| < אחורה |  אותלו -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים אותלו ויאגו.
יאגו: חושב כך, כן? (/ חושב, כך, אה?]
אותלו: חושב כך, יאגו?
יאגו: מה,
להתנשק בשניים?
אותלו: נשיקה
נגד החוק!
יאגו: או להיות שעה
או כמה ערומה לְצד ידיד
טוב בַּמיטה, בלי כוונה רעה?
אותלו: כן, ערומה ובמיטה, יאגו,
בלי כוונה רעה? צביעות כלפי
השד! מי שכוונותיו טובות
וככה מתנהג, השד מסית
אותו מול אלוהים.
יאגו: כל זמן שלא
עשו כלום, זו רק מעידה שולית.
אך אם נתתי לאשתי מטפחת -
אותלו: אז מה?
יאגו: מה? היא שלה, אדון. ובתור שלה,
זכותה, לדעתי, להעניק
אותה לכל אחד.
אותלו: גם הכבוד
שלה הוא ברשותה. מה, גם אותו
זכותה לתת?
יאגו: כבודה הוא חומר אשר לא רואים.
על פי רוב הוא בולט במי שאין לו.
אבל מה שנוגע לַמטפחת -
אותלו: חיי, הייתי בשמחה שוכח
אותה! אמרת - הו, איך זה רובץ
על זכרוני כמו עורב על בית
מוכה במגפה, אות מבשר
רעות! - שהוא החזיק את המטפחת.
יאגו: כן, מה עם זה?
אותלו: זה לא כל כך טוב.
יאגו: מה
אילו אמרתי שראיתי איך
פשע בך, וששמעתי איך
אמר - כי בני-כלבים כאלה, אם
הם מצליחים כבר לְכתר אשה
בְּחישוקים של חשק ולכבוש -
לא יכולים לסתום ת'פה -
אותלו: מה, הוא
אמר איזה דבר?
יאגו: אמר, אדון;
רק סְמוֹך עליו שלא יותר ממה
שהוא יכחיש.
אותלו: מה הוא אמר?
יאגו: שהוא
עשה - אני לא יודע מה עשה.
אותלו: מה? מה?
יאגו: שכב -
אותלו: איתה?
יאגו: איתה, עליה, מה
שאתה רוצה.
אותלו: שכב איתה? שכב עליה? לכלך אותה? לכלך עליה? שכב איתה! לעזאזל, זה מטונף! מטפחת - וידויים - מטפחת! להתוודות ושיתלו אותו! קודם שיתלו אותו ואז שיתוודה. אני רועד מזה. הטבע לא היה מטיל כזה מין צל ענן כבד בלי שום סיבה. זה לא מלים שמרעידות אותי ככה. פִיחְחח! אפים, אוזניים, שפתיים. יכול להיות? - תודֶה! מטפחת? שֵדִים!
(הוא נופל אחוז התקף)
יאגו: לִפְשוט,
תרופה שלי, לִפְשוט! כך נלכדים
שוטים, פְּתאים מאמינים. כך גם
הרבה גברות מכובדות, חפות
מפשע, טהורות, נענשות.
היי, אדוני! אדון שלי, אני
אומר! אותלו!
(נכנס קאסיו)
היי שם, קאסיו!
קאסיו: מה
קרה?
יאגו: תקפה אותו מחלת הנפילה.
התקף שני. היה אחד אתמול.
קאסיו: שַפשף לו את הרקות.
יאגו: לא-לא, חכה.
העילפון הזה חייב לחלוף
בשקט בעצמו. אחרת, פיו
נמלא בקצף והאיש מתחיל
להשתולל כמו פרא מטורף.
תראה, הוא זז. לך, תתרחק בינתיים.
הוא תיכף מתאושש. כשהוא ילך,
יש לי איזה דיון נכבד אתך.
(יוצא קאסיו)
גנרל, הכל בסדר? לא נפגע
הראש?
אותלו: אתה לועג לי?
יאגו: איך? לועג
לך? לא, אלוהים ישמור! הלוואי
היית רק נושא את גורלך
כמו גבר!
אותלו: גבר עם קרניים הוא
מפלצת ושור-בר.
יאגו: אם כך בכל
עיר יש המון שוורים, ומפלצות
בחליפות.
אותלו: מה, הוא הודה?
יאגו: אדון
טוב, תהיה גבר! זכור שכל גברבר
שרק נרתם לְנישואין מושך
בָּעול אתך. מיליונים ישנים
כל לילה במיטה די-ציבורית
ונשבעים בחוצפתם שהיא
פרטית. והמקרה שלך מוצלח
פי שניים: זה צחוק השטן, פסגת
הלעג של השד, להתלקק
על מצעים של נועם עם פרוצה
ולהאמין שהיא קדושה! לא-לא,
תן לי לדעת! אם אדע טוב מי
אני, אדע גם מה היא תהיה.
אותלו: אתה חכם, אין מה לומר.
יאגו: עמוד
שם רגע, רק - שמור על ריסון. עכשיו
כששכבת כאן, המום-יגון -
חולשה שלא הולמת איש כמוך -
קאסיו עבר. הצלחתי להיפטר
ממנו, ותירצתי לו יפה
את ההתקף שלך. ביקשתי כי
יחזור מייד כדי לדבר אתי,
והוא הבטיח. לך והסתתר,
ורק שים לב לַבּוז ולַזלזול
ולַגיחוך-לגלוג שנמרחים
על פרצופו. כי אגרֶה אותו
לשוב ולספר את הסיפור,
היכן, איך, כמה פעמים, כמה
מזמן, מתי שנית הוא בא - ושוב
יבוא - במגעים עם אשתך.
כן, שים לב רק להבעות שלו.
אבל בסבלנות, אם לא - אתה
סתם פקעת עצבים, לא בן-אדם.
אותלו: אתה שומע, יאגו? עוד תראה
איזו עורמה של סבלנות יש בי,
אבל - אתה שומע? - גם ים דם.
[/ איזה שועל של סבלנות אני,
/ אבל - שומע? - גם איש דם, ים דם.]
יאגו: זה לא מזיק. אבל הכי חשוב -
תזמוּן. תהיה מוכן להתרחק?
(אותלו מתרחק)
עכשיו אחקור את קאסיו על בי-יאנקה,
זנזונת שמוכרת חשקים
בשביל לקנות בגדים ולחם. זאת
חוֹלה כּוּלה על קאסיו. הקללה
של הזונות היא לסחרר גברים
רבים - ולהסתחרר רק מאחד.
הה, כשאומרים את שמה הוא לא יכול
שלא להתפוצץ מצחוק. הוא בא.
[/ שלא להתפקע. הוא מגיע.]
(נכנס קאסיו)
הוא יחייך - אותלו ישתגע.
ומקנאה עיוורת הוא יבנה
מכל חיוך, תנועה והבעה
קלילה של קאסיו מגדלים שגויים.
איך, סֶגן, מה נשמע?
קאסיו: רע, כשאתה
קורא לי בַּדרגה שחסרונה
ממש הורג אותי.
יאגו: תלחץ על דסדמונה - זה הקלף.
בינינו, אם המשימה היתה
תלויה בביאנקה - זה מזמן היה
גמור כבר.
קאסיו: איי, כלבונת מסכנה!
אותלו (הצידה): כבר הוא צוחק!
יאגו: אשה שכל כך אוהבת גבר לא
ראיתי.
קאסיו: עלובה קטנה! באמת
נדמה לי שהיא מאוהבת בי.
אותלו (הצידה): עכשיו הוא קצת מכחיש, צוחק על זה.
יאגו: אתה שומע, קאסיו?
אותלו (הצידה): הוא מושך
אותו עכשיו שוב לספר הכל.
עוד, עוד,גדול, גדול!
יאגו: היא מפיצה
שמועה שתתחתן איתה. כן, זאת
הכוונה שלך?
קאסיו: הה, הה, הה!
אותלו (הצידה): אתה חוגג, קיסר של רומא? חוגג?
קאסיו: אני שאתחתן איתה? מה? זבנית! בבקשה, תן קצת כבוד לשכל שלי. אל תחשוב שהוא כל כך מקולקל. הה, הה, הה!
אותלו (הצידה): עוד, עוד, עוד, עוד. צוחק מי שצוחק.
יאגו: נשבע לך, כולם אומרים שתתחתן איתה.
קאסיו: בחייך, דבר אמת.
יאגו: אני נבל אם לא.
אותלו (הצידה): אתה הכנסת לי? בסדר.
[/ אתה הבקעת לי? מאה אחוז.]
קאסיו: זה מה שהקוֹפה מכריזה. היא משוכנעת שאני אתחתן איתה מרוב אהבה וחנופה לעצמה, לא מהבטחה שלי.
אותלו (הצידה): יאגו מסמן לי. עכשיו הוא מתחיל את הסיפור.
קאסיו: היא היתה פה רק הרגע. היא רודפת אותי בכל מקום. לפני יום-יומיים שוחחתי לי על חוף-הים עם כמה בני-וונציה, פתאום מגיעה הבועת-סבון הזאת ו - תהרוג אותי - נופלת לי ככה על הצוואר.
אותלו (הצידה): קוראת "קאסיו יקר!" מן הסתם. לפי התנועות שלו.
קאסיו: ככה נתלית ומתנדנדת ומייבבת עלי, ככה מטלטלת וסוחבת אותי. הה, הה, הה!
אותלו (הצידה): עכשיו הוא מספר איך היא משכה אותו לחדר-השינה שלי. הו, אני רואה את האף שלך המחודד, אבל לא את הכלב שאליו אני אשליך אותו!
קאסיו: טוב, אני צריך לעזוב אותה.
יאגו: תראה מה זה, הנה היא!
(נכנסת ביאנקה)
קאסיו: חתיכת בואשת מסריחה! ועם ים של בושם! - מה יש לך-אַת ככה לרדוף אותי?
ביאנקה: שהשטן ואשתו המושתנת ירדפו אותך! מה יש לך-אתה עם המטפחת הזאת שנתת לי לפני רגע? איזה טפשה הייתי שלקחתי אותה! אני צריכה להעתיק את העסק הזה? יופי של עסק, שממש מצאת בחדר-שינה שלך ואתה לא יודע מי השאיר את זה שם! זאת מזכרת מאיזו מתפרפרת! ואני צריכה להעתיק את הרקמה? הנה, תן את זה לַסוסה שלך, איפה שלא קיבלת את זה! אני לא מעתיקה שום רקמה כזאת!
קאסיו: מה יש, ביאנקה מתוקה שלי? מה יש? מה יש?
אותלו (הצידה): באלוהים, ואם זאת המטפחת שלי!
ביאנקה: אם אתה בא לארוחה אצלי הלילה, אתה מוזמן. אם לא, תבוא כשאזמין.
(יוצאת)
יאגו: אחריה, אחריה!
קאסיו: מה לעשות, אני חייב, אחרת היא תעשה מהומות ברחובות.
יאגו: אתה תאכל שם?
קאסיו: כן, זאת התכנית שלי.
יאגו: טוב, אז אולי אני אפגוש אותך. כי הייתי רוצה מאד לדבר אתך.
קאסיו: בבקשה, בוא! טוב?
יאגו: רוץ. אף מילה יותר.
(יוצא קאסיו)
אותלו (צועד קדימה): איך אני רוצח אותו, יאגו?
יאגו: שמת לב איך הוא התמוגג מצחוק על החטא שלו?
אותלו: הו יאגו!
יאגו: וראית את המטפחת?
אותלו: זאת המטפחת שלי?
יאגו: שלך, בהן צדק. רק לראות איך הוא מחשיב את הטפשונת אשתך! היא נתנה אותה לו, והוא נותן אותה לזונה שלו.
אותלו: אני אדאג שיהרגו אותו תשע-שנים-רצוף! אשה טובה, אשה יפה, אשה מתוקה!
יאגו: לא, את זה אתה צריך לשכוח.
אותלו: כן, שהיא תירקב עד שתִּמָחֶה, ושתקולל הלילה, כי היא לא תחיה. לא, הלב שלי הפך לאבן. אני מכה בו והוא מכאיב ליד שלי. הו, העולם לא ראה יצור מתוק יותר! היא יכולה לשכב לצד קיסר ולצוות עליו משימות.
יאגו: לא, זה לא הכיוון בשבילך.
אותלו: שיתלו אותה, אני רק אומר מה היא! עדינה כל כך בחוט-ומחט, מופלאה במוזיקה - אח, הזמרה שלה תגרש פראוּת מדוב - ואיזו תבונה נעלה ודמיון שופע -
יאגו: כל זה עושה אותה גרועה כפליים.
אותלו: פי אלף, אלף - ואיזה מזג רך!
יאגו: כן, רך מדי.
אותלו: כן, זה בטוח. אבל כמה זה חבל, יאגו! הו יאגו, כמה זה חבל, יאגו!
יאגו: אם אתה כל כך מתרפק על הטומאה שלה, תנפיק לה רשיון לחטוא. כי אם זה לא מזיז לך, זה לא מזיק לאף אחד.
אותלו: אני אקצוץ אותה לבשר טחון. לבגוד בי!
יאגו: הו, זה מטונף מצידה.
אותלו: עם קצין שלי!
יאגו: זה מטונף עוד יותר.
אותלו: תשיג לי איזה רעל, יאגו, בזה הלילה. אני לא אדון איתה דיונים, שהגוף והיופי שלה לא יחלישו לי שוב את המוח - בזה הלילה, יאגו!
יאגו: אל תעשה את זה עם רעל. חנוֹק אותה במיטה שלה, אותה מיטה שהיא זיהמה.
אותלו: טוב, טוב! הצדק שבזה מוצא חן בעיני. טוב מאד!
יאגו: ומה שנוגע לקאסיו, תן לי להיות המוציא שלו לפועל. תשמע עוד עד חצות.
אותלו: טוב-מצוין!
(חצוצרה מבחוץ)
מה זה החצוצרה הזאת?
יאגו: בטח משהו מוונציה.
(נכנסים לודוביקו, דסדמונה ומלווים)
זה לודוביקו. זה מהדוכס. תראה-שם, אשתך אתו.
לודוביקו: ברכות לגנרל!
אותלו: אמן, אדון.
לודוביקו: שלומות מהדוכס והסנאט.
(נותן לו מכתב)
אותלו: אני נושק לכל פקודה מהם.
(פותח את המכתב וקורא)
דסדמונה: אז לודוביקו, בן-דוד, מה חדש?
יאגו: שמח עד מאד לראות אותך .
ברוך הבא לקפריסין.
לודוביקו: תודה לך. ומה שלום סגן קאסיו?
יאגו: חי, אדוני.
דסדמונה: בן-דוד, לבעלי יש מין משבר
אתו. אבל אתה תסדיר הכל.
אותלו: את בטוחה?
דסדמונה: אדוני?
אותלו: "בזאת לא תתרשל, כשם ש" -
לודוביקו: הוא לא דיבר. שקוע במכתב.
מה, יש סכסוך בין אדוני וקאסיו?
דסדמונה: סכסוך אומלל. הייתי מוכנה
לתת המון בכדי שיתפייסו,
כי יש לי אהבה רבה לקאסיו.
אותלו: אש וגופרית!
דסדמונה: אדוני?
אותלו: את חכמה?
דסדמונה: מה, הוא כועס?
לודוביקו: אולי זה המכתב.
לדעתי פוקדים שהוא יחזור,
וקאסיו ימלא את מקומו פה.
דסדמונה: אני מאד שמחה!
אותלו: מאד!
דסדמונה: אדון?
אותלו: אני שמח שאת משוגעת.
דסדמונה: למה, אותלו המתוק שלי?
אותלו: שטן!
(מכה אותה)
דסדמונה: זה לא הגיע לי.
לודוביקו: אדון, גם אילו אשבע שבמו-
עיני ראיתי זאת, איש בוונציה
לא יאמין. לא, זה יותר מדי.
בקש סליחה ממנה. היא בוכה.
אותלו: שטן, שטן! אִילו האדמה
היתה נזרעת מדמעות-אשה,
מכל דמעה שלה היה נולד
תנין. שלא אראה אותך!
דסדמונה: אני
לא אשאר כדי להכאיב לך.
לודוביקו: סמל הצייתנות.
בבקשה, כבודך, קרא לה לחזור.
אותלו: גברת!
דסדמונה: אדוני?
אותלו: מה אתה רוצה איתה, אדון?
לודביקו: אני,
אדון?
אותלו: אתה ביקשת שאגיד
לה להסתובב. או-הו, היא יכולה,
אדון, להסתובב, ולהסתובב,
ולהמשיך לצעוד, ולהסתובב
שוב, שוב. והיא יודעת גם לבכות,
אדון, לבכות. ו - כן! - היא צייתנית.
כמו שאמרת, צייתנית. מאד!
תמשיכי לך לדמוע! - בעניין
זה, אדוני - איזה זיוף-מופת
של רגש! - מצווים עלי לחזור
הביתה - תסתלקי! אקרא לך עוד
מעט. - אדון, בפקודתם אני
שב לוונציה. - עופי, תתנדפי!
(יוצאת דסדמונה)
קאסיו יתפוס את מקומי. ובוא
אלי, בבקשה ממך, אדון,
הלילה לסעודה. ברוך הבא
לקפריסין. תיישים ובני-קופים! [/ בני-תיש וקופים!]
(יוצא)
לודוביקו: זה השחור הנאצל, הכל-
יכול, כפי שקורא לו הסנאט?
זהו הלב ששום סופה של רגש
לא תטלטל? זה המוסר הכֹּה-
יציב שאין כדור תועה או חץ
מקרה שישרטו או יפצעו
אותו?
יאגו: הוא השתנה מאד.
לודוביקו: הראש
שלו בריא? המוח לא רופף?
יאגו: הוא - כמו שהוא. לא לי להעלות
על דל שפתי ביקורת מה הוא כן
או לא. אם הוא לא מה שהוא נראֶה
שכן הוא, הלוואי שהוא היה.
לודביקו: מה! להכות כך את אשתו!
יאגו: אמת,
זה לא היה יפה. רק הלוואי
שזה היה הכי גרוע.
לודוביקו: זה רגיל [/ הרגל]
אצלו? או שהמכתב הבעיר לו את
הדם, ברא בו חטא שלא היה?
יאגו: אסון, אסון. זה לא יהיה ישר
אם אספר מה שראיתי או
אני יודע. תתבונן בו טוב,
וההתנהגות שלו תחסוך
לי דיבורים. פשוט לך אחריו,
שים לב איך הוא ממשיך.
לודוביקו: מאד עצוב לי שטעיתי בו.
יוצאים.
| < אחורה | אותלו -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |