שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אותלו - מערכה 3, תמונה 4 קדימה >

נכנסים דסדמונה, אמיליה והליצן.

 

דסדמונה:  תוכל להגיד לי, אתה, איפה הַסֶּגן קאסיו משתכן?

ליצן:   לא, אני לא אוּכל.

דסדמונה:  למה, בן-אדם?

ליצן:   הוא חייל בכיר, ואם אני מסגיר איפה הוא משתכן אני מסתכן. כן-כן!

דסדמונה:  מספיק. איפה הוא נמצא?

ליצן:   לספר לך איפה הוא נמצא זה לומר לך שאני משקר.

דסדמונה:  מישהו יכול להבין פה משהו?

ליצן:   אני לא יודע איפה הוא נמצא, או משתכן, ואם אשכּן אותו על דרך  הַמְצָאות אשקר אותך בדרך המצִיאוּת בשקר מצוי ומצוץ, וזאת לא הדרך לַשיכּוּן שלו או לַשיקום שלי. לְסיכום - אין סיכוי.

דסדמונה:  תוכל ללמוד איפה הוא נמצא ולשנן?

ליצן:  אני אֶלמד, אשנן ואתכונן לבוחן-פתע.

דסדמונה:  חפש אותו. בקש אותו לבוא הנה. אמור לו שפעלתי לטובתו אצל בעלי ואני מקווה שהכל יסתדר.

ליצן:   זה ניתן לביצוע מצַו המצפון ומצד המצפן, ולכן אני יוצא להתמודד עם המשימה.

               (יוצא)

דסדמונה:  איפה איבדתי, אמיליה, את המטפחת?

אמיליה:   אני לא יודעת, גברת.

דסדמונה:  הייתי מאבדת בשמחה

               ארנק מלא, אני נשבעת לך.

               לולא היה הבעל האציל 

               שלי תם וטהור, בלי שמץ של

               קנאה שפלה, אז זה היה מספיק 

               כדי להקים בו מחשבות רעות.

אמיליה:   הוא לא קנאי?

דסדמונה:                מי, הוא? לדעתי

               השמש שתחתיה הוא נולד

               סחטה ממנו כל נוזל מורעל

               כזה בגוף.

               (נכנס אותלו)

אמיליה:                 תראי, זה הוא.

דסדמונה:                               עכשיו

               לא אעזוב אותו עד שיזמין

               את קאסיו. - מה שלומך, בעל שלי?

אותלו:      טוב-טוב, אשה טובה שלי. (הצידה):  הקושי

               להעמיד פנים! - ומה שלומך

               אַת, דסדמונה?

דסדמונה:                      טוב-טוב, בעל טוב

               שלי.

אותלו:            תני את היד שלך. היד

               הזאת לחה, גברתי.

דסדמונה:                           עוד לא ידעה

               שנים, ולא הכירה צער.

אותלו:                               זה

               מעיד על פוריות ולב רחב.

               חמה, חמה, לחה. לַיד הזאת

               שלך דרוש בידוד מחוֹפֶש, צום,

               תפילה, עם תרגילי משמעת, עם

               מילוי מצוות. כי יש מין שֵד צעיר

               מזיע כאן, שמתפרע כמו

               פרחח. זאת יד טובה, כֵּנָה.

דסדמונה:                                  כן, מי

               כמותך יכול לומר זאת, כי ביד

               הזאת נמסר לבי.

אותלו:                           יד רחבה!

               פעם הלבבות נתנו ידיים.

               היום נותנים ידיים ואין לב.

דסדמונה:  על זה אין לי מושג. עכשיו מהר,

               הִבְטחת.

אותלו:      הבטחתי מה, גוזל?

דסדמונה:  הזמנתי את קאסיו שידבר אתך.

אותלו:  נתקפתי בהתקררות-ביש, ונזלת.

               תני לי את המטפחת שלך.

דסדמונה:                               קח. 

אותלו:   זאת שנתתי לך.

דסדמונה:                היא לא עלי.

אותלו:   לא?

דסדמונה:  לא, באמת.

אותלו:                   זה רע. אֶת המטפחת

               נתנה לאמי אשה מצרית, קוסמת,

               שניחשה גם מחשבות של בני-

               אדם. והיא אמרה לה שכל עוד

               תשמור אותה, היא תהיה נחשקת,

               ואבי עֶבד נרצע לָאהבה

               שלה. אבל אם תאבד אותה

               או אם תמסור במתנה, אבי

               יביט בה בשאט-נפש ולבו

               יֵצא לצוד לו אהבות בחוץ.

               היא במותה הורישה אותה לי,

               ציוותה שכשיבוא זמני לשאת

               אשה, אתן אותה לה. כך עשיתי,

               אז תשמרי אותה מכל משמר:

               שהיא תהיה בבת-עינך כמו שתי

               עינייך היקרות. אם תאבדי

               או תמסרי אותה תדעי קללה

               שאין כדוגמתה.

דסדמונה:                      זה אפשרי?

אותלו:  זה ככה. יש מין קסם בָּרִקְמָה: 

               מגדת-עתידות, שראתה

               מאתיים מחזורי-שנה חולפים,

               בלהט נבואי טוותה אותה.

               המשי הוא תוצרת תולעים

               קדושות, מוּשרה בחומר חניטת

               גוויות, אשר מומחֵי-דורות שימרו

               מלב של בתולות.

דסדמונה:                       מה, זאת אמת?                          

אותלו:  גמורה. אז תשמרי עליה טוב.

דסדמונה:  הלוואי שלא נתקלתי בה אי פעם.

אותלו:   הה! למה?

דסדמונה:  למה דיבור כזה פְּרָאי, קטוע?

אותלו:  אבְדה? הלכה? דברי. היא נעלמה?  

דסדמונה:  אלוהים ישמור!

אותלו:   אמרְת?

דסדמונה:  היא לא אבדה, אבל נאמר שכן?

אותלו:  איך?

דסדמונה:  אמרתי לא אבדה.

אותלו:                       תַראי אותה,

               תביאי.

דסדמונה:            אני יכולה, אבל

               לא מוכנה עכשיו. זה רק תרגיל 

               כדי להסיט אותי מן המשימה

               שלי. בבקשה ממך, השב

               את קאסיו למקומו.

אותלו:                                תביאי לי

               את המטפחת. יש לי לבטים.

דסדמונה:  די, די.

               איפה תמצא אדם מוכשר יותר

               ממנו! 

אותלו:              המטפחת!

דסדמונה:                      בוא דבּר

               אתי על קאסיו.

אותלו:                         המטפחת!

דסדמונה:                                  הוא

               נשען תמיד רק על אהבתך,

               והשתתף אתך בסכנות

               לא פעם -

אותלו:      המטפחת!

דסדמונה:                תתבייש לך.                    

אותלו:      לעזאזל!

               (יוצא)

אמיליה:    וזה לא איש קנאי?

דסדמונה:                     אף פעם לא

               ראיתי אותו ככה. אין ספק

               שבמטפחת יש איזה כישוף.

               ממש נשבר הלב שהיא אבדה לי.

אמיליה:  לא תוך שנה או שתיים מכירים

               טוב גבר. הם כולם רק תיאבון, 

               [/ טוב גבר. הם רק בטן רעבה,]

               אנחנו רק מזון. הם זוללים-

               טורפים אותנו, וכשהם שבעים,

               הם מקיאים אותנו.

               (נכנסים יאגו וקאסיו)

                                  תסתכלי,

               קאסיו עם בעלי.

יאגו:                         אין שום ברירה.

               רק היא חייבת לעשות את זה.

               והנה, איזה יופי! לך, תפציר בה.

דסדמונה:  מה, קאסיו טוב? אז מה חדש אתך?

קאסיו:   גברתי, הבקשה הישנה.

               אנא הפעילי את השפעתך

               הטהורה כדי שיהיה לי שוב

               קיום בחיק אהבתו של איש

               אשר אני מוקיר בכל לבי.

               בלי עיכובים עוד. אם העבֵרה

               שלי פלילית כל כך ששרותֵי

               עבר, סבלות הווה והבטחות

               עתיד לא יכולים לקנות שוב את

               לבו, זכותי לדעת לפחות.

               אלבש גלימה של השלמה כפויה,

               והמזל יזרוק לי אגורה

               אולי על שביל אחר.

דסדמונה:                        איי צר לי, קאסיו

               מאד יקר, הפרקליטוּת שלי

               עכשיו פתאום חורקת. בעלי  

                [/ עכשיו לא משתלבת. בעלי]

               לא בעלי. אילו שוּנָה עוֹרו

               כמו ששוּנָה מִזגו, אז בחיי

               שלא הייתי מכירה אותו.

               כה יעזור לי אלוהים אם לא

               דיברתי בשמך ככל שרק

               יכולתי, והייתי מטרה

               לַחץ של זעמו על הפתיחוּת

               של פי! אתה חייב קצת סבלנות.

               מה שאוּכל - אפעל. אעז יותר

               אפילו מאשר בעד עצמי.

               אז הסתפק בזה.

יאגו:                            מה, אדוני

               כועס?

אמיליה:              ממש הרגע הסתלק

               לו באי-שקט בהחלט מוזר.

יאגו:    הוא מסוגל לכעוס? במו עינַי

               ראיתי איך תותח פורר לו את

               החיילים בָּרוח, וקרע

               ממנו בִּנשיפת שד את אחיו

               שלו - והוא כועס? נפל דבר

               אם כך. אגש אליו. זה לא עניין

               פעוט אם הוא כועס.

דסדמונה:                            כן, גש אליו.

               (יוצא יאגו)

            לא, אין ספק, זה עסק מדיני -

               או מוונציה, או קשר סודי

               שהתגלה לו כאן בקפריסין

               ומעכיר לו את צלילות רוחו.

               כן, במקרים כאלה מתנפלים

               על כל דְבר שטות במקום על העיקר.   

               זה ככה: כשכואבת לנו אצבע,

               גם כל איבר בריא אחר פתאום

               רגיש לכאבים. צריך לזכור,

               גברים הם לא אֵלים. אין לְצַפּות

               שהם יפזזו סביבנו כמו

               ביום החתונה. קללה עלי,

               אמיליה, כי אני לוחמת לא

               שווה: התחלתי כבר להאשים

               את העוֹינוּת שלו. אבל עכשיו

               אני רואה שסתם הטֵיתי עֵד                 

               ובעלי מורשע לשווא. 

אמיליה:   הלוואי ש - כמו שאת חושבת - זה

               רק עסק מדיני, לא הזיות

               ודמיונות-קנאה נגדך.

דסדמונה:  אוי לי, אף פעם לא נתתי לו

               סיבה.

אמיליה:            אבל לְקנאים זאת לא

               תשובה. הם מקנאים לא מסיבה,

               הם מקנאים בגלל קנאה. זאת מין

               מפלצת אשר מולידה את עצמה,

               נולדת מעצמה.

דסדמונה:                     האל ישמור

               את לב אותלו מכזאת מפלצת!

אמיליה:   גברתי, אמן!

דסדמונה:  אני הולכת לחפש אותו.

               טייל פה, קאסיו. אם אמצא שהוא

               כשיר אז אנסה שוב לקדם

               את עניינך ככל שרק אוכל.

קאסיו:   מודֶה מקרב לב, גברתי.

               (יוצאות דסדמונה ואמיליה. נכנסת ביאנקה)

ביאנקה:  תהיה בריא, קאסיו-חבר.

קאסיו:                               מה את

               עושה פה? מה שלומך, ביאנקה יפה

               שלי? נשבע לך, מתוקה, אני 

               בדרך לביתך.

ביאנקה:                     ואני בדרך

               למגורים שלך, מר קאסיו. מה זה!

               שבוע לא לבוא? שבעה ימים

               שבעה לילות? מאה ששים ושמונה        

               שעות? שְעות אוהבים בלי אהבה -

               תפלוֹת יותר ממאה וששים

               שעוֹת על השעון! חשבון מתיש

               עד מוות! אוֹח!

קאסיו:                        סלחי לי, ביאנקה, כל

               הזמן הזה נלחצתי במחשבות

               עופרת. אך בִּזמן פנוי יותר

               אמחק את החיסור. ביאנקה מתוקה,

               עשי לי העתק מן הרקמה

               הזאת.

ביאנקה:              הו קאסיו, מאיפה זה הגיע?

               מזכרת מידידה טריה, זה מה

               שזה! אז יש סיבה לחיסורים

               שלך! מה, זה הגיע עד כדי כך?

               יפה, יפה.

קאסיו:                    מספיק, אשה! זרקי

               את הניחושים המכוערים שלך

               לַפֶּה של השטן, משם הם באו.

               עכשיו את מקנאת שזאת איזו

               מזכרת מגברת! לא, אני

               נשבע לך, ביאנקה.

ביאנקה:                           אז של מי זה?

קאסיו:                                               גם

               לי אין מושג. מצאתי בחדרי.

               מטפחת חמודה לטעמי.

               לפני שיחפשו אותה, רוצה

               שיהיה לי עותק. קחי אותה,

               עשי זאת, ועזבי אותי בינתיים.

ביאנקה:   אה, לעזוב אותך? ולמה?

קאסיו:   אני ממתין לגנרל. ואין

               זה לכבודי או ברצוני שהוא

               יראה אותי כרוך פה לאשה. 

ביאנקה:    ולמה, אם מותר לשאול?

קאסיו:                                זה לא

               שאני לא אוהב אותך.  

ביאנקה:                               זה רק

               שאתה לא אוהב אותי. עשה

               טובה, לווה אותי בדרך קצת.

               תגיד לי אם אראה אותך מהר,

               הלילה.

קאסיו:               אני אלווה אותך

               רק צעד-שניים, כי אני ממתין פה.

               אבל אראה אותך מהר.

ביאנקה:                              מאה

               אחוז. מה שנותנים אני לוקחת.

               יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט אותלו - מערכה 3, תמונה 4 קדימה >