?

מלח: הכוח הטורקי פונה אל רודוס,

          כך התבקשתי לדווח פה

          מסיניור אנג'לו.

דוכס: איך תנתחו את התפנית הזאת?

סנאטור 1: על פי ההגיון זה לא יכול

          להיות. זורקים לנו חול בעיניים.

          קחו בחשבון עד כמה קפריסין

          היא חשובה לתורכיה, ויותר

          מזה: לא רק שלתורכים ערכּה

          גדול מרודוס, בקלות רבה

          יותר הם גם יוכלו לכבוש אותה,

           כי היא לא ערוכה הגנתית,

          ואין לה את האמצעים שיש

          לרודוס. אם שוקלים כל זאת, טעות

          לחשוב שהתורכי הוא מטומטם

          עד כדי כך שישאיר לַסוף את אל"ף,

          ושבמקום מבצע של רווח קל

          סתם יסתבך בסכנות בלי שום

          תועלת.

דוכס:              כן. ברור: הם לא לרודוס.

קצין: הנה עוד חדשות.

(נכנס שליח)

שליח: העותומנים, נכבדַי, אשר

          נִווטו לרודוס , התאחדו שם עם

          עוד צי -

סנאטור 1: כמו שחשבתי. כמה הם,

          לדעתך?

שליח:             שלושים מפרש. עכשיו

          פנו כולם אחורה במסלול

          ישיר אל קפריסין. סיניור מונטאנו,

          נציג אמיץ ונאמן שלך,

         מודיע לך זאת בהכנעה,

          ומבקש תגבורת.

דוכס: אז אין ספק: לקפריסין.

         מארקוס לוּצ'יקְיוֹס לא בָּעיר כעת?

סנאטור 1: הוא בפירנצה.

דוכס: שיתייצב דחוף-בהול.

סנאטור 1:                הנה

          ברבאנציו והשחור המהולל.

(נכנים ברבאנציו, אותלו, קאסיו, יאגו, רודריגו וקצינים)

דוכס: אותלו מהולל, אנו צריכים

          להשתמש בך מייד נגד

          אויב כל הנוצרים, העותומני.

     (לברבאנציו): אתה פה? לא ראיתי. טוב שבאת.

         חסרו לנו הלילה עצתך

          ועזרתך.

ברבאנציו:           ושלכם חסְרה

          גם לי. סלח לי, כבודך, לא מִשְֹרתי

         או עסק מדיני דחפו אותי

          ממיטתי, ולא צרת הכלל

          אוחזת בי; צער פרטי פורץ

          כל סכר, הוא שוטף, בולע כל

          יגון אחר, אבל הוא בעצמו

         נשאר.

דוכס:           איך, מה קרה?

ברבאנציו:                        הבת שלי!

          הבת שלי!

דוכס:              היא מתה?

ברבאנציו:                      לי כן, מתה.

          היא חוּללה, היא נגנבה ממני,

          והושחתה בלחשים, תרופות

          רופאי אליל. כי טֶבע - אם הוא לא

          לקוי, עיוור, פְּגוּם חוש - אף פעם לא

          ישגה כך בלי כישוף.

דוכס: כל מי שבאופן מטונף כזה

          הסיט את ילדתך מנשמתה

          ואותך ממנה - באוזניו תקרא

          כל אות מרה של עונש הדמים

         שלנו בלשונך, גם אם בְּנִי הוא

         הנאשם.

ברבאנציו:          אני מודה לך

          בהכנעה, כבודך. זהו האיש:

          זה, השחור, שהמנדט שלך -

          כך מסתבר - הביא בענייני

          המדינה פה.

כולם:                צר לנו מאד

          על זה.

דוכס (לברבאנציו): מה מצדך תוכל לומר?

ברבאנציו: לא כלום, רק שזה ככה.

אותלו: סיניורים כבירים, רמים, דגולים,

          ואדונים נערצים שלי,

          שאת בת האיש הזקן הזה

          לקחתי - זה נכון מאד; נכון

          שהיא אשתי. האל"ף והת"ו

          של אשמתי הם אלה, לא יותר.

          אני איש מחוספס דיבור, ולא

          בּוֹרכתי במלים רכות של זמן

          שלום, כי מאז מלאו לזרועותי

          שבע שנות-און ועד לפני תשעה

          חודשי יָרֵח, הן השקיעו את

          מרצן במחנות ואוהלים;

          מעט אוכל לומר על עניינים

          ברום-עולם אם זה אינו קשור

          לְמבצעים והמולה של קרב;

          לכן מעט טובה תצמח לי כאן

          אם אדבר בעד עצמי. אבל

         יורשה לי לספר, בלי קישוטים,

          פשוט, את כל מסלול אהבתי:

          באֵילו סמים ובאֵילו קסמים,

          באילו לחשים, כוחות כישוף -

          כי בכל זה מאשימים אותי -

         זכיתי בבתו.

ברבאנציו:            עלמה בלי אף

          טיפת חוצפה; סגורה, שקטה כל כך

          שהיא תסמיק גם מתנודות גופה

          שלה. והיא - נגד טִבְעה, גילה,

          ארצה, שְמה, כל דבר - שתתאהב

          במה שפחדה להסתכל

          עליו? לא, רק שיפוט פגום ולא

          מושלם יסיק שהשלמוּת תשגה כך

          מול כל חוקי הטבע. כאן צריך

          לחְפּור למצוא זממים ערמומיים

          מגיהינום איך זה קרה. אני

          שב וטוען שבתערובות

          שמסעירות דם או בסם אשר

         נרקח למטרה כזאת הוא לש

          אותה.

דוכס:           לטעוֹן כך זו לא הוכחה

          ללא עדוּת מוצקת ומלאה

          יותר ממה שמציגים נגדו

          מראית עין קלושה, סברות כּחושות

          ו"לכאורה" או "על פניו".

סנאטור 1:                        אבל

          אותלו, בוא דבּר:

          את העלמה הצעירה אתה

          כבשת בדרכים עקלקלות,

          כנגד רצונה? או זה קרה

          בהסכמה מתוך דו-שיח של

         נפש עם נפש?

אותלו:               אבקש אתכם,

          שִלחו לקרוא לַגברת מפונדק

          "איש-סוס", ותנו לה לדבר עלי

          בפני אביה. אם מסיפורה

          תוכלו למצוא בי כתם, קחו לא רק

          את האמון, את המִשְֹרָה שאני

          חייב לכם - הפילו משפטכם

          גם על חיי.

דוכס:              קראו לדסדמונה

         לכאן.

אותלו:         סַמָּל, הובל אותם. אתה

         מכיר יפה מאד את המקום.

    (יוצא יאגו עם שניים או שלושה מלווים)

          ועד שהיא תבוא, ובכנות

          כמו בְּוִידוּי לָאֵל על מעידות

          הדם שלי, אפרושֹ באוזניכם

         החמורות כיצד הצמחתי פרח

          באהבת הגברת היפה,

          וגם היא בשלי.

דוכס:                 ספר, אותלו.

אותלו: אביה אהב אותי, הזמין אותי

          תכופות, תמיד ביקש לשמוע על

          ספור חיי שנה-שנה - קרבות,

          מצור, תהפוכות גורל אשר

          עברתי.

          ספרתי לו הכל, מִיְמֵי ילדוּת

           ועד לָרגע שביקש לשמוע.

          דיברתי על פורענויות מזל,

          ועל הרפתקאות אימים בַּיָּם

          ובִשְדֵה-קרב; על היחלצות בעור-

          שינַי ממוות דרך סדק צר;

          על נפילה בִּשְבי אויב אכזר,

          ואיך נמכרתי לְעבדות; ואיך

         יצאתי לחופשי, ואז תולדות

          כל מסעותי: במערות ענק,

          מדבריות שממה, במחצבות

           קשות, סלעים, גבעות שפסגתן

          נוגעת בשמיים - ספורים

          ממין כזה, כהנה וכהנה -

          על קניבלים שאוכלים אחד

          את השני, ואנשים אשר

          ראשם צומח תחת הכתפיים.

          את כל זאת דסדמונה נמשכה

          לשמוע. אך מלאכות הבית בלי

          מנוח גררו אותה משם.

         היא נפטרה מהן מהר בכדי

          לחזור, ובאוזן רעבה בלעה

          את המלים שלי. כששמתי לב

          לכך, מצאתי הזדמנות נוחה

          ואמצעים טובים כדי לחלץ

          ממנה בַּקָּשָה מכל הלב

          שאספר בהרחבה את כל

          מסע הייסורים שלי, שהיא

          שמעה ממנו פרורים פה-שם,

          ובלי ריכוז. הסכמתי, ולעתים

          מזומנות סחטתי דמעות

          ממנה, כשדיברתי על איזו

          מהלומה קשה שעלומַי

          ספגו. כשסיפורי תם, היא נתנה

          לי תחת ייסורַי עולם שלם

          של אנחות. היא נשבעה - אוי לה -

          שזה מוזר, שזה מוזר מאד,

          ומעורר חמלה, מופלא כמה

          חמלה; שהלוואי ולא שמעה

          כל זאת, אך הלוואי שהמרומים

          היו עושים אותה גבר כזה.

           [/ היו עושים אותה לאיש כזה.]

          היא הודתה לי, והפצירה, אם

          יהיה לי רֵע שיאהב אותה,

          שאֲלַמֵּד אותו רק לספר

          את ספורִי, והוא יזכה בה. זה

          רָמַז לי לדבּר. היא אהבה

           אותי על סכנות אשר עברתי;

           אני אותה על חמלתה; וזה

          כל הכישוף שהשתמשתי בו.

          הנה הגברת, ושהיא תעיד.

     (נכנסים דסדמונה, יאגו ומלווים)

דוכס: ספור כזה, נדמה לי שהיה

          כובש גם את בתי. ברבאנציו טוב,

          הוצא מתוך העַז הזה מתוק.

          במלחמה נשק פגום עדיף

          מאגרופים.

ברבאנציו:            בבקשה שִמעו

          אותה. אם היא תודֶה שמצידה

         השיבה בחצי-חיזור, תיפח

          רוחי אם שוב אפיל אשמת-שווא על

          האיש! בואי, גברתי הענוגה.

          באספה הנכבדה כאן אַת

          רואה למי את חבה צייתנות

          יותר מכל?

דסדמונה:            אבא נכבד שלי,

          אני רואה חובה שמתפצלת:

          לך אני חייבת על חיי

          וחינוכי. חיי וחינוכי

          שניהם מורים לי לכבד אותך.

          אתה אדון כל חובתי; ובכך

          אני בתך. אך הנה בעלי.

          ואותה חובה שהראתה אמי

          לך, כשבחרה בך על פני

         אביה, בדיוק חובה כזאת

          אכריז שאני חבה לַשחור

          אישי.

ברבאנציו:       אלוהים איתךְ. אני -

          גמרנו. בוא נחזור לענייני

          המדינה, כבודך. מוטב היה

          לי לאמץ ילדה, לא להוליד.

          שחור, בוא הנה.

          אני נותן לךָ בכל לבי

         את מה שאילו לא היה שלךָ כבר,

          בכל לבי הייתי לא נותן

         לךָ. אַת - בזכותךְ, פנינה, אני

           שמח עד עומק נפשי שאין

          לי עוד צאצאים, כי הבריחה

          שלךְ היתה מורָה לי רודנות

          לכבול אותם באזיקים. אני

          סיימתי, אדוני.

דוכס:                     תן לי להיות

          לך לפֶה ולקרב אל לבבך

          בשני פסוקים כמו מדרגה את זוג

          האוהבים הזה.

          כשאין תרופה - אין מה לבכות יותר,

          אין לקוות לַשווא, יש לוותר.

          אם תְּבַכּה צרה שכבר עברה,

          לְעוד מכה בלתי צפויה תקרא.

         אין להשיב מה שמזל הרחיק;

         קצת סבלנות - זה יֵירָאה מצחיק.

         נשדד צוחק - גונב מן הגנב.

          בוכה-לַשווא - שודד את שתי עיניו.

ברבאנציו: אז שיַכּוּ אותנו התורכים!

         אם נחייך - אנחנו לא מוּכּים.

          למי שלא סובל יש נחמה

          כשמציפים אותו פסוקי חוכמה.

          אוי לַסופג מכה וגם דְרשה.

          אצלו הסבלנות ממש דרושה.

          פסוקי חוכמה כאלה - חזקים הם,

          אך הם מרים כשם שמתוקים הם.

          מלים הן רק מלים. אל תְּצפּה

          שלב שבור - מאוזן יתרפא.

          בואו נשוב לעסק המדיני.

דוכס: הצי התורכי בדרך לקפריסין במלוא העוצמה. אותלו, מי כמוך מכיר את עמדות הכוח של המקום. ואף על פי שיש לנו שם נציג ראוי מאד, הדעה הכללית, שהיא המושלת המשפיעה בשורה האחרונה, סומכת עליך יותר. תיאלץ אם כך ללכלך את הברק של מזלך החדש בְּחספוס תקיף של מבצע בָּזק.

אותלו: רודן ושמו הֶרְגֵּל, סנאטורים

          גדולים שלי, עשה לי ממיטת

          מתכת וּטְרשים מִזרן-נוצות.

          אני מודה שיש לי דחף די

          טבעי ומִיָידי לְקושי, אז

          אני נרתם לַמלחמה הזאת

          נגד העותומנים. ברשותכם,

         אפוא, רק אבקש בהכנעה

          שתדאגו פה לרַוְוחת אשתי

          כפי שמגיע לִכבודה: דיוּר

          הולם וכלכלה שתואמים

          את מוצאה.

דוכס:              ברשותךָ, בְּבֵית

          אביה.

ברבאנציו:       לא מוכן לזה.

אותלו:                       גם לא

          אני.

דסדמונה:     גם לא אני. לא אתגורר

          שם להרגיז את אבא כל דקה

          בַּנוכחוּת שלי. דוכס יקר,

          פְּקח למלים שלי אוזן קשבת.

          אם הן עילגות, עזור להן בַּקול

         של סמכותך.

דוכס:                מה, דסדמונה, את

          רוצה?

דסדמונה:        זה שאני אוהבת את

          אישי לחיות אתו, יכריזו קְבל

          עולם המרד וההתרסה

          שלי מול כל סופות גורל. לבי

          הוא עבד למִזְגו של בעלי

          בכל דבר. ראיתי את קלסתר

          אותלו בנפשו, ולתהילת

          כבודו ועוז-רוחו הקדשתי את

          כל נשמתי ועתידי. כך ש,

          רוזנַי היקרים, אם אשאר

          כאן מאחור, כמו עש בימי שלום,

ו          הוא ייצא אל קרב, יישללו

          ממני כל זכויות אהבתי לו,

          ואשלם בְּפסק-זמן כבד

          על יוֹקר היעדרו. תנו לי לצאת

          איתו.

אותלו:         תנו לה את אישורכם.

          אינני מבקש זאת להשֹביע

         את חֵיך התיאבון שלי, האל

          יעיד, ולא לשם סיפוק תשוקות

           שמגיעות בְּצדק לְחָתָן

          צעיר, אלא כדי להיות נדיב

          ורחב-לב לרצונה. ואלוהים

         ישמור את נשמתכם אם תחשבו

         שאתרשל בָּעסק הרציני

         וּכְבד-הערך שלכם כי היא

          אתי. לא, כששעשועים קלילֵי-

         כנף של קופידון המעופף

          יטשטשו בי כושר מבצעי,

           כשבילויֵי מיטה ישחיתו בי

          צלילוּת פיקוד - שיעשו עקרוֹת-

          הבית סיר-בישול מן הקסדה

          שלי, וכל חרפה והשפלה

          תבוא למחוץ לי את המוניטין!

דוכס: תחליטו ביניכם אם היא תצא

          או תישאר. העסק פה צועק

        דחיפוּת, ובחיפזון יש להשיב לו.

     [/ דחיפוּת, והתשובה היא חיפזון.]

          אתה חייב לצאת מפה הלילה.

דסדמונה: הלילה?

דוכס:             בזה הלילה.

אותלו:                         בכל הלב.

דוכס: תשע בבוקר - נתכנס פה שוב.

          תשאיר פה מאחור איזה קצין,

          אותלו, שיביא את המינוי

          שלך עם עוד פרטים הכרחיים

          למשימתך שם.

אותלו:                   הסמל שלי,

          ברשותך. הוא איש ישר, אפשר

          לבטוח בו. ובידיו אפקיד

         גם את אשתי, שילווה אותה,

          ויעביר כל מה שבשיקולכם

          תרצו לשלוח אחרי.

דוכס:                       יהיה

         כך. לילה טוב, כולם. (לברבאנציו): ואדונִי,

          אם טוֹב הוא גם יפה, שנן וְּזכור:

          בחתנך יש צְחור יותר משְחור.

סנאטור 1: שלום, גיבור. תיטיב עם דסדמונה.

ברבאנציו: אם עין יש לך, פקח לרווחה.

          אב היא רימתה - גם תרמה אותך.

אותלו: חיי בעד הנאמנות שלה!

   (יוצאים הדוכס, ברבאנציו, הסנאטורים והמלווים)

           יאגו ישר, אני משאיר לך

          את דסדמונה. תן לאשתך

          בבקשה לדאוג לה, והבא

          אותה בָּרגע שרק יתאפשר.

          בואי, דסדמונה, יש לי רק שעה

          של אהבה, של עניינים שוטפים

          והנחיות להעביר איתך.

          עלינו לציית לַזְמן.

     (יוצאים אותלו ודסדמונה)

רודריגו: יאגו.

יאגו: מה אתה אומר, לב אציל?

רודריגו: מה אני עושה, לדעתך?

יאגו: מה? הולך למיטה וישן.

רודריגו: אני אטביע את עצמי בלי דיחוי.

יאגו: אם אתה עושה את זה, לא אוהַב אותך יותר. למה, אדוני המטופש?

רודריגו: זה טפשי לחיות, כשהחיים הם עינוי. והרי יש לנו מרשם מוסמך למות, כשהמוות הוא הרופא שלנו.

יאגו: אוי לאוזניים! אני מסתכל על העולם הזה שבע שנים כפול ארבע, ומאז שיכולתי להבדיל בין רווח לאסון, עוד לא מצאתי בן-אדם שידע איך לאהוב את עצמו. לפני שאגיד שאני מטביע את עצמי בשביל אהבת ברווזונה, הייתי מחליף את הלב-אנוֹש שלי עם בבון.

רודריגו: מה אני צריך לעשות? אני מודה שזו בושה להיות מאוהב כל כך מעל לראש, אבל אין לי אופי לתקן את זה.

יאגו: אופי? קשקוש! זה רק בּנוּ אם אנחנו כאלה או כאלה. הגוף שלנו הוא גן, והרצון הוא הגנן. כך שאם נשתול סרפדים או נזרע חסה, נכסה באזוב או ננכש טימין, נמלא אותו בְּזן אחד של עשבים או נפזר בו הרבה, כדי שיהיה עקר שומם או לחילופין מדושן ומשגשג - נו מה, הכוח והיכולת לתקן מצויים רק בָּרצון שלנו. אם בְּמאזני החיים שלנו לא היתה משקולת של תבונה שתאזן את משקולת-החשק, הדם החם והיצר הגס שלנו היו מובילים אותנו לסוף רע-ומר. אבל יש לנו תבונה כדי לצנן את הדחף המשתולל שלנו, את עוקץ הבשר שלנו, את התאוות הפרועות שלנו. ולכן מה שאתה קורא אהבה זה בעיני סתם עשב שוטה.

רודריגו: לא יכול להיות.

יאגו: רק תשוקה של דם עם רשות של הרצון. די, תהיה גבר! להטביע את עצמך? תטביע חתולים וגורי-כלבים עיוורים. הצהרתי שאני חבר שלך ואני קשור בעבותות בל-יבותקו למה שמגיע לך. אף פעם לא יכולתי להועיל לך כמו עכשיו. שים כסף בארנק שלך, לך בעקבות המלחמות, תשחית את הפרצוף שלך עם זקן לא לך. אני אומר, שים כסף בארנק שלך. לא יכול להיות שדסדמונה תמשיך לאורך זמן לאהוב את השחור - שים כסף בארנק שלך - וגם לא הוא אותה. הבראשית שלה היתה ברק, ותראה שההמשך יהיה רעם. שים רק כסף בארנק שלך. השחורים האלה הפכפכים בחשקים שלהם - שים רק כסף בארנק שלך. המזון שהיום הוא מתוק מחרוּב, מהר מאד יהיה לו מר מלענה. היא תצטרך תחליף צעיר. כי כשהיא תהיה שבעה מהגוף שלו היא תגלה כמה שגתה בבחירה. היא תהיה חייבת שינוי, חייבת. לכן, שים כסף בארנק שלך. אם אתה חייב להביא על עצמך קללה, עשה את זה בדרך עדינה יותר מטביעה - תעשה כסף כמה שאתה יכול. אם נדר טהור בין ברברי נע-ונד לבת-וונציה בת-טובים הוא לא קשה מדי לַשכל שלי - ושל כל שבט הגיהינום - אתה תיהנה ממנה. אז תעשה כסף. זין להטביע את עצמך, לא בא בחשבון. עדיף לך שיתלו אותך על התענוג, רק לא לטבוע - ולגמור בלעדיה.

רודריגו: אתה תקשור את עצמך לתקוות שלי, אם אני תלוי בתוצאה?

יאגו: סמוך עלי. לך, תעשה כסף. אמרתי לך לא פעם, ואני שב-ואומר לך שוב ושוב, אני שונא את השחור. יש לי סיבה מעומק הלב. וזו שלך לא פחות מוצדקת. בוא נשלב כוחות בַּנקמה נגדו. אם אתה יכול להצמיח לו קרניים, אתה מביא לעצמך עונג, ולי בידור. יש מאורעות רבים בְּרחם הזמן, והם ייוולדו. תתפזר, לך, תצטייד בכסף. נמשיך בזה מחר. שלום!

רודריגו: איפה ניפגש בבוקר?

יאגו: אצלי.

רודריגו: אני אבוא אליך מוקדם.

יאגו: קדימה, שלום. אתה שומע, רודריגו?

רודריגו: מה אמרת?

יאגו: בלי עוד דיבורים על טביעה, אתה שומע?

רודריגו: השתניתי. אני אמכור את האדמה שלי.

(יוצא)

יאגו: שלום, לֵך, שים די כסף בארנק.

         ככה תמיד מן האידיוט שלי

          אני עושה ארנק שלי. כי את

          הידע שצברתי אטמא

          אם אבזבז זמן על מין חרטומן

          כזה אם לא לשם בידור או רווח.

          אני שונא את השחור, ויש

          אומרים שהוא מילא בין הסדינים

          שלי את תפקידי. אם זה נכון

          איני יודע, אך אנהג על סמך

          חשד כאילו זה בטוח. הוא

          מחשיב אותי, לכן כוונתי

          תפעל עליו כפליים. קאסיו איש

          נאה. כן, בוא נראה עכשיו... לתפוס

          את מִשְֹרתו, ולהכתיר לי את

          כרבולת הרצון בדוּ-לכלוך.

          איך? איך? בואו נראה. אחרי זמן-מה,

          לנעוץ עמוק באוזן של אותלו

          שעם אשתו הוא חברותי מדי.

          כולו רק נועם-הליכות וחן,

          זה יעורר חשד שהוא מפיל

           נשים ברשת. השחור מאד

         בוטח ופתוח, מאמין

          שכל מי שנראה ישר - ישר,

          וקל יהיה למשוך אותו באף

          כמו חמור.

         יש. זה נזרע. הלילה והתופת 

          לְאור-עולם יביאו פרי טינופת.

       [/ יש. זה נזרע. לילה וגיהינום 

       / יוציאו פרי-אימים זה לאור-יום.]

    יוצא.

 


< אחורה הדפסת הטקסט אותלו - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >