| < אחורה |  אותלו -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים אותלו ואמיליה.
אותלו: אז כלום אַת לא ראית?
אמיליה: גם לא שמעתי, וגם לא חשדתי.
אותלו: לא, אַת ראית אותה יחד עם קאסיו.
אמיליה: רק לא ראיתי מה פסוּל בזה,
וגם שמעתי כל פסיק-נשימה
שהם החליפו.
אותלו: מה? אף פעם לא
התלחשו?
אמיליה: אף פעם, אדוני.
אותלו: ולא סילקו אותך?
אמיליה: אף פעם.
אותלו: להביא לה מניפה, כפפות או מה?
אמיליה: אף פעם, אדוני.
אותלו: זה משונה.
אמיליה: לי לא אכפת, אדון, להתערב
על הנשמה שלי: היא ישרה.
ואם אתה חושב אחרת, אז
סלק את המחשבה. היא משחיתה
לך את הלב. אם איזה מנוול
הכניס לך את זה לראש, הלוואי
שיקולל כמו הנחש מגן-
העדן! כי אם היא לא ישרה,
וטהורה, נאמנה, אז אין
אף בעל מאושר, והאשה
הכי תמה היא מטונפת כמו
דיבה.
אותלו: תגידי לה לבוא. לכי!
(יוצאת אמיליה)
פֶּה יש לה, זאת. אבל אין סרסורית
בלי פה גדול כזה. כאן יש זונה
של מזימות, מנעול-מפתח של
ארון סודות מתועבים. וגם
כורעת ברך לתפילה. ראיתי!
(נכנסות דסדמונה ואמיליה)
דסדמונה: מה, בעלי, מה רצונך?
אותלו: 'בקְשה,
גוזל, בואי לכאן.
דסדמונה: מה תבקש?
אותלו: הראי לי את עינייך. הסתכלי
לי בַּפּנים.
דסדמונה: איזה משחק זוועה
הוא זה?
אותלו (לאמיליה): אל העֶמדה, מאדאם בּורדל!
תשאירי את המזדווגים לבד
ותסגרי את הדלת. תני שיעול
או תקראי "הממ-הממ" אם מישהו בא.
סוד המקצוע, סוד מקצוע! צאי כבר.
[/ מקצוע-סוד, סודות מקצוע, צאי כבר!]
(יוצאת אמיליה)
דסדמונה: על שתי ברכי, מה זה אומר? אני
רק מבינה מין זעם במלים,
[/ מבינה רק שיש זעם בַּמלים,]
אך לא את המלים.
אותלו: לא, מי את? מה
את?
דסדמונה: אשתך, כן, הנאמנה
המסורה.
אותלו: בואי, הישבעי בזה,
וקללי את נשמתך.
כי כך, בדמות מלאך, גם השדים
יְפחדו לתפוס אותך. לכן
תהיי כפולת-קללה, והישבעי
שיש בך יושר.
דסדמונה: המרוֹמים יודעים
שכך זה באמת.
אותלו: המרוֹמים
יודעים: את בוגדנית כמו גיהינום.
דסדמונה: למי, אדון, עם מי? במה בגדתי?
אותלו: אָה דסדמונה, די כבר, די כבר, די כבר.
דסדמונה: ארור היום! למה אתה בוכה?
אני הטעם לדמעות האלה?
אם במקרה אתה חושד שזה
אבי אשר סידר שיקראו
לך לחזור, אל תאשים אותי.
אתה איבדת את לבו, אך גם
אני איבדתי.
אותלו: אִלו המרומים
רצו לבחון אותי בייסורים,
אילו המטירו לי על ראש חשוף
פגעים והשפּלות, לו דחפו
אותי עמוק לתוך ים עוני, לו
מסרו אותי ותקוותַי לשבי,
הייתי עוד מוצא בנשמתי
איזו פינה של הבלגה. אבל,
הו, להפוך אותי למטרה
של בוז, אשר הזמן מורה עליו
לעד באצבע מזדחלת! לא,
אך גם בזה יכולתי לעמוד,
טוב, טוב מאד. אבל מן המקום
שבו טמנתי את לבי, שהוא
חיי ובלעדיו אין לי חיים,
המעיין ממנו הנהר
שלי זורם ובלעדיו חרֵב -
להיזרק משם, או להפוך
אותו לבור-שופכין שקרפדות
מזוהמות שורצות ומזדווגות בו!
שם, הבלגה, פנייך ישתנו,
בת-מלאכים רכה, ורודת שפתיים;
כן, פה תִּרְאי אותך - מפלצת שאול!
דסדמונה: אתה מחשיב אותי כטהורה, לא?
אותלו: הו כן! כמו זבובי-קיץ בָּאטליז.
רק מושרצים - כבר משריצים. אַת עשב,
אבל יפָה, וניחוחך מתוק
עד כאב-חושים. הלוואי שלא נולדת!
דסדמונה: איי, איזה חטא מר בשגגה עשיתי?
אותלו: דף כה חלק, ספר כה משובח,
נועד שייכתב "זונה" בו? מה
עשית! עשית? אח, בהמת חוצות!
שתי לחיי יהיו אש נפּחים
אשר תשרוף את הצניעות לאפר
אם רק אגיד את זה. מה את עשית!
מול זה שחקים סותמים את הנחיריים,
הלבנה עוצמת עין. גם
הרוח המופקרת שמנשקת
כל מה שהיא פוגשת, השתתקה
בַּמערות החלולות ולא
רוצה לשמוע. מה עשית? פרוצה
במצח נחושה!
דסדמונה: חי אלוהים,
אתה מאד חוטא לי.
אותלו: את לא פרוצה?
דסדמונה: לא, חי נפשי, נשבעת. אם לשמור
את המֵיכל הזה לבעלִי
מכל מגע טמא אחר זה לא
להיות פרוצה, אז לא.
אותלו: מה, לא
זונה?
דסדמונה: לא, שכה תיוושע נפשי.
אותלו: זה יכול להיות?
דסדמונה: שאלוהים ימחל לנו!
אותלו: אלפי
סליחות אם כך. החלפתי בטעות
אותך עם הזונה הערמומית,
זאת מוונציה, שהתחתנה עם אותלו.
(קורא): אַת, גברת, גבריאל-רק-מלהיפך,
שוערת גיהינום!
(נכנסת אמיליה)
את, את, כן, את!
עשינו את שלנו. הנה שכר
טרחה שלך. הואילי לסובב
מפתח ולשמור טוב על סודנו.
(יוצא)
אמיליה: אוי לי, מה יש לאיש הזה בראש?
איך את, גברתי? גברת טובה שלי, איך?
דסדמונה: האמת? חצי-חולמת.
אמיליה: גברת טובה, מה יש לאדוני?
דסדמונה: למי?
אמיליה: למי? לאדוני, גברתי.
דסדמונה: מי אדונך?
אמיליה: זה שהוא גם שלך,
גברתי יקירתי.
דסדמונה: לי אין אדון.
אל תדברי אתי, אמיליה. לא,
אני לא יכולה לבכות, ואין
לי שום תשובה שלא תשוט על מֵי-
דמעות. אנא, פרשי לי את סדיני
החתונה שלי על המיטה
הלילה. תזכרי. עכשיו קראי
לבעלך.
אמיליה: זה חתיכת שינוי! [/ או, זה דבר חדש!]
(יוצאת)
דסדמונה: מגיע לי, מאד מגיע. מה
עשיתי שיצמיד משפט חמוּר
לַמעידה הכי שולית שלי?
(נכנסים יאגו ואמיליה)
יאגו: מה תבקשי, גברתי? ומה שלומך?
דסדמונה: אין לי מושג. כשמלמדים תינוק
עושים את זה ברוֹך, נוזפים קלות.
גם הוא יכול היה לגעור בי כך.
כי בחיי, אני עוד צעירה [/ כי בחיי, בִּגְערוֹת אני
לגערה. / עדיין גוּר.]
יאגו: מה העניין, גברתי?
אמיליה: אוי לנו, יאגו, האדון ממש
זינָה אותה, זרק בה בוץ קללות
כזה שלב-אמת לא מסוגל
לשאת.
דסדמונה: אני שֵם כמו זה יאגו?
יאגו: איזה שֵם,
גברת יפה?
דסדמונה: כזה שהיא אמרה
שבעלי נתן לי.
אמיליה: הוא קרא לה
זונה. מלים כאלה שקבצן
שיכור מיין לא היה אומר
לַשכבנית שלו.
יאגו: מדוע הוא
עשה זאת?
דסדמונה: איני יודעת. אני בטוחה
שאני לא כזאת.
יאגו: לא, אל תבכי,
לא, אל תבכי! איי, איזה יום ארור!
אמיליה: מה, היא זרקה כאלה שידוכים
[/ היא נפנפה כאלה שידוכים]
מכובדים, ואבא, חברים,
מולדת, כדי שיכנו אותה
זונה? זה לא ממש מביא דמעות?
דסדמונה: זה הגורל המר שלי.
יאגו: על זה
שיקולל! איך בא לו שגעון
כזה?
דסדמונה: האל יודע.
אמיליה: שיתלו
אותי אם אין איזה נבל מושלם,
איזה בן-כלב סכסכן לחשן,
אפס חתרן וחרחרן שרק
המציא לכלוך כזה כדי להשיג
קידום.
יאגו: שתתביישי, אין איש כזה.
זה לא יכול להיות.
דסדמונה: אם יש כזה,
שהאל יסלח לו.
אמיליה: שחבל-התליה
יסלח לו, שיכרסם לו גיהינום
את העצמות! למה הוא מכנה
אותה זונה? מי הסתובב איתה?
באיזה מקום, מתי, ואיך, מאיפה?
את השחור מוליך שולל איזה
נוכל נבל, איזה נוכל בזוי
גס-נפש, איזה זבל בן-עוולה.
שמיים, תחשפו פרצוף-חבר
כזה, ושימו בְּיד כל אדם
ישר שוט להצליף בַּמנוולים
האלה עירומים בכל העולם,
מזרח עד מערב!
יאגו: תנמיכי את
הקול.
אמיליה: שיישרפו חיים! טיפוס
ממש כזה הפך לך ת'ראש
לחשוד שלי היה עם השחור - !
[/ לחשוד שגם אני עם השחור - !]
יאגו: את מטומטמת, שקט.
דסדמונה: יאגו טוב,
מה אעשה לזכות בבעלי שוב?
חבר טוב, לך אליו. כי, חי האור
הזה של השמיים, אני לא
יודעת איך איבדתי אותו.
פה על ברכַּי נשבעת, אם אי-פעם
סטיתי מן האהבה שלו
במחשבה או מעשה, או אם
עינַי, אוזנַי, כל חוש, מצאו ברכה
במישהו אחר, אם אני לא,
ולא הייתי, ותמיד אהיה -
גם אם יזרוק אותי לגירושין
של עוני - מאוהבת בו מכל
לבי - תנטוש אותי הנחמה!
[/ לבי - שלא אדע עוד נחמה!]
קשיחות-לב היא פוגעת, וקשיחות-
הלב שלו תוכל גם לכלות
את כל חיי, אך את אהבתי
היא לא תכתים. אני לא יכולה
לומר "זונה". רק כי עכשיו מילה
זו נעה בלשוני יש לי בחילה.
ולעשות מה שהיא מסמלת
לא יפתה אותי כל הון תבל.
יאגו: די, הירגעי. יש לו רק מצב-רוח.
עסקי המדינה רובצים עליו,
אז הוא מתקיף אותך.
דסדמונה: אם זה רק זה -
יאגו: רק זה, אני בטוח.
(תרועה מבחוץ)
ההזמנה לארוחה! שליחי
וונציה מחכים לסעוד. לכי,
ואל תבכי. הכל יהיה בסדר.
[/ הכל עוד ייפתר.]
(יוצאות דסדמונה ואמיליה. נכנס רודריגו)
כן, מה, רודריגו?
רודריגו: אני לא סבור שאתה מתנהג איתי הוגן.
יאגו: ומה ההסבר לַסברה?
רודריגו: כל יום אתה מורח אותי באיזה תירוץ אחר, יאגו, ואפילו, כפי שנראֶה לי עכשיו, מרחיק אותי מכל הזדמנות במקום לתת לי חוט של התפתחות לתקווה. אני באמת לא אסבול את זה יותר. אני גם לא מוכן לעבור עוד בשתיקה על מה שכבר סבלתי כמו טיפש.
יאגו: אתה מוכן להקשיב לי, רודריגו?
רודריגו: בחיי, שמעתי כבר יותר מדי. כי המלים והמעשים שלך לא הולכים צמוד ביחד.
יאגו: אתה מאשים אותי מאד לא בצדק.
רודריגו: והכל אמת. הארנק שלי פשוט סחוט. התכשיטים שקיבלת ממני להעביר לדסדמונה היו משחיתים נזירה. אמרת לי שהיא קבלה אותם, ומשיבה לי ציפיות ועידוד לתשומת-לב מיידית והיכרות הדדית, אבל אני לא רואה שזה קורה.
יאגו: טוב, קדימה, יפה מאד.
רודריגו: יפה מאד! קדימה! אני לא יכול קדימה, בן-אדם, וזה לא יפה מאד! שמע לי, אני אומר לך שזה עקום מאד, וגם מתחיל להאמין שטוב מאד עבדו עלי.
יאגו: יפה מאד.
רודריגו: אני אומר לך שזה לא יפה מאד. אני אציג את עצמי לדסדמונה. אם היא תחזיר לי את התכשיטים שלי, אוותר על החיזורים ואחזור בי מהפיתויים. אבל אם לא, תאמין לי, אני אתבע אותך על פיצויים.
יאגו: אמרת - אמרת.
רודריגו: נכון, ואני גם הולך כל מילה ליישם-ליישם.
יאגו: או! עכשיו אני רואה שיש לך דם, ומרגע זה ממש אני מחזיק ממך יותר מאשר אי-פעם קודם. בוא, תן לי יד, רודריגו. אתה ביטאת נגדי הסתייגות מאד מוצדקת. אבל אני מצהיר בכל תוקף שהובלתי את העניין שלך בהגינות גמורה.
רודריגו: זה לא נראָה ככה.
יאגו: אני מודה שלא נראָה, והחשד שלך לא נטול תבונה ואבחנה. אבל, רודריגו, אם יש בך באמת מה שעכשיו יותר מתמיד נראֶה לי שיש לך - אני מתכוון נחישות, גבורה ואומץ - הלילה תַראה את זה. אם מחר בלילה אתה לא תיהנה מדסדמונה, תוציא אותי מהעולם הזה בבוגדנות, ותרקום מזימות על החיים שלי.
רודריגו: טוב, מה זה? זה משהו בטווח ההגיון?
יאגו: אדוני, יש משלחת מיוחדת שהגיעה מוונציה להציב את קאסיו כמחליף של אותלו.
רודריגו: באמת? אז אותלו ודסדמונה חוזרים לוונציה!
יאגו: הו לא, הוא יוצא לאפריקה, ולוקח אתו את דסדמונה היפה, אלא אם כן שהותו פה תתארך עקב איזו תאונה - ואין מכריעה יותר מן הסילוק של קאסיו.
רודריגו: מה בדיוק אתה מתכוון "סילוק"?
יאגו: מה? להפוך אותו בלתי-כשיר להחליף את אותלו - לפצפץ לו את המוח.
רודריגו: וזה מה שאתה רוצה שאני אעשה?
יאגו: כן, אם אתה מעז לעשות לעצמך רווח וצדק. הוא סועד הלילה עם זנזונה אחת, ואני אלך לשם אליו. הוא לא יודע עוד על מזלו הנכבד. אם תעקוב אחריו כשהוא יוצא משם - ואני אדאג שזה יקרה בין שתים-עשרה לאחת - תוכל לחסל אותו בלי בעיה. אני אהיה בסביבה לתת לך גיבוי, ובין שנינו הוא ייפול. בוא, אל תעמוד המום, תלך אתי. אני אסביר לך כמה המוות שלו חיוני עד שתרגיש חייב לעשות לו את זה. כבר זמן לארוחת-ערב והלילה הולך ומתבזבז. קדימה!
רודריגו: אני רוצה לשמוע יותר נימוקים לזה.
יאגו: תשמע ותקבל.
יוצאים.
| < אחורה | אותלו -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |